הם חובטים גם בבלוגים…

 


איך יודעים שמשהו תפס, אבל באמת תפס, את כולנו חזק והוא עומד להישאר להרבה זמן?  כמו פטריות אחרי הגשם צצים ה"נביאים" וה"מקטרגים" שחושבים ש"זה" לא זה, ש"זה" תיכף עומד להיעלם, ש"זה" רק משבר וזה יעבור.


 


ואכן די מהר לאחר שהבלוגים סחפו איתם את כל עולם האינטרנט, מיד קמה לה תנועת ה-Blog Bashers, שכל תכליתם להודיע לכל מי שמסביבם שהנה תיכף נעלמים להם הבלוגים כלעומת שבאו, ובכלל אין בבלוגים האלה כל תכלית או ברכה.


 


קראתי כבר כמה מאמרי דעה מהסוג הזה בשפה האנגלית, והנה פוסט של אבי הציג בפניי את ראשונת הסנוניות בארצנו הקטנטונת: כרמל ויסמן, שמגדירה את עצמה כחוקרת העושה דוקטורט על ישראבלוג (!!!) מפרסמת את הפוסט הבלוג-בֶּאשֶרִי הראשון בשפה העברית. אמרו מעתה: כרמל היא חובטת בלוגים.


הטענות של כרמל הן, כמובן, מהסוג השכיח אצל חובטי בלוגים מצויים. פרט לחידוש שלה (לפחות כך נדמה לי) – הבלוג הוא "פורמט שמרני".  פרטים להלן.


 


טוענת כרמל כי בעולם שבו כולם כותבים יש חופש מופרז, ולכן אף אחד לא קורא או מקשיב. בעולם כזה היא מנבאת שבסופו של דבר נרוץ כולנו לוויינט ודומיו. יתר על כן, כרמל טוענת שכדי לשבור את "השמרנות" של הבלוגים, צריך לעודד שימוש בכל מיני "כפתורים ועיצובים" שהם "תהליכים טבעיים של התפתחות השפה והסמלים" ולהשתמש בהם במקום מילים. ועד טוענת כרמל שהבלוג יוצר קיטוע מעצם טבעו ומכריח את הכותב להתקדם לינארית, וזוהי רגרסיה מ"מהפכנות אמיתית" כדוגמת "הבלוג-טי-וי של תפוז" שהוא בלתי-רציף. עוד מוסיפה כרמל, כי הבלוג מעודד את המחבר היחיד, למרות שבעצם כל העולם מסביבנו הוא "בעידן של קוד פתוח וויקיפדיה וכאלה", שהרי "כל הרעיון של ה'פרטיות' הוא רעיון בורגני שמרני. ולסיכום, הבלוג מחולק לקטגוריות וקבוצות ומעודד את אלמוניות המחבר.


 


ברשותכם, וברשות אבי בעיקר, אתייחס לנקודות של כרמל במבחן המציאות (ולא תחת תיאוריות כאלה ואחרות): 


 


>> "אף אחד לא קורא או מקשיב" – – –  יש לי (כרגע) שני בלוגים שבהם אני כותב. לעומת זאת, אני מנוי על קרוב לכ-30 בלוגים, בשפות שונות, מהם אני לומד המון. אני חושב שזנחתי כמעט לגמרי את הרגל הקריאה בויינטים למיניהם. בכנות, הם משעממים אותי והכותבים שלהם משעממים אותי עוד יותר. בבלוגים טובים יש הרבה יותר דעות, אינפורמציה, המלצות, ביקורות ומה שלא תרצו מאשר בין כתלי "שומרי הסף הישנים" האלה. לטעמי, תרבות הבלוגים מעודדת קריאה, מעודדת הקשבה לאחר, מעודדת תגובה אמיתית, מפרה ואיכפתית (בניגוד לטוקבק המנוכר של הויינטים). לדעתי, נביאי האינטרנט לא יכלו לבקש להם צורת תקשורת טובה יותר.


 


>> "כפתורים ועיצובים" במקום מלים – – – כתיבת בלוג מפרה ומעודדת כתיבה יפה ואיכותית. קריאת בלוגים איכותיים תורמת להתפתחות השפה והתקדמותה. אצל בלוגרים רבים מופיעים מלים חדשות, תרגומים, המצאות. העברית הבלוגית (ולא ה"פקאצית") היא שפה חיה ובועטת.


 


>> "הבלוג יוצר קיטוע" – – –  אני, אישית, ממציא קטגוריה כמעט לכל פוסט שני. אני מרפרף בין הקטגוריות, כותב פעם על משהו שקרה היום ופעם על משהו שקרה לפני שנים, פעם זה סיפור ופעם זה תגובה, פעם תמונה ופעם שיר. לקרוא לבלוג שלי לינארי זה להיתפס לפרטים טכניים כמו יום ושעת הפרסום. אם כך, יצירתו של כל אדם היא עניין לינארי, שנע על ציר שבין הלידה והמוות. מהפכנות אמיתית היא לא להיתפס לעניינים שוליים שכאלה.


 



>> "הבלוג מעודד את המחבר היחיד" – – – הבלוג מעודד את היחיד לתקשר עם הרבים, שקוראים ומגיבים. יתר על כן, תופעה של בלוגים משותפים (כמו אצל "הצופות" או "פזמון חוזר" שאני נמנה על כותביו) תופסת תאוצה בבלוגוספירה. ואגב, קוד פתוח?  ויקיפדיה???  דווקא המושגים הערטילאים האלה לא עומדים במבחן המציאות, ואם עומדים אז באיכות בינונית למדי.


 


>> "הבלוג מחולק לקטגוריות וקבוצות ומעודד אלמוניות" – – – רבים וטובים שאני מכיר וקורא כותבים בשמם האמיתי. רוב הבלוגרים מוסרים גם את האימייל שלהם בראש הבלוג. אלמוניות היא עניין יחסי בלבד, בטח בעידן האינטרנט. הקטגוריות והקבוצות מבחינתי הם רק אמצעי, לא מטרה. אבל גם כאן יש לי רושם שנתפסנו לעניין טכני ולא מהותי.


 


 


לסיכום, "שמרנות" היא לפעמים גם הרצון לחבוט (מלשון חבטה, לא יריב חבוט…) בכל דבר שפופולרי, שתופס תאוצה, שכובש את העולם שמסביב. אני מסכים עם אבי – מעולם לא נראה היה הכלי הזה הקרוי אינטרנט כה מעניין כמו בעידן הבלוגים. מהפכנות אמיתית היא לדעת לרכב על טרנדים שכאלה ולנצל אותם למטרות טובות. טובות יותר מסתם להצביע מרחוק וללכת לכתוב דוקטורט על זה…


 

עשרים הדיסקים שהייתי לוקח איתי

 


"7 לילות" של "ידיעות" התחילו את הבלאגן, עם רשימת "100 האלבומים הישראלים הטובים" שלהם לרגל ראש השנה ("ללא נינט", הם הבטיחו וקיימו, אבל בדרך שחררו רשימה פופוליסטית ומשעממת למדי). דויד פרץ בבלוג שלו ובועז כהן בפורום "מוסיקה אלטרנטיבית" נתנו את ה-20 העבריים שלהם, כל אחד בדרכו שלו ובטעמו שלו. ועכשיו הגיע תורי. לא ממש מקורי, אבל מי יכול לעמוד בכזו הרמה להנחתה?  (מה גם שאסור לי כל החג להתעסק במפ3ים, כזכור לכם…).


 


אז להלן עשרים הדיסקים שהייתי לוקח איתי, בהנחה שיש מקום רק לעשרים. לאי בודד, באינטרנט או לאן שתבקשו – עשרים האהובים עליי ביותר (מסודרים אלפביתית, כמו בספרייה שלי):


 


אריק אינשטיין – יוני רכטר / משירי אברהם חלפי


השילוב של חלפי, המשורר (כמעט) הכי אהוב עליי בשפה העברית, יוני רכטר, מלחין בחסד, ואריק אינשטיין בשיאו; "עטור מצחך" ו"סתיו יהודי" ו"השיכור" ו"אשר טייל עמך"; אלבום שיישאר כאן לנצח, כי הוא פשוט נצחי.


 


אלג'יר – נאמנות ותשוקה


כי שום דבר כבר לא נשמע אותו דבר אחרי האזנה לאלבום הזה; בגלל "שלי" ו"מכתבים למיכלי" ו"קח את הזעם" ו"צרפת"; כי כל הרגש והכעס והזעם והדמעות אמיתיים ולא מלוטשים ובועטים ומחלחלים עמוק לתוכך.


 


מאיר אריאל – מבחר


יש למאיר המון אלבומים טובים, אבל "מבחר" הוא פשוט אלבום מושלם, כי "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" ו"אני רוצה לפגוש אותה לגמרי במקרה" ו"שיר כאב עובר ושב, איזה מזל אני שר עכשיו"; כי השירים של מאיר אריאל הם הישראליות במיטבה.


 


גבריאל בלחסן – רכבות


בגלל הטקסטים הנוקבים, העמוקים, הלוהטים; בגלל "מרכז עזריאלי" ו"כף הקלע" ו"אוקיינוס קפוא" ו"בית חדש"; כי האלבום הזה גורם לך לחזור ולהאמין בכתיבה, באמת, בכנות, במוסיקה כנקודת אור, כמרפא, כחיבור.


 


אהוד בנאי – קרוב


כל האלבומים של אהוד נפלאים, אבל רק "קרוב" הוא אלבום מושלם; כי זה השילוב המושלם בין המזרח למערב, בין הלב לשכל, בין שכונת התקווה לירושלים, בין פנחס שדה לרחוב האגס 1.


 


יוסי בנאי – אוסף שירים


כי הקריירה של יוסי בנאי כל-כך ארוכה, שרק אוסף שירים יכול לה; כי לשמוע אותו שר "מרוב אהבה" או "אני שר להעביר את הזמן" מעלה צמרמורות עונג במעלה הגב שלי ולחלוחית בעין; כי רק הוא מסוגל לשיר את "ערב עירוני" ו"אהבה בת 20" ו"אני וסימון ומואיז הקטן" ו"עזורה" ו"הגבירה בחום"; כי ליוסי בנאי יש קול כמו שרק ליוסי בנאי יש.


 


שלום גד והיהלומים – תנועות מטאטא מהירות


בגלל "אלכוהול וסיגריות" ו"האביב של חיי" ו"אהבת אמת" ו"שיר חתונה" ו"דף חדש"; בגלל שהשירים כל-כך קטנים והם עושים כל-כך הרבה; כי שלום גד כותב אהבה ועל אהבה עם כל-כך הרבה אהבה שזה מדבק.


 


הברירה הטבעית – אלי שורשים


כי איכות היא לא מילה גסה וזהו אחד האלבומים האיכותיים ביותר שנוצרו כאן; בגלל "ילדים זה שמחה", "דרור יקרא" ו"חתונה מרוקאית"; כי שלמה בר הוא אדם שלא מתפשר, והיצירה חסרת הפשרות שלו פשוט יוצאת דופן ברמתה; כי הלוואי שכך היתה נשמעת מוזיקה מזרחית.


 


שלמה גרוניך – נטו LIVE


כי גרוניך לבד על הפסנתר זו תמיד חוויה שמימית; בגלל "אלי אתה" ו"בשעת ההתבהרות" ו"הזמן עובר" ו"אל נא תלך" ו"נואיבה"; בגלל שגרוניך מוכיח שכהחומרים איכותיים וההגשה מושקעת לא צריך כלום פרט לזמר ופסנתר, נטו.


 


שלמה גרוניך – מתי כספי / מאחורי הצלילים


כי שני האנשים הכי מוכשרים במוזיקה העברית נפגשים כאן, כשהם רעבים, גועשים ומתפוצצים מיצירה; כי יש כאן טקסטים של זך ועמיחי וויזליטר; כי יש פה חשמל באוויר וחיוך על הפנים ומוסיקה נפלאה.


 


ארקדי דוכין – רוצה ויהיה (משירי ולדימיר ויסוצקי)


כי זה היה ונשאר אלבום הסולו הטוב ביותר של ארקדי דוכין (עם עזרה, כמובן, ממיכה שטרית); כי זה ההסבר לכל האלבומים של דוכין והנטאשות; כי ויסוצקי היה אמן גדול, והנוסחים העבריים של שטרית מעבירים את זה מצויין; בגלל "צמרמורת" ו"לא דו" ו"שיר לירי" ו"טמבל".


 


כנסיית השכל – קח שירים


כי זה האלבום עם הכי הרבה אהבה לשירי משוררים והכי הרבה אומץ; כי השילוב בין הלחנים האקספרמנטיים של הכנסייה והטקסטים הנהדרים על עמיחי ווזיליטר וזך ואדף פשוט מושלם; כי האלבום הזה פשוט עושה חשק לטבוע בתוך השירה העברית.


 


עמיר לב – פעם בחיים


כי עמיר לב מספר את החיים כמו שהם, והסיפורים שלו מלאים באהבה ורגש וכנות; בגלל "עננים שחורים" ו"ערב ראש השנה" ו"פעם בחיים" ו"מחכה"; בגלל השמחה והכאב והאהבה והמוסיקה והעשן שממלא את העיניים.


 


דני ליטני – יחס חם


בגלל שיש לליטני את הקול הכי בלוזי בארץ והוא משתמש בו נפלא באלבום הזה; כי ליטני בחר בטקסטים של אבידן וגולדברג ושפירא וזך וגפן והלחין אותם נפלא; בגלל "משבר אמון" ו"אדם זקן" ו"אמרת שתחזרי" ו"אופליה".


 


ברי סחרוף – סימנים של חולשה


כי זה כנראה אכן האלבום הכי טוב שיצא בארץ הקודש; כי בריזי'ט ברדו זה לא פשוט; כי בשבילך הוא ירקוד כמו אלוויס פרסלי; כי אני רוצה מידבר רק איתך.


 


פוליאנה פראנק – אין לבחור


כי זה אלבום אמיץ, מעיז, לוחמני ולא מתפשר; בגלל "זיוה" ו"גיבור צבא ההגנה"; בגלל השירים הנפלאים באנגלית (Strange Fruit, Escape Will Always Fail, I Measure Every Grief I Meet); בגלל קטעי המעבר הנפלאים.


 


יהודה פוליקר – עיניים שלי


כי יוון זה פה ממש ממול, והמוסיקה של יוון כל-כך מתאימה לכאן; בגלל "עיניים שלי" ו"בוקר יום ראשון" ו"אלקו" ו"עיר בשלכת"; בגלל הנגינה הנפלאה של פוליקר בבוזוקי; בגלל שהאלבום הזה הולך כל-כל טוב עם קיץ מזרח-תיכוני ואוזו עם אשכוליות.


 


רוקפור – האיש שראה הכל


כי רגע לפני שהם התחילו עם הנדודים, באלבום הזה רוקפור מוכיחים שהם להקה ענקית; כי איזה כיף לחזור לסיקסטיז עם הסאונד הלא סטריאופוני, המלודיות המתוקות וקולות הרקע; בגלל "האיש" ו"חור בלבנה" ו"מכונת הזמן" ו"כל כיוון"; בגלל שמי ידע שפסיכדליה נשמעת כל-כך טוב בעברית.


 


ג'וני שועלי – האלף ואחד


כי ג'וני שועלי הוא אחד לאלף; כי זה אלבום כל-כך רומנטי, שבא לך לבכות; כי "עכשיו" הוא שיר האהבה הכי גדול בעברית (ולראיה, הוא היה השיר שלצליליו רקדנו בחתונה שלנו); בגלל "אלף ניגונים" ו"אתן לך פרח" ו"שובי אליי" ו"הכל הולך ומסתבך"; בגלל "נוסע לבד" שמופיע בסוף בלי שום הודעה מוקדמת.


 


תמוז – סוף עונת התפוזים


כי היה רוק'נ'רול בעברית, והוא היה משובח; כי איך אפשר שלא להצליח עם שלום חנוך ואריאל זילב ויהודה עדר ומאיר אריאל; בגלל "מה שיותר עמוק יותר כחול" ו"אהבה שקטה" ו"הולך בטל"; בגלל זה נגמר מהר מדי (גם האלבום, גם הלהקה) ותמיד משאיר טעם של עוד.


 


וגם (למקרה שיובל מצטרף לחגיגה…):


 


הכבש השישה-עשר


כי זה האלבום הכי שווה להשמיע לילד שלך; כי "הילדה הכי יפה בגן" ו"גן סגור" ו"אני אוהב" הם שירים שתמיד כיף לשמוע, בכל גיל ובכל מקום; כי יהונתן גפן הוא גאון (וגם רכטר וקלפטר וברוזה ושפי ישי); כי איזה טוב נשמעת יהודית רביץ, וגם דיויד וגידי ויוני; כי זה תקליט הילדים הכי שווה שיצא בשפה העברית.


 

במקום שנה טובה – סיכום שנה מוזיקלי

 


ראשָשָנה בפתח ושוב הגיעה העת לסכם את השנה במוזיקה הישראלית – – –


 


השנה האחרונה היתה מעניינת מאוד מבחינת מוזיקה ישראלית עבור הח"מ, וזאת בזכות פורום מוזיקה ישראלית (של YNET, כמובן) ואסף העומד בראשו, שדאג לספק לי אספקה די שוטפת של מוזיקה חדשה הישר לתיבת הדואר וזאת בתמורה לכמה מאות מילים פרי עטי (ללא ספק, הדיל של השנה). נכון – מרבית החומר היה, איך לומר, לא משהו (יש שיאמרו אף גרוע עד כדי ניפוץ פלסטיקים), אבל בין לבין היו יהלומים אמיתיים, אלבומים כיפיים וכמה רגעים שווים, שהפכו את השנה למעניינת ביותר.


 


אל מול המגמה לעיל, בלטה מגמה הפוכה והיא התמעטות הזמן הפנוי שלי והזמן הפנוי שלי המוקדש למוסיקה בצורה קיצונית, וזאת משום קידומי בעבודה מחד וקידומי במשפחה מאידך. יובלי הקטן ביחד עם כשבעה אנשים עליהם אני אחראי איימו לגזול (כמעט) את כל זמני הפנוי, וכך מצאתי את עצמי לראשונה צריך ממש לפנות זמן כדי להאזין למוסיקה – חוויה די מוזרה עבורי.


 


אם לסכם בכנות את השנה האחרונה, אז היו מעט מאוד דברים שבאמת ריגשו אותי, ורוב הריגושיםם היו די צפויים (כפי שתוכלו לראות בהמשך). לא היו הרבה תגליות מבחינתי, לא היו יותר מדי רגעים מרגשים ובעיקר לא היו די אלבומים באמת שווים, במידה שתאיים על תקציב המשפחה. בקיצור, לא לשנה הזו פיללתי וייחלתי, אבל בכל-זאת הצלחנו לסיים אותה עם כמה פנינים לכל-החיים.


 


להלן בחירות הח"מ לשנת המוסיקה תשס"ה:


  


 


אלבום השנה: אביתר בנאי – עומד על נייר


 


"תן לשינוי לצמוח / אל תפחד מהפחד… הפחד הוא שער...", שר אביתר בנאי ב"מתנות". אני חייב להודות שמאוד פחדתי מהשינוי שעבר על אביתר בנאי והדרך שבה הוא ישתקף באלבום שלו, ומאוד מאוד מאוד התרגשתי מ"עומד על נייר", האלבום שבסופו של דבר הוא הוציא השנה. "האלבום הזה מלא ברגעים נפלאים, מהסוג שממלא אותך באושר בכל פעם שאתה פוגש אותם. אלו פיסות עונג, שברירים של שמחה, ניצוצות של רגש…", כתבתי עליו באפריל, וחצי שנה אחרי אני מתענג ושמח ומתרגש עוד יותר. מ"טיפה של אור", מ"מתנות", מ"תחרות כלבים", מ"בשבילך" – כל שיר ושיר באלבום הזה מספר סיפור, מביא חיוך, מוריד דמעה, גורמים לי לחשוב, לאהוב, אפילו לכתוב. האלבום שהכי ריגש אותי השנה הוא גם אלבום השנה שלי, ללא מתחרים של ממש.


 


 


האלבום המאכזב: הפרוייקט של עידן רייכל 2


 


"שורה תחתונה – "ממעמקים" הוא השיר המוצלח ביותר באלבום. שורה אחת לפני התחתונה – עלייתו ונפילתו של הפרויקט שכל-כך אהבתי. שורה נוספת באזור טוב באמצע – תשכחו מהזהב שהוא קיבל תוך שבוע, בקרוב הפלטינה והדאבל-פלטינה. שורה של גידי אביבי שממש קלעה לדעתי – 'השטחיות של "ממעמקים" היא סוג של הישג: רייכל אינו דורך במקום, אלא בשום-מקום'" (מתוך לא-ממש-ביקורת על הפרוייקט 2). אני נאלץ להסכים בפה מלא ובאוזן משועממת עם גידי אביבי – הפרוייקט השני היה כל-כך שבלוני, כל-כך חיקוי חיוור של הראשון, כל-כך צפוי, שהוא היה פשוט – במילה אחת – אכזבה. גדולה. כמעט כגודל הציפיות.


 


 


הופעת השנה: גבריאל בלחסן, 31.8.05, בארבי ת"א


 


צילום: דורית (הגברת עם הזקן)


לא הייתי בהרבה הופעות השנה. אפשר לספור אותן על אצבעות שתי הידיים בקלות. ובכל זאת, גם אם היו אלף הופעות, הופעת השנה היתה ללא ספק ההופעה של גבריאל בלחסן בבארבי לפני כחודש. ביום שאחרי כתבתי: "זו לא הופעה סטנדרטית. 'זו לא הופעה, זה ניתוח מעקפים', אומר ומחייך גבריאל ברגע של הומור (היו הרבה כאלה בהופעה, וזה היה מאוד נעים לראות, והחזיר אותי לראיון ההוא עם תימורה). ובאמת, הופעה שכזו היא דבר מורכב – קצת מוזר לשבת בקהל ולראות את גבריאל על הבמה, מנתח את עצמו וחייו לרסיסים של זכרונות וחוויות, ולשתות דרינק במזגן (שעבד אגב מצויין אתמול). במערכת הסטריאו זה פחות מפריע, כי אתה לא רואה את האיש שר ומתייסר. בהופעה חיה אתה ממש מרגיש את הלב מתכווץ ומתרחב עם כל משפט של בלחסן…". והלב התכווץ והתרחב, וממשיך לעשות כן גם עכשיו, כשאני משחזר את ההופעה המאלפת ההיא. מי שלא היה, לא יבין. מי שהיה, לא צריך יותר מזה.


 


 


הרגע המרגש של השנה: גבריאל בלחסן במרכז הבמה, בארבי ת"א


 


שנה שנייה ברציפות גבריאל לוקח אצלי את הרגע המרגש של השנה. נכון שההתרגשות היא קצת באדיבות "אברבנאל יחסי ציבור", ובכל זאת היא שם – בשנה שעברה זה היה "בין הצינורות" בהופעה של אלג'יר; השנה כבר מדובר בקאמבק של ממש. גבריאל חוזר למרכז הבמה, למופע משלו, ובמשך שעה ורבע נותן תצוגת תכלית של רוק, אמנות, כתיבה, אמת, מוזיקה שבועטת ישר למעיים. התרגשתי כאילו היה מדובר באחי הקטן, בכיתי כאילו היה מדובר באקסית המיתולוגית. הבאזז לא עבר לי עד עכשיו.


 


 



האלבום הלא מוערך של השנה: ברי סחרוף ורע מוכיח – 11א


 


11 שנים אחרי "סימנים של חולשה", ברי סחרוף חובר שוב לרע מוכיח, בורח מהחיבוק החמים של הקונצנזוס ומוציא מאסטרפיס אמיתי. עם היד על הלב – האם זיהיתם את הגאונות של "סימנים" כשהוא יצא?  רוב הסיכויים שהתשובה שלילית. ואם כך הדבר, עשו לעצמכם טובה – רכשו עכשיו את "11א". הסיכויים טובים שלא תתחרטו על העניין הזה בעוד חודש, שנה, עשור. בהמשך ישיר ל"האחר", סחרוף טווה פה מלאכת מחשבת של שכבות ורבדים, צלילים ומלודיות, עיבודים והפקות. זה קשה בהתחלה, זה גדל עליך, זה הופך מקסים ומדהים משמיעה לשמיעה, עד שלבסוף זה נוחת עליך: מדובר באלבום נפלא. אז למה, לעזאזל, הוא כל-כך אנדר-רייטד?  סימנים של חולשה כנראה בחזית העורכים המוסיקליים וגם קצת אצל מבקרי המוסיקה. אז – שלא יעבדו עליכם. "11א" הוא 10 מושלם.


 


 


האלבום התמוה של השנה: קדימה אחורה – אסף אמדורסקי


  


כתבתי כבר בכמה וכמה הזדמנויות שאינני מבין את הדרך שבה בחר ללכת א.א.  בא "קדימה אחורה" וכאילו נתן לי גושפנקה אמיתית (במיוחד לאור הספקות שעלו בי, למשמע החוויות של אנשים טובים וראויים ממופע היחיד של אספ). "המלך הוא עירום" התחשק לי לצעוק למשמע האלבום הכל-כך אספאמדורסקי-מודל-2005 הזה: מנופח, ממוחזר, נתלה באילונות גבוהים, מתרחק כל-כך מהכשרון שלו, מהלב. אמדורסקי בעיניי הוא דוגמה נפלאה למה שההצלחה יכולה לעשות לנפש של אמן. "קדימה אחורה" הוא פשוט מוצר, נטול הנאה ונטול חזון, מתיש ומנופח, שעושה שמות בקטעים נפלאים משנות השמונים. אולי הגיע סוף סוף הזמן שמישהו שם בסביבה הקרובה של אסף פשוט ינער אותו טוב-טוב, ויחזיר לנו את האיש הצנוע והמרגש של פעם?


 


 


 שיר השנה: טיפה של אור – אביתר בנאי


 


יכול להיות שזה קשור לעובדה שיש לי עכשיו ילד פרטי משלי שאולי יישן יום אחד בסלון, יכול להיות שלא. אבל אף שיר לא ריגש אותי השנה כמו "טיפה של אור", שהכניס אור לחיי והתנגן אצלי כמעט כל יום מאז שיצא. אז במקום להכביר מילים, אתן למילים של אביתר לדבר במקומי:


 


ילדים ישנים באוהל בסלון


על זה אני חולם, על זה אני חולם


זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא


עכשיו מגרד, מחר אולי כבר לא, מחר אולי כבר לא.


ירח בים יעזור לסלק את החושך


עם טיפה של אור.


לעצור זה בסוף,


עכשיו זה התחלה.


הכל נכון – אני מודה באשמה


הבדידות, הזימה, כשלון, הצלחה, הפחדים, הקנאה, השכחה.


את מי אתה אוהב, את מי אתה אוהב.


ירח בים יעזור לסלק את החושך


עם טיפה של אור.


לעצור זה בסוף,


עכשיו התחלה.


 


  


השיר הגרוע של השנה: חום יולי אוגוסט – סינרגיה


 


כך כתבתי לפני יותר מחודש בביקורת על הסינגל הזה: "…מדובר בקצת גיטרות רוק כבד, קצת ראפ בבתים, ובדרך מרסקים לחתיכות את כל המשמעות שמאחורי השיר ומייצרים יצור כלאיים פשוט גרוע (שלא לדבר על טעות פשוט צורמת כבר בתחילת השיר…( … בקיצור, תרשמו ריבוע על החגורה של סינרגיה – הם הצליחו לרצוח את השיר ללא בעיות, צועקים עכשיו גם על שלמה ארצי, מחרבים פנינת תרבות בלי רגשי נחיתות….". מאז, לצערי הרב, לא הצלחתי לחמוק מהשיר הזה, בכל פעם שהעזתי לפתוח רדיו. ובכל פעם ששמעתי, הייתי צריך לעצור את עצמי כדי לא לעשות משהו לעצמי, לרדיו או לסביבה. אם זה השיר שהכניס את סינרגיה לפלייליסט, זו דוגמה מצויינת לכמה הכל כאן מחורבן. שמעתי ששלמה ארצי מתהפך בחדר האמנים בקיסריה, ושלום חנוך כבר הוציא צו שמונע מסינרגיה לחדש אי-פעם שיר שלו.


 


 


יציאת השנה: "לא ציפיתי" של MC קרולינה וסוליקו


 


היות שאני מאותגר רדיופונית )מבחירה(!, דווקא אשתי היתה זו שסיפרה לי על "לא ציפיתי". אחרי מעט מחקר, גיליתי שהגם שמדובר בסך-הכל בגרסה עברית לשיר של אחת טניה סטיבנס, מדובר ללא ספק ביציאה coolית להפליא של קרולינה וסוליקו, שקרעה את הרמקולים לאן שלא הלכת ובצדק. מעטים הם השירים בעברית שעושים שמות בישבן שלך כמו הספיישל לפנים של קרולינה, שפשוט לא השאיר לאף-אחד ברירה השנה. יציאה יציאה, ללא ספק.


 


 


תגלית השנה: ברק אלנקווה                   


 


כשברק שלח לי אי-מייל וביקש לשלוח לי את האלבום שלו לשמיעה, הסכמתי כמובן, אך לא תליתי ציפיות גבוהות בעניין. שהרי אם אני הוא תקוותו של אמן, כנראה שמצבו די עגום…  אז אינני יודע אם עזרתי לברק בדרכו לפסגה או לא, אבל האלבום "זכותו של puzzle להיות מורכב" גילה לי אמן נפלא, בועט ויורק, גונח וצורח, שרוצה להשמיע לכולם את המוסיקה הנפלאה שהוא עושה. ומגיע לו שישמעו אותו. "זכותו של" הוא אלבום שהמלים "מורכב" ו"חידה" מתארות אותו מצויין, כפי שכתבתי בביקורת שלי עליו. וגם אם גורלו שיישאר באלמוניות כפי שניבאתי בצער, דעו לכם שמדובר בסופרסטאר אמיתי, שראוי שתשקיעו בו לפחות האזנה אחת.


 


 


אלבום החינם של השנה: שיר זר – משירי לאונרד כהן בעברית


 


בתחילת השנה ולכבוד יום ההולדת ה-70 של לאונרד כהן, הרימו גיא חג'ג' (הלא הוא גיאחה מה"השרת העיוור") ודויד פרץ (הלא הוא איש דגול ורב פעלים) פרויקט יומרני, מדהים ומעניין מאין-כמותו: שיר זר – אמנים שרים לאונרד כהן, ביצועים חדשים בעברית צחה לשיריו של לאונרד, בחינם ובשמחה גדולה. ולא מדובר סתם באסופת "קאברים" – האמנים כולם השקיעו והביאו מעצמם אל תוך הגרסאות העבריות של שירי כהן, והתוצאה טובה עד מצויינת. "עזה תל אביב" של אלי סורני, "הללויה" של נועם פלד, "ז'אן דארק" של רזי בן עזר, "אם יהיה זה רצונך" של גבריאל בלחסן – כל אלה הם רק דוגמאות לרצועות נהדרות שלא רק שעושות כבוד ליצירה המקורית אלא גם משדרגים אותה. קשה להאמין שכל הטוב הזה נארז ושווק לקהל הרחב חינם (לפחות עד שמישהו החליט לנפנף בזכויות יוצרים ולהפריע לחגיגה), וכל זאת מתוך איזו מטרה עילאית של אהבת המוסיקה, אהבת לאונרד כהן ואהבת הקהל. ראוי להערצה, ראוי להורדה, ראוי לשמיעות מרובות, ראוי לתואר אלבום החינם של השנה.


 


 


הרי-אישיו של השנה: שלום גד – סוף המדבר / רכבות + השנים היפות של גבריאל – גבריאל בלחסן


 


שלושה אלבומים הופיעו אצלי ברשימת ההחמצות הגדולה של כל הזמנים. שלושה אלבומים שלא זיהיתי בזמן ולא רכשתי ונעלמו מהמדפים לבלי שוב. שלושה אלבומים נפלאים, כל אחד בדרכו שלו: "סוף המדבר" של שלום גד, "רכבות" ו"השנים היפות של גבריאל" של גבריאל בלחסן. שלושתם נצרבו לפני זמן רב בתודעה שלי, ונצרבו לאלבומים (לא חוקיים, כמובן) גם כן. והאלבומים האלה נשחקו מרוב שמיעות, וכל-כך חשקתי בגרסה חוקית שלהם (לא להאמין, אבל ממש רציתי להוציא כסף ולרכוש אותם). ואז, בוקר אחד, כמעט באותו הזמן וכמעט מאותו מקור, יצאו להם שלושתם מחדש. והשמחה היתה עוד יותר גדולה, כי במקרה של שלומגד הרי-אישיו התלווה לאלבום חדש ומשובח ("אהבה") ובמקרה של גבריאל הרי-אישיו התלווה למסע הופעות וחומר חדש וקאמבק מפואר. כל-כך קשה היה לי להחליט בין השלושה, אז החלטתי פשוט לבחור את שלושתם. וגם אתם אל תתלבטו: רכשו את כל השלושה, ויפה שעה אחת קודם.


 


 


האמן שאני הכי מחכה שיוציא כבר אלבום בשנה הבאה עלינו לטובה: שלומי שבן


 


כמאמר הסטיקר המשעשע – "פסנתר, אתה חסר". בכל הזדמנות (בפעם האחרונה זה היה בערב לזכרו של מאיר אריאל ז"ל), מר שבן מוכיח כמה הוא כשרוני וכמה הוא חסר בנוף המוסיקלי של כולנו. האיש שאלבום הבכורה שלו לא מפסיק לרגש ולשעשע ולסקרן גם חמש שנים אחרי שיצא, פשוט חסר בחיינו. אז שמישהו יכניס אותו לאולפן ויוציא לו אלבום חדש, כי יש פה אנשים שפשוט לא עומדים בזה.


 


 


קליפ השנה: לא אומרת כלום – מטרופולין


 


נכון, זה קצת הזכיר את הקליפים של רדיוהד. נכון, השיר הזה נטחן כל-כך דק שהוא ללא ספק נמאס. ובכל זאת – בשעממומון והשיממון של ערוץ 24, "לא אומרת כלום" היה בליגה משל עצמו.


 


 


הכי חו"ל בישראל: מטרופולין


 


ועוד קטגוריה שבה היה עופר מאירי והמטרופולין שלו בליגה משל עצמו. "מטרופולין" – האלבום היה האלבום הכי קרוב לחו"ל שהיה השנה: במוסיקה, בהפקה, בעטיפה, בקליפים, באתר המושקע, אפילו בשם הפרוייקט. מאירי ללא ספק מכבד את הקהל שלו, ולכן אני מאוד שמח שהקהל הזה כיבד אותו בחזרה והצביע במצלצלין עבורו.


 



 


 


זהו. עד כאן סיכום השנה. אגב, בקטגורית "הכי סיכום השנה" זוכה, שנה שנייה ברציפות, Qube שמעמיד לרשות כולנו את סיכום ביקורות האלבומים של השנה (הכולל אפילו את אלו של הח"מ), ועל-כך תודה גדולה לו.


 


שתהיה לכולנו שנה חדשה מלאה במוסיקה ישראלית טובה.

כואב אבל פחות: הימים הנוראים – ימים 2-3

 


הכי קשה בלי מפ3ים זה בעבודה.


 


בשבועות האחרונים חזרתי לשבת יום שלם מול המחשב (קוראים לזה "הוצאת גרסה"), ומפ3ים הם מבחינתי פס-קול כמעט הכרחי. בניתי לי כאן בעמל רב ספרייה ענקית, מאונדקסת לעילא ולעילא, עמוקה ומאסיבית, המכילה לא רק את כל האלבומים שנמצאים אצלי בבית בפורמט פלסטי אלא גם המון הורדות והעתקות וקבצים שנשלחו עם המלצה וכו' וכו'.


 


מה שאני הכי אוהב בספרייה הענפה הזו זה לקבל איזה טריגר – זה יכול להיות מישהו שמדבר על שיר או אלבום מסוים, איזה קטע שמתנגן ברדיו או בבית הקפה בדרך, איזו אסוציאציה או מחשבה – ואני מיד מעלה את האלבום למדיה פלייר ושוקע לי בתוך המוסיקה.


 


מכיוון שאני אחראי על כמה וכמה אנשים, לא יוצא לי הרבה לשבת מול המחשב ברציפות, כך שהאזנה לאלבומים הופכ, להיות באיזשהוא מקום בלתי אפשרית. לכן אני מאוד אוהב פשוט למפות בעזרת המדיה פלייר ספרייה גדולה (זה יכול להיות אמן מסויים או ז'אנר או שפה) ולרוץ שם בשאפל עד שאני מרגיש שזה חוזר על עצמו (לפעמים יכול לעבור יום שלם ככה).


 


מה שעוד מבאס ב"צום" הזה זה שזה מוציא את העוקץ מהריטואל האהוב עליי – להירגע מהעבודה עם קצת בלוגי מפ3 ואתרים בנושא. בין אם זה קופי,רייט?, הילד עם הלב הרחב או החבר'ה עם החוקן בגב האומה, אין כמו איזה המלצה עסיסית על שיר ולינק בצידה (הי, אפילו אני שתוף לנסיון להרים משהו כזה…). ובכן, גיליתי שכל הכיף הולך, כאשר אי אפשר להוריד את השירים (או, ליתר דיוק, אפשר להוריד אבל לא לשמוע).


 


בקיצור, היומיים האחרונים עברו מאוד לאט ובשקט יחסי (תרתי משמע). למוסיקה הגעתי רק באוטו ובבית (כוכבי השבוע: Prisoners of Love של Yo La Tengo ו-Lag של Katamine). למזלי, הם היו מלאים בעבודה ובאבהות. אז זה כואב, אבל פחות.

כמה שזה נורא


 


כמה שזה נורא
חבל שזה נשבר
אם אפשר היה…
אבל אי אפשר.

כמה שזה נורא
כמה זה מוכר
כולם ידעו, ידעו מראש –
עכשיו כבר מאוחר.

מול שורות של שפתיים
מול מליון מילים
כמו מבול של צלילים
על האזניים האטומות שלי.


                                                                (כמה שזה נורא / ענבל פרלמוטר)


 


 


בערב ראש השנה, 1.10.97, התנגשה ענבל פרלמוטר עם מכוניתה בקיר במחלף ראשון לציון ונהרגה במקום. אחד מהכשרונות הגדולים ביותר ברוק הישראלי הלך לעולמו מוקדם מדי, מהר מדי ובדרך כה טראגית. כמה שזה נורא.

הימים הנוראים: הסיכום היומי (יום 1)

היום הראשון של ה"צום" עבר עליי יחסית בצורה קלה. אחרי הכל היה זה יום שבת, ממילא אני רחוק מהמחשב ומהקבצים ומהאייקון של הציפור, וגם ככה אין לי כל-כך הרבה זמן חופשי.


 


העברתי את היום עם שמיעה אחרונה (לכל החיים, כנראה) של האלבום של שירי מימון (ליטוש אחרון לביקורת עבור הפורום של YNET, קצת משני הבלחסנים שאני מקפיד לשמוע כמעט כל יום (בשביל הנשמה), הפליינג בייבי החדש (שזה ממש כמו לשמוע את ניל יאנג, רק בעברית), וקצת "100 שירים ראשונים" באוטו (בשביל הילד, יו קנו…).


 


כדי לחגוג את התמיכה שלי במוזיקה החוקית, ולכבוד ראש השנה, החלטתי אפילו לצ'פר את עצמי עם הזמנה מדג'נגוס (רשימת מלאי: Misery is a Butterfly שלBlonde Redhead , I’m a Bird Now של Antony and the Johnsons, Orbital: Works 89-02, New Comer  של Llorca ו-Artifakts של Plastikman).


 


רגע משבר נרשם בעקבות "עונג שבת" מרשים שרקח גיאחה ב"שרת", שהכיל – פרט להמלצה על תוכנית הריאליטי הזו – גם אוסף מרשים למדי של לינקים לקבצים להורדה. אבל לא נשברתי. צריך קצת יותר מכמה לינקים בשביל לשבור אותי.


 


וזהו. חלף עבר לו היום. עוד שלושים יום למניאק. ולכל מי שמחפש אותי בציפור – I’ll be gone ‘till November.