לרגל חגיגות העשור ל-Moon Shaped Pool של רדיוהד חשבתי על משל המערה של אפלטון ועל כמה הוא רלוונטי לקראת בחירות 2026. אותו משל מפורסם שבו אסירים כבולים במערה, עם מדורה מאחוריהם, צופים בצללים שמוקרנים על הקיר ולאט לאט מאמינים שזו המציאות. כשאחד מהם משתחרר, יוצא החוצה ומגלה את השמש, ואיתה את האמת, הוא חוזר פנימה כדי להציל את חבריו. אבל אלה חושבים שהוא השתגע, מסרבים ולצאת ולבסוף רוצים להרוג אותו.

שני שירים באלבום המופלא הזה מרפרפים למשל המערה, שלפני שנה עזרתי לבן שלי להסביר לחבריו במסגרת הרצאה שהוא העביר:

ב״Burn The Witch״ מדברים על הדינמיקה הקבוצתית בתוך המערה – השיר מתאר חברה פרנואידית, חברה שמנהלת ציד מכשפות קולקטיבי נגד כל מי שמעז להצביע על הצללים ולומר "זה לא אמיתי". מסע הציד של מי שמנסה לערער על "האמת" המקובלת, ה״הצגה״ שאליה נחשפים האסירים, ההיסטריה ההמונית סביב מי שאינו חלק מ״המחנה״, וההתלכדות סביב השקרים המוסכמים רק כדי לשמור על תחושת השייכות.

בשנים האחרונות, הוקמה בישראל מערה כזו לתפארת. זו לא סתם ״בועה״, זו ארכיטקטורה שלמה של תודעה שנבנתה עבור תומכי נתניהו. עולם שבו יש תקשורת אלטרנטיבית, עובדות אלטרנטיביות, היסטוריה אלטרנטיבית ואויבים מדומיינים. במערה הזו המציאות האובייקטיבית (הכלכלה, הביטחון, הבידוד הבינלאומי) היא רק "הנדסת תודעה של השמאל", בעוד שהצללים על הקיר – דפי המסרים היומיים, הציוצים של השופרות, הנאומים בערוץ 14 – הם האמת הצרופה.

ב"Daydreaming", השיר השני, מופיע החלק המרתק והטרגי באמת. השיר הזה לא מדבר על המערה מתוך כעס, אלא מתוך עצב עמוק על מי שאיבדו את היכולת לצאת, להתעורר.

"Dreamers, they never learn / Beyond the point of no return".

הטרגדיה האמיתית של הביביזם היום היא לא שהאנשים שתומכים בו לא רואים את המציאות. עמוק בפנים, רבים מהם רואים גם רואים את הסדקים בקיר המערה. הם חווים את המציאות כאן בדיוק כמו כולנו. אבל הניתוק מהנרטיב המוכר, מהזהות שנבנתה במשך עשורים, ומההגנה שמעניק ה"ביחד" של המערה, פשוט מפחיד מדי. המחשבה ש"הוליכו אותנו שולל" היא פצע לאגו שקשה מדי לשאת. לכן, במקום לצאת אל האור האכזרי של השמש, קל ונוח יותר לזחול בחזרה אל החושך המוכר

(ממש כמו תום יורק בקליפ הנפלא, זוחל אל המערה המושלגת ומצטנף בה. ראו בתגובות). הם מעדיפים להמשיך את ה"דיידרימינג" הקולקטיבי, כי האלטרנטיבה היא להתמודד עם שבר זהותי טוטאלי.

אפלטון הבין את זה כבר לפני אלפיים שנה: מי שמתרגל לצללים, יילחם בכל כוחו במי שינסה להדליק את האור. מי שינסה לנתק אותם מהאשליה לא ייתפס כמציל, אלא כמכשפה שיש לשרוף.

בשניות האחרונות של ״Daydreaming" ישנם קולות מעוותים שלפי הדיונים באינטרנט אומרים כשמשמיעים אותם הפוך  "Half of my life". זו אלגוריה מצמררת לדור שלם שהעביר חצי מחייו תחת שלטון של איש אחד ותחת הנרטיב האחד שהוא סיפק, ועכשיו אולי מאוחר מדי עבורו להשתנות.

באחד הקטעים הכי מפורסמים ב״המטריקס״ מורפיאוס מציג בפני ניאו את הדילמה של משל המערה: ״אם תקח את הגלולה הכחולה, הסיפור יסתיים. אתה תתעורר במיטה שלך ותמשיך להאמין מעתה ואילך במה שאתה רוצה להאמין. אם תקח את הגלולה האדומה, תישאר בארץ הפלאות, ואני אראה לך עד כמה עמוקה היא מחילת הארנב״.

כל שנותר לקוות הוא שמספיק אנשים יעזו לקחת את הגלולה האדומה, לשחרר את האזיקים, לזחול מתוך המערה אל אור השמש המחטא. כי 25 שנה אחרי שיצא המטריקס, ועשר שנים אחרי היציאה של Moon Shaped Pool, מעולם לא היה אַלֵּגוֹרְיָה טוּ סְפֵּלָיוּ של אפלטון כה רלוונטי לחיים שלנו, לעתיד שלנו כאן.