שלם עם עצמי (מחשבות שאחרי ליאונרד כהן ולפני יום הכיפורים)


שלשום בערב, באחד מרגעי השיא של ההופעה של ליאונרד כהן, שר ליאונרד את "Who By Fire". שלושה ימים בלבד לפני יום הכיפורים, עברה בי צמרמורת כשהתרגום מתחת לפניו המדקלמות נכתב: "ומי באש, מי במים, מי באור השמש, ומי בשעת הליל, מי בבית דין של מעלה ומי בדיני מטה…". הוא שר, ואני לא הפסקתי לחשוב מאז על תפילות הימים הנוראים, ועל הפיוט המופלא "ונתנה תוקף" עליו מבוסס השיר:


מי יחיה ומי ימות


מי בקצו ומי לא בקצו


מי במים ומי באש…


ותשובה ותפילה וצדקה


מעבירין את רוע הגזרה


בגיל צעיר הייתי מרגיש לא בנוח בבית הכנסת, כאשר היו קוראים את השורות האלה. אולי כי אף פעם לא הייתי בעל תשובה או בעל תפילה. היום אני מרגיש לא בנוח בבית הכנסת. במידה רבה אני מרגיש כי אני לא זקוק יותר ליום הכיפורים כדי להעביר את רוע הגזרה. במידה רבה אני משתדל בכל ימות השנה לעשות זאת כאילו היו אלה הימים הנוראים.


תשובה איננה דבר קל, אומרים חכמינו. הרמב"ם אמר שיש על החוטא להכיר בחטא, להתחרט עליו בכל ליבו, להתוודות, לקבל על עצמו שלא לחזור על החטא ורק אז זוהי תשובה משובחת. ואני, המבקר הכי גדול של עצמי, מכה על חטאיי שוב ושוב ומתחרט, נשבע לעצמי שלא לחטוא שוב ומקווה שאעמוד בהבטחה.


צדקה היא מצווה מעולה. לא סתם קבעו ביהדות כי תפילת צדיקים מתקבלת וברכתם עושה רושם. מי שמסייע לאחר בעוניו ובמצוקתו, כאילו מציל בכל פעם עולם ומלואו. ואני, במעט שאני יכול, משתדל לחלוק עם האחרים את מה שיש לי, את מה שאני מרוויח בהרבה עבודה קשה, ונהנה לעשות כן. איש חכם אמר לי פעם שהלוואי והוא יהיה תמיד בצד שנותן צדקה ולא בצד שמקבל, ואני במידה רבה מרגיש שכל עוד אני יכול לתת, ראוי שאתן.


ותפילה?  דווקא תפילה אין לי. השנה האחרונה הוכיחה לי יותר מתמיד, כי ברגעים הקשים ביותר, כמו גם ברגעים המאושרים ביותר, אינני מתפלל לאיש. אני סומך רק על האנשים המעטים שאני אוהב, אני שואב מהם ורק מהם את הכוח, ואני מקווה שבכל זאת יימצא הכוח ותימצא הדרך הנכונה לעבור בה.


אינני מאמין בכוח עליון. אינני מאמין בעולם הבא. אני מאמין ש"אתה מקבל מה שאתה מקבל, ואין לזה קשר למה שמגיע לך" (תבורך, ד"ר האוס!). ובכל-זאת, אני מוצא את עצמי בעל תשובה ובעל צדקה. אולי כי אני קצת רומנטיקן, ואני מאמין שאם כל אחד יעשה את המעט שלו, אז הימים הנוראים יכולים להיות ימים טובים יותר.


ואולי אני מאמין כי הגזרה היא הגזרה שאנחנו גוזרים על עצמנו. כדי שנוכל להסתכל לעצמנו במראה, כדי שנוכל לחיות עם עצמנו גם בשנה הבאה, כדי שנוכל לעבור על השנה הקודמת בשלווה – הלוואי שהתשובה והצדקה והתפילה לא יהיו רק מליצה בפיהם של אלו שחוטאים ומחטיאים בכל שאר ימות השנה.


בסופו של דבר אני רוצה רק להיות שלם רק עצמי, חוזר על המלים החכמות כל-כך ששר גבריאל בלחסן ב"תפילה צעד 11", ועושה מהן תפילה ליחיד, התפילה הפרטית שלי:


עשה שלא אתאווה להיות מנוחם – אלא מנחם


שלא להיות מובן – אלא מבין


שלא להיות אהוב – אלא אוהב


כי כאשר נשכח את עצמנו – נזכה לקבל


וכאשר נסלח – ייסלח לנו



עשה שגם בשנה הבאה עלינו לטובה אהיה שלם עם עצמי.

מודעות פרסומת

הגאון (מחר באצטדיון רמת-גן)

מאז שרכשתי את הכרטיסים לליאונרד כהן (בלא מעט כסף, יש לציין), אני מוצא את עצמי נאלץ להסביר לאנשים למה. זה קצת מוזר, בהתחשב שמדובר בכל זאת באחד האמנים הכי גדולים שעדיין חיים, שלא לומר אולי האמן היהודי הכי גדול שעדיין חי (ויסלח לי רוברט צימרמן!), שלא לומר האמן הכי גדול שהגיע לפה אי פעם (ותסלח לי הגב' ציקונה!).


אז ניסיתי להיזכר מתי התאהבתי בליאונרד כהן, ובאופן מפתיע (או אולי בעצם לא מפתיע) נזכרתי ב"The Spice-Box of Earth" (בתרגום חופשי: תיבת התבלינים של כדור הארץ) שנתנה לי פעם מישהי, מודפסת במכונת כתיבה (אינני יודע אפילו אם היה שם כל הספר), והבטיחה שזה הדבר הכי יפה שאקרא.


שמעתי על ליאונרד כהן, כמובן. שמעתי את ליאונרד כהן, כמובן. אבל בין דפי הספר הזה התאהבתי באיש החכם והרגיש הזה, ואחרי הספר הזה היצירה של ליאונרד כהן דיברה אליי ברמות אחרות לגמרי.


אחד השירים שהכי אהבתי אז, ואני אוהב עד היום, נקרא "The Genius", "הגאון", והוא במידה רבה הסבר משכנע ונפלא לשאלה למה אני אוהב את ליאונרד כהן כל-כך, ולמה אני חושב שמדובר אכן בגאון. גאון של הגטו, גאון מומר, גאון פיננסי (טוב, כנראה שלא…), גאון מברודוויי, גאון שמרפא חולים, גאון שמרים נדכאים, ובסופו של דבר גם גאון יהודי. ואין לנו הרבה כאלה (בניגוד למקובל לחשוב…).


רק ליאונרד יכול לכתוב שיר שמצליח להיות גם שיר אהבה (ואני הרי אוהב שירים שיש בהם "בשבילך"…) וגם שיר ביקורת נוקב ועוד מליון רבדים אחרים שקצרה היריעה מלהסביר.


מחר בערב אני מקווה שהוא יהיה הגאון של אצטדיון רמת-גן, בשבילי ובשביל שאר חמישים אלף אוהביו שיבואו לשמוע.



בשבילך
אני אהיה יהודי של הגטו
וארקוד
ואשים גרביונים לבנים
על הגפיים המעוקמות שלי
וארעיל בארות
ברחבי העיר


בשבילך
אני אהיה יהודי משומד
ואספר לכומר הספרדי
על שבועת הדם
בתלמוד
ואיפה העצמות
של הילד מוסתרות


בשבילך
אני אהיה יהודי בנקאי
ואביא להרס
מלך צייד גאה וזקן
ואשים קץ לשושלתו


בשבילך
אני אהיה יהודי של ברודוויי
ואבכה בתיאטראות
על אמא שלי
ואתמקח על סחורות
מתחת לדלפק

בשבילך
אני אהיה יהודי רופא
ואחפש
בכל פחי האשפה אחר פיסות עור
לתפור אותן מחדש


בשבילך
אני אהיה יהודי מדכאו
ואשכב בתוך בור הסיד
עם גפיים מעוקמות
וכאב מנופח
שאף נפש לא תוכל להבין
 

The September #TLVTweetUp Playlist

אם אתם לא בטוויטר עדיין (אתם לא עוקבים אחריי בטוויטר עדיין?!) או לא הייתם בטוויטאפ אתמול ב"דאנסינג קאמל" (איך לא הייתם שם?), או שתיתם יותר מדי אלכוהול ולא שמתם לב (אני יכול להבין את זה…) או התבאסתם מהמערכת סאונד (גם אני, גם אני…), הנה ה-רשימה בשבילכם.


את ה-שירים בחרנו, הגב' רומי(נסקה) ואנוכי, מבעוד מועד, אך הם נבחרו ונוגנו בלייב.


 


ואלה שמות:


Did You See The Words? – Animal Collective


Gamma Ray – Beck


Electric Feel – MGMT


Daniel – Bat For Lashes


Kim & Jessie – M83


The Family Tree – TV On The Radio


Stanigold – L.E.S Artistes


Stellify – Ian Brown



King Only – The Twilight Singers


I'm On Fire – Chromatics


Sex On Fire – Kings Of Leon


Talco Uno – Jolly Music


Ace Of Folk – Headshop


Growing Tall – Asaf Avidan & The Mojos


Flowers – Roberto Di Giola


אצבעות דביקות – פורטיס



Carry Me, Ohio – Sun Kill Moon


In The Aeroplane Over The Sea – Neutral Milk Hotel


Killing – The Apples


אהבה אפורה – בונא מיוזיק


Atomic – Blondie


Kings Of Convenience – Homesick


Where Is My Boy? – Faultline


Shivers – The Witches w/ Nick Cave


באר שבע – רות דולורס וייס


Personal Jesus – Johnny Cash


Happy Birthday To Me – Ran Jurgenson



One With The Freaks – The Notwist


Elephant Gun – Beirut


Building Steam With A Grain Of Salt – DJ Shadow


Devendra Banhart – Feel Just Like A Child


Loveless – 4Hero


Inside And Out – Feist


Jounieh – Foreign Affair



העוקד, הנעקד והמזבח – גבריאל בלחסן


I Write Sins, Not Tragedies – Panic! at the Disco


Boys Don't Cry – The Cure


Mr. Blue Sky – ELO


How We Operate – Gomez


Angola (Carl Craig Mix) – Ceseria Evora


Habibi Min Zaman – Balkan Beat Box



בוסר – אביב גדג'


עזרה בדרך – נעם רותם


Immigrant Song – Rockfour


שגר פגר – הבילויים


Our Darkness (Total Eclipse Remix) – Anne Clark


Inner Light – Phantasia


Poor Leno (Silicone Soul Remix) + There Is A Light That Never Goes Out (Acappella) – Erlend Øye


Deeply Disturbed – Infected Mushroom



It's Too Late – Dirty South vs. Evermore


Song 2 – Blur


Young Folks – Peter, Bjorn & John

הולך לו בן לגן ואב בעקבותיו





לגן של יובל קוראים "גן צבר". 


אני מביא אותו לגן, והוא יוצא מהאוטו והולך אל עבר השער בצעד בטוח. אני בעקבותיו, בצעד פחות בטוח, מקווה שזה יעבור בשלום, עבורי ועבורו.


צבר קוראים לגן, ובימים הראשונים עוד אפשר להרגיש בקוצים השלופים. והילד שלי, הרך, המתוק, כפרי בשל, מחייך אליי, ואני מנסה לחייך חזרה. אני תוהה אולי גם הוא מזייף חיוך, אולי גם הוא קצת חושש.


אני מרגיש את שפתיי לוחשות, ממש כמו בשיר של עלי מוהר, "גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא, גם אם אפול פתאום יאמר לבי שירה". כל עוד עולה עוד בוקר, כל עוד הולך לו בן לגן ואב בעקבותיו, כל עוד שנה חדשה מתחילה.


אבל אני ירא, ואני עוזב אותו בחשש גדול. הוא כבר ילד גדול, הוא לא בוכה, הוא נפרד יפה, בנשיקה, בחיבוק, ועוד נשיקה אחת.


אני יוצא מהגן. מביט לרגע בשלט שאומר "גן צבר". חושב שהוא בטח ייצא מכאן, עוד שנתיים, צבר אמיתי, מוכן לג'ונגל של כיתה א'. אבל בינתיים אני הולך בצעד לא בטוח בחזרה לאוטו, ומקווה שמתחת לקליפה והקוצים טוב לו.

בלעדי: הרומן שלי עם מדונה, חשיפה מרגשת אחרי 18 שנה

סוף 1990. זמרת הפופ הכי פופולרית בעולם, מ' נקרה לה, מוציאה את The Immaculate Collection, אלבום אוסף ראשון שלה שמכיל את להיטיה הגדולים משנת 1982 ועד 1990.


אמצע 1991. האלבום "נוחת" בארץ. לקידום מכירותיו פוצח השבועון הפופולרי "מעריב לנוער" בתחרות. תחת השם "מבצע מדונה" הוא מזמין את הקוראים לכתוב ביקורת על "האוסף הטהור" של מדונה, כשהזוכה יתקבל "לעבודה" ככתב לענייני מוסיקה ותרבות בשבועון.


בחור צעיר, ש' נקרא לו, שלמען הגילוי הנאות נספר שכבר שימש ככתב בשבועון (להלן כ"נ = כתב נוער) שולח את רשימתו, והפלא ופלא – הרשימה נבחרת כמנצחת, הוא נבחר ל"עיתונאי הפופ" של המגזין, ואף זוכה לכתבה חגיגית בשבועון, כולל תמונה לוהטת עם הדיווה וכמה שורות ביוגרפיות מביכות (במבט לאחור…).


נשמע לכם דמיוני?   ובכן, הנה הכתבה לפניכם, קצת יותר מ-18 שנה אחרי:




שורה תחתונה: לא הרבה השתנה באמת. מדונה עדיין הזמרת הפופולארית בעולם, ממשיכה "לא להיות לעולם במקום השני…". עדיין "לא הכי בראש שלי". אני עדיין מעדיף את ה"סמיתס" ו"קיור". ובמקום ללכת להופעה הערב (או מחר) אני מעדיף לעשות דברים אחרים. כמו למשל לכתוב על מוסיקה. התחלתי אז ולא הפסקתי עד היום…