תוצרי הלוואי של הקפיטליזם יכולים יום אחד להציל את העולם

פוסט שפרסם לא מזמן ידידי הוירטואלי עידו שחם בבלוג המצוין שלו פתח דיון מעניין בינינו על מקומה של הטכנולוגיה בחיינו. הטכנולוגיה, טוען עידו, מאפשרת לנו להשיג את העל-טבעי – אנחנו יכולים לשלוח הודעה במהירות האור, לחפש מושג במליוני דפי טקסט – אבל היא מנוצלת בעיקר לתקשורת ובידור.


טכנולוגיה צריכה לשפר את חיינו ואת הסביבה, למרות שהטכנולוגיה מפותחת בעיקר על-ידי חברות למטרות כלכליות. האם חברות הי-טק משפרות את חיינו מעבר לשכר היפה שהן מעבירות לעובדיהן?   האם חברות צריכות להציל את העולם?


אני נוטה להסכים עם עידו. היה קשה לי מאוד לעבוד בארגון שמטרתו היחידה היא לעשות כסף. אני גאה לעבוד בחברה שעושה כסף אבל גם משנה את חייהם של רבים לטובה. הטכנולוגיה שאנחנו מפתחים – שיחות ועידה בוידאו (video conferencing) – מאפשרת לא רק שיתוף פעולה בין עמיתים. היא הופכת את העולם ל"ירוק" יותר, מאפשרות לחרשים ומתקשים בשמיעה לתקשר זה עם זה, ויכולה לצמצם פערים כלכליים ולהיאבק בעוני.


למרות כל הטוב הזה, שמגיע מהטכנולוגיה, עידו נותר סקפטי. הוא טוען שאלו רק "תוצרי לוואי" של הטכנולוגיה, שאינם משמעותיים, והשורה התחתונה היא שאנחנו מייצרים מוצר כלכלי/עסקי. אחרי הכל, אנשים ב"עולם האמיתי" יכולים פשוט להיפגש, ויש אמצעים אלטרנטיביים לתקשורת כאשר פגישות פנים-אל-פנים אינן אפשריות. אפילו האסקפט ה"ירוק" של הטכנולוגיה לא מרשים אותו, שכן לצריכת רוחב הפס יש אפקט סביבתי גם כן (ותקשורת באמצעות וידאו צורכת המון רוחב פס…).


 



"קפיטליזם", במוזיאון MOMA. (CC)


אינני יכול להתווכח עם העובדה שהחברה שבה אני עובד היא עסק. ככזו היא מפתחת טכנולוגיות ומוצרים כדי להכניס כסף ולהיות רווחית. זה אולי נשמע כמו קפיטליזם "טהור", אבל אם לשאול מביל גייטס, אני מאמין שקפיטליזם יכול להפוך ליצירתי.


טכנולוגיות שמפותחות על-ידי חברות יכולות לפתור את הבעיות המהותיות, והן עשו כן בהצלחה בעשורים האחרונים. גייטס כותב:


הגאוניות של הקפיטליזם נעוצה ביכולתו לגרום לאינטרס האישי לשרת את האינטרס הרחב יותר. הפוטנציאל של החזר כלכלי גדול ליצירתיות שיחרר קבוצה רחבה של אנשים מוכשרים במרדף אחר תגליות רבות ומגוונות. המערכת הזו, המוזנת מאינטרס אישי, אחראית להמצאות הגדולות ששיפרו את חייהם של מיליארדים.


 


הבעיה היא שעסקים מפתחים טכנולוגיות כדי למלא אחר ביקושים, ואם אין ביקושים לא יהיו פיתוחים טכנולוגיים. מחלה כמו ALS, למשל, היא חשוכת-מרפא, ואין כמעט מחקר בנושא, שכן "רק" 30 אלף אמריקאים אובחנו כחולים במחלה, מספר שאינו נחשב ל"ביקוש" מספיק כדי לערב את חברות התרופות הגדולות.


הקפיטליזם רותם את האינטרס האישי מטעם אלו שיכולים לשלם. ממשלות ופילנתרופים דואגים לאלו שאינם יכולים לשלם. אבל כולנו יודעים שהמשאבים האלה קטנים, ובטח קטנים מכמה שצריך.



בול גייטס על קפיטליזם יצירתי, דאבוס, נובמבר 2008.


 גייטס מציע לפתור את הקונפליקט הזה עם "קפיטליזם יצירתי", שבו ממשלות, עסקים וארגונים ללא מטרות רווח "יעזרו" לכוחות השוק, כל שאנשים ירוויחו ו/או יזכו להכרה אם וכאשר יעשו עבודה שתעזור לפתור את בעיות העולם.


 רבים טוענים שלשפר את העולם זו עבודה לממשלות, לא לחברות. כמו שמילטון פרידמן טען, האחריות החברתית של עסק הוא להגדיל את רווחיו. עם זאת, אם נסתכל מסביבנו, אפשר לראות שהממשלות כושלות בתפקידן זה (בטח אצלנו). ואם נשאיר את זה להן, אנחנו נמשיך לחכות שהן תביא לנו פתרונות עוד שנים רבות.


אם מיקרוסופט של ביל גייטס פיתחה ממשק ללא-טקסט המאפשר לאנשים שלא יודעים קרוא-וכתוב להשתמש במחשב, לא ממש מעניין אותי  ה-business case שמאחורי זה. באותו אופן, אם video conference יכול לחבר את החרשים לעולם השומע, אני גאה בטכנולוגיה הזו. כמו הרבה טכנולוגיות, אנחנו יכולים להעביר את חיינו בלי video conference. אבל אני בטוח שהעולם יהיה מקום טוב יותר אם הטכנולוגיה הזו תהיה נגישה בכל מקום.


זהו חלום אצילי מאוד לחקור ולפתח טכנולוגיות ומוצרים רק כדי להיטיב עם המין האנושי. עם זאת, אפשר לספור את המיזמים האלטרואיסטים האלה על אצבעות יד אחת, וגם הם בדרך-כלל ממומנים על-ידי אנשים בעלי אינטרס אישי. חקר ALS, למשל, התפתח עשרות מונים מאז שדב לאוטמן אובחן חולה במחלה. לאוטמן הצטרף ל- IsrA.L.S, ארגון ישראלי שחוקר את המחלה, ומממן 15 חוקרים בישראל שעובדים על תרופה למחלה הנוראה הזו.


כמה שהייתי רוצה יום אחד לעבוד במקום כזה, אני מאמין שהעולם יכול להרוויח המון מהקפיטליזם, בין אם הוא "יצירתי" ובין אם לאו. זה נכון למרות שכל הכסף שבעולם לא יכול להציל אותנו, אם כדור הארץ ייהרס מאסון, טבעי או יציר-אדם. תוצרי לוואי או לא תוצרי לוואי, אם טכנולוגיות שיגיעו מחברות, יצילו אותנו יום אחד, אני לגמרי בעד קפיטליזם.


 


נ.ב. – לעניין פליטת הגזים בכל פעם שאנחנו מחפשים בגוגל (או משתמשים ברוחב הפס שלרשותנו לכל מטרה אחרת), מבלי להוסיף לבלבול הכללי בנוגע לשטות הזו, אני מסכים עם אום מאליק ש"אם גוגל מזהם את הסביבה, לפחות הוא עושה משהו בנידון":


"זה לא עניין של גוגל, זה עניין שלנו…  אנחנו מבזבזים המון אנרגיה… אנחנו בורים מאושרים בכל מה שקשור לזבל שאנחנו מייצרים".

השיר(ים) של ז'אן ז'אק

 תודה לז'אן ז'אק גולדברג ז"ל שממשיך וימשיך לנגן איתנו



השורה לעיל מופיעה על גב החוברת המצורפת לאלבום ה"משו לש" החדש של פורטיס.


בניגוד לאחרים שאפשר היה לחשוד בהם במליצות ו/או יחסי ציבור, אצל פורטיס מדובר, כרגיל, בדבר האמיתי.


אחת הסצנות היותר מרגשות בסרט "חייב לזוז" היא ההלוויה של ז'אן ז'אק. סיפור של ז'אן ז'אק מלווה את אהוד במהלך הסרט כולו, אבל נאום ההספד שלו סוחט דמעות, גם אם לא הכרת ממש את האיש ממרסיי.


ילדות בלי קץ בצהרי היום


הכל חוזר כמו חלום


צבוע באדום


השמש שקעה על הבית הלבן


אירופה, בשנייה נהיה קר


באנו ליומיים אחד מהם אומר


נחזור מחר


חזרתי לבד אחרי ההופעה


הקריין דיבר בקול שקט


פתאום שמעתי מה שהוא אומר


הערב ז'אן ז'אק מת


(מרסיי / עמיר לב)


ז'אן ז'אק היה איש גדול. גדול מימדים – זה לא היה קשה לפספס. גדול לב – כך מספרים עליו כולם. בחדש של עמיר לב יש שיר שהוא ספק מחווה ל-, ספק בהשראת פורטיס, ז'אן ז'אק ו"אין קץ לילדות".




כשעמיר לב, איש גדול מימדים וגדול לב בעצמו, שר "ז'אן ז'אק מת", אני נזרק ישר למלים של אהוד על קברו של ז'אן ז'אק. איש מצחיק עם לב ענק, וקצב שפועם מהלב הזה אל הרגליים והידיים כמתת אל.


ובעיר הניאון נעורים על החוף חומקים לדרכם


ובאופק אוניות מתנשפות באופר מייבב


שארית מקיצו של ליל קיץ


 


גלגל לנו שוב שנדע איך לשוב


כי אין מי שיצחיק את הקצב


רועד האוויר מנסר אך חסר


הצליל שמסיר את העצב


תשמע איך הגיטרות בוכות


                                     (השיר של ז'אק)


 



ביו/פילמו/דיסקוגרפיה
:    פורטיס משו לש


                                    עמיר לב – הכל כאן


                                    חייב לזוז – הסרט


ז'אן ז'אק גולדברג