שווד אותי, ג'רי (על "קדימה, הרץ אחורה")

אזהרת ספוילר: אתם כבר מכירים את הנוהל, לא?   לא ראיתם? אל תקראו. אלא אם כן אין לכם בעיה עם ספוילרים (אין פה יותר מדי, ובכל זאת…).




 


שמעתי אנשים מכנים את "קדימה, הרץ אחורה" (תרגום לא רע בכלל ל-"Be Kind, Rewind". אני הצעתי את "תהיה נחמד, החזר לאחור מיד". אגב, בפוסטרים ובפרסומים כתוב "קדימה, תריץ אחורה", אבל משהו בעברית של זה נשמע לי בעייתי…) של מישל גונדרי "קומדיה מטורפת". בעיניי זהו אחד הסרטים היותר נוגים שראיתי בזמן האחרון. מדובר בקולנוע רפלקסיבי, קולנוע שעוסק בקולנוע. אבל גונדרי לא מתעסק בתהליך היצירה (גם אם ברובו של הסרט גיבוריו יוצרים סרטים). גונדרי מתעסק בגעגועים, געגועים למשהו שהיה ואיננו עוד, למשהו שהיה טוב ומלא ערך ונשמה והפך להיות חלול ופלסטי. הסרטים הנאיביים של שנות השמונים (כמו "מכסחי השדים" או "רובוקופ"), קלטות הוידאו שהיה צריך להריץ אחורה עבור הלקוח הבא או החנויות הקטנות להחלפת קלטות, כל אלה הם דינוזאורים שנכחדו ופינו את מקומם לטובת תחליפים אינסטנט – שוברי קופות מלאי אפקטים וחסרי נשמה בשנות האלפיים, DVDים של פלסטיק ששנייה אחרי שהוצאת אותם מהנגן לא זוכרים אותך ולא מתעניינים בך ו"בלוקבאסטר"ים שם תמצא אינספור עותקים של הזוועתון האחרון של הוליווד אבל אף אחד שם לא יזכור את שמך.


 


כשהיינו בני-עשרה נהגנו להשתעשע עם מצלמת וידאו. בין אם מדובר היה בתיעוד של מסיבת יומולדת ובין אם סתם צילומים של סרט קצר כזה או אחר,  נדמה שהעמידה מול עדשת המצלמה מילאה אותנו ברוח חדשה (יש שיגידו רוח שטות) שנעלמה רגע אחרי שכיבינו את האור האדום שעליה. אותה רוח נעורים ממלאת גם את ג'רי ומייק, גיבורי "קדימה, הרץ אחורה", שנסיבות משעשעות מאלצות אותם לבלות את ימיהם בצילומים של סרטים קצרים שהם רפליקות (לפחות בעיניהם) של הלהיטים הגדולים של ספריית הוידאו של מר פלצ'ר, גרסאות "משוודות" (צריך לראות את הסרט כדי להבין) של הדבר האמיתי שבסופו של דבר עולות עליו.




 


גונדרי מכיר את זה, את הדחף האנושי שגורר אנשים לדחוף את עצמם לפני מצלמה, להשיג לעצמם את חמש-עשרה הדקות היקרות, אותו דחף שגורם לטלוויזיה שלנו להתמלא בתוכניות ריאליטי שונות ומשונות עד כלות. בסרטים של ג'רי ומייק משתתפים כל "כוכבי" השכונה הקטנה בניו ג'רזי, שהשתתפותם בסרטים מעניינת אותם הרבה יותר מאשר הסרטים עצמם. ולצורך זה הכל מותר, כולל לזייף את הביוגרפיה שלך או של כל אדם אחר (במקרה הזה "פאטס" וולר, זמר הג'אז הידוע), העיקר שזה יביא אותך לתודעה ולו רק לחמש-עשרה דקות.


 


גונדרי הוא אדם חולם. אולי בגלל זה סרטיו מרבים לעסוק בחלומות ("שמש נצחית בראש צלול", "מדעי החלום"). "קדימה, הרץ אחורה" לא מכיל קטעי חלום בצורה ישירה, אלא שכל העלילה של הסרט נראית כמו חלום (בלהות? סוטה?!) שמתנהל במוחו של צרכן סרטים מושבע או בעליה של ספריית DVD. המצב הבלתי-אפשר שבו נמצאים גיבורי הסרט, העובדה שהסרטים ה"משוודים" זוכים להצלחה רבתי, ובעיקר אי-היכולת למקם את העלילה בזמן (ספריית וידאו?  יש עוד כאלה בעולם?!   מצד שני, "שעת שיא 2" יצא ממש לא מזמן…) גורמים לכל הסרט להיתפס כמשהו הזוי, לא מציאותי, ואולי זה קסמו.


 


גונדרי מתעסק, כרגיל, בקשר בין המוח האנושי, הזיכרון והמציאות. הוא אסר על השחקנים שלו לצפות בסרטים המקוריים ש"משוודים" בסרט כדי שלא לפגוע בזיכרונות שלהם מהם. בסרט מייק וג'רי משחזרים את הסרטים מזיכרונם, כולל השמטות ותוספות (אז איך בדיוק הלך השיר של "מכסחי השדים"?) שלא היו שם מעולם, כשהכלי היחיד שעומד לרשותם הוא התקציר שעל גב הקלטת. רוצה לומר, כל מה שנשאר מהסרט אחר-כך הוא הטקסט שנכתב עליו – הביקורות, התקצירים, "מאחורי הקלעים". ובסופו של דבר, במיוחד בעידן האינטרנט, לפעמים כל ההתעסקות הזו (כולל שורות אלה) חשובה יותר, ומאריכה ימים יותר, מאשר הסרט עצמו.


 


גונדרי עצמו לא מתאפק ומרפרר בסצנת הסיום הנהדרת ל"סינמה פרדיסו" בדרך שקשה לפספס, גם אם עברו המון שנים מאז ראית את סרט הקולנוע הרפלקסיבי האולטימטיבי הזה, ולא משנה מה הזיכרונות שלך ממנו (שלי נפלאים, אגב). הוא גם שולף (מהנפטלין?) את דני גלובר לתפקיד מר פלצ'ר, את  מיה פארו הנפלאה (מאותו מקום?) לתפקיד מיס פאלוויץ' המטורללת, שלא לדבר על סיגורני ויבר בתפקיד אשת תעשיית הקולנוע הנבזית (תיכף נגיע לזה…) – כולם משחקים כשווים לצד צמד הילדים ג'ק בלאק ומוס דף, ועוד שלל שחקנים לא מוכרים, ועכשיו נראה מה זה עושה לכם, אלו עם מטען הזיכרונות מ"סיפורי ניו-יורק" ו"ימי הרדיו", "נשק קטלני" או "הנוסע השמיני".





 


גונדרי, שמנסה נואשות לשווק את עצמו בתור ילד רע אבל הוא למעשה סוג של ילד פלא שהתעשייה אימצה ללבה בחום ובאהבה, יוצא ב"קדימה, הרץ אחורה" נגד הסרטים הגדולים עם תקציבי הענק, נגד התעשייה רודפת הבצע וחסרת הנשמה, בבוטות שאין לזלזל בה או להמעיט בעוצמתה. "נסו ליצור את הבידור שלכם בעצמכם", הוא אמר פעם, "אל תוציאו את הכסף שלכם על סרט בקולנוע… תיצרו במקום זה משהו שתהיו גאים בו".  וכך הסרטים ה"משוודים" שבתוך הסרט הם דלי-תקציב אבל עושים שימוש גאוני בחפצים ולוקיישנים, כאילו היה מדובר ביצירות הבוסר של תלמידים שנה א' לקולנוע.


 


העובדה שסרטים קצרים יותר, פשוטים יותר, מוצאים חן יותר בעיני הקהל מאשר המקור ההוליוודי, עד כדי כך שנציגת חברות הסרטים מגיעה לספרייה ומשמידה (בסצנה מגוחכת ונפלאה) את כל מלאי הקלטות ה"משוודות", היא אמירה חריפה מאוד כאמור כנגד התעשייה ובעד האנשים שהיא יוצאת נגדם – המפיצים הפיראטים, המשתפים באינטרנט, מדליפי התסריטים. הקנסות הגדולים להחריד (35 מיליארד דולר?) וחוסר ההבנה הבסיסי שבהם מנפנפת דמותה של ויבר בחנות הקטנה של מר פלצ'ר משעשעים בגרוטסקיות שלהם, כיוון שזה מה שכולנו רוצים להגיד – אלה שאשמים בפיראטיות הם לא האיש הרע כאן, והם בטח לא מרוויחים מזה מיליונים, כל המאבק הפומפוזי כנגדם יצא מזמן מכלל שליטה, וברור שכל העסק הזה הוא רק בגלל כסף ולא בשל, חס וחלילה, הסרטים עצמם.


 


ובכל-זאת, "קדימה, הרץ אחורה" הוא סרט עצוב. נדמה שכל הדמויות בו הוכו על-ידי החיים במידה שגורמת להם להיות עילגים ועלובים, כמעט פאתטים. זהו סרט על החיים שעוברים בלי שנרגיש ומשאירים אותנו מאחור (ועל-כן, על-פי מיה פארו בסרט "העבר הוא שלנו ואנחנו יכולים לשנות אותו"), ועל איך שציור הגרפיטי של דמותינו על קיר הזמן יהיה בקרוב כן הציור של נערים חדשים שימרחו עליו צבעים חדשים,  תוספות ושינויים, אולי אפילו פרצופים חדשים.


 


גונדרי, שאוהב קולנוע ועוד יותר מזה אוהב אנשים שאוהבים קולנוע, שר כאן גם שיר הלל לאהבת הקולנוע, זו הידענית, המלומדת. האהבה הזו, שעומדת בסתירה מוחלטת לספריות ה-DVD של ימינו, אלו עם החלוקה הברוטאלית לקטגוריות (בסרט יש רק שתיים: סרטי אקשן וקומדיות), עם אי ההכרה של כל ז'אנר אחר, עם הבורות ביחס לסרטים שלא הופקו בהוליווד בעשר שנים האחרונות ועם הסניפים הגדולים והמנוכרים המלאים בעותקים של אותו הסרט. ממש כמו הבניין המט ליפול שישופץ וישודרג לטובת בניינים מכוערים וזהים זה לזה, כך גם הייחוד והיופי של הקולנוע האחר נדרס ומובס על-ידי התוצרים של הוליווד.


 


בפסטיבל סאנדנס סיפר גונדרי שהוא קיבל את הרעיון לסרט מחזון שהיה לו על "קהילה של אנשים שבה חברי הקהילה יוצרים את הבידור של עצמם. במקום להזדקק לישות נפרדת שתספק להם את הבידור". בעולם האינטרנטי שמסביבנו, עם היו-טיובים והג'אסטין.טיויים שמאפשרים לכל דיכפין להעלות את יצירותיו לרשת ולבדר את גולשי העולם, החזון הזה איננו אוטופי ו/או רחוק כל-כך. כדאי לשים לב לתהליך שעוברים ג'רי ומייק בסרט, מחיקוי גרידא ליצירה מקורית עם מסר וערכים. תהליך כזה הוא משאת נפשם של רבים המעורבים בפרויקטים של User Generated Content, והוא ללא ספק בסיס החזון של גונדרי.





 


אם לא כתבתי את זה קודם, אז הסרט הזה מצחיק נורא. במיוחד הקטע שבו מתגייסת כל השכונה לטובת שיפור ההספק של יצירת סרטים "משוודים" ומתעללת בשלל סרטים נפלאים ("אודיסאה בחלל", "גברים בשחור" ועוד ועוד). מצד שני, כאמור, הסרט הזה גם עצוב נורא, וסצנת הסיום שלו כמעט וסחטה דמעה ממני. ואחרי שצחקנו ובכינו, וכמו שצחקנו שם לא בכינו כבר שנים, אני מוצא את עצמי יוצא מהסרט הזה, וכמו בכל סרט של גונדרי לא מפסיק לחשוב ולהבין, לנתח ולהעריך את פועלו של האיש המוכשר הזה.


 


מה שמחזיר אותי בחזרה לציטוט של גונדרי לעיל בדבר ההנאה בעשייה. אולי בעצם כל הקשקוש הזה סביב הסרטים שלו, עם הערכים הנוספים וההתעסקות בחלומות וזיכרון, הוא רק תירוץ כדי לעשות סרטים נהדרים שפשוט כיף לכתוב ולצלם?   סרטים כאלה שמותר לעשות בהם הכל, בלי חוקים ובלי הגיון, ותוך כדי לממש את כל הפנטזיות הילדותיות שתמיד היו לנו (במיוחד בילדותנו). גונדרי פשוט עושה חיים. זה התחיל בקליפים הנהדרים שלו ("Human Behaviour", Protection) וממשיך גם כאן, ונראה שהייתה לו יופי של חגיגה בסרט הזה. אז מי אני שאתווכח?!


 


 


("קדימה, תריץ אחורה", תסריט ובימוי: מישל גונדרי, שחקנים: ג'ק בלאק, מוס דף, דני גלובר, מיה פארו, מלודי דיאז, סיגורני ויבר)

קול מן השמיים, תרתי משמע (על "שמע קולי" של מאיר בנאי)

"לך אלי תשוקתי    בך חשקי ואהבתי   


לך לבי וכליותי      לך רוחי ונשמתי


לך ידיי לך רגליי    וממך היא תכונתי   


לך עצמי לך דמי    ועורי עם גוויתי


 


לך עיניי ורעיוניי    וצורתי ותבניתי


לך רוחי לך כוחי    ומבטחי ותקוותי…"


 


יש ב"לך אלי", הסינגל שמאיר בנאי שלח לרדיו כסנונית ראשונה ושכבש את ישראל (ובצדק), משהו שכובש אותך בשנייה הראשונה ולא מרפה ממך גם בשמיעה המאה. ראשית, הלחן שלו מדהים. שנית, ההפקה של גילי סמטנה מדויקת ומבליטה את היתרונות של מאיר בנאי ביעילות (וזו לא הפעם הראשונה שסמטנה מצליח לעשות את זה לבני משפחת בנאי…). שלישית, השירה של מאיר בנאי נפלאה אפילו יותר מתמיד. בעיניי הוא אחד הקולות היפים ביותר בשפה העברית – צלול, ברור, מלטף. 


 


אבל יש ב"לך אלי" גם את כל מה שבעייתי בעיניי באלבום הזה (אם כי בצורה "רגועה" יותר. תכף נגיע לזה…). הכוונה היא, כמובן, הטקסט שלו. המילים, פיוט מפורסם של ר' אברהם אבן עזרא, קשות לי. מעבר לכך שהן אנכרוניסטיות, יכולתי להזדהות איתן אפסית. אמנם כבר מזמן אמרתי לעצמי להפסיק לייחס למלים חשיבות גדולה כל-כך, אבל לצערי הייתי ונותרתי צרכן של טקסטים. קשה לי להזדהות עם טקסט שלא מדבר אליי, והטקסט הזה רחוק ממני כמרחק הגולה מציון.


 


ובכל זאת, "לך אלי" כבש את ישראל, ובמידה רבה של צדק. לא משום שהוא השיר המוצלח ביותר באלבום הזה, אגב (שיר הנושא או "ענני" לא פחות טובים). הוא נשלח לרדיו והוא כבש את הרדיו, משום ששום שיר אחר באלבום לא יכול היה לעשות זאת. הוא הפך ללהיט כי הוא מכיל את הטקסט הכי "דתי לייט" באלבום, טקסט שגם מי שאיננו דתי ו/או מאמין יכול להזדהות אתו (לחילונים כופרים שכמוני עדיין יש בעיה, אבל נעזוב אותי בצד לשם שינוי…). "לך אלי", סוג של תפילה שכל אחד יכול להזדהות איתה, הוא שיר שאין מתאים ממנו להיכנס לרשימת נכסי צאן הברזל של המוסיקה הישראלית, ויש לו את המטען התרבותי המתאים לכך.


 



 


מתוך הביקורת שלי על "שמע קולי", האלבום החדש של מאיר בנאי, המתפרסמת בפורום מוסיקה ישראלית של ynet. מוזמנים לקרוא.

האִיחְ"צ של נושאי המגבעת

ושוב אני יושב מול אשת יחסי הציבור שלי
ומנסה להסביר לה
כמה שאני מיוחד
ומי כמוני יודע להסביר
כמה שאני מיוחד
וגם היא כמו כל קודמותיה
יורדת אל סוף דעתי
ויש לה תוכניות ויש לה תוכניות מגירה

שוב היא פישלה אשת יחסי הציבור שלי


                                                                                (אשת יחסי הציבור שלי / זאב טנא)


 


שמעתי היום בערב בחטף את היחצ"נית עטרה ישראלי מתראיינת לתוכנית הברנז'ה של 102fm (זה אפילו יותר הזוי ממה שזה נשמע…). בשיחה עם יובל אברמוביץ', פרט להתרברבות עצמית על ה"תוכניות" ו"האסטרטגיות" שמבדילות אותה מיחצ"ניות אחרות (מה, לוסי דובינצ'ק היא עכשיו יחצ"נית?!   WTFC!!!), היא סיפרה שהיא "שונאת את הכינוי 'יחצ"נית' ומעדיפה 'אשת יחסי ציבור'" ואף הביעה בקשה למצוא קיצור טוב יותר למקצוע אליו היא משתייכת (ובו היא מתגאה).


 


למען האמת, לפני המון שנים, כשעוד הייתי כתב צעיר בעיתון של איטו אבירם, היה לנו כינוי קצר וקולע לאנשי יחסי ציבור. מדובר בראשי תיבות פשוטים יחסית: אשת יחסי ציבור = איח"צ. וכן, מבטאים את זה בדיוק כמו איכס… (לתקופה קצרה זה אכן היה איכ"ס, אבל הרגשנו שזה בוטה מדי…).


 


מאז עברו הרבה מים בביוב ברחוב קרליבך, וגם במקומות אחרים, אבל עולם כמנהגו נוהג, ונראה לי שהחידוש הלשוני שהתקנתי בגיל 18 יכול בהחלט להתאים גם למציאות היומיומית. עכשיו רק חסר שעטרה ישראלי תייחצ"ן לי אותו.


 


אם כן, במקום "אני אשת יחסי הציבור של נושאי המגבעת" אמרו מעתה "אני האִיחְ"צ של נושאי המגבעת".


על הדלת יש מלאך, ולכן אנ'לא אוהב אותך כל-כך (ע"ע).

ליאונרד כהן בהופעה חיה בהיכל… בת"א – הללויה!

הנה חדשות שבאמת מדהימות ומרגשות אותי: ליאונרד כהן, האיש והאגדה, הודיע שלשום, יום אחרי שנכנס רשמית להיכל התהילה של הרוק'נ'רול, שהוא עומד לצאת לסיבוב עולמי.


לסטריאוגאם כבר יש את רשימת המופעים, כולל כמה באירופה (שזה חו"ל ממש ממול) שגורמים לי לרייר (יקירתי, מה את אומרת?!).


 


כהן, בגיל 70 פלוס, הוא עדיין אחד האמנים האהובים והמעניינים ביותר שאני מכיר. המחשבה על אנרגיות חדשות שעוברות בגופו, על אלבום חדש שיכול לקרום עור-וגידים במהלך או אחרי הסיבוב הזה, וכמובן האופציה לראותו אותו לייב (יש מצב להופעה בארץ?!), גורמת אפילו לי לספוק כפיי השמיימה ולבקש קצת התחשבות.


 



ליאונרד, מזמן, שר… הללויה! 


 


ובאותו עניין – בטקס ההכתרה המרגש להיכל התהילה הקריא לו ריד קטעים מהטקסטים של כהן ואמר ש"אנו כל-כך בני מזל לחיות באותה תקופה כמו ליאונרד כהן". כהן עצמו אמר שכל העניין הזה "זה לא אירוע סביר עבורי" ואף סיים בבדיחה-למבינים: "ראיתי את העתיד של הרוק'נ'רול והוא לא ליאונרד כהן" (לפחות מבינים: ע"ע).


 


כך או כך, דמיאן רייס, חביב הבלוג, נתן את קולו בקאבר מרגש לכהן, גם אם הבחירה שלו – ב"הללויה" – היא אפעס קצת נדושה.


היה נפלא, ויהיה עוד יותר נפלא לראות את כהן מבצע את השיר בתל-אביב…  הללויה!


 



 דמיאן, השבוע, שר… הללויה!


 

זהירות: הפרסום בקלטות ילדים עובד (בעקבות "הפרסומט של רינת")

– אבא, אתה יודע מה אני רוצה שתביא לי היום?   שוקולד פרה.


– שוקולד פרה?   מי סיפר לך על שוקולד פרה?


– ראיתי את זה בקלטת של רינת.


                                                 (נשמע היום במכוניתי בשעת בוקר מוקדמת)


 


 


מעבר להנאה שלי בשיחות הבוקר המרתקות עם ילדי הקט, קשה היה לי שלא להיחרד מהעובדה שלראשונה בחייו (ובחיי כהורה) הבנתי שהפרסום הסמוי הגלוי בקלטות (שם קוד אצלנו לDVDים של יובל, שהרי הקלטות פסו מן העולם עוד לפני הולדתו, אבל הוא קורא לכל תוכנית בטלוויזיה "קלטת").


 


הקלטת האמורה, "הפיציקט של רינת", מעצבנת אותי בכל פעם שאני מביט בה וזאת מסיבות אחרות (השילוב של טקסטים אינפנטיליים עם מיטב היצירות הקלאסיות פשוט מעורר בי רעידות אי-רצוניות בגוף), אבל עתה היא נוספה ל"רשימה השחורה" של הקלטות (ע"ע). ה"דחיפה" של שוקולד כזה או אחר לתוך מוחו של ילדי משולה בעיניי להטרדה מינית שלו. לתוך עולמו הנאיבי ומלא האמון חודרים גופים מסחריים, שמסווים את כוונותיהם הנלוזות בתחפושת של מתיקות ונחמדות, וכל זאת כדי לעשות רווח קל.


 


אני, אישית, שונא פרסומות, ונוהג לזפזפ אותן חופשי. עם זאת, אין לי בעיה עם פרסומות לפני או אחרי הקלטת. יש לי בעיה גדולה עם תוכן שאי אפשר לסנן, שאי אפשר להפריד. זהו בעיניי מעשה נוראי. במיוחד שאת הקלטת האמורה אני קונה בכסף מלא. במיוחד כשמדובר בקלטת לגיל הרך, רך מאוד.


 


ברשימה שהכינה בעבר גילי בר-הלל ניתן לראות את כמות הפרסומות הבלתי-נתפשת המופיעה בקלטות לילדים. אינני מתיימר לטעון שביכולתי להחרים את כל הקלטות האלה או למנוע מילדי את החשיפה לפרסומות האלה ובכלל, אבל בפעם הבאה שאבוא לבחור (איתו, כמובן) קלטת לצפות בה בהחלט אכוון אותו לקלטות "נקיות" יותר, הוגנות יותר מאשר "הפיציקט הפרסומט של רינת".


 


 


נ.ב. אם תהיתם, בשום פנים ואופן אינני מתכוון להביא ליובלי הערב שוקולד פרה. מבחינתי, החרמת המפרסמים הסמויים חשובה בדיוק כמו החרמת מספקי הפלטפורמה הפרסומית (אולי יותר). ולו רק כדי שיפיקו את הלקחים ויימנעו מפרסום לילדים בפעם הבאה. ולו רק שלא יחשבו שהפרסום בקלטות ילדים עובד.

יכול להיות שזה השיר הכי יפה שאני מכיר (נגד)

 


רציתי נורא לכתוב על "צודק כמו גשם" של קובי אור (ויוסי בבליקי ובועז כהן), אבל משהו במלים של קובי אור תמיד גורם לי לאבד את יכולת הכתיבה, כמו גם כמה פעימות בלב.


 


אני רואה לפעמים את קובי אור ברחוב. הוא גר לא רחוק ממני כנראה. הרבה פעמים חשבתי לגשת אליו ולספר לו כמה אני מעריך, מעריץ אפילו, אותו ואת פועלו. אבל קובי אור גורם לי לאבד את יכולת הדיבור, כמו גם כמה נשימות.


 


בטיסה לפראג שמעתי, בפעם המאה אולי, את "נגד". בפעם הראשונה אולי יכולתי להתרכז ממש במלים המדויקות והאוהבות-כואבות כל-כך שקובי אור מקריא, ובלי שיש לי שליטה על כך זלגו לי דמעות מהעיניים.


 



 


רוקנרול זו הפעם הראשונה בה המאהבת של אלוהים ראתה את זריחת השמש. כלומר, זה צליל האורגזמה הראשונה, המשותפת לשניהם.


– "הי, קובי. מדברת א.ש. מעתון _______. אנחנו מכינים לשבועות משאל בין עיתונאי רוק "מהו השיר הכי יפה שאתה מכיר". אתה מוכן להשתתף?".


– "הי, א.ש., אוקיי. השיר הכי יפה לדעתי הוא "ספינות" ("Ships") של איאן הנטר, מאלבום הסולו שלו "אתה אף פעם לא לבד עם סכיזופרן".


– "מי זה איאן הנטר?"


– "הוא היה הסולן של להקה אנגלית בשם "מוט דה הופל", שהיתה מאוד פופולרית בשנות השבעים. הסגנון שלה היה גלאם רוק מתוחכם (?), יותר ופחות. הוא עזב, הקליט די הרבה אלבומי סולו, חלקם עם מיק רונסון, הגיטריסט של דיויד בואי ב"עכבישים ממרס". נושא השיר הוא יחסי אב ובן, נושא בעייתי לגביי. הנטר מטפל בו לעומק. לגביי, עומק הוא יופי. יופי ללא עומק הוא עקר, מוצר יאפי, ואני מתעב יאפים".


– "המזכירה האוטומטית שלי מדקלמת את המשפט: "רוקנרול זו הפעם הראשונה בה המאהבת של אלוהים ראתה את זריחת השמש. כלומר, זה צליל האורגזמה הראשונה, המשותפת לשניהם". אם תפרקי את המשפט, תראי שהוא בנוי מהמושגים: "הפעם הראשונה", "מאהבת" – כלומר אהבה, מין, תשומת לב – "אלוהים", "ראייה", "זריחת שמש", "צליל", "אורגזמה", "שיתוף" ו-"שניים". אני נותן לך אותם כשיעורי בית: מי מבין מושגים אלה "עמוק"?  מי מביניהם נגיעה מרפרפת?   מי מביניהם חשוב באמת ומי מתפקד רק כמשקה צונן ביום חם?  השתמשתי במושג "עומק" לגבי השיר הנ"ל של הנטר משום שהוא גרם לי, באחת מהפגישות ההזתיות שלי עם אבי המנוח, לומר: "אבא, אני חושב שאתה יותר יפה מאלן דלון". חיכיתי ארבעים שנה עד שיכולתי לומר את המשפט הזה".


 


""צודק כמו גשם" הוא "תוצר אהבה", כתב בועז כהן בבלוג שלו. "הוא פאנק אלקטרוני של המאה ה-21, ספוקן וורד על סמפלרים ומקלדות. קובי אור מסרב להוציא ספר. הוא מתריס כנגד קיומה הפיזי של האמנות בכך שהוא לא רוצה גם לנפק מוצר שניתן לממש. לכן "צודק כמו גשם" יוצא אך ורק לאינטרנט…".


 


כהן ובבליקי מספקים לקובי אור קרקע רכה, אולי רכה מדי. על רקע האלקטרוניקה שלהם, הלופים והתופים, אור חופר בתוך הטקסטים הבלתי מתפשרים שלו, מנפק אמיתות שנוחתות על האוזניים והמוח כמו טיפות גשם, צודקות-צודקות. "אם אתם אוהבים רוק של אגרופים קפוצים, הקשיבו לג'ון קייל", מכריז אור ב"אחת כחולה, השניה חומה". אם אתם אוהבים מילים שהן סכינים חדות שננעצות בלב ההכרה שלכם, הקשיבו לקובי אור. בועז גולדברג כתב פעם ש"כל מוזיקאי הוא קובי אור מתוסכל". ואני משורר מתוסכל, מוזיקאי לא ממומש. ואני כל-כך שומע את קובי אור.


 


האלבום של קובי אור מוקדש לאהובתו החרשת. "זה מאמץ טפשי", כתב על האלבום צ'יקי ארד. טפשי כמו יוצר ש"כשאי אפשר למצוא מילה נכונה יחידה אחת במקומה, כשכל הצלילים לא מתאימים וניתנים להחלפה", הוא עושה את "כל הטעויות האפשריות… במקום להחליק את הקשר לזֵףזֶף עליו זיפים".


 


 


 


גאה שאני הפוך ממך. היית מתאגרף ואני רבע עוף. זיינת בחודש יותר נשים ממספר השירים של שלמה ארצי שמושמעים בימי זיכרון בשנה שלמה, ואילו אני וסקס זה צפרייטד. את השירים שלך מעריכים עד היום, את הרשימות שלי על רוק אני מוכר לעיתונים במאה שקול ועוד עושים לי טובה שלא שוכחים לשלם לי…


 


אני שונא אותך אבל חשוב לי שתדע שלא הייתי מחליף אותך באף אבא אחר, למרות שאני יודע שאותי היית מחליף בפרס נובל לספרות, באות לניון ואפילו בהרבה פחות. הספינה השחורה – המוות הוא יופי, יופי הוא ראשי תיבות של ילדים ופיות, שיט, הכל מתערבל לי במוח, אבא, אני לא יודע איך לצאת מהבלאגן, תוכל לעזור לי?   לא אהבה כשניגנתי בגיטרה, לא אהבת כשכתבתי על מוסיקה, כשהייתי אומר הרבה "תודה" ו"בבקשה". אני זוכר את פרקי אצבעותך הלבנים הם כמו שמלות כלה שבאלימות כופים עליהם להינשא, אני עוזב עכשיו, רוקנרול זו הפעם הראשונה בה מי שהכי אהב את אבא ראה את זריחת השמש. כלומר, זה צליל האורגזמה הראשונה, המשותפת, לי ולו.


 


"נגד" מטלטל אותי יותר מהכנף של האיירבוס שאני יושב עליה. אני מקווה שאף-אחד לא רואה שאני בוכה, כי איך אני אסביר להם שאני לא עצוב, זה רק השיר עצוב. בעצם גם השיר לא עצוב, הוא שיר שמח, מנצח. מנצח את המציאות העצובה עליה הוא מספר, אותה הוא מתאר. הוא מזכיר לי קצת את "אבי" של יהודה עמיחי. "זכר אבי עטוף בנייר לבן כפרוסות ליום עבודה". אבל יהודה עמיחי כתב על אבא שהוציא מתוך גופו הקטן אהבה, ואילו קובי אור מתאר על אהבה קטנה שיוצאת מגוף גדול. זה וזה מרגשים אותי. זה וזה עושים קסמים עם מלים יומיומיות כמו "אבא" ו"אהבה".


 


"אנחנו רק אוניות שחוצות את הלילה / ואנחנו מחייכים כשאנחנו אומרים שהכל טוב / אנחנו עדיין כאן, רק שיצאנו מטווח הראייה", כותב הנטר ב"אוניות". "ממש כמו האניות שחוצות את הלילה, אנחנו שתי אוניות שחוצות את הלילה". וקובי אור חוצה אתי את העננים בדרך לפראג, ואני מחייך כי בסך-הכל הכל טוב אתי, ולוחץ על הכפתור באייפוד כדי לנגן שוב את "נגד".


 



 


רציתי נורא לכתוב על "צודק כמו גשם" של קובי אור (ויוסי בבליקי ובועז כהן), אבל משהו במלים של קובי אור תמיד גורם לי לאבד את יכולת הכתיבה, כמו גם כמה פעימות בלב.


 


במקום זה אני רק אתן שוב את הלינק לאלבום ואמליץ לכם בחום לשמוע לפחות את "נגד". יכול להיות שזה השיר הכי יפה שאני מכיר.


 


 


 


 


 


ביבליוגרפיה:


 


קובי אור: ויקיפדיה, מומה 


 


"צודק כמו גשם": בועז כהן על, פני על, צ'יקי ארד על


 


"צודק כמו גשם" וקובי אור: בועז גולדברג על


 


איאן האנטר: ויקיפדיה


מוט דה הופל: ויקיפדיה


Once Bitten, Twice Shy של איאן האנטר


"אוניות" של איאן הנטר

מה נשמקס? הכל טוב, אפס (על מלחמות הקולה ושמות של מותגים)

במקרה שפספסתם, ורגע לפני שלא תוכלו לפספס – קוקה קולה עומדת להשיק החודש את קוקה קולה זירו (zero ) בישראל בהשקעה של 10 מליון שקלים. הזירו, אם שאלתם, הושק בארצות-הברית ב-2005, כתגובה להצלחה של פפסי מקס בקרב הצעירים האמריקאים (המקס הושק רשמית ב-94', אבל בשל בעיות של ה-FDA עם המרכיב העיקרי שלו, אסולפם פוטסיום, לא נמכר בארצות-הברית שנים רבות). השילוב של האסולפם פוטסיום עם הממתיק הידוע של הדיאט קולה, האספרטיים, גורם לדעת רבים – כולל כותב שורות אלה – לפפסי מקס להיות טעים יותר משאר משקאות הדיאט. הזירו, המשתמש באותו הרכב ממתיקים, אכן דומה בטעמו לפפסי מקס, ולמרות שקוקה קולה ישראל לא תודה בזה לעולם, קשה שלא לתהות האם להצלחה היחסית של הפפסי מקס (אין לי שום נתונים בעניין…  העדות היחידה לכך היא שכל חבריי עברו מהקוקה קולה דיאט לפפסי מקס) היתה יד בבואו של הזירו לארץ הקודש.




הזירו, השבוע בארומה.


 


אבל לא בענייני קולה עסקינן, אלא דווקא בענייני מותגים. או יותר נכון תרגומם של מותגים לשפת הקודש (או לכל שפה מקומית לצורך העניין). חדי העין וודאי הבחינו שעל הפחיות והבקבוקים, כמו גם במסע הפרסום, של הזירו מופיע zero באנגלית ולא, למשל, "קולה אפס". למרות ששמו של המשקה ניתן לו בשל העובדה שהוא מכיל אפס קלוריות (או אחת, תלוי איפה אתם נמצאים על כדור הארץ), ברור שהקונוטציה של "אפס" היא קונוטציה בעייתית בעברית (איך נשמע לכם הסלוגן "אני קול – אני שותה אפס"?), ולכן לא מפתיע שקוקה קולה נצמדים לאנגלית. סוגיית תרגומם לעברית (או לכל שפה אחרת לצרוך העניין) היא עסק מורכב ומסובך, שחכמים לא נכנסים אליו ופיקחים מצליחים (בקושי) לצאת ממנו.




כל הקולות, לפני שבוע בפראג.


אחד המקרים המפורסמים ביותר לפיקחות שלאחר מעשה היא הפאג'רו של מיצובישי. שמו של הג'יפ הפופולרי מוצלח מאוד ברוב העולם, אבל במדינות דוברות ספרדית פירוש השם הוא פחות או יותר "מישהו שמאונן", וכך מיצובישי, בדיעבד, נאלצה להחליף את שם המותג בארצות אלה (הגי'פ נקרא, אגב, מונטרו). מקרה דומה, אגב, קרה לפורד עם ה"פינטו" שלה, שבסלנג פורטוגזי פירושו "איבר זכרי קטן".  ג'נרל מוטורס ביטלה תוכניות להחליף בקנדה את הביואיק רגאל בביואיק לה-קרוס, שכן בחלקים דוברי הצרפתית של המדינה הפירוש של "לה-קרוס" זהה לפירוש של פאג'רו בספרדית…


בישראל יש לנו, כמובן, את עניין Kia, יצרנית הרכב הקוריאנית, שבכל העולם מבטאים את שמה "קִיָה", ורק אצלנו הוחלט לקרוא לא "קאיה" (בגלל הקונוטציה ל"קיא", כמובן).


 


אבל לא רק במכוניות קורות תקלות מסוג זה. קולגייט נאלצה למצוא שם חדש למשחת השיניים שלה Cue, כיוון שבסלנג צרפתי המשמעות של המלה היא "תחת". Pupa, חברת האיפור, משווקת את מוצריה תחת שם אחר בפולין, שכן בפולנית פירוש המלה גם כן קשור לאחוריים. מוצרי טיפוח השיער של פרוקטור אנד גמבל משתייכים לקו המוצרים Dreck, שפירושו בגרמנית הוא… דראק. לאחרונה נרשמה שערורייה זוטא בבריטניה, כשנינטנדו הכריזה על ה-Wii שלה (שהרי wee בסלנג אנגלי פירושו להשתין).


ואצלנו?  מי לא גיחך כשהוא קרא על המוצר החדש מבית מיקרוסופט, מתחרה לאייפוד, ששמוע "Zune" (וכן, מבטאים את זה ממש כמו המלה הנרדפת למשגל…).




 


אגב, מיותר לציין שרוב הדוגמאות הן בתרגום מאנגלית לשפות אחרות. היות שרוב המוצרים מחו"ל מגיעים דרך חברות אמריקאיות (גם אם לא מיוצרות בארצות-הברית), שמות המוצרים הם בדרך-כלל באנגלית, והחברות האמריקאיות חוטאות פעמים רבות באתנוצנטריות, ואינן טורחות לבדוק מבעוד מועד את משמעות השמות. עם זאת, לאחרונה נתקלתי בתמונה שלעיל, פרסומת לרשת סופרמרקט מכסיקנית מצליחה בשם "בימבו". מעניין היה לראות את הילדה החמודה הזו מפרסמת את הרשת בארצות-הברית, ושולחת מליוני בימבו אמריקאיות לחנות (או שלא).


 


בכל מקרה, במקרה של הזירו זוהי כבר עובדה מוגמרת. עכשיו נותר לראות אם מישהו במשרד הפרסום של פפסי בישראל יעלה על העניין, ויוציא סרט שייכנס ראש בראש בזירו. אני כבר יכול לשמוע את התשדיר: "בצד ימין של הזירה – המקס… בצד שמאל של הזירה – האפס…" או "יש משקאות שנותנים לך מקסימום טעם, ויש משקאות שנותנים לך… אפס". כך או כך, במקרה שלא אמרתי זאת עדיין, אני שומר אמונים למקס. 


 


ונסיים בציטוט של פרופסור מקס בעניין הזה: "מה נשמקס?!".


 


 


 


נ.ב. מבולבלים?  יש גם דיאט פפסי מקס… (כאן בפרסומת המדהימה ששודרה בסופרבול האחרון):