lose-lose ולא win-win

למען האמת, כבר התרגלתי לראות מודעות מוזרות ב-Gמייל שלי, אבל אני מצטער – אני ממש מתקשה להבין את המודעה של זכה-זכה (אתר המודעות של למה-רשת) שנתקעה בלינקים הממומנים שלי (הקליקו על התמונה לפתיחתה בגודל מלא):




מוכר את ה-מכירת דירה?!    הא?   זה בעברית, המשפט הזה??!!!     מה, לעזאזל את רוצים ממני????!!!

 

כבר עדיף להקליק  על "רוצה בנות בפליקס" או "מסעדה כשרה בפראג"…

 

ואגב, גם הקלקה על הלינק לא מגיעה לשום מקום.

 

בקיצור, lose-lose ולא win-win.

לעולם לא עוד, פטפוט ריק שכזה

גדי מפנה לפרוייקט של גוגל ומוזיאון השואה האמריקאי, המתעד את הזוועות המתרחשות במחוז דארפור בסודן ברגעים אלה ממש. מכל הפוסטים שקראתי לגבי יום השואה, פרה ופוסט, מה שהוא כותב הכי נגע ללבי, והשלים בצורה מדויקת את הפוסט האישי שלי בנושא.


 


אני כתבתי ("לקח השואה"): "…מי שנגרם לו הדבר הנורא מכל הזה, השואה, צריך להיות ראשון הקמים להיאבק בעוולות, קטנות כגדולות, בכל מקום ובכל הכוח. טבח ברואנדה, אסון טבע בתורכיה, פליטים מאפריקה – אנחנו צריכים להיות הראשונים להציע עזרה, לאמץ אל לבנו, להעניק ולחבק. אנחנו, שאיש לא רצה בנו, שכל מדינות העולם סגרו את נמליהן בפנינו, שהמדינות הנאורות והדמוקרטיות ישבו בחיבוק-ידיים כאשר שרפו אותנו וירו בנו בפומבי – אנחנו צריכים להיות צבא ההגנה לכל הנדכאים והנזקקים, לא רק לישראל".


 


על מה שקורה בדארפור אפשר ללמוד מהפוסט המאלף הזה של נעמה.  גדי שואל למה לא מפציצים את דארפור, כלומר למה לא מתערבים בכוח בסכסוך שם, בדיוק כמו שאנחנו שואלים, כל שנה מחדש, לפעמים יותר מפעם בשנה, מדוע לא הפציצו את אושוויץ. ואני שואל איך ייתכן שפליטים מסודאן, שהגיעו לישראל דרך מצרים, שם פותחים עליהם באש בלי בעיה, נכלאים בישראל (לפי "חוק ההסתננות") עד שיגורשו בחזרה (!) לאותה המדינה ממנה נמלטו.


 


בתצהיר שנתן, במסגרת העתירה נגד החזקת הפליטים מסודאן במעצר מינהלי, כותב פרופסור יהודה באואר, חוקר שואה והיועץ הראשי ל"יד ושם", שהוא גם מראשי הועד הישראלי למען דארפור: "העם היהודי למוד פליטות. באו אליו מעט פליטי חרב שחורים, שמשפחותיהם נרצחו בשל צבע עורם ובשל השתייכותם האתנית… הרעיון לגרש אותם לארץ אחרת הוא רעיון עוועים – להוסיף פליטות על פליטות יהיה מעשה בלתי מוסרי, העומד בסתירה קיצונית לערכי תרבות כלליים ובעיקר יהודיים".


ואני כתבתי: "אנחנו חזקים ב"לקחים" גדולים. בהקמת מוזיאונים לשואה (במוזיאון החדש ב"יד ושם" השקיעו למעלה מ-50 מליון דולר), במצעדי חיים, בהדלקת משואות. אבל בפרטים הקטנים אנחנו לא נמצאים…אנחנו כולאים אפריקאים שנמלטו מטבח-עם בבתי-כלא ישראליים, מחרימים את הדרכונים של העובדים התאילנדים שמגיעים אלינו בחיפוש אחר משכורת שתאפשר את חיי משפחתם שם, מקבלים בהבנה כשחיילים של צה"ל משתמשים בילדים פלסטינים כ"מגן אנושי". כאלה אנחנו, דור שני או שלישי לשואה…".


 


גדי מצטט את באואר שאומר: "…זה פטפוט ריק… ה"נוור אגיין" הזה. זו אחת הסיסמאות חסרות הטעם שמסתובבות, ואת זה כל העולם הנאור אומר…  השואה היתה המקרה הקיצוני ביותר וחסר התקדים של רצח העם, אבל אחרי השואה היו איקס רציחות עם שהן לא אותו הדבר, כמו השואה, אבל הן רציחות עם…".


ואני סיכמתי:  "חזקה עלינו שלפחות אנו, דור שני שלישי ורביעי לניצולי וניספי השואה, נקפיד לחשוב על לקחי השואה, לדון בהם ולהתנהג לפיהם. עלינו להיות עמוד האש לפני המחנה, דוגמה ליתר העמים, בסיס לפעולה ומקור הכוח ליצירת עולם טוב יותר…".


 


אז אני לא שואל, כמו גדי, למה לא מפציצים את דארפור עכשיו. אבל אני כן חושב שצריך לעשות משהו בנושא. כל אחד מאיתנו.


זה גרוע לשתוק. זה יותר גרוע להגיד "לעולם לא עוד" ולא לעשות כלום. אם אתה לא חלק מהפתרון, אמרו פעם, אתה חלק מהבעיה. וזה הכי גרוע להיות חלק מהבעיה/המחלה/הרוע הזה.

מרגישים אשמה על זה שנשארו בחיים (העצומה למען זכויות ניצולי השואה)

כמה וכמה שלחו לי לינק לעצומה למען זכויות ניצולי השואה בישראל.


אני מביא כאן את הטקסט המקורי והלינק לעצומה.


העצומה תוגש לרפי פינטו, מנכ"ל הלשכה לשיקום נכים במשרד האוצר.


 


 


 


שלום לכם, אנו אזרחי ישראל, משלמי מיסים, בנים, נכדים של ניצולי השואה יוצאים למאבק למען זכותיהם.



איך ייתכן שאנשים שעברו את התופת הנוראה ביותר, איבדו את היקרים להם סבלו במשך שנים התעללות, השפלה, תוך כדי רמיסת כבודם וזכותם הבסיסית לחירות וכבוד, אשר עשו את מירב המאמצים לעלות ולייסד את מדינתנו, מדינת היהודים, יזכו ליחס משפיל, מבזה וציני מצד משרד האוצר והנוגעים בדבר בקשר לזכותיהם הבסיסיות?



אנו קוראים בעצומה זו – די להפקר. די לסחבת. די ליחס המשפיל.



האם מדינת ישראל מצפה שהבעיה תעלם?



אנחנו, החתומים מטה, לא ניתן יד לדבר. אנו דורשים שינוי מהותי ומיידי ביחס המדינה כלפי הניצולים
הייתכן שניצולים יהפכו למנוצלים?



אנו דורשים להכיר בניצולי השואה ללא כל דרישה צינית להוכחת "פגיעה" ע"י רדיפות הנאצים.

כל ניצול שלישי חי מתחת לקו העוני – מתוך 260 אלף ניצולים 70,000 חיים מתחת לקו העוני.


"לא מספיק שבאוושויץ חייתי כמו כלב? אני מרגישה אשמה על זה שנשארתי בחיים" (מרים יהב, ניצולת שואה,ל-YNET)

לקח השואה

תמיד בתקופה הזו של השנה מדברים הרבה על "לקח השואה". לכל דבר צריך להיות לקח, אתם יודעים.


 


*


 


בדרך-כלל המושג "לקח השואה" נאמר בכפיפה אחת עם "שוב לא נלך כצאן לטבח", "בשום מקום לא אוהבים אותנו", "כולם אנטישמים", "היהודים זקוקים לבית לאומי ולצבא חזק" ו"תחי מדינת ישראל". אנחנו משתמשים בלקח השואה הזה כדי להתיר לעצמנו בעינינו הסובלות ממוסר כפול כל דבר, שהרי אנחנו נאבקים תמיד על עצם קיומנו מול כל העולם כולו שעוין אותנו וקם עלינו לחסלנו. אנחנו חרדים לגורלו של כל יהודי באשר הוא יהודי, בין אם הוא מחסידי אומות עולם או עבריין צעצוע בכלא בפרו, ואדישים, אדישים מאוד לסבלם של כל האחרים, שהרי איש אינו יכול לסבול כמונו, איש לא עבר את "השואה".


 


במערכון מפורסם של "החמישיה" יושבים זוג מול הטלוויזיה וצופים בחדשות. בכל אסון טבע או פיגוע הם מחפשים תמיד את הזווית היהודית, נאנחים לרווחה כאשר מדווח ש"אין ישראלים בין הנפגעים" ואדישים כליל לכמויות הנפגעים או הנעדרים של כל העמים האחרים, אלו שאינם חברי "העם הנבחר". אם זה לא היה כל-כך נכון, זה היה אפילו מצחיק.


 


דווקא אנחנו, שלמדנו על בשרנו שלרוע האנושי אין גבולות, שהוא יכול להתגלות אצל כל אחד בכל זמן, כולל אצל אנשים שלפני רגע היו נורמליים ונורמטיביים לחלוטין, צריכים להבין שהרוע הזה קיים בכל מקום ובכל זמן, גם עכשיו, גם כאן, שם ובכל מקום. זה, אם תרצו, לקח מהשואה.


 


 ויש עוד לקח – שמי שנגרם לו הדבר הנורא מכל הזה, השואה, צריך להיות ראשון הקמים להיאבק בעוולות, קטנות כגדולות, בכל מקום ובכל הכוח. טבח ברואנדה, אסון טבע בתורכיה, פליטים מאפריקה – אנחנו צריכים להיות הראשונים להציע עזרה, לאמץ אל לבנו, להעניק ולחבק. אנחנו, שאיש לא רצה בנו, שכל מדינות העולם סגרו את נמליהן בפנינו, שהמדינות הנאורות והדמוקרטיות ישבו בחיבוק-ידיים כאשר שרפו אותנו וירו בנו בפומבי – אנחנו צריכים להיות צבא ההגנה לכל הנדכאים והנזקקים, לא רק לישראל.


 


*


 


וכמה זה עצוב לגלות שאנחנו לא כאלה. שאנחנו אדישים לעוולות שנגרמות כאן ועכשיו, שלא לדבר על מקומות רחוקים יותר. כשליש מניצולי השואה החיים בישראל, למשל, סובלים ממצוקה כלכלית קשה, שלא לדבר על מצוקה נפשית וחברתית. אלו ששרדו את השואה לא מצליחים לשרוד את מדינת ישראל מודל שנות האלפיים. ואם לניצולי השואה אין אנו מצליחים לדאוג, אינני מתפלא שאנחנו חיים בשלווה עם ילדים עניים, זקנים רעבים, עובדים זרים נרדפים, בני-זוג לא יהודים שמוקצים מחמת מיאוס ועוד ועוד.


 


אנחנו חזקים ב"לקחים" גדולים. בהקמת מוזיאונים לשואה (במוזיאון החדש ב"יד ושם" השקיעו למעלה מ-50 מליון דולר), במצעדי חיים, בהדלקת משואות. אבל בפרטים הקטנים אנחנו לא נמצאים, ממש כמו האלוהים ההוא, שהניח לנו למות שם. אנחנו כולאים אפריקאים שנמלטו מטבח-עם בבתי-כלא ישראליים, מחרימים את הדרכונים של העובדים התאילנדים שמגיעים אלינו בחיפוש אחר משכורת שתאפשר את חיי משפחתם שם, מקבלים בהבנה כשחיילים של צה"ל משתמשים בילדים פלסטינים כ"מגן אנושי". כאלה אנחנו, דור שני או שלישי לשואה.


 


*


 


באפריל 2002, בטקס שחתם כנס בינלאומי על "מורשת ניצולי השואה", קרא צבי גיל, ניצול שואה, סופר ועתונאי, את "מנשר הניצולים". "היום, כשאנו, ניצולי השואה, שהזיכרון צרוב בבשרנו", קרא גיל, "באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכח ליצירת עולם טוב יותר". "אנו, כמי שכבודם האנושי חולל עד עפר ובשמם של אלו שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג, קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום, מעמד חברתי או מין", ממשיך גיל, "רודנות ואלימות פוליטית כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך רמיסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות, הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה נחושה כנגדם".


 


"לקחי השואה", מסכם גיל, "חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות… "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך"… זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים". ואם את הדברים האלה קורא מי שניצל מהתופת, מי ש"שואה" עבורו הוא לא עוד דגל לנפנף בו, אז כולנו צריכים לעדכן את הערכים במניפסט "לקחי השואה" שלנו. ויפה יום שואה אחד קודם.


 



 


ב"הארץ" התפרסמה השבוע כתבה ובה פסקי הלכה נדירים שניתנו במהלך השואה על-ידי רבנים שונים, ונאספו לתקליטור בשם "שו"ת שואה" שהוציא מכון "נתיבי ההלכה". הפסקים ניתנו במחנות ובגטאות, לפעמים בחטף ובעיצומה של עבודת פרך. רבים מהרבנים שפסקיהם הועלו על התקליטור נרצחו במחנות.




אחד מפסקי הדין דן בשאלה מה דינו של תינוק בוכה בבונקר שבו מתחבאים יהודים בשעת חיפוש של הנאצים? בין הפוסקים קיימת הסכמה רחבה, שלתינוק כזה, שעלול להסגיר בבכיו את כל הנוכחים, היה דין רודף ומותר היה לחנוק אותו באמצעות כר, גם אם הדבר יביא למותו. פסק דין נורא זה הוא עוד לקח של השואה, ללמדנו שיש לקדש את החיים, את החופש לבחור, את הזכות לגדול ולגדל. לקדש כאשר מדובר בחופש ובזכות שלנו, לקדש כשמדובר בזכות ובחופש של זולתנו.




*



בכל העולם, גם כאן, גם כעת, נשים רבות סובלות מאפליה ואלימות, מלידתן ועד ליום מותן, מידי רשויות המדינה, הקהילה והמשפחה. מדי שנה, מיליוני נשים נאנסות על ידי בני זוגן, קרובי משפחה, חברים וזרים, על ידי מעסיקים ועמיתים, אנשי כוחות הביטחון וחיילים. נשים, ילדים וגברים סובלים מאלימות המתרחשת בבית, אולם הרוב המכריע של הקורבנות הן נשים וילדות.




באזור דארפור שבמערב סודאן קיים סכסוך אלים בין מיליציה מזוינת הנתמכת בידי הממשלה לבין התשובים האפריקניים השחורים של האיזור. ב"טיהור האתני" נהרגו כשלוש מאות אלף איש עד כה וכשני מליון נפשות נעקרו מבתיהם.




דו"ח של הקואליציה להפסקת ניצול ילדים כחיילים קובע כי יותר משלוש מאות אלף ילדים, מגיל 7 ומעלה, משמשים כחיילים ביותר מארבעים מדינות.




*




כל אלה הן רק דוגמאות בודדות לכך שהעולם לא למד, לא הפנים את לקח השואה. חזקה עלינו שלפחות אנו, דור שני שלישי ורביעי לניצולי וניספי השואה, נקפיד לחשוב על לקחי השואה, לדון בהם ולהתנהג לפיהם. עלינו להיות עמוד האש לפני המחנה, דוגמה ליתר העמים, בסיס לפעולה ומקור הכוח ליצירת עולם טוב יותר, כמו שניסח זאת צבי גיל.



זה "לקח השואה" שלי. לכל דבר צריך שיהיה לקח, אתם יודעים.

את התשובה הזאת חיפשתם נואשות

"אם תשאלו אותי / תרצו למצוא אותי / כדי למשוך ממני את התשובה / את התשובה הזאת, הגאונית הזאת / זאת שעונה על כל השאלות / את התשובה הזאת חיפשתי נואשות…"

אם מחפשים את התשובה, ורוצים לשאול את מיקי שביב, כנראה שצריך לעשות את זה ככה, בגובה כמה עשרות אלפי רגל, במטוס לארצות הברית, עם כוס יין אדום ביד וחיוך של דיילת אמריקאית מול העיניים. ככה, בתלישות הזאת, בחיבור שבין כאן לשם, מיקי שביב נשמע פתאום הכי רלוונטי והכי מתאים, כאילו הוא באמת התשובה שחיפשתי נואשות.


 



 


אם אתם רוצים לקבל תשובה לפחות לחלק מהשאלות, אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת שלי על "התשובה" של מיקי שביב המתפרסמת ב"השרת העיוור".

סופשבוע ארוך בברצלונה, יומן מסע*


* כפי שנרשם בצורה לא מסודרת בתוך ראשי.


בשל גילי המתקדם וזכרוני המתעתע, ייתכנו שינויים ו/או תוספות.


עמכם הסליחה, מראש.


 


 


[9.4, במלון]


ב-CNBC, שזה פחות או יותר הערוץ היחידי שאינו מדבר ספרדית בטלוויזיה במלון, שידרו ראיון עם ריצ'רד ברנסון. בראיון הוא בלבל בשכל על תרומה של ככה וככה אחוזים מהרווחים של חברת התעופה שלו, Virgin, לטובת המלחמה ב-Global Warming. ואני אומר – עזוב אותנו, באמא שלך, ממטרות נעלות אך לא פרגמטיות בעליל. הנה לך מטרה פשוטה יותר, מציאותית יותר, אך כואבת לא פחות: המרחק בין המושבים במטוס. זו בעיה. זה אתגר. זה משהו שאתה יכול לפתור ולעזור לעשות עולם טוב יותר.


 



 


[6.4]


עכשיו זה סופי: אני כבר לא מתרגש מטיסות. לא ביזנס ולא פלז'ר. מבחינתי מטוס זה פשוט אוטובוס עם כנפיים.


 


 


עוד מסקנה מתבקשת: כל שדות התעופה הם אותו הדבר. ראית אחד – ראית את כולם.


 


 


לא צריך הרבה כדי להתנתק. ארבעה ימים בלי טלפון, בלי אי-מייל, בלי אינטרנט ובלי עיתונים. כמה שפחות ישראלים, כמה שיותר רומנטיקה אירופאית. הנה הם באים – ימים של שקט.


 



זה פשוט מדהים שהספרדים המציאו את כל העניין עם הטאפאס. ולא הישראלים, זאת אומרת. זאת אומרת, כל הקונספט הזה של למה לתת מנות גדולות בזול כשאפשר לתת מנות קטנות ויקרות, ולמה לבזבז שטח של מסעדה כשאפשר להושיב את כולם על הבר, ולמה לבזבז סכינים וכפיות כשאפשר לאכול הכל עם מזלג – זה לא נשמע לכם כמו האמא של הקומבינה מייד אין הולי לנד?!    אז זהו, שעם קצת ניחוח אירופאי וקצת דמיון קולינרי קטאלני אתה לא רק נהנה מהדפיקה אלא גם לא יכול להיגמל מזה…


 



 


[7.4]


וביום השמיני אלוהים ברא את הפאייה. וייתן ל"7 Portes" את המתכון וירא כי טוב.



 


  דוכן בשוק לה-בוקריה.


 


 


מה שיפה אצל האירופאים זה שהכל אצלהם נורא… אירופאי. השוק שלהם, כולה שוק, אבל אירופאי. המדרחוב שלהם, מדרחוב כזה, אבל אירופאי. אפילו כשהם גוררים אוטו, הם עושים את זה בסטייל – לא יעיל, גורם להמון פקקים אבל לפחות לא דופק את האוטו.


 


  


גרירה א-לה בארסה.


 



 


[8.4]


הרי לכם אתגר: להעביר ארבעה ימים בברצלונה בלי לומר, לשמוע או לראות את השם גאודי. גאון או מופרע, עתידן או בדיין, ברצלונה משתעבדת לגאודי והוא מחזיק אותה, ואת התיירים שלה, בלפיתה הגונה.



עם זאת, זה די נעים, הלפיתה הזו, במיוחד בפארק גוואל.


 


 



 


גרפיטי על גג בית ליד פארק גואל. תרגום חופשי: "למה לקרוא לזה "עונת התיירים" אם אי אפשר לירות בהם?"


 


 


בסטארבאקס ב-Pg. De La Gracia, ליד קאסה מילה, התקדמו עוד צעד במלחמה במשתיני המסעדות (אתם מכירים אותם – נכנסים למסעדה רק כדי להשתין…  המוסריים שבהם קונים איזה משהו קטן, כי לא נעים) – הם התקינו קודן (!!!) בשירותים, והקוד מופיע על הקבלה שאתה מקבל כשאתה רוכש משהו מהענק האמריקאי.


  


הייתי שמח אם מישהו בהנהלת סטארבאקס היה משקיע כזו אנרגיה בשיפור הקפה שלהם.


 


 



 


[10.4]


תמיד מספרים על האופנה הספרדית, על המעצבים והחנויות המיוחדות. ובכל-זאת בסוף כולם חוזרים לארץ עם שקיות של ZARA.


 


[על הטיסה מברצלונה לישראל]


אם לא המרחק בין המושבים, אז מישהו חייב לפחות לעשות משהו עם חלוקת ה-exitים. לא ייתכן שבחלק ניכר מחברות התעופה בעולם, ובכלל זה החברה הלאומית הישראלית, נותנים את המושבים הללו, המבטיחים extra leg space בלעז (או בעברית: יותר מקום לרגליים), לכל מי שמבקש או לכל מי שמתקמבן או סתם לכל המי ומי. רבאק, יש אנשים שצריכים את המושבים האלה. אנשים גבוהים, אנשים רחבים, אנשים עם בעיות כאלה ואחרות. מישהו צריך לחוקק חוק שמקצה יותר מקומות כאלה ושומר אותם רק, אבל רק לאלה שזכאים להם. לטיפולך אודה, מר ברנסון.


 


[בחזרה בארץ, מול המחשב]


No hay camino. Se hace camino al andar…


או בעברית: אין דרך.  אתה יוצר את הדרך כשאתה פוסע                                          

אתה יוצר את הדרך כשאתה פוסע (בחזרה מברצלונה)

הֶלֶך, הדרך


 אינה אלא עקבותיך;


הֶלֶך, אין דרך.


אתה יוצר את הדרך כשאתה פוסע.


כשאתה צועד אתה יוצר את הדרך,


 וכשאתה מתבונן לאחור


אתה רואה את השביל


בו לעולם לא תצעד שוב.


הֶלֶך, אין דרך


רק שובלים בים.


 


                         (Antonio Machado & J.M. Serrat)


 


 


 


הקרדיט ללתמונה ולשילוב הנפלא בינה לבין השיר – לאליסיה.