שירה תולָה

שירה תולָה
ברחובות תל-אביב –
בתחנות האוטובוס,
מעל שלטי החוצות,
כדגלים.

"ערב עירוני" קצר
בודד בשדרה
אני תר אחר חניה.
במקומה מוצא אלתרמן,
אחר-כך אבידן.

שיר הוא מה שאני מפרסם כשיר,
הוא כתב.
עכשיו מפרסמים קטעי
שירים שלו על עצים
כמו מודעות
מילים.

וכלב אחד משתין על גזע
סביב לחלקים של משורר,
כאילו מכריז עליו בעלות.


תל אביב, דצמבר 2004.

עדכון (26.12.04): תמונות נפלאות של שירה תולה בבלוג של הצביץ. שווה לראות.

שיר טוב

 


שיר טוב הוא כמו למצוא פרצה


בחומה של


הארמון


לעולם אין לדעת מה


אתה עלול


לראות


                    (Tukaram)


 


 


 


השיר “A Good Poem” נכתב בידי המשורר ההודי טוקאראם, שהתפרסם במאה ה-17 בזכות השירה המראטית המעוררת שלו.


התרגום מבוסס על הגרסה האנגלית של דניאל לדינסקי.


 

סיכום שבוע (המדור עם הקיטור) 51/2004

פילוסופיה בבלוג


 


אפתח בהתנצלות: ישראבלוג, האכסניה שבה מתגורר בלוג זה, שידרגה את עצמה השבוע (או שמא היה זה בשבוע שעבר?  לך תדע). כתוצאה מכך, פוסטים ישנים קצת "התעקמו" וחלקם אף נדפקו קשות. עמכם הסליחה, אבל אני טיפוס שלא מתעסק עם העבר, ולכן אינני רואה טעם בלשפץ או בלתקן אותם.


חבל שישראבלוג לא נאמנים לחוק הידוע של עולם המחשבים: "מה שעובד – לא נוגעים".


בכל מקרה, אחד מה"מאפיינים" (בלעז, features, שזה שם פוליטלי-קורקט בשפת המחשבים לתקלה או bug) הוא שהקאונטר המפורסם, שמנה בתחתית העמוד את מספר הגולשים שנכנסו לבלוג הזה, נעלם ללא שוב.


ועכשיו נשאלת השאלה: אם מישהו נכנס לבלוג שלי, ואין שם קאונטר, האם הוא באמת נכנס לבלוג שלי? 


 


 


ישראל, אומת הנרג'


 



הפרסומת לעיל ("היא ירדה לך כל הלילה – עכשיו תהיה חייב להקשיב לה") הציצה והטרידה אותי כל השבוע.


אם תהיתם, ככה בחרו הנציגים של נגן ה-mp3 ריו לפרסם את המוצר שלהם בישראל. משום מה אני חושד שזו לא הפרסומת בה משתמשת חברת ריו העולמית.


הגועל נפש הסקסיסטי הזה מצטרף לפרסומת של אורנג' (החברה שעשתה לנו שחור, זוכרים?) עם הקמפיין המעצבן החדש שלהם ("תחייכי", "תירגעי", "תשתחררי" וכו').


כנראה שהמפרסמים בישראל כבר ממש מיואשים, ומרגישים שחובה עליהם (וגם מצופה מהם) לנרג'ג'** הכל.


בקצב הזה, הקמפיין הבא יכול להציע חוויה בעוצמה שבאמת לא תכירו…


 


 


           מודעת אילוסטרציה (הופצה השבוע במייל). הקשר בין המודעה לחברת Orange דמיוני (כמעט) לגמרי.


 


 


** לנרג'ג' [פ.], נגזר כמובן מ-נרג' (NRG), סוג של אתר של עיתון יומי. (פרטים נוספים אצל עידו).


 


 


משטרת תנועה (של מזומנים לקופה)


 


תמיד חשדתם ששוטרי התנועה לא ממש מתעניינים בשמירת בטחונכם אלא יותר בשמירת מכסות הקנסות שהם צריכים להביא בכל יום?  ובכן – צדקתם, ובגדול.


 


משטרת ישראל פרסמה לאחרונה נתונים המשווים בין הדו"חות הנרשמים על-ידי שוטרי התנועה בגין עבירות לבין מידת המעורבות של העבירות בתאונות חמורות.


 


מה הן העבירות שגורמות לתאונות חמורות שאלתם?    עבירות הקשורות להולכי רגל, משמעת נתיבים, מהירות, אי ציות לתמרורים ורמזורים (בסדר הזה ממש).


ומה אוכפים שוטרינו תהיתם?   עבירות מהירות, חגורת בטיחות, רשיונות (!!!) וחניה (!!!).


 


את השוטרים לא מעניינים עבירות הקשורות להולכי רגל (22% מהתאונות, 3% מהדו"חות) אבל מאוד מעניינות עבירות חניה (0.3% מהתאונות, 14.2% מהדו"חות).


 


מה משותף לכל העבירות שהשוטרים לא אוכפים?   העבירות האלה הורגות אנשים כל יום.


מה משותף לכל העבירות שהשוטרים כן אוכפים?   קל לתפוס את ה"עבריינים".


שים מחסום, תעשה פקק רציני, תתפוס איזה אחד שלא חגר חגורה ושניים בלי רשיונות, ותחזור הביתה שמח וטוב לב בחמש וחצי. תעבור ברחובות העיר, תעשה פקק רציני, תתפוס שניים שחנו לא כחוק (כי עצרו שנייה לקנות פלאפל), תרשום להם דו"חות, ותחזור הביתה שמח וטוב לב ברבע לשש.


 


בקיצור, אמרו מהיום "משטרת התנועה" – מטרתה להתמיד בתנועה של מזומנים לקופה.


 


– איך עיוור יכול להיות בתצפית?


– איך אדיוט יכול להיות שוטר?  תענה לי על זה.


– זה מאוד פשוט. הוא פשוט מתגייס.


           (דיאלוג בין המפקח קלוזו והמפקח הראשי דרייפוס, מתוך "שובו של הפנתר הוורוד", 1975)



 


 


קצר על "קצרים"


 



   צילום: יוסי צבקר לוואינט


 


אני רואה מה שאתם משדרים וזה נראה לי כמו: "איזה מגניב, בואו נעשה את התוכנית של בני היל רק בעברית, ונשתמש בצחוקים מוקלטים שאנשים יבינו שזה אמור להצחיק, ונביא את קרן מור ואת מוני מושונוב כי הם מה-זה מצחיקים, ואם אנשים צוחקים מיצפאן ומאדיר מילר בטוח הם יצחקו מהבדיחות הבסיסיות שלנו, ונרביץ רייטינג עד השמיים לערוץ שתיים".


 


נרשמו גיחוך קטן, פיהוק ארוך, צחוק אחד או שניים – קצרים.


 


 


מי נתן לך רשיון (נישואין), ילדה?


 


המדינה פרסמה הנחיות חדשות למדריכות הכלות של הרבנות, בתגובה לעתירה של המרכז לפלורליזם יהודי.


 


למי שלא יצא העונג הגדול של להתחתן והעונג המפוקפק של להרשם לנישואין ברבנות, אסביר בקצרה: כחלק מריטואל הנישואין, על הזוג לעבור מסכת בירוקרטית דרקונית ומוזרה ברבנות. גולת הכותרת היא ללא ספק הביקור של הכלה תחילה ואז הזוג אצל מדריכת הכלות/זוגות.


 


הנה, תקראו מה יש למיכל בנימין, מדריכת כלות מנוסה, לומר בעניין לזוגות הצעירים (ובמיוחד לכלה): "היא צריכה לכבד את הגבר, להיות אשה חכמה ומבינה. היא לא חייבת להיות מלומדת… העיקר שתהיה נינוחה… למשל, כשמקבלים את הבעל בצהריים נותנים לו קודם לאכול, ולא באים אליו בטענות על בטן ריקה". מה לומר?  צודקת. (בכלל, מי נתן לאשה רשות לצאת מהמטבח ולקבל את פני הבעל?)


 


לאשתי, לצערי, לא סיפרו על הסטייק והבירה שצריך לתת לי (כמה חבל), אבל בהחלט הסבירה לה המדריכה שאל לה "להטריח את הבעל בטרדות היום-יום שלה, כאשר הוא בא הביתה מהעבודה". כמו-כן, היא יידעה אותי שהאישה איננה כמוני, ועליי לדאוג לדברים החשובים לה באמת (בגדים, אם תהיתם). ואינני אפילו נכנס לדיון המגוחך ביחסי מין ובחשיבות שמירת נידה, במיוחד לגבי זוגות חילוניים שקיימו יחסי מין פעם או פעמיים לפני שהחליטו להינשא.


 


בקיצור, ללא ספק יוזמה מבורכת. ואם כבר מישהו במדינה תופס שכל בעניין הרבנות, אולי הגיע הזמן גם לספר להם על דארווין?


 



 


 


 


הסטטיסטיקה המאיימת של הלשכה המרכזית


 


דומה, אבל שונה – הצעת חוק שעברה בקריאה טרומית השבוע מציעה לבטל את אופציית המאסר לסרבני סקרים ולהמירה בקנס בלבד. שמעתם נכון – במדינת ישראל קיים היום חוק המתיר לאסור את מי שמסרב להשתתף בסקרים סטטיסטיים שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עורכת. אם דופק על דלתכם סוקר, ואתם מסרבים להשתתף בסקר שהוא עורך, אתם עלולים למצוא את עצמכם בכלא. רוזנשטיין ואתם – אויבי המדינה.  


 


אתם בטח אומרים לעצמכם בשלב הזה שכל העסק הזה סתם מצוץ מן האצבע ואף אחד לא אוכף את העניין הזה.


ובכן, סיפור אישי – הדלת הייתה דלתנו, הסירוב היה סירובנו, לשון החוק (כולל העונשים הצפויים) נשלחה לביתנו ואני ואשתי היקרה השתתפנו בסקר הצריכה המשפחתית לשנת 2001 על אף סירובנו ונגד רצוננו. מדינה דמוקרטית, עלק.


 


שלא תבינו לא נכון – בתור בוגר החוג לסטטיסטיקה, יש לי את מלוא הכבוד וההערכה לסקרים שעורכת המדינה ולתועלת שלהם. עם זאת, יש כאן פגיעה בוטה בפרטיות של האזרחים, בחופש שלהם להחליט בעצמם אם הם רוצים או לא להשתתף בסקרים שכאלה, וכן בחייהם (יש דברים יותר חשובים בחיים הפרטיים של אחדים מאיתנו מאשר למלא טופס מטופש של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פעמיים ביום לפי ההוראות).


 


עם תגמול נכון (כיום מקבלים מחשב כיס חביב תמורת ה"זכות" להשתתף בסקר) אני בטוח שאפשר למצוא משתתפים לסקרים של הלשכה גם בלי איומים א-לה הסופרנוס. נראה לי שהרעיון מאחורי כל העניין אמור להיות טובתם של כולנו, ולא הסטטיסטיקה לשמה.


 


בכלל, כל העסק הזה מזכיר לי את הבדיחה על הסטטיסטיקאים והכלכלנים, שמוסר ההשכל שלה אומר שאין להשתמש בשיטות סטטיסטיות אם לא מבינים את הרעיון האמיתי שמאחוריהן.



 


 


 


הרס מבוקר שיוצא מכלל שליטה


 


ראיתי בטלוויזיה ראיון* עם פרופ' אהרון צ'חנובר,  שזכה בפרס נובל לכימיה לשנת 2004.


 


צ'חנובר מספיד את ההשכלה הגבוהה בישראל. לדעתו, החינוך בארץ הוא בעדיפות נמוכה, מערכת החינוך נפגעת, החומר האנושי שהאוניברסיטאות מקבלות היום הוא ברמה לא מספקת, והאוניברסיטאות עצמן קורסות.


 


פרופ' צחנובר קיבל את הפרס על גילוי מערכת האויבקוויטין שמזהה, מסמנת והורסת חלבונים. יש סיבות "טובות" להרס הזה (מאבק בוירוסים, למשל) אבל גם סיבות "רעות". הרס טוטאלי הוא מחיר שהגוף משלם על הרס מבוקר שיוצא מכלל שליטה.


 


לטענת צ'חנובר גם הקיצוצים במוסדות להשכלה גבוהה הם הרס שהפסיק להיות מבוקר. "הסיכוי לזכות בפרס נובל בישראל קטן יותר מהסיכוי לפגיעת ברק", הוא אומר, ויוצא בגלוי כנגד החלטות "פופוליסטיות" של משרד החינוך, כמו ביטול הבחינה הפסיכומטרית ומתן תארים מחקריים למכללות.


 


"מדינת ישראל תמיד תהיה דלת אמצעים. אנחנו צריכים להתמקד בדברים שהם חשובים, חדשניים… לא נוכל לעשות את זה עם מערכת חינוך קורסת", אמר צ'חנובר במסיבת העיתונאים בישראל. " ישראל תלויה בהשכלה גבוהה. כל מה שיש לנו – צה"ל, רפא"ל, תעשייה מתוחכמת – תלוי במה שיש לנו בראש. ללכת לקצוץ את הראש הזה הוא מעשה התאבדות. לפגוע במדענים היום יעלה לנו ביוקר בעתיד".


 


כמה מתאים שהפרופסור שמתעסק עם הרס המערכות היסודיות בגוף יהיה זה שיזהה ויתריע על הרס המערכות היסודיות במדינה.


 


צ'חנובר קיבל פרס נובל השבוע. אולי כדאי להקשיב לו.


 


 


*ראיון מעניין שערכה אביבה משמרי עם פרופ' צחנובר (פורסם ב"גלובס" ביוני 2003) ניתן לקרוא בבלוג של אביבה כאן.


 


 


 


הפרעה נפשית, מון אמי


 


"הרימו יד אחת למעלה אם אתם מחבבים את הצרפתים. הרימו שתי ידיים למעלה אם אתם צרפתים" ~ אמרה עתיקה.


 


שגריר צרפת בישראל, ז'ראר ארו, טוען שלישראלים יש "הפרעה נפשית", הפרעה של אנטי-צרפתיזם.


 


אני לא יודע לגבי האנטי, אם כי אני חייב לומר שנראה לי שרבים וטובים לא יזילו דמעה אם ארגון טרור כלשהו ימוטט את מגדל האייפל הפאלי או את שער הנצחון, אבל שגריר צרפת בישראל הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהצרפתים תמיד מתעוררים מאוחר מדי.


 


כמה שנים אתה בארץ, שרק עכשיו אתה קולט שלישראלים יש הפרעה נפשית, מון אמי?


 


 


אירוניה


 


 


 


"האין זה אירוני, אתה לא חושב?


 קצת יותר מדי אירוני… כן, אני חושב."


                                    (מתוך "אירוני", אלאניס מוריסט)


 


(ותודה לעינת על ההפנייה)


 


 


ה-code האתי של צה"ל (קטע לאנשי מחשבים, אבל לא רק)


 


כן וידוא הריגה, לא וידוא הריגה. בוגי Blame it on the או אילנה דיין on. מקרה חריג או חריג שמעיד על הכלל – הקטע הזה שקיבלתי במייל אומר הכל, וגם די מצחיק (סליחה מראש ממי שאינם אנשי מחשבים, אם תתקשו להבין את ה-syntax).


אז הנה ה-code, למקרה שתהיתם:


while (arab != DEAD)


{


     shoot(arab);


}


 


// making sure arab is dead


for (int i=0; I < 3; i++)


     shoot(arab);


 


coverUp();


 


 


 


נשמע בטיסת אל-על השבוע


(או אולי לא… בכל מקרה אותי זה מצחיק) – – –


 


"נוסעים יקרים, אנא הדקו את חגורות הבטיחות והישארו במקומותיכם עד שהמטוס מגיע לעצירה מוחלטת ושלטי חגורות הבטיחות כבים.


אנחנו מזכירים לכם שהשימוש בטלפונים סלולריים במטוס זה אסורים בהחלט"


(הקברניט במערכת הכריזה של המטוס, באנגלית כמובן, עם הנחיתה בשדה התעופה בן-גוריון)


 


"נוסעים יקרים, לאלו מכם שישובים, אנחנו רוצים לאחל כריסטמס שמח, ומקווים שתהנו בשהייתכם בישראל.


לאלו שעומדים במעברים ומדברים בטלפונים הסלולריים, אנחנו מאחלים לכם חנוכה שמח ומקווים לראותכם שוב בטיסת אל-על"


(הקברניט במערכת הכריזה של המטוס, באנגלית שוב, כמה דקות לאחר הנחיתה)


 


 




המצפון – לוקסוס לעשירים

 


המחזה "התאונה", כשמו כן הוא, עוסק בתאונה – תאונת דרכים שקורית לשלושה חברים בפרט, ותאונה כללית שקורית למדינה בכלל. את "תאונה" כתב הלל מיטלפונקט ("מאמי", "גורודיש", איסמעליה"), וכדרכו הוא שב להציב מראה בפנינו, מכריח אותנו להתעמת עם מה שניבט ממנה.


 


הפעם, כמו ב"איסמעליה", שם מיטלפונקט את המראה בפנים של הבורגנות הישראלית – השמאלנית, המצפונית, האידיאליסטית. כמובן, כל עוד זה לא נוגע לענייניה הפרטיים, שם היא מתעלמת, מתרחקת, עיוורת. מיטלפונקט מציג זה מול זה את העליונות המוסרית של השמאל הישראלי אל מול העוולות המוסריות של צה"ל בשטחים מול הרדידות המוסרית של אותם אנשים ממש בנוגע לחיי היום-יום שלהם.


 


הדיאלוגים של מיטלפונקט אמינים ומשעשעים. צוות השחקנים בראשות ששון גבאי וליאורה ריבלין משובח. ובכל זאת, על אף הכתיבה הרהוטה והביצוע המהודק, ההצגה מייגעת-משהו. יש משהו מכני מדי באופן שבו מיטלפונקט מחבר את האירועים, ומאכיל את הצופים במוסר ההשכל בכפית. בדרך הולך לאיבוד משהו מהמסר שמיטלפונקט ביקש להעביר, לטובת ההומור והרכות.


 


וחבל, כי מיטלפונקט מעלה שאלות נוקבות שראוי להעלות אותן: האם חייו של אדם אחד (נניח, יאפי ישראלי) שווים יותר מחייו של אדם אחר (נניח, סיני אלמוני)?   האם קורבן אחד (נניח, סיני אלמוני) חשוב פחות מקורבן אחר (נניח, זקן פלסטיני)?   ובעיקר – האם ה"מצפון" הוא רק עניין של נוחות, האם הוא סוג של לוקסוס?  הוא משהו שאפשר להדליק כשנוח, ולכבות שאיש לא רואה וכשזה בשקט, בבית?


 


יש הרבה אמת במחזה של מיטלפונקט, המון רלוונטיות.  בישראל מודל 2005 המצפון אכן הפך ללוקסוס, לכלי שאפשר להפנות אותו כלפי המתחרים/אויבים ולהתעלם ממנו כליל כשזה נוגע אלינו, פנימה. הביטו וראו איך נראים נושאי דגל המצפון הישראלי: שרי אריסון, שהקימה תנועה לשלום ואחווה, מממנת באותו כסף ממש הגנה משפטית לבעלה המטרידן; יוסף פריצקי, הלוחם למען הכפייה הדתית וטוהר המידות, לוחם בעזרת בוץ ורפש בחבריו למפלגה; שמעון שבס, שעשה ימים כלילות למען מדינת ישראל, אך מתברר שגם באותו זמן גם למען כיסו.


 


בשכונות המצוקה, בערי הפיתוח, באתרי הקרוואנים – שם לא תמצאו אנשים "מצפוניים". לא מעניין אותם עוולות במדינות רחוקות, מצבם של הפלסטינאים ושאר ירקות. אותם מעניינת מלחמת הקיום היום-יומית. "עניי עירך קודמים", לא?   את התייפייפות הנפש הם משאירים לאחרים, עם זמן פנוי, כסף פנוי ומצפון פנוי להובלות.


 


"ומה אתה עשית בשביל מדינה?"


פלאטו שרון, חבר כנסת ודמות ציבורית, מליונר, הורשע ונשפט למאסר על קבלת שוחד בחירות


 


("התאונה", כתב וביים: הלל מיטלפונקט, תיאטרון בית-ליסין)


 


 


 


 


 


– לא מעניין ההצגה הזו.


– בכלל הצגות זה לא מעניין. יש לך אולי משהו מעניין בתיק?


                                (דיאלוג בין שתי תלמידות תיכון,  במהלך ההפסקה בהצגה "התאונה", כפי שדיווחה אשתי משירותי הנשים)


 


את "התאונה" "זכיתי" לראות עם תלמידיו של בית ספר כלשהו. רובם ככולם סבלו מאוד בהצגה הזו. כדי להצביע על סבלם, הם טרחו לדבר, להפריע, להשתעל, לצחוק במקומות הלא נכונים (בכל פעם שליאורה ריבלין אמרה "בן זונה", למשל), ולעצבן את הקהל ואת השחקנים.


 


נורא קל להאשים את הנוער, שהדיאלוג הזה מייצג נאמנה את דעותיו וראיית עולמו. אבל למען האמת צריך להאשים את המורים, ההנהלה וכל מי ששותף לבחירה של ההצגה הזו כהצגה לתיכוניסטים.


כי מה לתיכוניסטים ולבעיות בנישואין?  מה לתיכוניסטים ולדילמות מצפוניות הקשורות לשטחים?  מה לתיכוניסטים ולבעיות פוריות, הכיבוש המשחית, מאזן האימה הגרעיני?   


 


חדשות מרעישות (תרתי משמע): תיכוניסטים מפריעים כשהם משועממים. על זה היה צריך לחשוב מי שבחר בהצגה הזו. מראש אפשר היה לחסוך להם וגם לנו, ששילמנו מכספנו כדי לראות את ההצגה, הרבה עוגמת נפש.


 


כך נראה החינוך לתרבות בישראל. עוד סוג של תאונה.


מסופקני אם שתי התלמידות החביבות ישקיעו כסף בתיאטרון כשיתבגרו. 


אבל על זה כבר צריך לכתוב מחזה (או לפחות פוסט) נפרד.


 


 

סיכום ביקורות מן הביצה (סלף פרומושן)


 


אז מה אומרים בביצה על "ההולנדי של עכו"? 


ובכן…


 



 


 


אחי רז (בנרג') התעצבן, כי אמנם הכותבים מוכשרים, אך הם אינם אוהבים מספיק כדורגל (אופס. מי גילה לו?).


האם אין אוהבי כדורגל אמיתיים כישרוניים מספיק לכתוב משפטים רצופים (ונטולי קלישאות) או שמא אנשים המסוגלים לחשוב בצורה הגיונית ויצירתית אינם נחשבים אוהבי כדורגל "אמיתיים"?  לאחי הפתרונים.


(אגב, מי שיחזיק מעמד עד תחתית הביקורת יגלה שהוא דווקא אהב את האוסף ה"מאוד שמח" של ספורט 5, "הפסקול". נו, שוין.)


 


עדי רובינשטיין (עבור יואל) כנראה לא ממש קרא את הספר. הוא יודע (כבוד!) שאיל מגד הוא הסופר הבולט בחבורה (רוני סומק, יקיר הבלוג?  חיים גורי??  שמואל הספרי???), ושארי פולמן כתב פעם ב"העיר". יותר מזה הוא לא ממש השקיע. (היה עסוק כנראה ב"אדום בנשמה", הספר על הפועל ת"א…)


 


גיל לבנוני (גם כן מנרג') אהב מאוד את הספר ("מרגש, מיוחד, נוגע ללב"), אבל צריך לגלות כי אבי מלר (העורך) הוא ידיד טוב שלו. הסיפורים שהוא אהב ובחר לציין אינם דווקא כוס התה שלי, אבל הוא ממליץ בחום (ואפילו מעלה אפשרות ל-sequel).


 


וואינט לא טרחו להביא ביקורת, אבל נתנו כטיזר סיפור מתוך הספר, "טעות של שוער"  מאת אבידע לבני, שהוא יופי של סיפור – קצר, מעניין, עוסק בכדורגל אבל בעצם בזיכרון האנושי, מייצג כהלכה את רוח הספר.


 


 


ואתם?  מה איתכם?  


משוכנעים ורוצים עותק משלכם?  מבולבלים ורוצים לחוות דעה לבד?  


רכשו לכם עותק היום והשקיעו קצת בתרבות שלכם (ושלי, כמובן).


 


  


גילוי נאות: בעל הבלוג הוא אחד מ-43 סופרים שפרסמו סיפור שלהם בספר "ההולנדי של עכו".


אין לראות ברשימה לעיל המלצה לרכוש את הספר "ההולנדי של עכו" (אלא הוראה מפורשת, כמובן).


בין הרוכשים יוגרל. ההשתתפות אסורה על משפחת הבלוג.


 


 


 


*


 


אפרופו ביקורות, טל שגב מעצבן אותי כבר שבועיים, מאז שקיבלתי את "אנחנו" שלו לביקורת, והיום זה התפוצץ.


פרטים כאן, אם זה מעניין אתכם.




 

כלבים של אהבה

"אני מרגישה אשמה שאני בורחת


משום דבר ממשי.


אני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה.


אבל אני עדיין פוחדת להיות שם


בין כלבי הציד של האהבה שלך


ולהרגיש את הידיים שלך מקיפות אותי.


תמיד הייתי פחדנית


ואף פעם לא ידעתי מה טוב בשבילי…"


                        (מתוך כלבי הציד של האהבה, קייט בוש)


 


³


 


זו היתה האסוציאציה הראשונה שלי למשמע "תחרות כלבים", הסינגל הראשון ששיחרר אביתר בנאי לרדיו מתוך אלבומו החדש, "עומד על הנייר".


קייט בוש וכלבי האהבה שלה. רצים במעגל, עיניים רעבות, דיבור מרומז.


 


³


 


שש שנים עברו. נראה כאילו אביתר נעלם לנו. שש שנים, ואני מוצא את עצמי שומע את אביתר לפחות פעם בשבוע. את "שיר טיול" בעיקר, אני מודה.


בשני אלבומים בלבד השאיר אביתר בנאי חותם ענק על המוזיקה הישראלית, ונדמה כאילו היה כאן תמיד.


אבל הוא לא. והשתיקה שלו, למשך שש שנים, הייתה באמת יותר מדי.


יותר מכל היא הזכירה לי בנאי אחר, אהוד, שגם הוא נוהג לייסר אותנו בשתיקות כאלה, בין אלבום לאלבום.


כל כך הרבה זמן בחושך. אבל אביתר בנאי חוזר. ואיזה יופי שזה קורה.


 


 


³


 


"זה התקליט הראשון שאני מסופק ממנו גם אחרי שהוא גמור", הוא אומר, "יש לי זיכרונות טובים מהדיסק החדש. זה הישג".


חמישה-עשר שירים יהיו ב"עומד על הנייר", שייצא בפברואר. אביתר עבד עליו ארבע שנים, ביחד עם גיל סמטנה (על ההפקה) וסיוון שביט (הפקת השירה). גלעד כהנא (שתרם טקסט) ועמיר לב ייעצו בבחירת הטקסטים. בין הנגנים אפשר למצוא את אמיר צורף, מוטי ביקובסקי, ערן פורת, נעם הלוי וצח דרורי.


 


³


 


הסינגל החדש מזכיר בהרבה מובנים את "שיר טיול" – טקסט מינימליסטי, אסוציאטיבי, הזוי  ולא ברור.


מוזיקלית, עם זאת, הוא שייך יותר לאלבום הראשון, ואני מסכים עם עמי שהוא מזכיר במיוחד את "תתחנני אליי" הנפלא.


השירה הנהדרת של אביתר נהדרת מתמיד. גם העונג שאביתר תמיד גורם לי. לחישות שקטות


על הצוואר.


 


 


³


 


בשבוע האחרון אני שומע אותו בתדירה גבוהה ביותר (במיוחד מאז שהוא ירד אל מעוני תודות לציפור של גימל), וכמו כל שיר מופלא הוא לא נמאס ורק הופך להיות יפה יותר עם כל שמיעה.


בדיוק כשאני מתחיל להעלות סימני שאלה מטרידים לגבי המוזיקאים הישראליים בני דורי ויכולתם לרגש ולעניין, מגיע אביתר ומדליק את השמש בצחוק ובכי ובמנגינה.


³


 


צריך לחכות חודשיים. יש לי הרושם שהציפייה תהיה שווה את זה.


פברואר 2005, "עומד על נייר", אביתר בנאי , חדש.


כבר הרבה זמן לא חיכיתי כך לאלבום .


הוא כבר מגיע, הוא כבר נמצא.


 


 


 


תחרות כלבים


רצים במעגל


עיניים רעבות


דיבור מרומז


 


בנעלים היפות


אני רץ יחף


חלומות עמוקים


אני מגיע ראשון


 


נוסע במונית, לא זוכר את הכתובת


כל כך הרבה זמן בחושך


הייאוש, הבשר, הגאווה


אויבים גדולים שאני טיפחתי


להדליק את השמש


בצחוק ובכי ובמנגינה


אני כבר מגיע, אני כבר נמצא


 


המעקה רטוב


המדרגות בוערות


לחישות שקטות


על הצוואר


 


שומע חצוצרות


בלילה במיטה


מכוון את התנועה


בלי לדעת לאן