להסתכל על המציאות בשתי העיניים ולרקוד איתה וואלס (או: דרור להב, שרה וסבא שלי ז"ל)


אני מאמין ששיר טוב באמת הוא שיר שמספר לך על החיים שלך. הוא לא חייב להיות על החיים שלך ממש, אבל אם אתה מרגיש שאתה יכולת באותה מידה לכתוב את השיר הזה, אז השיר הזה הוא שיר טוב באמת. ככה אני מאמין. ו"שרה" של דרור להב הוא שיר טוב באמת. 


 


אני לא זוכר הרבה דברים על סבא שלי. עשרים שנה אחורה, מדהים אותי לראות כמה שכחתי. אני זוכר בעיקר רגשות – אהבה גדולה, חום. אני זוכר אותו מלמד אותי המון דברים, אני זוכר אותו מתלהב ממני, גאה בי. אבל הכי אני זוכר שסבא שלי לא רצה שיכרתו לו את הרגל.


 


שרה לא רוצה שיכרתו לה את הרגל


גם אם היא תמות מזה לה זה לא איכפת


שרה לא רוצה שיכרתו לה את הרגל


היא לא מוכנה לחיות עם רגל אחת


 


שרה היום בת שבעים ושמונה


אלמנה לא מזמן נכדים חמודים


היא גרה ברחוב המדרגות בירושלים


קומה רביעית בלי מעלית


 


שרה חולה כבר שנים בסוכרת


יש לה פצע גדול על רגל ימין


אם היא לא תנותח הזיהום יתפשט


ומשם עד הסוף זה רק כמה ימים


 


סבא שלי לא רצה שיכרתו לו את הרגל. הרופאים אמרו לו שאם הוא לא ינותח זה יתפשט. שמשם עד הסוף זה רק כמה ימים. אבל סבא שלי לא הסכים. אני זוכר אותו אומר לי את זה. אני זוכר אותו גם אומר לי שלא איכפת לו למות. הייתי צעיר מכדי להבין שאדם באמת יכול להעדיף למות מאשר שיתעסקו לו עם הגוף, שאדם יכול להיות עייף מדי כדי להיאבק, שאדם יכול לרצות רק לנוח.


 


סבא שלי, שעבר הרבה דברים בחיים, שכב לו בבית חולים, וכמו שבדרך-כלל קורה במקומות כאלה אנשים בתפקיד אלוהים שיחקו לו עם העתיד. אבל הגיע רגע אחד שבו הוא החליט לקחת את ההחלטות על העתיד שלו בידיים. והוא לא היה מוכן שיכרתו לו את הרגל.


 


שרה אומרת אם היית יודע


איפה דרכו הרגליים שלי


איך הלכתי בשלג מהקרון אל השער


ושנתיים אחר כך בכיוון השני


 


שרה נזכרת איך היא וישראל


היו אז הולכים למסיבות ריקודים


הוא היה לובש סנדלים עם גרביים


והיא חצאית אדומה עם פרחים


 


שרה אומרת אם היית יודע


איך הוא היה מוביל את הוואלס


היה שם אחד עם אקורדיון מרומניה


ואחד עם כינור מארצות הבלקן


 


הוא היה אוחז בעדינות במותניים


שם את היד שלי בשלו


הוא היה תוך כדי מביט בעיניים


לפעמים גם חייך חיוכים לעצמו


 


כשאני שומע את "שרה" של דרור להב אני מחייך לעצמי, מחייך בכאב. זה כל-כך אמיתי, כל-כך מדויק, כל-כך ציורי, שבא לך לבכות מצחוק. דרור להב הוא רופא במקצועו, ואני מתאר לעצמי כמה שרה כאלה הוא פגש בקריירה שלו. והאם רופאים אחרים, פחות רגישים ממנו, יכולים להבין אשה בת שבעים ושמונה שלא מוכנה שיכרתו לה את הרגל, גם אם היא תמות. האם הוא כותב את השיר, כי במציאות הוא לא יכול להתמודד עם זה.







 


הביקורת שלי על האלבום המצוין של דרור להב, "כל הצבעים", התפרסמה השבוע בפורום מוסיקה ישראלית של YNET. אתם מוזמנים לקרוא שם על "שרה", "ילדה", "בין עזה לברלין" ועוד שירים מדויקים ומצוינים משל להב. שירים שגורמים לכם להסתכל על המציאות בשתי העיניים ולרקוד איתה וואלס.


 


נו, אז שרה לא רוצה שיכרתו לה את הרגל


גם אם היא תמות מזה לה זה לא איכפת


שרה לא רוצה שיכרתו לה את הרגל


היא לא מוכנה לחיות עם רגל אחת


 


שרה יודעת שכבר לא יהיה יותר טוב


שרה מבינה שהמוות קרוב


והיא רוצה להביט בו בשתי העיניים


ולרקוד איתו וואלס על שתי הרגליים

יומן מסע (5): איש בודד מאוד

פורטיש, שהוא גם חבר וגם אדם חכם ומוכשר, כתב לא מזמן על החבר'ה שלו, האנשים האלה שמרימים אותו מהרצפה הקרירה, שנמצאים שם בשבילו, שאוהבים אותו קרוב קרוב. זה גרם לי לחשוב, אז וגם עכשיו, על החברים שלי, שהיו, שישנם ושיהיו, ועל כך שלמרות שלרוב זה נראה אחרת, ולמרות שלרוב אני מעדיף לראות את זה אחרת, אני בעצם איש בודד מאוד. כולנו כאלה כנראה.


 


"גם אם אלף חלליות ירחפו מעלי
תמיד אהיה איש בודד מאוד…"


                       (אב"מ (איש בודד מאוד), מיכה שטרית)


 


היו לי פעם חברים. חברי נפש כאלה, אתם יודעים. אנשים שאתה הולך איתם דרך ארוכה, שאתה רואה כל יום, שאתה מתקשר אליהם לספר להם על כל דבר חדש שקורה. עזבו מתקשר – הם תמיד שם כדי שתספר להם. הבעיה עם חברי נפש כאלה היא שהם צריכים להיות מאוד מיוחדים כדי להישאר שם איתך לתמיד.


 


דיברתי על זה השבוע בארוחת ערב עם אשתו של החבר הכי ותיק שלי (סיפור של כמעט עשרים שנה… ואוו!), על כל החברים הותיקים שכבר אין לי, ועל למה אנחנו מאבדים אותם – חלקם לא מתבגר בקצב שאתה מתבגר ופתאום הם הופכים להיות לא רלוונטיים. חלקם מאכזבים אותך, מפרים את אמונך, בוגדים בך. חלקם לא מוכנים להשקיע את המאמץ הדרוש כדי לטפח קשר מיוחד שכזה. חלקם לא מסתדר עם הזוגיות שלך, או הולך לאיבוד בתוך הזוגיות שלהם. אני יודע. מניסיון. חוויתי את כולם.


 


ואתה, גם אתה אשם. אתה הופך מילד מפוחד שנזרק לתוך החיים לגבר מגובש, מצליח, נשוי, אבא. אתה מקיף את עצמך במעגלים של משפחה ועבודה, שאיפות ונשיפות, ואתה מוצא שרוב החברים שלך הישנים נשארו מחוץ למעגל. ולמרות שאתה מוקף בחברים חדשים, שנמצאים איתך בכל מקום, שאוהבים אותך, אתה מרגיש רוב הזמן בודד, בודד מאוד.


 


כי כשמשהו קורה, אין אף אחד שאתה רוצה להרים אליו טלפון. כי כשרע לך, אתה זה שתמיד מנחם את עצמך, מרים את עצמך מהקשרים. אין אף אחד שבא לך ללכת לשתות איתו איזה דרינק כמו פעם. אין מי שמעלה לך חיוך על הפנים (חוץ מהילד שלך, שעושה לך את זה כל בוקר וכל ערב, והאשה שאתה אוהב). אתה נסגר לתוך עצמך, כשטוב לך נורא וכשרע. לפעמים פותח דלת להכניס לעולמך מישהו לרגע קט, אבל לרוב אתה פשוט סגור שם עם עצמך.


 


אדם בתוך עצמו הוא גר,
בתוך עצמו הוא גר.
לפעמים עצוב או מר הוא,
לפעמים הוא שר.
לפעמים פותח דלת
לקבל מכר
אבל, אבל לרוב,
אדם בתוך עצמו נסגר.


                 (אדם בתוך עצמו, שלום חנוך)


 


זה אולי ייראה קצת מוזר למי שמסתכל בחוץ כל הפוסט הזה. הדבר האחרון שאפשר לומר עליי הוא שאני בודד או לא חברותי. ובכל זאת, נדמה שככל שמתרבים החברים, כך המשקל הסגולי שלהם בחיים שלי קטן יותר ביחס לעבר. יש המון אנשים סביבי שאני מעריך, שאני נהנה לדבר איתם, שאני נהנה לשמוע אותם מדברים. ובכל זאת קשה לי להאמין שתיווצר אצלי שוב רמה של אינטימיות כזו, כמו שהייתה לי אז עם אלו שקראתי להם "חבר". 


 


הנה, למשל, החבר הזה שביקרתי השבוע בניו-יורק. הוא גר שם כבר כמה שנים, אנחנו בקושי מתראים, גם לא ממש מדברים באופן שוטף. ובכל-זאת עברנו כל-כך הרבה דברים ביחד, בעיקר בעבר, שתמיד תישאר האינטימיות, תמיד יישאר הקשר, האהבה. אני זוכר אותנו יושבים על הספה שלו, בחדר שלו בבית של ההורים, הוא מנגן על הגיטרה ושר את המלים שלי, שמבכות את האהבה הראשונה שלי, את האהבה של שנינו. "שיני הכאב כמעט שלא הותירו בי זכר / אומרים שהכל הזמן מרפא", ככה התחיל השיר הזה שאני יכול כמעט לשיר את הלחן שלו עשרים שנה אחרי. הזמן מרפא הכל, אבל יש דברים שאתה לא שוכח. יש חברים שנשארים תמיד, חברים מפעם.


 


אבל בסופו של דבר אני נשאר עם עצמי. ועם הבלוג הזה שאני מוציא אליו/עליו את כל הכעסים והפחדים והשמחות. אולי מגיע גיל שבו כולנו הופכים לאנשים בודדים. אולי זו התשובה לשאלה ב"אלינור ריגבי" – מאיפה מגיעים כל האנשים הבודדים?  הם פשוט היו כאן תמיד. מוקפים חברים תחילה, מצוידים בחברים טובים. אבל הזמן עשה את שלו. כי זה מה שזמן אמור לעשות.


 


וכזה אני, ממרחק של זמן ובעיניים מפוכחות – בודד. מאוד. אני מרים את עצמי מהרצפה, טופח לעצמי על השכם. מחבק את עצמי כשקר, יורד על עצמי כשמגיע לי. בסוף היום יש לי רק את עצמי, ואת התא המשפחתי הקטן והכה יקר שלי. יש המון אנשים שאין להם אפילו את זה. סטינג כתב פעם, ב"Message In A Bottle", "נראה שאני לא בודד בכך שאני בודד". אז נראה שגם אני לא בודד בכך. כולנו כאלה כנראה.  


 


וכנראה כשמכירים בבדידות, כשמכירים את הבדידות, כשהבדידות אינה פחד, אינה חשש, אינה סוד, דברים נפלאים יכולים לקרות, להיווצר, להיוולד ממנה. דברים נפלאים כמו שירה, כמו יצירה, כמו הפוסט הזה. כך שלמרות שאני מרגיש עכשיו יותר בודד ויותר חשוף מאי-פעם, אני מסיים את הדברים כאן בתחושה של התעלות. או שאולי זה פשוט החופש הזה, שמתחיל לתת בי את אותותיו.

יומן מסע (4): הפנאטים שלהם, הפנאטים שלנו, בין עזה לברלין, מה שהרשינו לעולל לנו


"…בדרכה תעבור סאנאז על פני קירות נושאי סיסמאות, ציטטות מדברי חומייני וקבוצה ששמה "מפלגת אלוהים": גברים לובשי עניבות הם משרתיה של ארה"ב. כיסוי הראש מגן על האשה. לצד הסיסמה מצוירת בפחם אשה, פניה מטושטשות וממסוגרות בצ'אדור כהה. אחותי, השגיחי על הצעיף שלך. אחי,  השגח על עיניך.


אם היא עולה לאוטובוס, מקומות הישיבה נפרדים. עליה להיכנס בדלת האחורית ולשבת בחלקו האחורי של האוטובוס, שנועד לנשים… רבות מתלמידותי מתלוננות על הטרדה מצד גברים מזוקנים ואדוקים בדתם באמצעי התחבורה האלה…"


(לקרוא את לוליטה בטהרן, חלק ראשון: לוליטה, עמ' 47)


 


לקרוא את "לקרוא את לוליטה בטהרן" בארצות-הברית. יש בזה משהו מאוד מפחיד, מאיים, והרבה יותר רלוונטי ממה שהיית מצפה. המרחק בין מפלגת האלוהים האיראנית לבין מפלגות הרבנים שלנו נראה פתאום לא קיים. להם יש הפנאטים שלהם, לנו יש הפנאטים שלנו. המזל שלנו, מבחינתי, הוא שהפנאטים שלנו עדיין לא שולטים כאן. הפחד שלי הוא שזה עניין זמני.


 


* * *


 


"שנים שכבר שורפת כאן השמש אנשים בהירים וכהים מארצות רחוקות / שנים שכבר נחצבת כאן האבן ונערמת מצבות מצבות", שר דרור להב באוזניות שלי, מתוך האלבום שלו "כל הצבעים" שאני ממש מתאהב בו בנסיעה הזו. "אני צועק ואף אחד אינו שומע ואף אחד אינו רואה את הקולות / אני שואל ואף אחד אינו עונה לי ואף אחד אינו קורא את הכתובות", הוא שר ב"בין עזה לברלין", ומסכם "עכשיו אני יודע, עכשיו אני מבין, שאני חי בין עזה לברלין".


 


ואני, שחוזר מכאן ישר למילואים, לא רחוק כל-כך מעזה, יודע שגם אני חי ככה, בין עזה לברלין, בין טהרן לניו-יורק. ובתווך שבין לבין, אני בסך-הכל מנסה לשרוד.


 


אני צועק למרות שאף אחד לא שומע, שואל ואף אחד לא עונה לי, אבל אני משוכנע שאנחנו יכולים, צריכים, חייבים לעמוד על שלנו. המציאות היא מה שאנחנו נבחר שיקרה, מה שאנחנו נרשה שיתרחש.


 


* * *


 


"…לא היתה כל חשיבות למי שהיינו, לאיזה דת השתייכנו, אם רצינו להתכסות בצעיף או לא, אם הקפדנו לקיים כללים דתיים מסוימים או לא – נעשינו יצירי חלומות של אחרים. אייתולה קפדן, פילוסוף שהכתיר עצמו למלך, הופיע למשול על ארצנו. הוא הופיע בשם העבר, עבר שלטענתו נגזל מאיתנו, ועכשיו רצה לעצב אותנו מחדש בדפוס העבר ההזוי הזה. האם יש נחמה כלשהי, והאם אפילו רצינו לזכור, שכל מה שהוא גרם לנו היה מה שהרשינו לעולל לנו?"


(עמ' 49, שם)


 

יומן מסע (3): רובה פילים באמצע טיימס סקוור

באמצע טיימס סקוור מצאתי את עצמי עומד מול המגה-סטור של וירג'ין. שיו, כמה זמן לא הייתי בחנות תקליטים. שיו, כמה יקר עולים היום דיסקים. שיו, איזה מוזר זה לעבור ככה על פלסטיקים בלי לקרוא כמה reviewים טובים עליהם, בלי להוריד קודם. שיו, כמה מפתיע לגלות שאת רוב המוסיקה שאני אוהב עשו כבר לפני כמה שנים טובות, ושאת רוב הדיסקים שאני רוצה שיהיו אצלי בבית כבר יש לי.


 


ובכל זאת, אי אפשר לצאת בידיים ריקות מחנות דיסקים. ככה ששמחתי מאוד כשעיניי נחו על ה-EP החדש של ביירות, Lon Gisland, שאני מאוד מאוד אוהב, מאז שהורדתי אותו לדיסק הקשיח שלי לפני כמה וכמה שבועות (באדיבות העונג המאה של גיאחה. חפשו לבד…). במחיר צנוע של 8.99 דולרים אמריקאים הפכתי אותו לשלי, ושמח וטוב לב יצאתי בחזרה לשדרה עם אותו האלבום ממש באוזניות (באדיבות נגן המפ3 של אחי הצעיר), שר לי בשמחה עם זאק קונדון "אם הייתי צעיר, הייתי בורח מהעיר הזו / הייתי קובר את החלומות שלי מתחת לקרקע / כמו שעשיתי אני, אנחנו שותים כדי למות / אנחנו שותים הלילה…". שר את Elephant Gun.






 


קונדון, שמוגדר כאן כניו-יורקי (גר היום בברוקלין), עושה מוזיקה בלקנית, אבל לא מהסוג המלוקק והמתנחמד שתפס כאן את האוזן של כולם לפני שנה. קונדון עושה מוסיקה תיאטרלית, מרשימה ומאוד מעניינת, ומצליח למזג בין מזרח למערב, בין אינדי לפולקה.


 


האלבום הראשון של ביירות היה טוב. האי.פי. הזה כבר ממש נפלא. ו-"Elephant Gun", הסינגל, הוא לא פחות ממושלם. ואיזה כיף לטייל איתו ברחבי התפוח הגדול. "הרחק מהבית, רובה פילים / בואו ונוריד אותם אחד אחרי השני". מזל שאף-אחד לא הוריד אותי כששמע אותי שר בקולי קולות באמצע השדרה השביעית.


 


עוד ביירות?   הנה…


– החללי שלהם (אל תיבהלו – השגיאה במקור…)


– הורדה חוקית של רובה הפילים (באדיבות פיצ'פורק)


– ולסיום, אותו רובה רק בגרסה שונה וחיה מסן פרנסיסקו – – –


יומן מסע (2): מנהטן, אמריקה, קובה, שלג, קר לאללה

 


קרדיט: paulmcdee (פליקר)


 


לא יעזור כמה פעמים כבר עשיתי את זה, אני עדיין מתרגש כל פעם מחדש, כשאני עולה על אחד הגשרים וחוצה את ההדסון בדרך למנהטן. יש משהו מאוד עוצמתי ויפה בקו הרקיע של מנהטן, בטח בבוקר יפה כמו שהיה אתמול.


 


* * *


 


את הדרך למנהטן הפעם עשיתי בקו M60 שלקח אותי מלה-גווארדיה לתוך העיר. היה בנסיעה הזו את כל מה שיפה ומה שמוציא מהדעת באמריקה. מצד אחד, תחבורה ציבורית מדהימה ביעילותה, שלוקחת אותך ב-2$ משדה התעופה אל לב ליבה של העיר הגדולה. מצד שני, אתה מגלה על האוטובוס שאפשר לשלם או בכסף מזומן, קטן (לא שטרות, חס וחלילה), או בכרטיס חופשי-חודשי שכזה. כמובן שאין לך לא את זה ולא את זה, ואז אתה יורד מהאוטובוס וחוזר לטרמינל. שם אתה מגלה שאף אחד, ואני מתכוון אף אחד, לא יודע איפה אפשר לפרוט כסף או לקנות כרטיס שכזה. רגע לפני שאתה יוצא מדעתך מהאדישות וחוסר היכולת לצאת מהריבוע, אתה מזהה גזלן בשעה שלוש, הולך וקונה ממנו פחית דיאט קולה, מבקש ממנו שיחזיר לך שני דולר בכסף קטן ופותר את הבעיה. אמריקה…


 


* * *


 


בארץ המהגרים הבלתי-מתמנגלים אתה יכול לאכול באמת כל מנה מכל מדינה בעולם ברדיוס של כמה בלוקים. אתמול אכלנו קובני במסעדה קטנה ונחמדה, שגם מכינה לך סנגריה משובחת מבקבוק יין שאתה מביא (מהבית, כמובן). מעניין שהאוכל הלטיני – ארגנטינאי, קובני וכדומה – לא תפס בארץ. ארוחה טובה, קנקן סנגריה והעייפות מהטיסה הפילו אותי די מהר, אני חייב לציין.


 


* * *


 


 קרדיט: corazon de melon (פליקר)


 


פתיתי שלג יורדים עליי. פתיתים רכים כאלה, כמו צמר גפן. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ירד עליי שלג. כשזה קורה לך באמצע טיימס סקוור יש בזה משהו ממש מרגש, כמעט כמו באיזה סרט. אני עוצר במקום, לוגם מהקפה שלקחתי לי בסטארבאקס וחושב לעצמי שלמרות הקור אני נורא אוהב את ניו-יורק בחורף.


 


* * *


 


אני מקווה שמזג האוויר ישתפר, אחרת הולך להיות קר לאללה בשיקגו.

יומן מסע (1): השתולים, טיסות ארוכות ותולדות האהבה

 


ניצלתי את ה-VOD ב-777 של דלתה כדי לראות, סוף סוף, את "השתולים", באיחור אופנתי כרגיל אבל בעיתוי הכי רלוונטי שיכול להיות. סרט טוב, ללא ספק, אבל אני מתקשה לקבל את זה שהוא הסרט הכי טוב שיצא ב-2006. בטח בשנה שבה הוא היה מועמד מול "בבל", שריגש אותי הרבה הרבה יותר, ובטח בשנה שבה יצא גם "לחזור".


 


"השתולים" (במקור: The Departed. תוסיפו את זה לרשימת השמות המפוספסים…) הוא סקורסזה קלאסי, עם רשימת כוכבים מרשימה – ג'ק ניקולסון כרגיל מלך, ליאונרדו דה קפריו עושה עבודה טובה באופן מפתיע, ומאט דיימון מתקשה לקלקל. אפילו אלק בולדווין, בתפקיד יותר קומי מדרמטי, מספק את הסחורה.


 


התסריט מפתיע, מותח ואלים למדי, כמו שהקהל האמריקאי אוהב, אבל בסוף הסרט אני מודה שלא נשארתי עם יותר מדי תובנות. ואני, כך למדתי על עצמי זה מכבר, מחפש כאלה כשאני כבר משקיע שעתיים (ויותר…) בסרט.


 


* * *


 


אם לא היו הטיסות הארוכות האלה, כנראה היה מישהו צריך להמציא אותן.


רק ככה, תלוש בין שמיים לארץ, מנותק מהעולם, אני מצליח סוף-סוף להתרכז. לראות סרט, לקרוא ספר, לכתוב את הביקורת על "התשובה" של מיקי שביב. כולם שוכבים אצלי יותר מדי זמן על השולחן, מופיעים יותר מדי זמן ב"To Do List" שלי.


אם לא היו הטיסות הארוכות האלה, כנראה שמישהו היה צריך להמציא אותן.


 


* * *


 


על העטיפה של "תולדות האהבה" של ניקול קראוס כתוב שזהו "סיפור שובר לב אך גם מאחה לב". אני מודה שהרבה זמן לא הרגשתי את הלב שלי מתכווץ ככה.


 


בעמ' 178 היא כותבת: "אולי זה המשמעות של להיות אבא – ללמד את הילד שלך לחיות בלעדיך". ואני חושב על כל הדברים שאני רוצה ללמד את הילד שלי, לפני שיצטרך לחיות בלעדיי.


 


כל-כך הרבה אהבה יש ב"תולדות האהבה". וכל-כך הרבה בדידות. וזהויות שהולכות לאיבוד. ובלבול. "ייתכן שהרגש העתיק ביותר בעולם היה פשוט בלבול" נכתב ב"לידת הרגש", פרק מתוך "תולדות האהבה" של ליטווינוב, הספר שבתוך הספר. 


 


על ליאופולד גורסקי נכתב באותו הספר שבתוך הספר, בפרק האחרון, "הוא התאהב. אלה היו חייו". ואלו חיים נהדרים אלו. מההתאהבות ועד המוות, אלה תולדות האהבה.