יש תכנית בערוץ "לולי", הערוץ האהוב ביותר על ילדי הרך, העוסקת בקרקס. באחת ה"פינות" בתוכנית פילוני הפיל מספר לשאר החיות "סיפור קטן". ה"סיפור" הוא למעשה סצנה אחת מתוך סיפור שלם, ללא התחלה או סיום, מין פיסה קטנה של הווה, שהילד נדרש להשלים בעזרת דמיונו. קטן, אבל מדויק. קטן-גדול כזה, כמו שפילים יודעים.

בכל פעם שאני רואה עם יובלי את הפינה הזו של פילוני בתוכנית, אני חושב על עמיר לב (ולא בגלל שום עניין פיזי… J). בעיניי, היצירה של עמיר לב היא אוסף של "סיפורים קטנים" שכאלה, פיסות של הווה שהמאזין או הקורא נדרש להשלים בעזרת דמיונו וניסיון חייו. הטקסטים חידתיים, בחלקם לא ברור מה קרה בהתחלה או מה יקרה בסיום, אבל את ההווה הם מתארים בצורה מופלאה.

Y 

לפני כשנה גיאחה, שניהל אז את "השרת העיוור", זרק פצצה לחלל האינטרנטי. פצצה חכמה, פשוטה ומאתגרת, שהורסת אותך מבפנים. "בשנה יש 12 חודשים…  כל משתתף בפרוייקט בוחר אלבום בן 12 שירים", כתב גיאחה בהודעה המקורית, "בכל חודש, החל מינואר וכלה בדצמבר, [יש ליצור ולפרסם] יצירה כלשהי לשיר אחד מהאלבום, לפי הסדר כמובן". "לא צריכים להתחייב", הוא הוסיף, "תתחילו, ותראו איך יילך". הוא גם נתן שם לפרוייקט הזה, "12 אינץ'", על-שם הפורמט המיתולוגי מתקופת תקליטי הוויניל.

Y

תמיד הייתי sucker של השטויות של גיאחה. הוא מצליח בכל פעם לאתגר אותי, לעניין אותי, לרתום אותי לחדוות היצירה. אז רצתי מייד לספריית הדיסקים, שלפתי את האלבום שהכי התחשק לי לכתוב עליו, וגיליתי לשמחתי (סימן?!) ש"עמיר לב" מכיל 12 שירים בדיוק. לא חיפשתי אלבום אחר.

 

שלחתי לגיאחה אימייל באותו היום. אני חייב להודות שעד היום נמנעתי מלהתחייב לפרויקטים ארוכי-טווח. קשה לי עם מחויבות בכל הקשור ליצירה. תמיד העדפתי שירה וסיפורים קצרים על-פני כתיבת רומן ארוך בדיוק מהסיבה הזו. אבל הפרוייקט הזה הדליק אותי, והאלבום הזה הוא מהאלבומים האהובים עליי ביותר בעולם, וכל "הסיפורים הקטנים" האלה ששזורים בו כל-כך קוראים לכתוב בעקבותיהם סיפורים, שפשוט לא יכולתי לסרב.

כמוני התחייבו עוד כעשרה כותבים, עם אלבומים מגוונים ומעניינים (מאנימל קולקטיב ואליוט סמית' לדיקלה ופורטיס), והחל מאמצע ינואר הפרוייקט קם לתחייה, ואפילו זכה לפורום משלו, "12.

Y

הרצועה הראשונה ב"עמיר לב" היא "שש שעות". מלכתחילה היה לי ברור שהסיפור שלי יסתובב סביב השורה המיתולוגית "הכי מוזר שלא ידעתי מה ארצה אם אפגוש קוסם שיודע לעשות הכל". בסופו של דבר הסיפור הראשון הרחיב את השורה הזו לסיפור שהשתעשעתי בו לא מעט זמן, ולא ממש היה קשור לשיר המקורי.

הרצועה השנייה, "חבק אותי", לקחה כמה שורות ("אני אמות פה. עדיף לצאת לקרב. זה רק יותר יכאב, את אומרת") וסיפור אוטוביוגרפי שתמיד רציתי לעסוק בו, ומהלה את השניים לסיפור.

הרצועה השלישית, "היא ואני", כבר עשתה שימוש ישיר בטקסט של עמיר, ונתנה את הרקע, את ההתחלה, ואת הסוף, כשהיא טווה מסביב סיפור מוקוביוגרפי.

Y

וכך, פחות או יותר, התחלקו להם הסיפורים השונים במרוצת השנה. חלק מהסיפורים לקח שורות של עמיר והוציא אותן מהקשרן, חלק ניכס את השורות לטובת הסיפורים האוטוביוגרפיים שלי, וחלק הרחיב את "הסיפורים הקטנים" של עמיר לסיפורים ממש. בדרך עברתי את "דבר אלי ישר", שפעם חשבתי שעמיר כתב עליי ועל ההיא, את "אריה ורותי" שהוא בעיניי אחת החידות הגדולות ביותר של עמיר וחששתי ממנו מהרגע הראשון ואת "רחוב נחמני" שתמיד רציתי להפוך לסרט.

Y

עם הזמן, המשתתפים הלא רבים שהתחילו את הפרויקט נשרו בזה אחר זה. כנראה שאני לא היחיד שקשה לו עם מחויבות. בפורום נרשמו עד היום שלושה עמודים בסך-הכל, והחל מחודש מרץ נותרתי לבדי, כמעט מתבייש לפרסם את הסיפורים שלי כל חודש בפורום הגוסס.

אבל אני התאהבתי בפרויקט הזה, והתגובות שקיבלתי – בבלוג ובפורום מוסיקה ישראלית בואינט – עשו לי חשק להמשיך, להתקדם, לסיים את הפרויקט הזה כמו שמגיע לו, לי, לאלבום הנהדר הזה.

Y

פעם קראתי ראיון עם איזה סופר, אני חושב שזה היה עם מאיר שלו, שסיפר שהסוד של היצירה שלו, הוא שהוא קם כל בוקר, הולך לשולחן העבודה וכותב. הוא מתייחס לכתיבה כעבודה לכל דבר, מכריח את עצמו לשבת מול הנייר או המחשב, ובסופו של היום, או החודש או השנה, הוא מגלה להפתעתו שהוא התקדם, שהוא התפתח, שהוא יצר.

ממש ככה גם אני גיליתי, שכשמישהו הציב למולי דד-ליין ומטרה ונושא, פתאום נולדה יצירה. גם אם המישהו הזה היה, בסופו של דבר, אני. גם בגלל זה, וגם בגלל היצירה המאוד מיוחדת שנותרה לי מכל הפרוייקט הזה, אני חושב שאני מאוד שמח וגאה שהשתתפתי בפרוייקט ושסיימתי אותו.

Y

ב-26 בדצמבר פרסמתי את הרשימה האחרונה בפרויקט, רצועה 12, "קסם". הסיפור הקצר עסק בקסם שביני לבין יובלי, תוך שהוא עושה שימוש בטקסט הנפלא של עמיר.

 

אני רוצה להודות בהזדמנות הזו לגיא היקר, וגם ליעל ואבי מפורום מוסיקה ישראלית שעודדו ודחפו, ובעיקר אני רוצה להודות לכל מי שהגיב וטרח לספר שהוא אהב או התרגש או נהנה. היה לי העונג.

Y

עדו היקר, מנהל "השרת העיוור" בהווה, ועבדכם הנאמן טרחנו ועמלנו לסכם בצורה נאותה את הפרוייקט הנפלא הזה.

את הסיכום הרשמי ניתן למצוא מהיום באתר "השרת".

עדכון (7.4.20, במלאות 25 שנה לאלבום): בשל ירידת ״השרת״ אני מביא פה את רשימת הקטעים המלאה כפי שהתפרסמה אז ״בשרת״:

1. שש שעות

2. חבק אותי

3. היא ואני

4. אהובתי

5. החורף

6. כבוי

7. דבר אליי ישר

8. אריה ורותי

9. מספרת לי הכל

10. רחוב נחמני

11. איזה חיים

12. קסם

זהירות: ניסיתי לא להכניס סופיילרים, ובכל-זאת – מומלץ לקרוא אחרי הצפייה בסרט.

 

כוחו של "חיים של אחרים" במינימליזם שלו. הסרט נותן הצצה חודרנית וממצה אך מתומצתת וממוקדת לחייהם של אחרים, של גיאורג דריימן וכריסטה-מריה זילנד, ממש בדומה לאופן שבו עושה זאת ויסלר, סוכן ה"שטאזי", שעוקב אחרי חייהם. המינימליזם, כמו בהצגות שכותב דריימן, מספק את כל הדרוש, אך רק את הדרוש, לשם הסיפור, לשם הפואנטה. בלי הפקה נוצצת, בלי פירוטכניקה, בלי הקיטש שהיה נוטף מכל הסיפור הזה אם היה זה סרט אמריקאי (וגם זה יקרה בקרוב).

 

 

כוחו של "חיים אל אחרים" במתח שהוא יוצר בין אידיאולוגים משני הצדדים של המתרס – בין האמנים המרימים את אמנותם כנס המרד, החותרים תחת משטרת המחשבות ומנסים בכל כוחם להביע את עצמם ואת אמנותם ולהגיע איתה אל ההמונים, המוכנים להיאסר, למות, לקחת את חייהם בידיהם, ולא לוותר על המחשבה החופשית, לבין התומכים באידיאל הסוציאליסטי, במדינה ובמפלגה, הרואים בשירותם את המדינה כערך עליון, כמפתח להשגת האידיאלים החיוביים שעליהם חונכו.

 

ובתווך, בין אלה לבין אלה, תמיד יהיו אלה שיתעלו את האידיאולוגיה לטובתם האישית – פוליטיקאים, לוביסטים, אנשים קטנים. אלו שימאיסו את האידיאולוגיה אפילו על התומכים הגדולים ביותר. אלו שירמסו את המוסר ואת החוק, את האמונה ואת המאמינים, וכל זאת כדי להגיע אל מה שהם תאווים – אל הבצע, אל המשרה, אל הכוח. לכן, כשמגיע רגע האמת, כשהאידיאליסט נדרש לבחור בין מי שתומך באידיאלים הפוכים לשלו לבין מי שהופך את האידיאלים שלו לחוכא ואיטלולא, הבחירה שלו אינה מפתיעה כפי שהיית מצפה.

 

כוחה של המלה הכתובה משתקף בסרט באותה צלילות שבה הוא משתקף בכתיבה של אזאר נאפיסי (כן, עוד לא סיימתי את "לוליטה בטהרן"). אצל נאפיסי הכתבים של פיצג'רלד, של נבוקוב, מוקצים מחמת מיאוס על-ידי המשטר החשוך כיוון שהם מייצגים את תרבות המערב. אצל דונרסמארק זה הספר של ברכט, ה"דר שפיגל", מוזיקת הרוק הרעשנית. האזרח הקטן מתריס בפני האח הגדול בעזרת נכסי צאן הברזל של התרבות המערבית, המודרנית, הליברלית.

 

ומשטרת המחשבות – היא מנסה שוב ושוב, חוזרת על עצמה, מתכננת אך לשווא לדכא את יצרו של האדם, את חיבתו לחופש, למחשבה חופשית. גרמניה הנאצית, איטליה של מוסוליני, מזרח גרמניה, ברית המועצות, סין, עיראק, איראן, מאה שערים. אלה וגם אלה איבדו את עצמם לדעת בחשכת הדעת, וכך הפכו להיות ההפך הגמור מכל מה שרצו לסמל ולהשיג.

 

הסרט מתרחש ב-1984, כחמש שנים לפני נפילת החומה בברלין ותחילת קריסת האימפריה הסוציאליסטית-קומוניסטית. ובכל-זאת, לא האידיאלים הגדולים עומדים אל מול עיניו של גיאורג, כשהוא כותב את המאמר הנוקב שלו ל"דר שפיגל". דווקא הפרטים הקטנים הם שמכעיסים אותו. האנשים הקטנים, אלו שמתאבדים, מרוב ייאוש וחוסר אונים, והמשטר האדיש אפילו לא סופר אותם (תרתי משמע, בסטטיסטיקות שלו), כיוון שביצעו "רצח". בסופו של דבר האידיאליסטים הגדולים של הסרט – ויסלר, דריימן, כמ"ז – מונעים אך ורק מתוך אהבה, אהבה זה לזה, אהבת אדם. כאילו רוצה לומר – מי שאין אהבה בלבו, רק אידיאלים, סופו שיגיע היום שהחומה תיפול בו (והיא נפלה בברלין, כמו שנפלו הכוחות של היטלר, כמו שנפל הפסל של סדאם חוסיין, כמו שכל האימפריות נופלות בסוף) והוא יגלה שהוא נותר ללא דבר.

 

 

כוחו של הסרט בסיום שלו, שהוא לטעמי החלק הכי מזעזע בכל הסיפור, שכמותו קיימים אלפים, האגורים בצורה מסודרת-אובססיבית בארכיונים הפתוחים לראווה של השטאזי – הקלות שבה יכול היום אדם לגשת ולגלות איך במשך שנים עקבו אחריו, האזינו לו, הלשינו עליו חבריו הטובים ביותר ובני משפחתו. כולנו חיים בארץ מערבית ודמוקרטית, אבל בעצם מניין לנו שבעוד עשר, עשרים, חמישים שנה לא יפתחו כאן ארכיונים, בסוכנות בטחון כזו או אחרת, ונגלה שגם לנו האזינו, צוטטו, גם עלינו אספו מידע, גם אותנו החשיבו כסיכון למדינה, וכל זאת רק בגלל שהעזנו לחשוב אחרת.

 

 
 

כוחו של הסרט בתמרור האזהרה שהוא שם לפנינו, בכך שהוא מתווה את הדרך החלקלקה והמהירה מאידיאלים נוצצים ומצוינים, שכולנו מאמינים בהם ושמחים לאמץ, דוגמת לאומיות וסוציאליזם, אל דרך חתחתים של דיקטטורה כוחנית וחסרת רחמים, שרומסת את האידיאלים בשם השם ושמות אחרים. הגיבורה הראשית של אזאר נאפיסי מכה על חטא כשהיא מספרת איך אלו שהפגינו למען הפיכתה של איראן למדינה איסלאמית וחיזוק האידיאליזם בה הם אלו שנפגעו ראשונים כשהגיעה תורה של הרפובליקה האיסלמית של איראן. למר באהרי שלה, האידיאליסט הנאיבי, או למר נאיזי, האידיאליסט הלוחמני, היה חלום יפהפה, אך הוא הפך כפייתי והשתלט על המציאות. "חלומות, מר נאיזי", כותבת נאפיסי ("לקרוא את לוליטה בטהרן", עמ' 195), "הם אידיאלים מושלמים, ושלמים כשלעצמם. איך אתה יכול לכפות אותם על מציאות משתנה בלי הפוגה, פגומה, לוקה בחסר? אתה עלול להיעשות להמברט, ולהרוס את מושא חלומך; או לגטסבי, ולהרוס את עצמך".

 

עכשיו הביטו במראה, ואמרו לעצמכם אם לא חטאנו גם אנו בכך, אם לא היינו גם אנו כהמברט או גטסבי או ויסלר. אם לא הכתרנו עלינו את אריק וביבי וברק, ואיווט וצחי ואולמרט, מנהיגים חזקים עם אג'נדה, עם אידיאולוגיה, וחשבנו שהכל בסדר, אבל בדלת האחורית הם עיוותו את החלומות שלנו, רתמו את האידיאולוגיה למטרותיהם הם. האם אין גורלנו מתחיל להידמות לגורלם של גיאורג וכריסטינה, של נאפיסי, של גטסבי: "הוא רצה לממש את חלומו בדרך של חזרה אל עברו, ולבסוף גילה שהעבר מת, ההווה מזויף ואין עתיד" (נאפיסי, שם).

 

 

כוחו של הסרט "חיים של אחרים" בסימבוליזם שלו, בעובדה שהוא רותם כל פרט וכל חפץ לטובת הסיפור, כופה בכך על הצופה להקדיש תשומת לב, לחשוב. שם הסרט, המחזה שבתוך הסרט, הספר של ברכט, היצירה המוסיקלית ("סונטה לאדם טוב") שדריימן מקבל ליום ההולדת, השנה שבה מתרחשת העלילה – כל אלה ועוד מקדמים את העלילה ומספרים את הסיפור שבתוך הסיפור, את הטקסט שבין השורות.

 

 

כוחו של הסרט "חיים של אחרים" באמינותו. ביכולת שלו לספר סיפור אחד, בודד, אך כמוהו יש אינספור, שהוא מעין מיקרו-קוסמוס שלם. הוא מכיל דמויות מורכבות, שאלות רב-מימדיות, פחדים וכאבים, תהיות וסיוטים, עבר הווה ועתיד. "מה כבר יש לכתוב בגרמניה החדשה?", שואל השר המפף את דריימן בסיומו של הסרט. כנראה שרק עלילה כמו שדריימן יצק לתוך "סונטה לבחור טוב" שלו, כמו שדונרסמארק מגיש לנו בסרט הזה.

  

 

כוחו של הסרט "חיים של אחרים" בכך שהוא אינו עוזב את החיים שלך. גם לא כמה ימים אחרי שסיימת לצפות בו. כמו חלום בהקיץ, והוא חוזר. "יש לי חלום בהקיץ, והוא חוזר, שנוסף סעיף למגילת זכויות האדם: הזכות לגישה חופשית אל הדמיון. אני מאמינה שדמוקרטיה אמיתית איננה יכולה להתקיים בלי החופש לדמיין והזכות להשתמש ביצירות דמיוניות בלי הגבלה. כדי לחיות חיים שלמים חייב אדם שתהיה לו האפשרות לעצב להביע בפומבי עולמות פרטיים, חלומות, מחשבות ומאוויים; דרושה אפשרות גישה לדיאלוג בין העולם הציבורי והפרטי. ולא – איך נדע שהיינו קיימים, שהרגשנו, שהתאווינו, ששנאנו, שפחדנו?… לי נדמה כאילו לא היינו קיימים באמת, או התקיימנו רק לחצאין, מפני שלא יכולנו לממש את עצמנו באמצעות הדמיון ולתקשר עם העולם, מפני שהשתמשנו ביצירות פרי הדמיון כשפחות לתפקיד פוליטי כלשהו" (נאפיסי, עמ' 436, שם).

 

 

(חיים של אחרים, גרמניה, 2006, במאי: פלוריאן הנקל דונרסמארק, שחקנים: אולרין מיוהה, מרטינה דנק, סבסטיאן קוך, אולריך טוקור, תומאס טאיימי).

בדרך-כלל אני משתדל לא לערב ביזנס עם פלז'ר, כלומר בין העבודה שלי לבין הבלוג הזה. אין לי בעיה לכתוב על החיים שלי, כפי שבטח שמתם לב, אבל העבודה שלי בדרך-כלל לא מוציאה ממני פוסטים. ובכל-זאת הנסיעה האחרונה שלי לארה"ב הייתה לצורך ביקור בתערוכה מעניינת, שבדרך-כלל חושפים בה כל מיני טרנדים ומוצרים חדשים, וכרגיל היה אפשר לראות שם לאן רוח הפיתוח והטכנולוגיה נושבת.

 

קודם כל, היה מעניין לראות שהעולם מתפכח אט-אט מהטירוף שאחז בו בשנים האחרונות, הטירוף של "בואו נוריד כמה שיותר תוכן, חוקי ולא חוקי (יחסי הכוחות ברורים), בואו נשמור אותו בכל צורה שניתן (מכשירי ההקלטה דיגיטליים, הארד דיסקים, מדיה סנטרים וכו') , העיקר שנוכל שנוכל לראות אותו אחר-כך בזמן ובמקום שנרצה, על גבי המסכים הענקיים שלנו". אני יודע שמדובר רק בקצה הקרחון, בארצות-הברית של אמריקה שם עוד מכבדים זכויות יוצרים, ובכל-זאת מכל מקום אתה שומע אנשים שמדברים על הצורך בהגנה חכמה והגיונית על תוכן, על זכויות היוצרים, ובכל-זאת איך עדיין שומרים על החוויה אליה הורגלנו, משמרים אותה.

 

בהקשר הזה אתה מוצא Set-Top Boxes שיודעות לקרוא את הזכויות על התוכן ולפי זכויות אלה קובעות אם מותר או אסור לך לשמור את התוכן ולכמה זמן או Personal Video Recorders (PVR) שמתחברים לשירותי התוכן השונים ומטפלים באחסון של התוכן שאתה מוריד ו/או קונה, תוך כדי פיקוח על הזכויות. והכל במטרה אחת דו-קוטבית, לתת לצרכן מקסימום הנאה תוך כדי שמספקים ליצרן (של התוכן) רווח סביר כדי שימשיך וייצור את התוכן הזה גם מחר.

 

אם כבר מדברים על מכשירים שכאלה, שמטרתם לאגור תוכן ולנגן אותו, מאוד הלהיב אותי המוצר הזה שלAWox , שעושה אתי העבודה הקשה שכולנו נאלצים לעשות בצורה ידנית היום – לאסוף את התוכן מכל המכשירים שיש לנו בבית (מחשבים, הארד דיסקים, נגנים ניידים, מכשירים סלולריים) ולנגן את כל התוכן הזה (תמונות, שירים, סרטים) על הטלוויזיה ו/או מערכת הסטריאו

בסלון. וזה עובד!!!  אמנם צריך שהכל יהיה מחובר ל-WiFi (ככה שלגבי הסלולרים והנגנים הניידים שלכם היום זה עוד קצת לא רלוונטי), אבל זה ללא ספק מכשיר שכל אחד יצטרך בבית בתוך שנה או שנתיים.

 

עוד קונספט מעניין שעלה כאן בשיחה שלי עם מישהו ממכון פראונהופר הוא הרעיון שמתעשעים בו שם, כאן ובכל מקום – Jam Over IP. דמיינו לכם נגנים שיושבים בכל מיני מקומות בעולם, מחוברים לכלי הנגינה שלהם שמחוברים לרשת, ועושים ג'ם מעל תשתית האינטרנט, כאילו כולם היו ישובים ביחד באותו חדר חזרות. הטכנולוגיה כבר כאן – וידאו וקול מעל IP כבר עובדים מצויין. בשביל מוסיקה (במיוחד ב-delay נמוך מאוד) כבר יש סטנדרטים מתאימים. עכשיו רק צריך מישהו שירים את הכפפה ויקים איזה אתר חזרות על-גיאוגרפי שכזה, ובא לעולם גואל.

 

בעוד שנה, שנתיים או חמש תוכלו לשמוע לנגן בעזרת המכשיר הנייד שלכם מוסיקה על הסטריאו בבית שלכם, שנכתבה על ידי נגנים מכל העולם בחדר הקלטות וירטואלי. מעניין איך המוזיקה הזו תישמע…

אמרו לנו לבוא בשמונה. שמונה-תשע כזה. באתי בעשר וחצי. באחת-עשרה הודיעו לנו שבאחת-עשרה וחצי יגיע השליש וישחרר אותנו. אפילו למ"פ נמאס מהפיאסקו. רות סוף-סוף סוף למילואים.

 

אגב, מתברר שכדי להשתחרר מהמילואים יומיים לפני הזמן החייל (זה אני) אמור למלא טופס ובו הוא מבקש (מהצבא) לשחררו לפני המועד. "מה קורה אם אני לא מבקש?", שאלתי את המ"פ והשליש. הפרצופים המופתעים שלהם אמרו הכל. אין להם מושג. אבל ביקשתי, והצבא נענה במיידי. כל הכבוד לצה"ל.

 

ועוד אגב, לא קיבלתי סליפ צהוב. מתברר ששמו בצה"ל (למען האמת, בביטוח הלאומי) קץ לטפסים "הידניים" ועברו לטפסים "ממוכנים". במלים אחרות, שולחים לך בדואר את האישור. ימי משיח, רבותיי.

"המלחמה שעברה". ככה קוראים לה אלו שהשתתפו בה, במלחמה האחרונה, סדירים ואנשי מילואים כאחד. המלחמה שעברה.

 

המלחמה שעברה. רוצה לומר המלחמה שהייתה, בזמן עבר. וזאת בניגוד למלחמה שתהיה, בזמן עתיד. שלא לדבר על המלחמה שכעת, זמן הווה.

 

אתה שומע הרבה על המלחמה שעברה, ובמיוחד על המחדלים והבעיות. אתה רואה את הלקחים מיושמים בשטח, ותמה אם עד המלחמה הבאה, שנראית קרובה ומפחידה מתמיד, לא יהיו מחדלים חדשים ולקחים חדשים.

 

"אם אתה מקבל צו 8 עכשיו, אתה מגיע?". שמעתי את הדיון הזה מתנהל כמה פעמים במהלך המילואים הזה. השבר העמוק, שבר ערכי, מוסרי ושבר של אמון, שתקף את אנשי המילואים, קצינים וחפ"שים כאחד, הוא מדהים בעוצמתו. האבטלה בזמן המלחמה, חיילי המילואים השבויים, חוסר ההצלחה, אי האמון בהנהגה – כל אלה עולים בשיחות, שמתנהלות על-ידי המיעוט השקט בדרך-כלל, אלה שמגיעים למילואים וגם לצו 8, אלה שעושים את העבודה כדי לשמור על התחת של כולנו, אלה שעדיין מאמינים בצבא ההגנה. אם אלו שוקלים אם להגיע או לא, גם אם בסופו של דבר ביום פקודה כולם יגיעו, המצב קשה יותר ממה שחשבנו.

 

"אבל מה האלטרנטיבה?". גם הדיון הזה התנהל פה כמה פעמים בכל מיני פורומים. כן, אולמרט ופרץ ליצנים, אבל מה התחליף שמוצע לנו?!    לשמחתי, יותר אנשים מפחדים מנתניהו מאשר מהחיזבאללה. זה אולי אומר שנותרנו (קצת) שפויים.

 

אתה שומע הרבה גם על המלחמה שבדרך, על האיומים, על דרכי הפעולה, על היכולת והמוטיבציה. הייתי רוצה שמישהו יבטיח לי שזו תהיה המלחמה האחרונה. אבל כנראה שאני אעשה מילואים עד גיל 40 (לפחות) ואמשיך להתאמן למלחמה הבאה, כי במלחמה שעברה לא נראינו מוכנים, וזאת כמובן בלשון המעטה.

 

 

נ.ב.  החיילת שעבדה איתי היום בת 18 וקצת. חישבתי שאם הייתי ממש זריז, יכולתי להיות אבא שלה. עוד לא החלטתי אם זה אומר שאני ממש זקן או שהחיילים של היום פשוט זאטוטים.

שעת התייצבות לפי הצו: 8:00. שעת הגעה בפועל: 10:45. שעת תחילת פעילות: 16:30 (שיעור בן 45 דקות וזהו).* 

ב-18:00 כבר הייתי בדרך הביתה.

 

המעבר מארצות הברית של אמריקה לצבא ההגנה של ישראל הוא מעבר בין גלקסיות, לא פחות. לעשות את זה תוך 24 שעות זה כמו להיות על סיפון האנטרפרייז.

 

מתישהוא בערך ב-14:00, כשהסתכלתי מסביב על כל האבטלה הסמויה והלא סמויה, על היחס המדהים בין קצינים לחיילים (לדעתי 2:1, לטובת הקצינים!), על כל ההתנהלות החובבנית והלא מקצועית של כל הצבא הזה ובמיוחד ביחס למילואים שלו, על הבטונאדות המצחיקות שאמורות להגן עלינו מנפילת קסאמים – כל מה שהתחשק לי לומר זה רק: שגר אותי מכאן, מוטי!**

 

 

*טריביוט לערן רבל.

** מוטי, מ"פ מחשוב בעבר וקצין מילואים של פלוגת מחשוב בהווה.

היכן שלא אנדוד אני

תמיד אשוב אל הוֶרֶד שלי

כי אין קשרים שיפרידו ממנה אותי

על שבעת ימי תבל כבר הפלגתי

וטסתי בשמיים הכחולים כולם

אבל חזרתי במהירות להיכן

שאהבתי נמצאת, לכאן.

היכן שלא אלך תמיד אשוב אל הוֶרֶד שלי

כי דבר לא יפריד ממנה אותי.

 

חיפשתי בערפילים הנסתרים

טיפסתי על ההרים הכי גבוהים

רכבתי על הרוח הפראית הביתה כדי לשמוע את קולה הנעים

כדי לשמוע את קולה הנעים

היכן שלא אנדוד אני

תמיד אשוב אל הוֶרֶד שלי

כי אין קשרים שיפרידו ממנה אותי.

 

הייתי בעולמות עתיקים

סרקתי את היקום כולו טיפין-טיפין

ותפסתי את הרכבת הראשונה הביתה

כדי להיות כאן לצידה.

היכן שלא אנדוד אני

תמיד אשוב אל הוֶרֶד שלי

כי אין קשרים שיפרידו ממנה אותי.

 

                                    (English Rose)

 

 

ברשימה (מצויינת, כרגיל) שפרסם עידן לפני כמה ימים הוא הכתיר את "English Rose" של פול וולר והג'אם כאחד משירי האהבה הגדולים ביותר של כל הזמנים. אני נוטה להסכים איתו.

 

"הוורד האנגלי" הופיע באלבומה השלישי של הג'אם, "All Mod Cons", והכה בתדהמה את מעריצי להקת הפאנק האלמותית, שלא ציפו לגלות באלבום של הלהקה בלדה אקוסטית… (כן, מטאליקה לא היו הראשונים…).

 

ממרחק של ים אחד, ורגע לפני שאני טס בשמיים הכחולים כדי לחזור במהירות לאהובתי, אני מקדיש לה את השיר הזה. כי דבר לא יפריד ממנה אותי…

 

 

אני מאמין ששיר טוב באמת הוא שיר שמספר לך על החיים שלך. הוא לא חייב להיות על החיים שלך ממש, אבל אם אתה מרגיש שאתה יכולת באותה מידה לכתוב את השיר הזה, אז השיר הזה הוא שיר טוב באמת. ככה אני מאמין. ו"שרה" של דרור להב הוא שיר טוב באמת. 

 

אני לא זוכר הרבה דברים על סבא שלי. עשרים שנה אחורה, מדהים אותי לראות כמה שכחתי. אני זוכר בעיקר רגשות – אהבה גדולה, חום. אני זוכר אותו מלמד אותי המון דברים, אני זוכר אותו מתלהב ממני, גאה בי. אבל הכי אני זוכר שסבא שלי לא רצה שיכרתו לו את הרגל.

 

שרה לא רוצה שיכרתו לה את הרגל

גם אם היא תמות מזה לה זה לא איכפת

שרה לא רוצה שיכרתו לה את הרגל

היא לא מוכנה לחיות עם רגל אחת

 

שרה היום בת שבעים ושמונה

אלמנה לא מזמן נכדים חמודים

היא גרה ברחוב המדרגות בירושלים

קומה רביעית בלי מעלית

 

שרה חולה כבר שנים בסוכרת

יש לה פצע גדול על רגל ימין

אם היא לא תנותח הזיהום יתפשט

ומשם עד הסוף זה רק כמה ימים

 

סבא שלי לא רצה שיכרתו לו את הרגל. הרופאים אמרו לו שאם הוא לא ינותח זה יתפשט. שמשם עד הסוף זה רק כמה ימים. אבל סבא שלי לא הסכים. אני זוכר אותו אומר לי את זה. אני זוכר אותו גם אומר לי שלא איכפת לו למות. הייתי צעיר מכדי להבין שאדם באמת יכול להעדיף למות מאשר שיתעסקו לו עם הגוף, שאדם יכול להיות עייף מדי כדי להיאבק, שאדם יכול לרצות רק לנוח.

 

סבא שלי, שעבר הרבה דברים בחיים, שכב לו בבית חולים, וכמו שבדרך-כלל קורה במקומות כאלה אנשים בתפקיד אלוהים שיחקו לו עם העתיד. אבל הגיע רגע אחד שבו הוא החליט לקחת את ההחלטות על העתיד שלו בידיים. והוא לא היה מוכן שיכרתו לו את הרגל.

 

שרה אומרת אם היית יודע

איפה דרכו הרגליים שלי

איך הלכתי בשלג מהקרון אל השער

ושנתיים אחר כך בכיוון השני

 

שרה נזכרת איך היא וישראל

היו אז הולכים למסיבות ריקודים

הוא היה לובש סנדלים עם גרביים

והיא חצאית אדומה עם פרחים

 

שרה אומרת אם היית יודע

איך הוא היה מוביל את הוואלס

היה שם אחד עם אקורדיון מרומניה

ואחד עם כינור מארצות הבלקן

 

הוא היה אוחז בעדינות במותניים

שם את היד שלי בשלו

הוא היה תוך כדי מביט בעיניים

לפעמים גם חייך חיוכים לעצמו

 

כשאני שומע את "שרה" של דרור להב אני מחייך לעצמי, מחייך בכאב. זה כל-כך אמיתי, כל-כך מדויק, כל-כך ציורי, שבא לך לבכות מצחוק. דרור להב הוא רופא במקצועו, ואני מתאר לעצמי כמה שרה כאלה הוא פגש בקריירה שלו. והאם רופאים אחרים, פחות רגישים ממנו, יכולים להבין אשה בת שבעים ושמונה שלא מוכנה שיכרתו לה את הרגל, גם אם היא תמות. האם הוא כותב את השיר, כי במציאות הוא לא יכול להתמודד עם זה.

 

הביקורת שלי על האלבום המצוין של דרור להב, "כל הצבעים", התפרסמה השבוע בפורום מוסיקה ישראלית של YNET. אתם מוזמנים לקרוא שם על "שרה", "ילדה", "בין עזה לברלין" ועוד שירים מדויקים ומצוינים משל להב. שירים שגורמים לכם להסתכל על המציאות בשתי העיניים ולרקוד איתה וואלס.

 

נו, אז שרה לא רוצה שיכרתו לה את הרגל

גם אם היא תמות מזה לה זה לא איכפת

שרה לא רוצה שיכרתו לה את הרגל

היא לא מוכנה לחיות עם רגל אחת

 

שרה יודעת שכבר לא יהיה יותר טוב

שרה מבינה שהמוות קרוב

והיא רוצה להביט בו בשתי העיניים

ולרקוד איתו וואלס על שתי הרגליים

פורטיש, שהוא גם חבר וגם אדם חכם ומוכשר, כתב לא מזמן על החבר'ה שלו, האנשים האלה שמרימים אותו מהרצפה הקרירה, שנמצאים שם בשבילו, שאוהבים אותו קרוב קרוב. זה גרם לי לחשוב, אז וגם עכשיו, על החברים שלי, שהיו, שישנם ושיהיו, ועל כך שלמרות שלרוב זה נראה אחרת, ולמרות שלרוב אני מעדיף לראות את זה אחרת, אני בעצם איש בודד מאוד. כולנו כאלה כנראה.

 

"גם אם אלף חלליות ירחפו מעלי
תמיד אהיה איש בודד מאוד…"

                       (אב"מ (איש בודד מאוד), מיכה שטרית)

 

היו לי פעם חברים. חברי נפש כאלה, אתם יודעים. אנשים שאתה הולך איתם דרך ארוכה, שאתה רואה כל יום, שאתה מתקשר אליהם לספר להם על כל דבר חדש שקורה. עזבו מתקשר – הם תמיד שם כדי שתספר להם. הבעיה עם חברי נפש כאלה היא שהם צריכים להיות מאוד מיוחדים כדי להישאר שם איתך לתמיד.

 

דיברתי על זה השבוע בארוחת ערב עם אשתו של החבר הכי ותיק שלי (סיפור של כמעט עשרים שנה… ואוו!), על כל החברים הותיקים שכבר אין לי, ועל למה אנחנו מאבדים אותם – חלקם לא מתבגר בקצב שאתה מתבגר ופתאום הם הופכים להיות לא רלוונטיים. חלקם מאכזבים אותך, מפרים את אמונך, בוגדים בך. חלקם לא מוכנים להשקיע את המאמץ הדרוש כדי לטפח קשר מיוחד שכזה. חלקם לא מסתדר עם הזוגיות שלך, או הולך לאיבוד בתוך הזוגיות שלהם. אני יודע. מניסיון. חוויתי את כולם.

 

ואתה, גם אתה אשם. אתה הופך מילד מפוחד שנזרק לתוך החיים לגבר מגובש, מצליח, נשוי, אבא. אתה מקיף את עצמך במעגלים של משפחה ועבודה, שאיפות ונשיפות, ואתה מוצא שרוב החברים שלך הישנים נשארו מחוץ למעגל. ולמרות שאתה מוקף בחברים חדשים, שנמצאים איתך בכל מקום, שאוהבים אותך, אתה מרגיש רוב הזמן בודד, בודד מאוד.

 

כי כשמשהו קורה, אין אף אחד שאתה רוצה להרים אליו טלפון. כי כשרע לך, אתה זה שתמיד מנחם את עצמך, מרים את עצמך מהקשרים. אין אף אחד שבא לך ללכת לשתות איתו איזה דרינק כמו פעם. אין מי שמעלה לך חיוך על הפנים (חוץ מהילד שלך, שעושה לך את זה כל בוקר וכל ערב, והאשה שאתה אוהב). אתה נסגר לתוך עצמך, כשטוב לך נורא וכשרע. לפעמים פותח דלת להכניס לעולמך מישהו לרגע קט, אבל לרוב אתה פשוט סגור שם עם עצמך.

 

אדם בתוך עצמו הוא גר,
בתוך עצמו הוא גר.
לפעמים עצוב או מר הוא,
לפעמים הוא שר.
לפעמים פותח דלת
לקבל מכר
אבל, אבל לרוב,
אדם בתוך עצמו נסגר.

                 (אדם בתוך עצמו, שלום חנוך)

 

זה אולי ייראה קצת מוזר למי שמסתכל בחוץ כל הפוסט הזה. הדבר האחרון שאפשר לומר עליי הוא שאני בודד או לא חברותי. ובכל זאת, נדמה שככל שמתרבים החברים, כך המשקל הסגולי שלהם בחיים שלי קטן יותר ביחס לעבר. יש המון אנשים סביבי שאני מעריך, שאני נהנה לדבר איתם, שאני נהנה לשמוע אותם מדברים. ובכל זאת קשה לי להאמין שתיווצר אצלי שוב רמה של אינטימיות כזו, כמו שהייתה לי אז עם אלו שקראתי להם "חבר". 

 

הנה, למשל, החבר הזה שביקרתי השבוע בניו-יורק. הוא גר שם כבר כמה שנים, אנחנו בקושי מתראים, גם לא ממש מדברים באופן שוטף. ובכל-זאת עברנו כל-כך הרבה דברים ביחד, בעיקר בעבר, שתמיד תישאר האינטימיות, תמיד יישאר הקשר, האהבה. אני זוכר אותנו יושבים על הספה שלו, בחדר שלו בבית של ההורים, הוא מנגן על הגיטרה ושר את המלים שלי, שמבכות את האהבה הראשונה שלי, את האהבה של שנינו. "שיני הכאב כמעט שלא הותירו בי זכר / אומרים שהכל הזמן מרפא", ככה התחיל השיר הזה שאני יכול כמעט לשיר את הלחן שלו עשרים שנה אחרי. הזמן מרפא הכל, אבל יש דברים שאתה לא שוכח. יש חברים שנשארים תמיד, חברים מפעם.

 

אבל בסופו של דבר אני נשאר עם עצמי. ועם הבלוג הזה שאני מוציא אליו/עליו את כל הכעסים והפחדים והשמחות. אולי מגיע גיל שבו כולנו הופכים לאנשים בודדים. אולי זו התשובה לשאלה ב"אלינור ריגבי" – מאיפה מגיעים כל האנשים הבודדים?  הם פשוט היו כאן תמיד. מוקפים חברים תחילה, מצוידים בחברים טובים. אבל הזמן עשה את שלו. כי זה מה שזמן אמור לעשות.

 

וכזה אני, ממרחק של זמן ובעיניים מפוכחות – בודד. מאוד. אני מרים את עצמי מהרצפה, טופח לעצמי על השכם. מחבק את עצמי כשקר, יורד על עצמי כשמגיע לי. בסוף היום יש לי רק את עצמי, ואת התא המשפחתי הקטן והכה יקר שלי. יש המון אנשים שאין להם אפילו את זה. סטינג כתב פעם, ב"Message In A Bottle", "נראה שאני לא בודד בכך שאני בודד". אז נראה שגם אני לא בודד בכך. כולנו כאלה כנראה.  

 

וכנראה כשמכירים בבדידות, כשמכירים את הבדידות, כשהבדידות אינה פחד, אינה חשש, אינה סוד, דברים נפלאים יכולים לקרות, להיווצר, להיוולד ממנה. דברים נפלאים כמו שירה, כמו יצירה, כמו הפוסט הזה. כך שלמרות שאני מרגיש עכשיו יותר בודד ויותר חשוף מאי-פעם, אני מסיים את הדברים כאן בתחושה של התעלות. או שאולי זה פשוט החופש הזה, שמתחיל לתת בי את אותותיו.

"…בדרכה תעבור סאנאז על פני קירות נושאי סיסמאות, ציטטות מדברי חומייני וקבוצה ששמה "מפלגת אלוהים": גברים לובשי עניבות הם משרתיה של ארה"ב. כיסוי הראש מגן על האשה. לצד הסיסמה מצוירת בפחם אשה, פניה מטושטשות וממסוגרות בצ'אדור כהה. אחותי, השגיחי על הצעיף שלך. אחי,  השגח על עיניך.

אם היא עולה לאוטובוס, מקומות הישיבה נפרדים. עליה להיכנס בדלת האחורית ולשבת בחלקו האחורי של האוטובוס, שנועד לנשים… רבות מתלמידותי מתלוננות על הטרדה מצד גברים מזוקנים ואדוקים בדתם באמצעי התחבורה האלה…"

(לקרוא את לוליטה בטהרן, חלק ראשון: לוליטה, עמ' 47)

 

לקרוא את "לקרוא את לוליטה בטהרן" בארצות-הברית. יש בזה משהו מאוד מפחיד, מאיים, והרבה יותר רלוונטי ממה שהיית מצפה. המרחק בין מפלגת האלוהים האיראנית לבין מפלגות הרבנים שלנו נראה פתאום לא קיים. להם יש הפנאטים שלהם, לנו יש הפנאטים שלנו. המזל שלנו, מבחינתי, הוא שהפנאטים שלנו עדיין לא שולטים כאן. הפחד שלי הוא שזה עניין זמני.

 

* * *

 

"שנים שכבר שורפת כאן השמש אנשים בהירים וכהים מארצות רחוקות / שנים שכבר נחצבת כאן האבן ונערמת מצבות מצבות", שר דרור להב באוזניות שלי, מתוך האלבום שלו "כל הצבעים" שאני ממש מתאהב בו בנסיעה הזו. "אני צועק ואף אחד אינו שומע ואף אחד אינו רואה את הקולות / אני שואל ואף אחד אינו עונה לי ואף אחד אינו קורא את הכתובות", הוא שר ב"בין עזה לברלין", ומסכם "עכשיו אני יודע, עכשיו אני מבין, שאני חי בין עזה לברלין".

 

ואני, שחוזר מכאן ישר למילואים, לא רחוק כל-כך מעזה, יודע שגם אני חי ככה, בין עזה לברלין, בין טהרן לניו-יורק. ובתווך שבין לבין, אני בסך-הכל מנסה לשרוד.

 

אני צועק למרות שאף אחד לא שומע, שואל ואף אחד לא עונה לי, אבל אני משוכנע שאנחנו יכולים, צריכים, חייבים לעמוד על שלנו. המציאות היא מה שאנחנו נבחר שיקרה, מה שאנחנו נרשה שיתרחש.

 

* * *

 

"…לא היתה כל חשיבות למי שהיינו, לאיזה דת השתייכנו, אם רצינו להתכסות בצעיף או לא, אם הקפדנו לקיים כללים דתיים מסוימים או לא – נעשינו יצירי חלומות של אחרים. אייתולה קפדן, פילוסוף שהכתיר עצמו למלך, הופיע למשול על ארצנו. הוא הופיע בשם העבר, עבר שלטענתו נגזל מאיתנו, ועכשיו רצה לעצב אותנו מחדש בדפוס העבר ההזוי הזה. האם יש נחמה כלשהי, והאם אפילו רצינו לזכור, שכל מה שהוא גרם לנו היה מה שהרשינו לעולל לנו?"

(עמ' 49, שם)