אהבה גדולה, גדולה (או: מה יש, מה קרה, יובלי בן חצי שנה)



 


" [29 בנובמבר 2004, אחרי בדיקה אצל ד"ר איזי]


איזה כיף שהלכנו, אמא שלך ואני, לבדוק את אמא (ואותך) אצל ד"ר איזי. לא רק שגילינו שהכל בסדר עם שניכם, אלא שגילינו שאתה זה באמת אתה – ילד שלי, בני הבכור. כשאיזי חיפש סימנים כדי לומר לנו אם אתה ילד או ילדה, הלב שלי דפק מהר, כמעט כמו שלך. ואחר-כך הוא אמר לנו, כמעט בטוח, והלב התמלא אושר גדול. פתאום אני מדמיין את כל הדברים שנעשה ביחד, אתה ואני. ואתה, אתה ישבת ומצצת אצבע, הסתכלת עלינו והסתלבטת לך בתוך הבטן. האם אתה יכול להרגיש כמה אנחנו אוהבים אותך, מחכים לך?"


 


את השורות האלה כתבתי לפני כמעט שנה ביומן ההריון שניהלתי לעצמי, מתוך הציפיה האינסופית שמילאה אותי. סתם ככה, בבדיקה שגרתית, גילינו שהעוברית שלנו היא בעצם עובר, והולך להיות לנו ילד. שמחנו מאוד, אבל לא יכולנו לתאר איזה ילד נפלא יהיה לנו שנה אחרי.


 


ופתאום, לא שמנו לב בכלל, הילד (היום!!!) בן חצי שנה. אחרי הכל חצי שנה זה כבר גיל רציני, ותק משמעותי על פני האדמה. ותק משמעותי גם לנו, כהורים. אמנם החיים משתנים כבר במהלך ההריון, אבל רק היום – עם קצת פרספקטיבה – אפשר באמת להסתכל על החיים לפני יובל ואחרי יובל ולהכריז בכנות ובאושר: ילדים זה שמחה.


 


 


 


נכון, זה קצת קלישאה, אבל במקרה הזה הקלישאה כל-כך נכונה. אם לפני הלידה עשינו כל מיני דברים, בידיעה שתיכף החיים משתנים ויהיה פחות כיף, הרי שהתבדינו לגמרי. זה כיף אחר, משמעותי יותר, שלם יותר, אמיתי יותר. "מה עשינו עם החיים שלנו לפני יובל?", שואלת אותי אשתי היקרה כל הזמן, ואני באמת לא יודע.


 


באופן מפתיע (NOT!), אני מגלה שאנחנו רוצים להיות איתו כל הזמן. חשבנו פעם שנורא נרצה זמן בלעדיו, זמן שלנו, אבל ה"שלנו" פשוט הפך מ"של שנינו" ל"של שלושתינו", וזה הכי כיף בעולם לצאת איתו, לנסוע איתו לחופש, לחוות את הדברים הקטנים דרך העיניים שלו, דרך ההבעות המדהימות שלו, דרך האהבה שהוא נותן ונותן לנו לתת לו.


 


סדר העדיפויות בחיים משתנה לגמרי. פתאום הדבר הכי חשוב לי בעולם זה להיות עם הילד שלי. דברים אחרים נראים ממש לא חשובים לעומת זה. פתאום הדבר הכי מטריד בעולם זה הרווחה של הילד שלי – הבריאות שלו, האושר שלו.


 


אני לא חושב שמעולם חשתי כזו אהבה למישהו. זו אהבה שונה לגמרי מהאהבה הרומנטית, מהאהבה שאני אוהב את אמא שלו. זו אהבה טוטאלית, חד כיוונית כרגע (אם כי כשהוא רואה אותי וישר מחייך חיוך מאוזן לאוזן, אני יודע שהוא מת עליי…), מוחלטת וחסרת-פשרות שלא תלויה בדבר.


 


כשיובל צוחק, העולם שלי ורוד. כשדמעה יורדת על לחיו, ולא משנה הסיבה, עולמי חרב. כשאני מרים אותו באוויר והוא משתולל מרוב הנאה, אני נהנה אפילו יותר. כשאני מחבק אותו אליי קרוב, והוא נרדם על כתפי, אין אושר שמשתווה לזה.


 


זה קצת קיטשי, אבל כל לילה אני נרדם במחשבות על הילד הנפלא שלי. זה קצת קלישאה, אבל זה ללא הספק הדבר הכי מדהים שעשיתי בחיים, שזכיתי בחיים. וכל העניין הזה בסך-הכל בן חצי שנה. זה מדהים לנסות ולדמיין מה יהיה עוד חצי שנה, עוד שנה, עוד חמש. מדהים ובלתי אפשרי כמעט.


 


מדהים, כי כל יום משהו מתפתח ומשתנה אצל יובל. יום אחד והוא מתהפך מהגב לבטן בלי שום בעיה וכל הזמן. יום אחר והוא זוחל אחורה וזז מהשטיח לרצפה בלי שאתה שם לב. יום אחר והוא מתחיל לדבר ג'יבריש ללא הפסקה. וזה בעצם כל היופי שבסיפור – לעולם לא תוכל לדעת איך ייראה היום הבא.


 


אני מקווה ומצפה שחצי השנה הבאה תהיה נפלאה ומאושרת ושמחה עבורנו כהורים ועבור יובלי כילד בעולם הזה כמו שהיתה חצי השנה שחלפה, ושהאהבה הגדולה, גדולה מהחיים, שממלאת אותי יום-יום שעה-שעה תמשיך להניע אותי קדימה ולשמש לי מוזה נפלאה בחיים בכלל וביצירה שלי בפרט.


 


ואגב יצירה, השיר שפרסמתי אתמול מתכתב (בשם, לפחות) עם שיר מופלא של רוני סומק, שהיום אני מבין ומעריך ואוהב הרבה יותר מקודם, שיר בשם "שיר לילדה שכבר נולדה":


 


ביום שנולדת חיממו פועלי האושר


את כפות הידיים מול האש שהוצתה


בגפרור חייך.


לילה לילה אני מתהפנט מקול נשימתך


כמו היתה הבהוב מגדלור למלח שכמעט נטרף

בשיני הים.

שיר לילד שטרם נולד


9.12.04, ירושלים


 


כשתגדל


ותשאל איך


באת לעולם, אשיב


לך: אהבה.


אהבה גדולה, גדולה


משנינו, גדולה מכפי ששנינו נכיל


בתוכנו מילאה אותנו


עד כלות. ואז


התפרצה ונטעה


בתוכנו מעט משנינו.


אותך.


 


 


השיר נכתב בזמן סקירת המערכות הראשונה של יובל (שאז שמו היה עדיין צ'וּלִי).


היום אנחנו (ויובל) חוגגים חצי שנה של אהבה גדולה, גדולה.   

העצבות זה גן פרסי (אביתר בנאי בפסטיבל הפסנתר 2005)

 


"הרוח תמיד נותרת


לא מצאתי מקום


היא משיבה לגשם, גם מביאה טל


עונת הרוח קבועה…"


                            (משיב הרוח, מלים: מירון ח' איזקסון)


 


היה משהו מיוחד, שונה, מעניין באווירה שהיתה לפני ובמהלך ההופעה של אביתר בנאי. אפשר לומר בחצי חיוך שהיתה אווירת קדושה בחמישי בערב בסוזן דלל. ולא בגלל שאביתר בנאי, עם כיפה גדולה לראשו וחולצה לבנה מכופתרת, נראה כמו ילד-טוב-ירושלים בדרך לערבית. גם לא בגלל שההופעה נפתחה עם תפילה לחורף מתוך ספר תפילות שאביתר הביא (כהקדמה ל"משיב הרוח" הנפלא, שהלחין ל"סימנים") והסתיימה (רשמית, לפחות) עם שיר הקורא לקום לסליחות ששמע בבית אבא. אווירת הקדושה קשורה לרצינות שבה בנאי לוקח את האמנות שלו, גם כשהוא מחייך וצוחק. ליופי שבו הוא מוהל את השירים שהוא שר. לחיוך המטופש שלא ירד לי מהשפתיים גם לא ביום שלמחרת.


 


סוזן דלל הוא יופי של אתר לפסטיבל הפסנתר. מהרגע שאתה דורך במקום אתה מרגיש כבר תרבותי יותר. ברחבה הראשית אלון אולארצ'יק וברק חנוך מנגנים יפה-יפה (וחינם-חינם, אגב), שלומי שבן עובר על פניי (חבר, אתה חסר!), אבל אנחנו עושים את דרכנו לאולם ומחכים לאביתר. לא יצא לי לראות אותו עדיין בסיבוב הנוכחי, ולאור העובדה שהאהבה שלי ל"עומד על נייר" רק הולכת ומתגברת, כה ציפיתי ליום והגיע.


 


ההופעה נפתחת (כמעט) בזמן, עניין נדיר במקומותינו. אבל באותה מידה נדיר גם למצוא אמן כה מוכשר, כה נפלא וכה עניו. הוא מתיישב על הפסנתר וניגש לעבודה. אחרי "משיב הרוח" מגיעים החשודים המיידיים – "תתחנני אליי", "יש לי סיכוי", "מנגינה יקרה". בכלל, נדמה שהאלבום הראשון הרווי בפסנתר פשוט נוצר בשביל פסטיבל הפסנתר הזה. הקהל, כך נדמה, הוא גם הקהל של האלבום הראשון. הם מלווים כל פתיחת שיר מהאלבום הזה במחיאות כפיים, ואילו השירים החדשים זוכים מהם להתלהבות פחותה הרבה יותר. נו, מילא.


 


"אני לא יודע להיות שמח, גם לא להיות עצוב", אביתר כתב ב"תתחנני אליי", הסינגל הראשון שלו אי-פעם. נדמה שבהופעה ביום חמישי המשפט הזה היה נכון מתמיד. קשה לקרוא את אביתר – מחד, יש בו עצבות מובנית ("עצבות זה גן פרסי", הוא מפטיר במעבר מהפסנתר לגיטרה, כאילו מתנצל בפני הקהל שלא סיפק להם גוד-טיים), עמוקה, מהורהרת, מאידך, יש בו הרבה הומור, גם הומור עצמי (למשל, על החולצה הלבנה שלבש), והמעברים בין שני הצדדים האלה מבלבלים.


 


אביתר, כמו אביתר, יושב אל הפסנתר וכמעט שלא מתבונן בקהל. שמונה שנים אחרי האלבום הראשון שלו, אחרי הופעת הבכורה הבלתי-נשכחת בצוותא, ועדיין אני מרגיש בקהל כאילו פלשתי לאינטימיות שלו, כאילו אנחנו מפריעים לו פשוט לנגן פסנתר. ואז הוא שר את "טיפה של אור", ואני מתרגש. הוא מספר על הבן שלו שאמר לו בבוקר "אבא קקה", ואני תוהה כמה אנשים בקהל באמת מבינים את ההתרגשות שיכולה להגיע ממשפט כזה. אם כתבתי בביקורת על "עומד על נייר" שהאלבום הזה מתלבש בול על בחור בן-גילי ובמצבי (המשפחתי, לפחות) ופחות אולי על אנשים צעירים יותר, הרי שאחרי ההופעה הזו התחושה הזו מתחזקת הרבה יותר. כך או כך, "טיפה של אור", שהכתרתי בתור "שיר השנה" שלי, הוא ללא ספק אחד השירים היפים ביותר שבנאי כתב עד היום.


 


כתבתי על חלק מהחשודים המיידיים. גם השאר הגיעו לאורך המופע – "כלום לא עצוב", בגרסה מלאת חיים ומשעשעת מתמיד, "אבות ובנים" שתמיד מרגש, "ברוש" (כהדרן שני) שתמיד גורם לי לפחד שמא בנאי יגדל להיות אריאל זילבר. אבל היו גם הפתעות נהדרות – "הרמח"ל", שיר קטן-גדול שחותם את "עומד על נייר" זכה לביצוע נהדר, "הזאב והאיילה" (אני חייב להודות שאני לא מת על השיר הזה, אבל הקהל אוהב אותו), "מיתר" המרגש, "יש לנו את כל הזמן" שמרטיב לי את העיניים כל פעם מחדש, ואפילו שני קאברים, ל"כשזה עמוק" של קורין אלאל (כולל קולות רקע של הקהל) ו"סוס עץ" של שמוליק קראוס (כי חלם עליו בלילה).


 


באמצע אביתר עובר לגיטרה, ונותן מחרוזת של שירים שפשוט אי-אפשר לנגן בפסנתר: "מתנות", "פקק תנועה" ו"תחרות כלבים" מ"עומד על נייר", ו"שמתי לי פודרה" (בביצוע משעשע) ו"מתי נתנשק" (עם צנזורה עצמית, מצחיקה אך מעצבנת, של השורות העלק-פרובוקטיביות "אופס, אני גומר / אופס, היא לא הספיקה"). לבד, עם הגיטרה, הוא נראה ונשמע אפילו יותר חשוף מאשר מאחורי הפסנתר, אבל הוא סוחף את הקהל לשירה בציבור בחן בנאי טיפוסי, ומצליח לצאת גם מזה בשלום.


 


בנאי יורד לטובת מחיאות כפיים סוערות ועולה במהירות חזרה להדרן. גם הדרן שני הוא ייתן. בחור טוב אביתר, והקהל אוהב אותו מאוד. אבל אני חיכיתי וחיכיתי, וכשנדלקו האורות משהו בכל-זאת היה חסר. למשל, האלבום השני. אפילו לא שיר אחד מ"שיר טיול" נכנס לפלייליסט, והיה בזה משהו מוזר, צורם אפילו. מוזר שבנאי מתחבר לשירים מלפני שמונה שנים, הפשוטים והחשופים, ולא מנגן שירים נהדרים, עמוקים ויפים כמו "חלון" (שגרסת הפסנתר נטו שלו נהדרת) או "אמביציה". עוד שיר שלי היה חסר הוא "דברים מסוכנים", גם הוא מ"סימנים", שבעיניי הוא השיר היפה ביותר באלבום ההוא ואחד היפים שבנאי כתב.


 


"תיכף אני ארצה שתלכו מפה
שאוכל כבר ליפול בשקט
שלא תראו את הפצעים נפערים
שנישאר לבד ונישבר לאט…"


                                                (אבות ובנים)


 


אביתר יורד מהבמה אחרי ההדרן השני, משתחווה שוב ושוב לקהל במבט די נבוך, ואז מסתובב והולך לדרכו. לרגע נדמה לי שהוא נאנח אנחת רווחה. ממש כמו שהעיד על עצמו, נראה כאילו בא לו עכשיו שנלך מפה, שיוכל לחזור לשקט שלו, לחיטוט בפצעים, ללבד. אנחנו יוצאים לאוויר הקר של נווה-צדק, לילה תל-אביבי סתווי באמצע נובמבר, והכל נראה פתאום הרבה יותר יפה, נקי, נעים.  טוב, אמרתי כבר – יש משהו מיוחד, שונה, מעניין בהופעה של אביתר בנאי. אפשר לומר בחצי חיוך שזו אווירת קדושה.


 


 


(אביתר בנאי בהופעה, 10/11/05, פסטיבל הפסנתר 2005, סוזן דלל)

טלוויזיה

 


טלוויזיה, אמרי שאת אוהבת אותי


טלוויזיה, אמרי שאיכפת לך


בדידות היא המקצוע שלי


הראי לי את אלה שאינם שם איתי


 


טלוויזיה, מלמלי אליי


עמוק בתוך החדר שלי הלילה


את האקווריום של השטן, יקירתי


אני מתפשט לאור השקרים שלך


 


טלוויזיה, הפתחי אליי


השלט נמצא בידי


אני יכול לעמעם אותך לאור אדום


יקירתי, נסי להבין


אני שם…   כל-כך שם…


 


טלוויזיה, אני כל-כך מצטער


אם דחיתי אותך שם אז


אני כל-כך קטן במימד שלך


הילד שלי יהיה דומה לך, אני נשבע


                                                            (television)


 


¿


 


בזמן האחרון אנשים מדברים אתי על מה שהם ראו/רואים/יראו בטלוויזיה, וממש לא נעים לי. לא נעים, כי ממש לא יוצא לי לראות טלוויזיה. אם תזניחו את השעתיים שבה ערוץ 24 מהווה את הפלייבק בעוד אני מאכיל/מחבק/משחק עם יובלי בשעת בוקר מוקדמת (שש!!!) [לפעמים אני מעביר ל"חדשות הספורט" בשבע, אבל רק לפעמים…], אני פשוט הפסקתי לראות טלוויזיה. סורי, יש לי דברים יותר טובים לעשות.


 


אתמול, כשמישהו שלח לי את הלינק להופעה שרובין היצ'קוק נתן לפני חודש ו"טלוויזיה" המבריק שלו התנגן ברקע, הגעתי למסקנה שזה ממש פשע שעוד לא הבאתי את הטקסט הזה כאן. אחרי הכל, אם אני לא מעניק את חסדיי למכשיר הפלא, לפחות ניתן לה את הכבוד המגיע לה.


 


אגב, "television" מופיע במקור ב-"Spooked", אלבום שווה בהחלט המכיל עוד שירים מבריקים לא פחות.


 





 


נ.ב. למי שלא האמין שהמקור לכל הבעיות הוא הסָמֶך, הרי לכם תוצאות הבחירות למפלגת העבודה מליל אמש: פרס הפסיד לפרץ. ומה ההבדל בין פרץ לפרס (חוץ מהשפם)?  you got it – הסָמֶך. I rest my case!!!

מה המקור לכל הבעיות? סָמֶך!

 


במקרה שלי, ספאם. במיוחד על הבוקר. במיוחד מאיזה כת סהרורית שאין לי שמץ של מושג איך השיגה את כתובת האי-מייל שלי (ואיזה מזל שגוגל יודעים לעשות אנטי-ספאם), אבל היא בטח לא מבינה במיינד האנושי אם היא מפרסמת את עצמה באמצעות דואר זבל.


 


 


ספאם. סיינטולוגיה. סהרוריים. סססססאמק. כנראה שהמקור לכל הבעיות קשור איכשהו לסָמֶך.


 


 


נ.ב. האם האקדמיה ללשון שקלה לתרגם את ספאם ל"המממ" (הודעה מטופשת מציקה מעצבנת)?  


 


נ.ב.נ  אחרי שהחמאתי לגוגל, מי לעזאזל כתב להם את המנגנון שבוחר Sponsored Links?   איך ההודעה של מרכז הסיינטולוגיה המעצבן הביאה לי לינקים לאיזה מתמודד סהרורי לרשימת העבודה ולאפשרויות להעביר את סוכות (לא היה כבר?) בחו"ל???!!!!

על בתי קברות, הלוויות והשנוריזם כזרם מייצג של היהדות האורתודוקסית

 


אני שונא בתי קברות. עוד יותר מהם אני שונא הלוויות. הלוויות תמיד מוציאות ממני את כל הרגשות הכבושים שהדחקתי ביחס לאנשים קרובים שאיבדתי (סבא שלי, במיוחד), ובהספדים אני מנסה נורא אבל לא מצליח אף פעם לעצור את הדמעות. ביום חמישי הייתי בבית קברות ירקון בהלוויה של אבא של מישהו שעבד אתי.


 


יותר משאני שונא בתי קברות והלוויות, אני שונא את הקטע הבזוי של השנור שאיך-שהוא נכרך בבתי קברות והלוויות. אמנם השנוריזם הוא זרם חשוב, מרכזי ומייצג בדת היהודית האורתודוקסית, וכידוע לכם בני דת זו שולטים ביד רמה בתעשיית ההלוויות והקבורות, אבל בכל פעם מפתיע אותי כמה קרים וכמה שנוררים יכולים להיות אנשים דווקא בסיטואציות הפגיעות והכאובות האלה (אגב, כל הדתות, בלי יוצא מן הכלל, שיכללו את ניצול החלש, המסכן והפגוע לטובתן הן).


 


עומד קהל גדול ומחכה לטקס ההלוויה בבית הלוויות. אנשים מוחים דמעה, עצובים. בתוך הקהל מסתובב איזה איש מוזר, כובע שחור לראשו, זקן עבות על פניו, טלית על כתפיו. הריטואל שלו קבוע: הוא ניגש לאדם עם פתק קטן על נייר צבעוני ומושיט לו אותו. על הפתק "ברכת הבית". אחר-כך הוא שואל לשמו, ואז מפטיר איזו ברכה, ולא שוכח לשאול אותו לשם בת-הזוג, הילדים, ההורים וכו'. בסוף הוא לא שוכח לבקש "צדקה". לא יודע לאן הולך הכסף, אני מנחש שהוא "עושה לביתו". והוא עובר אחד-אחד, בלי יוצא מן הכלל, בלי הבחנה.


 


הרב שנור הגיע גם אליי. עוד לפני שהושיט לי את הפתק הצבעוני כבר סיננתי לעברו: "אני לא מעוניין". זה לא הכסף, זה הפרינציפ. הרב שנור לא הראה סימנים של הבנה. "איך קוראים לך?", הוא שאל בלקוניות. "אני לא מעוניין", עניתי, הפעם בתקיפות. לשמחתי, בשלב הזה הוא הביט לי בעיניים והבין עם מי יש לו עסק. לשמחתי, כי עוד נסיון אחד, ולך תדע מה היה קורה שם.


 


כשהבטתי בפניו המופתעים-מעוצבנים, לא יכולתי שלא לפזם בראש בית מתוך "רכבת העמק" של יהונתן גפן:


"'סליחה, כבר הנחת תפילין היום?', שואל אותי עסקן עם זקן.


אמרתי לו: 'לא, ומה אתך? כבר קראת "הנסיך הקטן"??'


אבא, תעשה לי טובה, תגיד לי שזה רק חלום.


למה לא סיפרת לי שרכבת העמק לא נוסעת כבר לשומקום…"


 


הסרבנות האידיאולוגית שלי לא ייאשה את הרב שנור. להיפך. הוא המשיך במשנה מרץ לעבור אדם-אדם בקהל הגדול. נדמה היה לי שההלוויה לא התחילה עד שהוא לא מיצה את פוטנציאל השנור של הקהל. למה אנשים מוציאים כסף כדי לקבל ברכה מאיזה תמהוני, שהוא אפילו לא הרב כדורי, גלילי, חרוטי או כל צורה-גיאומטרית-אחרת-י?   לך תדע. אי אפשר לשפוט אנשים על אמונותיהם, בטח לא כשהם במצוקה.


 


תחושת הגועל שמילאה אותי באותו רגע היתה נוראית. למזלי, בדיוק כשהגיע שנור עד נפש, החל טקס ההלוויה, והדמעות שחנקו את גרוני השכיחו ממני את העניינים התפלים שמסביב. אני שונא בתי קברות. עוד יותר מהם אני שונא הלוויות.

לברוח, לשכוח, להקים משפחה אחרת


 


אני נגד טקסים וכל הטררם הזה ושלושה שבועות של עצרות וכתבות מיוחדות ותחקירים ודו"חות. מה שחשוב זה אם למדנו משהו ומה למדנו. התשובות הן לא וכלום. לא כלום.


 


אלו שהסיתו אז ואיימו, מרביצים היום לקצינים וממררים את חייהם של מנהיגיהם לשעבר. אלו שהסתכלו בטלוויזיה ולא אמרו דבר, מביטים גם היום במצב וזה לא ממש מזיז להם.


 


אני זוכר שאחרי הרצח היו דיבורים על כך שהמדינה הזו היא כבר לא ממש שלנו. משנה לשנה התחושה הזו מתחזקת.


 


יותר ויותר אני חושב ומזדהה ומאמץ לי את המלים של "בראשית" של אביתר בנאי, ליום הזה ולימים אחרים:


 


הימים עוברים לי


ואני מרגיש שזה עוזר לי


לברוח, לשכוח הכל, להקים משפחה אחרת  


 


המלך האחרון נרצח לפני סוף המאה


הרוצח החייכן למד תורה בבר אילן


 


צריך לרקוד- אין שאלה


צריך לרקוד- אין תשובה


הכועסים כועסים


השמחים שמחים


העצובים עצובים


בסוף הסוף.