ספר תפילות לימים הנוראים (וגם לאחריהם)

"…הייתי רוצה לספר איך אי-שם ב-1999 שמעתי את רכבות של גבריאל בלחסן והתאהבתי באלבום הזה. איך חשבתי שזה הדבר הכי טוב שהוקלט אי-פעם בעברית. איך אהבתי את גבריאל כשעוד איש לא הכיר אותו. איך חיכיתי כל-כך הרבה זמן שיקבל את הריספקט שמגיע לו. איך שמחתי כשסוף-סוף הוא חזר להופיע עם אלג'יר. איך התרגשתי כשהוא חזר להופיע לבד. איזו סגירת מעגל זו כשהאלבום הזה יוצא שוב בהוצאה מחודשת, וכולם מדברים עליו ומתלהבים. הייתי רוצה, אבל זה לא ממש ככה.

הורדתי ממישהו את רכבות לפני שנתיים בערך. לא ידעתי מי זה גבריאל בלחסן, אבל השם נשמע לי מדליק. קובץ עם המלים ירד ראשון, ואחרי זה כבר לא יכולתי להוציא את האלבום הזה מהראש שלי, מהלב, מהנשמה. שמעתי אותו, אני חושב, כבר כמה מאות פעמים. אני יכול להגיד בפה מלא שחיכיתי הרבה זמן שיקבל את הריספקט שמגיע לו. ששמחתי שבלחסן חזר להופיע, ואיזו הופעה זו היתה. ההוצאה המחודשת של האלבום הזה היא התרגשות גדולה עבורי. היא נצחון הרוח על השכל, האמת על הרייטינג, האהבה למוסיקה על המסחריות..."


 


                                                                            (מתוך הביקורת שלי על "רכבות" של גבריאל בלחסן ב"שרת העיוור")


 


 


 


מיד לאחר אותה הופעה של גבריאל בלחסן, החלטתי שאני צריך לכתוב על "רכבות" ל"שרת". כי איך, לעזאזל, עוד אין ביקורת על האלבום המדהים הזה שם?   נכון – יש משהו מאיים בכתיבת ביקורת על אלבום כל-כך פנומנלי, אבל לא אדם כמוני יירא מהמשימה, וחוץ מזה יום כיפור מתקרב, ואין מתאים מ"רכבות" לעלות כביקורת לכבוד יום כיפור.


 


אז ישבתי וכתבתי. ושלחתי לגיאחה ואיימתי ש"כדאי לו מאוד" לפרסם את זה לפני יום כיפור. והפלא ופלא – זה אפילו הצליח. אז הנה, במקום ברכה ליום כיפור, "ספר תפילות לימים הנוראים (וגם לאחריהם)", ביקורת על "רכבות" של גבריאל בלחסן (וקצת יותר מזה). צום קל, עלק!

על חטאים שחטאתי

 


(מבוסס על פרטים מתוך הרשימה "על חטא שחטאנו" מאת הרב עדין אבן ישראל)


 


אחד המרכיבים החשובים ביותר בתפילות יום כיפור הוא הוידוי שמתוודים על חטאי הפרט והכלל, המתחיל במלים "על חטא שחטאנו". וידוי זה נאמר במהלך יום הכפורים עשר פעמים, ביחיד ובציבור. רובו של הוידוי הוא רשימה מפורטת של חטאים, שבאה להבליט ולהדגיש עבירות מסוימות, שעליהן ראוי לעשות תשובה ביתר שאת.


 


לכאורה, סביר היה שהווידוי יכיל רשימת חטאים "פופולריים", שאנשים רבים חוטאים בהם במשך השנה, אך דווקא חטאים כמו חילול שבת, אכילת טרפה, ניאוף באשת איש וכדומה אינם מוזכרים כלל. גם "חטאים" כמו לא להתפלל, לא להניח תפילין או לא ללמוד תורה אינם מוזכרים. מה שדווקא יש ברשימה זו הוא פירוט נרחב של עבירות שבין אדם לחברו, בין אדם לבני משפחתו, ובין אדם לחברה שבה הוא חי.


 


עבירות בין אדם לחברו, אמרו חכמים, אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייס וירצה את זה שחטא נגדו. כדי לתקן את המעשים אין די בתיקון העוולות או פיוס הנפגעים; יש לתקן את פנים האדם, את הנפש. הוידוי של יום הכיפורים מתייחס דווקא לסוג זה של עבירות, מכיוון שדווקא מעבירות אלה נהוג להתעלם, מכיוון שהן נראות שוליות.

משום כך, ראוי אולי היה שכל אחד מאיתנו, גם מי שכמוני איננו מאמין בקיומו של אל ולכן איננו מתפלל אליו או מבקש ממנו סליחות, יאמר – לעצמו, לפחות – פעם אחת לפחות את "על חטא שחטאנו", גם אם זה בנוסח "מתוקן" כמו שאימצתי לעצמי. כדי להביט בתוך עצמנו, להצטער, להתחרט ולהתבייש. לא את הכל ניתן לשנות ולתקן מיד, אבל יכול אדם להחליט ולרצות להיות שונה וטוב יותר בשנה הבאה.






חטאנו אנחנו:  אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי, העווינו, והרשענו, זדנו, חמסנו, טפלנו שקר, יעצנו רע, כיזבנו, לצנו, מרדנו, ניאצנו, סררנו, עווינו, פשענו, ציררנו, קישינו עורף, רשענו, שיחתנו, תעינו תיעבנו תיעתענו;


נבקש סליחה – – – על חטא שחטאנו בשגגה, ועל חטא שחטאנו בזדון, ועל חטא שחטאנו בסתר, ועל חטא שחטאנו בגלוי, ועל חטא שחטאנו באונס, ועל חטא שחטאנו ברצון; על הגלויים לנו, ועל שאינן גלויין לנו:  הגלויים לנו, כבר אמרנום ; ושאינן גלויין לנו, חטאנו על כולם. 


                                                                                          (על חטא שחטאנו, נוסח "מתוקן", מבוסס על הוידוי בתפילת יום הכיפורים)





על New Albums, ארבעה ג'יגה ורעיון לעונה הבאה: הימים הנוראים – ימים 4-10

(תקציר הפרקים הקודמים)

במה שיכול להתפרש רק כקריאת תגר מפורשת ואף נסיון לחבלה בכוונה פושעת, דרש ממני גיאחה, הבמאי המטורלל, לשדרג את הריאליטי שבו אני חי, ולתת לציפור הכחולה שלי לפרוש כנפיים. "אתה יכול להוריד, אתה יכול לדבר עם אחרים, אחרים יכולים להוריד ממך, אבל אסור לך לשמוע שום דבר ממה שהציפור מביאה לך", הוא כתב לי כשהוא מחייך את חיוכו הזדוני ממקלדת לעכבר.


 


ובכן, הציפור עפה כבר מיום חמישי, ומרוב שיעמום (אחרי הכל, אסור לי לשמוע את מה שהיא מביאה) החלטתי להביט במה שהיא הביאה בזמן האחרון. גיליתי שמחכים לי בין כנפיה אלבומים מינואר (!!!) והתביישתי נורא. מהר מאוד הבנתי שאין מקום כאן לבושה, ושזו כנראה הרווייה שכולם מדברים אליה – יותר מדי אלבומים לשמוע, פחות מדי זמן כדי לשמוע אלבומים. ביצה ותרנגולת, כזה.


 


אני עשיתי לעצמי סדר מזמן בנוגע לאלבומים שאני מוריד – מהציפור הם מגיעים הישר לספרייה הידועה לשמצה New Albums. אני נוהג לשמוע אלבומים מהספרייה הזו מתי שיש לי זמן. לאחר שאני שומע את האלבום מספיק פעמים כדי לחוות עליו דעה, מופעל אלגוריתם סבוך שאת פרטיו אני מנוע מלפרט כאן, המעביר את האלבומים מ-New Albums אל אחת מהתחנות הבאות בהתאם למידת האהבה שלי אליהם: ארכיון האלבומים הענק, שם הם מסודרים לפי ז'אנר, אמן וכו' (זאת, בהנחה, אין לי ממש חשק לשמוע אותם שוב, אבל גם לא בא לי למחוק); אלבומים שאני מתכוון לצרוב יום אחד (אף פעם אני לא מגיע ליום הזה…), תחת הכותרת Complete Albums; ואלבומים שאני חפץ ביקרם, הנחים בספריית My Music.


 


למען הסדר הטוב, כרגע גודלה של ספריית ה-New Albums שלי היא 4.34 ג'יגה, שזה 4,662,740,519 בייטים של מוסיקה חדשה, שטרם הספקתי לעכל כהלכה. ומה ממתין לי שם, בין כנפי הציפור?   הנה לקט (בלתי-מייצג): The Mess We Made של מאט אליוט (נדמה לי שלפי המלצה של גיאחה, ממתין מינואר); Hidden Vagenda של Kimya Dawson (מור אשם, ממתין מפברואר); לו ריד, ג'ון קייל וניקו בהופעה בפריס מ-1972 (סתם מצאתי ברשת, ממתין מפברואר); מחווה לז'אק ברל (לא זוכר איפה הורדתי את זה, ממתין ממרץ); טוקשואו של אסף ארליך (נורא רוצה לשמוע כבר הרבה זמן, ממתין ממאי); אלניס מוריסט אנפלאגד (ממתין מאוגוסט); רויקסופ החדש (גיאחה עוד פעם, ממתין מספטמבר); ג'אן קונפליקט בהופעה (אתמול סיים לרדת מפרעה).


 


במלים אחרות, המחשב שלי הולך ומתמלא באלבומים והזמן שלי הולך ומתקצר בשעות האזנה. זהו, אם תרצו, תמצית חייו של האדם התרבותי בעידן הדיגיטלי. אולי היה עדיף להחליף את הריאליטי הזה בריאליטי אחר, שבו אני מפסיק להוריד דברים חדשים ומסיים עד תום עד ה-New Albums שלי. זה היה לוקח שבוע, חודש, שנה, אבל בסוף הייתי מכלה את הספרייה הזו, ויכול שוב להביט לציפור הכחולה שלי בעיניים. טוב, אולי בעונה הבאה.


 


נ.ב.


בפורמט הקשיח כיכבו בימים האחרונים אצלי "סוף עונת התפוזים" של תמוז (בגלל כל הדיבורים על אלבומים הכי טובים וכו'), "יציאה" של שלום חנוך (כנראה בגלל תמוז), ה-Unplugged של ניל יאנג (תמיד כיף לנסוע איתו בדרכים) וכרגיל "הכבש הששה-עשר" (יובל עוד לא יודע את המלים; אמא שלו כבר שולטת) ו"מאה שירים ראשונים" (חני נחמיאס, חני נחמיאס – תשירי כמו בן-אדם, בחייאת!).

סימנים של מוניות

 


מאז שיובל נולד, ואשתי היקרה השתלטה על האוטו, גיליתי (מחדש) את העולם המסעיר של המוניות.


 


לכאורה, אין דבר נוח ונעים מנסיעה במונית. הנהג אוסף אותך ומביא אותך ממקום למקום, בעוד אתה חופשי להתרווח מאחור, לנמנם, לקרוא עיתון או סתם לדבר בטלפון, וכל זאת במחיר שווה לכל נפש (המתגוררת בסביון). אולם כל מי שנסע במונית, בכל מקום בעולם ובמיוחד בישראל, יודע שאין כך הדבר. נכנסת למונית – נכנסת לעולם אחר, בו חיים אנשים מזן אחר: נהגי המוניות.


 


 


הגדול מכולם. (קריקטורה של דה-נירו, כמובן, ב"נהג מונית").


 


 


הח"מ היה נותן בהם סימנים: נ"ז, א"ש וז"ר:


 



  • נ"ז (נתן זהבי):  נהג מסוג נ"ז הוא נהג עצבני. יותר משהוא עצבני, הוא אוהב לספר כמה הוא עצבני, למה וממתי. יש לו דעה על כל נושא בעולם, בין אם בחדשות ובין אם שמופיע בחלון. הוא נוהג להטיח בנוסע את המשנה הוורבלית שלו ללא הרף, בלי להשאיר מקום לתשובות או שאלות. עם זאת, הנוסע חייב להנהן ולחייך בתגובה לדברים של נהג נ"ז, שכן אם לא זה יטריד אותו ללא הרף עד אשר יתן לו (קצת) תשומת לב. נסיעה עם נהג נ"ז היא חוויה מאלפת, מעלפת ומעוררת השתאות. כל הקלישאות מחווירות מול נהג נ"ז. ראו הוזהרתם!
    משפט מפתח: "כולם במדינה הזו חארות!  אם לא היתה לי המונית הזו, כבר מזמן הייתי נוסע לאוסטרליה".

 



  • א"ש (אריק שרון): נהג מסוג א"ש הוא נהג עסוק. הוא מנהל את המדינה כולה מהמונית שלו. הוא מתקשר לאשתו, צועק על הילדים, מדבר עם מנהל הבנק, עם החברים, מתכנן את החופשה בסופשבוע, קובע למחר צהריים, מארגן את המשמרת הבאה ולא שוכח להזמין אוכל מהמכולת. לנהג מסוג א"ש אין זמן אליך. הוא עסוק בשלו, וברקע – פשוט כי אין לו משהו יותר טוב לעשות עם הידיים – הוא גם לוקח אותך ממקום למקום. לרוב, נהג מסוג א"ש הוא נהג אידיאלי. חוץ מכשאתה רוצה לישון, והוא עסוק בלריב עם אשתו בדיבורית.
    משפט מפתח: "אושר, אם אתה מתחצף עוד פעם לאמא, אני בא הביתה ועושה לך סוף!".

 



  • ז"ר (זאב רוזנשטיין): נהג מסוג ז"ר הוא נהג תחמן. כל מה שמעניין אותו בחיים זה לתחמן את כל מי שמסביבו (כולל אותך, הנוסע). הוא תמיד ינסה לעבוד בלי מונה, ויכעס אם אתה רוצה קבלה. הוא לעולם לא ימתין בפקק, ותמיד יעקוף וייכנס בתחילת התור. הוא ייסע דרך דרכי קיצור שידועות רק לו, ואם אפשר לאסוף נוסע נוסף בדרך אז מה רע?  נהג מסוג ז"ר הוא הנהג שאתה מתעב, עד שאתה לחוץ בזמן וצריך להגיע במהירות בשיא הפקקים למחוז חפצך.
    משפט מפתח: "למה אתה מבקש מונה לפני שאתה שומע כמה אני רוצה?  מה, אבא שלך עובד במס-הכנסה???"

 בזמן האחרון, אגב, אני מתבונן משתאה ביצירתו של ז'אנר חדש של נהגים, בעיקר צעירים, שראוי להקדיש גם לו מקום כאן, נהג מסוג ג"ש:


 



  • ג"ש (גיל שווייד): נהג מסוג ג"ש הוא נהג הייטק. הוא בחור צעיר, שנוהג במונית רק באופן זמני, עד שימצא איך להביא את המכה. בינתיים, הוא משחק סוליטייר בפאלם שלו ברמזור, משתמש בג'י.פי.אס כדי להגיע ממקום למקום בדרך הקצרה ביותר, לא משתמש בקשר אלא במערכת לווינית שמקשרת את המונית שלו לסדרן והוא שומע "שעה קלה על כלכלה" או רשת ב' (כדי להישאר מעודכן, כמובן). נהג מסוג ג"ש הוא חיה מוזרה, אבל אין ספק שכיף לנסוע איתו.
    משפט מפתח: "איפה אתה עובד?   אה, הם מונפקים בנאסד"ק, לא?!   כדאי לקנות???!!!"

 


מי שנוסע יום-יום במונית יבדיל בקלות בין ארבעת המינים. אך עם זאת, יש להתייחס כאן גם למאפיינים המשותפים לכל נהגי המוניות באשר הם, שגורמים לך לחשוב האם הנהיגה במונית היא שהופכת את הנהגים לכאלה או שמא רק אנשים כאלה הולכים לעבוד במונית:


 



  • נהגי מוניות לא מזיעים. אחרת אי אפשר להסביר איך גם בחום של שלושים מעלות (פלוס) נהג מונית לעולם לא יפעיל את המזגן. דווקא נעים עם חלון פתוח, לא?   (לא!!!)
  • נהגי מוניות לא מכירים בקיומם של אגורות. אחרת אי אפשר להסביר איך כל סכום מתעגל לשקל הקרוב ביותר, בין אם למעלה ובין אם למטה.
  • נהגי מוניות לא עומדים בזמנים. אחרת אי אפשר להסביר איך חמש דקות אצל הסדרן הופכת לרבע-שעה מתחת לבניין.
  • נהגי מוניות לא שומעים טוב. אחרת אי אפשר להסביר איך הרדיו המעצבן הזה, שפתוח בפול ווליום, ובו הסדרן פשוט לא סותם את הפה, לא מעצבן אותם.
  • נהגי מוניות לא פוחדים מאף אחד, חוץ מהסדרן. אחרת אי אפשר להסביר איך הם מצפצפים על המשטרה, על מס הכנסה ועליך, אבל הסדרן משבית אותם בשני משפטים ("24, למה אתה לא עונה?   למה אני צריך לקרוא לך פעמיים???) 

 


פעם, כשיהיה לי מימון, אני אעשה תוכנית ריאליטי על נהגי מוניות. הקונספט פשוט: פתח מצלמה, תתניע ויאללה!  לא צריך תסריט, לא שחקנים ולא בימוי. בילוי במונית זו ההצגה הכי טובה בעיר. מומלץ לכולם לנסות. נכנסת למונית – נכנסת לעולם אחר, בו חיים אנשים מזן אחר: נהגי המוניות.

מבוא לשירה

 


אני מבקש מהם לקחת שיר


ולהחזיק אותו אל מול האור


כמו שקף צבעוני


 


או להצמיד את האוזן אל מול כוורתו.


 


אני אומר הפילו עכבר לתוך השיר


והביטו בו חופר את דרכו החוצה,


 


או כנסו לתוך חדרו של השיר


ומששו את קירותיו עד שתיתקלו במתג האור.


 


אני רוצה שהם יעשו סקי מים


על פניו של השיר


מנופפים בידם לשם המחבר שעל החוף.


 


אבל כל מה שהם רוצים לעשות


זה לקשור את השיר לכסא עם חבלים


ולהוציא בעינויים ממנו וידוי.


 


הם מתחילים להכות אותו עם צינור


כדי לברר בדיוק את משמעותו.


 


                                                – בילי קולינס


 


 


בילי קולינס הוא משורר אמריקאי (יליד 1941) המתגורר בניו-יורק. הוא פרופסור לאנגלית ומשמש כ"יועץ לענייני שירה" לספריית הקונגרס האמריקאית (כן, יש דבר כזה!!!). הוא זכה במספר פרסי שירה מטעם המגזין Poetry.


 


"מבוא לשירה" מזכיר לי מאוד את "קח שירים" של מאיר ויזליטר. הייתי מאוד רוצה ללמד את שני הטקסטים האלה לכמה מורים לספרות שלי (וגם לכמה אנשים שאני מכיר).

סתיו יהודי

 


סתיו: אחת מארבעת עונות השנה המציינת את המעבר מן הקיץ לחורף ולכן היא נקראת עונת מעבר.


        בישראל, שבה האקלים הוא ים תיכוני, הסתיו היא העונה שבה יורדים הגשמים הראשונים.


        בחצי הכדור הצפוני הסתיו מתחיל ב-23 בספטמבר ונגמר ב-22 בדצמבר.


        בתרבות ובשירה הסתיו מסמל נוגות עדינה ועצב רומנטי, מאחר וזו התקופה בה מזג האוויר מתחיל להתקדר ולהתקרר.


       ביהדות החגים ראש השנה, יום כיפור ואף סוכות חלים בסתיו – דבר המגדיל את חגיגיותה… והופך אותה לסמל להתחלה חדשה.


                                                                                                                                                                  (מתוך הערך "סתיו" בויקיפדיה).


 


 


סתיו יהודי בארץ אבותי 


שולח בי רמזי אלול.


 


כבר משתגעות בי קצת


הציפורים הקטנטנות שורקות העצב


של יום הכיפורים.


 


אז יתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים.


 ופנים יהודיות מן הגולה


באפרפר נוגה ירחפו לפני


כסא אדון עולם.


 


 ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה


בעומק עיניהן.


        


                        (מלים: אברהם חלפי)


 


 



שבת שנופלת בין ראש השנה ליום כיפור נראית די סתמית. במזג אוויר של 28 מעלות הסתיו הוא מאיתנו והלאה.


ובכל-זאת אפשר כבר להרגיש רמזי אלול והציפורים הקטנטנות כבר מתכוננות ליום הכיפורים.


אז שיהיה לכולנו סתיו יהודי נפלא.

הוא מת! הוא מת!! הוא מת???!!!!

 


זהירות – ספוילר!  אם עוד לא סיימת לקרוא את הספר האחרון בסדרת "הארי פוטר" ואם את מתכננת לעשות כן, אל תמשיכי לקרוא את הפוסט הזה… זהירות – ספוילר!


 


 


"הארי פוטר והנסיך חצוי-הדם" (תרגום שלי. המתרגמת גילי הר-הלל עוד לא החליטה על השם הרשמי) הוא ללא ספק הטוב בסדרת ספרי הארי פוטר, שהסבו לי כולם הנאה רבה מקריאתם, כזו שכבר הרבה זמן לא חשתי. הספר השישי והאחרון בסדרה הוא דרמה מותחת, מרתקת ומפתיעה, ששונה קצת מהדפוס הרגיל של הסדרה של ג'.ק. רולינג. למרות שידעתי מה צפוי לקרות (כמה שבועות לפני זה גיא היה נדיב מספיק כדי לשלוח לי את הפרסומת לחולצה הזו, שאפילו מיקמה את העניין בספר), המוות של דאמבלדור היה הפתעה מרעישה, במיוחד לאור הדרך בה הוא מת לבסוף (סנייפ?!  טוב, אף-פעם לא אהבתי אותו).


 


אני חייב להודות שכל העניין הזה עם הסתלקותו בטרם-עת של דאמבלדור היה נראה לי מאוד מוזר. לכן שמחתי עד מאוד כשגיליתי את "דאמבלדורלאמת", אתר של בחור חביב בשם דייב האבר, מעריץ מושבע של הארי פ', שגם הוא לא הצליח ממש לעכל את העניין. הוא שם לב לכמה רמזים שנשתלו בסיפור, שגורמים לכל העניין להיראות, איך נאמר, חשוד, ולרמוז שאולי הדברים הם לא ממש כמו שהם נראים. (אגב, רולינג בעצמה מודה שהיא שותלת רמזים בספרים שלה לגבי מאורעות עתידיים, ואף מזמינה את הקוראים לחפש אותם). לא אמנה כאן את כל הרמזים שדייב מביא, אבל העניין שמשך את תשומת-לבי בעיקר, היה העובדה שחלקם הושמטו מהמהדורה האנגלית של הספר ומופיעים רק במהדורה האמריקאית (אותה קראתי אני). מוזר ומעניין…  


 


העניין המוזר ביותר הקשור במותו של דאמבלדור הוא, כמובן, העובדה שהוא טרח להקפיא את הארי, למרות שהוא לבש עליו את גלימת ההיעלמות. מדוע, אם לא נשקפה סכנה לחייו, טרח דאמבלדור למנוע מהארי אפשרות להתערב, במיוחד אם ידע שהוא עומד להירצח על-ידי דראקו או חבריו אוכלי המוות?


זה, ביחד עם שאר הרמזים שאשאיר לכן לקרוא באתר, גורם לך להבין שכנראה אירע אחד משניים: או שדאמבלדור איננו מת באמת (והכל היה הטעיה מכוונת מראש) או שסנייפ היה בעניין עם דאמבלדור ומותו של האחרון הוא חלק מאיזו תכנית-על.


 


כך או כך, הציפייה לספר השביעי בסדרה (והאחרון) תשבור כרגיל כנראה את שיאי הרייטינג. רולינג הודיעה כי אין לה כוונה לכתוב עוד ספרים בסדרה. יתר על כן, רולינג סיפרה בשני ראיונות שונים כי ייתכן שהארי לא ישרוד עד סוף הספר השביעי. אז מה, לעזאזל, הולך להיות שם?   כנראה שנצטרך לחכות כולנו עוד שנה וחצי כדי לגלות. עד אז, אפשר פשוט לקרוא שוב את "הארי פוטר והנסיך חצוי-הדם" ולנסות לפענח בין השורות מה בדיוק קורה שם, לאורך הספר וברגעים האחרונים והמדהימים שלו. הסרט כבר בדרך…