לא ניפרד עוד (למיכל ניב)




ולא ניפרד עוד


זה שוב לא יהיה הכרחי


ולא אומר עוד, לבי היקר


אני לבדי והיא עזבה אותי


 


ולא ניפרד עוד


החוזים נערכו, הטבעת נעולה על האצבע


ושוב לא יתחילו כל מכתביי


בעצב, או בחורף העמוק נורא


 


ולא ניפרד עוד


כל הגרזנים כבר קבורים עכשיו


וכל הציפורים תשרנה


ללבך הנפלא מכל ענף


 


ולא ניפרד עוד


שרשרת הפיקוד שלך הושתקה עכשיו


וכל הציפורים האלה היו שרות ללבך הנפלא


בכל מצב


 


אלוהים, הישאר לצדי


למעמקים אל תרד


לעולם לא אהיה חופשי


אם אינני חופשי כעת


 


אלוהים, הישאר לצדי


למעמקים אל תיגרר


לא הייתי מעולם חופשי


על מה אתה מדבר?


 


כי לא ניפרד עוד


ולא ניפרד עוד


(And No More Shall We Part)


 





 
"האלבום האהוב עליי של ניק קייב", כתב מר חג'ג' היקר בעונג שבת (12.1, סעיף 75), "הוא No More Shall We Part מ-2001. שיא יצירתי ומוזיקלי, מבחינתי, בקריירה מלאת התהפוכות של קייב".


 


חג'ג' הנ"ל, יקיר הבלוג ובכלל, שגונבה שמועה לאוזניו על קיומה של הקלטה בהופעה חיה של רות דולורס-וייס, יקירת הבלוג ובכלל בעצמה, המבצעת קאבר לשיר הנושא, לא היסס ושיגר מייל אל הגברת הנכבדה, ואכן זו אישרה שהיא מבצעת אותו בהופעות. היא גם התנדבה להפיץ את הגרסה לכל דורש, הן בגרסת הוידאו והן בגרסת האודיו, בתנאי שהקרדיט לביצוע יהיה הולם.


 


ובכן, הרי הקרדיט המלא (שמגיע ללא ספק לכל החבורה המוכשרת הזו): רות דולורס-וייס, עם יהוא ירון על הקונטרבס ודן בן-ליאור בגיטרה, מבצעים – בצורה מדהימה, לדעתי – את השיר הזה, ואם אהבתי את רד"ו עוד לפני העניין הזה, עכשיו אני פשוט משתאה, מתגעגע והולך לחרוש על כל האלבומים שלה שיש ברשותי. מקווה שזה יעשה את אותו הדבר גם לכם.


 


 


השבוע לפני שבע שנים הלכה מאיתנו מיכל ניב ז"ל.


אני בטוח שלו היתה בחיים היא היתה משמיעה את האלבום הזה ואת השיר הזה ואת הגרסה הזו של רד"ו המון, ונהנית מהם נורא.


וכל הציפורים היו שרות ללבה הנפלא.

על הכתיבה, מחסום הכתיבה ואיך נולדת שירה

 


"קשה ליצור מתוך כר השלווה", כותב אודי, "השקט, ההשלמה, האיזון הפנימי מקשים עליך לצאת מתבניות החשיבה המוכרות אל הנדבכים היצריים של הנפש". ואני יכול רק להזדהות, ולחייך כי פעם גם אני חשבתי ככה, ולשמוח שהיום היצירה שלי מגיעה ממקום אחר, מתוך השקט והשלווה והאיזון הפנימי. מתוך האושר.


 


היצירה שלי נולדה בראשיתה מכאב. מאהבות שלא התממשו, מאהבות שהתממשו והתפוגגו, מחלומות שלא ראו אור יום, מחלומות שהתנפצו לרסיסים של מציאות. המון זמן כתבתי בדם, דיממתי על הנייר, הקזתי דם ויזע וזרע וקיא. אבל יום אחד החיים הסתדרו להם לפתע, ומצאתי את מה שהייתי צריך, ואז נאלמתי דום.


 


המון זמן לא כתבתי כלום. לא הייתי מסוגל. הייתי קורא משוררים אחרים, זועקים את אהבתם הנכזבת, את נעוריהם קשי-היום, את חייהם המרים, ומתבייש על החיים הטובים שמצאתי לעצמי, שרוקנו אותי מכל יצר. המון זמן לא כתבתי כלום.


 


ב"את שקט"של אביתר בנאי, מתוך "עומד על נייר" הנפלא, הוא כותב "מאושר להתאפק אלייך, רוח בלי קול בלילה, כותב". יום אחד גם אני גיליתי שאפשר לכתוב כשאתה מאושר, שזה נפלא לכתוב כששקט מסביב, שהשלווה והאיזון הפנימי גורמים לך לכתוב אחרת, לסדר את המחשבות, להתמקד, להתעלות.


 


וכך נולדה בי יצירה אחרת, יצירה בוגרת, יצירה שלמה. יצירה שלא רואה בבדידות פחד, שלא רועדת בחושך, שלא מתכווצת. רק אז, כמו בשיר של נתן זך, רק אז נולדה אצלי שירה.


 


 


          


                                 (מתוך הפינה של נתן זך ב"שירשת")

אינתא רינגטוני!

 


 


אמור לי מה הצלצול שלך ואומר לך מי אתה


 


"אפשר ללמוד לא מעט על אדם מהרינגטון שלו", כתב גל בבלוג המצויין שלו. לדידו יש התאמה מושלמת בין עוצמת הרינגטון לוולגריות של האדם. בעיניי יש גם התאמה לא רעה בין הרינגטון שהאדם בוחר לבין אופיו. התאמה בין העדכניות של הרינגטון למידת ההשפעה של הסביבה עליו, בין איכות השיר שנבחר לטעמו המוסיקלי ועוד ועוד. דווקא בגלל זה אני נכנס לבעייה רצינית בכל פעם שאני מאבד/הורס את הטלפון הסלולרי שלי ונדרש להחליט (מחדש) באיזה רינגטון אבחר.


 


 


הרינגטונים שלי


 


קצרה היריעה מלתאר פה את הרינגטונים שהיו בבעלותי, ולכן רק אתאר את אלה שמאיישים כרגע את הסלולרי שלי. יש בסך-הכל שניים – אחד השמור לאשתי היקרה (כדאי שאדע שעליי לענות, או שמא לא לענות… J) ואחד השייך לכלל העולם. זה השמור לאשתי היקרה היה במשך זמן די רב "Love of my life" של פרדי מרקורי ו"המלכה" שלו (וההקשר ברור). לאחרונה קצתי בקיטשיות שלו, ושמחתי לגלות אצל מפעיל הסלולר הכתום שלי את "בואי נתחבק" הנפלא של אוליארצ'יק.


 


לגבי שאר העולם, כאן הבחירה קשה מאין נשוא. ולכן הלכתי על קלאסיקה של הקלאסיקה, שיר שאין דומה לו, ומאידך נשמע לא רע גם בגרסה-הלא-יותר-מדי-פוליפונית שהמכשיר היחסית-פשוט לי מסוגל לנגן. בחרתי ב"אינתא עומרי" של אום כולתום בסוג של גרסה אלקטרונית, ואני חייב להודות שגם אחרי כמה חודשים שהוא בבעלותי ומצלצל לו להנאתי כמה פעמים ביום אני עדיין נהנה ממנו. אני אפילו נוטה לענות כמה שניות מאוחר יותר כדי להתענג עליו.


 


 


רינגטונים עד כאן


 


עכשיו לך תבין מה בדיוק הרינגטונים האלה אומרים עליי…  (אפשרויות שעולות לראש: פלצן שמנפנף בידע מוזיקלי רחב / שונא קונפורמיות שחיפש רינגטון ייחודי שאף אחד לא יכיר / קשקשן שמתעסק בזוטות בבלוג שלו / כל התשובות נכונות). ואני בכלל שייך לז'אנר האנשים ששונאים פיצ'רים מתוחכמים בטלפון שלהם ורוצים משהו פשוט ואפקטיבי…


 


ובכל זאת, אני ממש מחכה לבואו של ה-iPhone כמו גם של קרובי משפחתו/מתחריו כדי שנוכל סוף-סוף לנגן שירים באיכות הולמת בתור "צלצול" (לא שאני מסתובב היום עם iPod, אבל מכשיר כזה כבר לא ישאיר לי ברירה…). הביצועים הכושלים היום של שירים שאני ממש אוהב דוחפים אותי לבחירות שאני לא ממש הייתי עושה לו היה לי מכשיר שעושה הכל. אז הו אז יגיע המבחן האמיתי של מהו "השיר שלך" ומה הוא אומר עליך.


 


 


רגע, לא מאמינים שה-iPhone יעשה הכל?   הנה ההוכחה:



 


 


ועוד משהו, אגב


 


אגב, אנד ספיקינג אוף אינתא עומרי, במיקסטייפ שהכנתי לאחרונה עבור פרוייקט המיקסטייפ השני של "השרת" בחרתי כשיר הפתיחה גרסה אחרת של אינתא עומרי, השייכת להרכב "חלאס" (והופיעה באוסף "פולארויד 2"). אז כדי לסיים את כל העניין הפלאפוני/פוליפוני הזה בנימה חיובית, הנה היא לפניכם (ועוד בהופעה חיה)…


 


זמן קסם


לאחרונה פרסם עידן אלתרמן רשימה נהדרת על "רגעי הקסם" במוסיקה הישראלית, אוסף של רגעים ספציפיים שעושים את השירים שעושים לנו את פס-הקול לחיים. (כן, עידן אלתרמן ה-הוא, מ"פלטפוס", ויש לו בלוג. בלוג מצויין אפילו, שעוסק במוסיקה, באבהות ובעוד דברים מעניינים בין לבין. נשמע מוכר?  נו, מה הפלא שאני מחבב אותו…)


 


זה נתן לי רעיון לשבת ולכתוב לעצמי גם כן את רשימת הרגעים הקסומים הפרטית שלי. כי אמנם אני בדרך-כלל איש של מלים, שהלחן וההפקה מגיעים אצלו תמיד במקום השני, ובכל-זאת גם אני לא יכול להישאר אדיש.


 


אז הנה הרגעים הקסומים שלי, שאספתי במשך כמה ימים, בראש ומול ערימת הדיסקים שלי. 33 ושליש (עיגלתי לשלושים וארבע… J), ללא כל סדר הגיוני, הכל אסוציאטיבי ולגמרי פרטי, ועם המון אהבה:


 


 


*      הגיטרה המייבבת ב"את שקט" של אביתר בנאי ("עומד על נייר"): "את שקט" הוא שיר מופלא באמת. גם בסטנדרטים הגבוהים של אביתר. ולקראת סופו (4:04 לתוך השיר), ממש לפני הקטע האינסטרומנטאלי הנהדר והדקלום הנפלא, מופיעה הגיטרה החשמלית המייבבת שמפליאה בנגינתה ומרגשת נורא, ובונה את עצמה לאט לאט ומתעצמת עם התופים והקלידים, עד שהם כולם מרסקים לך את הלב.לחתיכות. בשקט.


 


*      אביתר בנאי קורא "כל בוקר…" ב"חלון" ("שיר טיול"): כל החלון/חלום הזה הוא רגע אחד קסום ומיוחד, אבל הנקודה המאוד מסוימת בשיר, שמחברת בין הקטע האקוסטי הרגוע לקטע האלקטרוני הנותן-בראש, שבה אביתר בנאי קורא/קורע את הריאות ב"כל בוקר…" (2:41 לתוך השיר), היא מהרגעים היפים ביותר של אביתר, אולי מהרגעים היפים ביותר של כל הזמנים.


 


*      סולו ההמונד ב"סתיו יהודי" של אריק אינשטיין ויוני רכטר ("משירי אברהם חלפי"): באמצע השיר שאני הכי אוהב במוסיקה הישראלית (2:20 לתוך השיר) נותן יוני סולו המונד א-לה משה לוי שפשוט קורע את הלב, משמיע את הרוח המנשבת בסתיו הישראלי, מטיח בך גשם וקומץ עננים, ומרים את הכל להנחתה הסופית של אריק בפזמון הקורע של השיר הזה. יופי טהור, וכל-כך יהודי. (כן, גם עידן ציין את הקטע הזה, אבל זה רגע כל-כך מופלא שמגיע לו שיכתבו עליו פעמיים…)


 


*      הפסנתר "שר" ב"זה כל מה שיש" של יוני רכטר ("התכוונות"): לקראת סוף השיר הקטן-גדול הזה (1:47 לתוך השיר) הפסנתר של יוני משלים את השירה ומנגן-שר במקומו. יש בכמה שורות האלה כל-כך הרבה יופי ועונג, שזה פשוט נפלא. וזה כל מה שיש, ונשאר איתך עד סוף השיר ועד בכלל.


 


*      החזן מייבב ב"אדם מביא" של יוני רכטר ("סימנים"): לקראת סופו של השיר יש רגע נפלא, שבו המנגינה הנהדרת של השיר הזה מתחילה לדעוך, ואז משולם שפרן (שמוגדר באלבום כ"אורח קולי") עולה ביבבה חזנית ומרעיד את הנשמה, רגע לפני שהסקסופון של דניאל זמיר מצטרף אליו והופך את השיר הזה ליצירה מושלמת.


 


*      קצב הגיטרה-תופים ב"ממשיך לנסוע" של אהוד בנאי ("והפליטים"): את "ממשיך לנסוע" המופתי, אולי השיר הטוב ביותר ברפרטואר של "ממשיך לנסוע", מלווה ליין רפטטיבי של גיטרה-תופים, מאת הצמד יוסי אלפנט את ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל, שפותח את השיר, מתקדם במורד הדרך, ממשיך לנסוע, חוצב ובועט ומפשיר גם את הלב הקפוא ביותר.


      [קליפ של "ממשיך לנסוע" בגרסת "הזמן נוסע"]


 


*      הסקסופון של אבנר חודורוב ב"שלמונזה" של משינה ("משינה 3"): הרבה לפני שהתבזבז על קטעים כמו "ריקוד המכונה" הסקסופון של אבנר חודורוב שפותח את "שלמונזה" של משינה הופך אותו בכמה נשיפות לשיר הכי טוב שהחבורה העליזה כתבה אי-פעם, מין בלדת חורף אולטימטיבית, שיר אהבה נפלא.


 


*      יוסי בנאי קורא ב"תחזור תחזור" של משינה ("להתראות נעורים שלום אהבה"): איזה כיף ליובל בנאי שיכול היה לקרוא לאבא יוסי ז"ל ולבקש ממנו לקרוא (2:59 לתוך השיר), בקול הכי גדול שהיה כאן בארץ, לצלילי האקורדיון של אבנר חודורוב טקסט קודר ולהפוך את "תחזור תחזור" לקלאסיקה. הקריאה המוטעמת והמדויקת של יוסי מעבירה צמרמורות בגוף גם בפעם האלף ומוכיחה עד כמה גדול הוא היה בתור פרפורמר.


      [קליפ של "תחזור תחזור" בגרסת אנפלאגד]


 


*      גרוניך מנגן פסנתר ב"אלוהים מרחם על ילדי הגן" שלו ושל מתי כספי ("מאחורי הצלילים"): קטע הפסנתר המופלא, שפותח את האלבום הזה (וקרוי "פתיחה") ואז מתגבר וממשיך ופותח גם את "אלוהים מרחם על ילדי הגן" המדהים (החל מ-1:23 לתוך השיר), מוכיח ב-2:05 דקות בדיוק כמה גדול וגאון ומיוחד שלמה גרוניך ואיזה פסנתרן מופלא הוא.


 


*      סימפול הפסנתר מתוך ב"מת בארץ" של ערן צור ("אתה חברה שלי"): אלי אברמוב שואל/גונב (תלוי את מי שואלים) מ-DJ Shadow את סימפול הפסנתר הנפלא שמופיע ב-Building Steam With a Grain of Salt ומושיב אותו מתחת ליונה וולך הקוראת את "מת בארץ". כשהתופים האלקטרונים נכנסים (1:21 לתוך השיר) הפסנתר הרפפטיבי והאלקטרוניקה שעוטפת אותו הופכים למאסטרפיס של הפקה וביצוע.


      [קליפ של "building…" של DJ שאדו בהופעה חיה]


 


*      הגיטרה הפורטת-לוחשת בפתיחה של "עכשיו" של ג'וני שועלי  ("האלף ואחד"): אחד השירים הכי מרגשים במוסיקה הישראלית נפתח עם תופים הולמים וביניהם גיטרה פורטת-לוחשת, מרגשת ומחבקת. פלא שזה היה השיר שלצליליו רקדנו בחתונה שלנו?!


 


*      הביג-בנד ב"עמוק" של שלומי שבן("שלומי שבן"): בסיום של הקטע הקצר והכל-כך שובב "עמוק", שמגדיר ב-55 שניות את האלבום (והאישיות) של שלומי שבן, מפתיע קטע שבו משתלטת על השיר תזמורת של כלי מיתר וכלי נשיפה (בעיבוד נפלא של אסף תלמודי) שהופכים את השיר לפיסת שמיים משמחת ומשעשעת, לא עמוקה ולא יומרנית. 


 


*      התופים האלקטרוניים ב"כוכב" של אסף אמדורסקי ("מנועים שקטים"): היה רגע שבו אסף אמדורסקי פגש את האלקטרוניקה והתוצאה היתה סינרגיזם מופלא, כמו פיצוץ גדול שהצית את כל הכשרון של אמדורסקי והפך את האלבום הזה לזהב. ליין התופים האלקטרוניים שפותח את האלבום ומנגן כמעט סולו עד שאמדורסקי מתחיל לשיר (עד 1:08 לתוך השיר), בונה את השיר, מגדיר אותו והוא לטעמי פס הקול האלקטרוני הטוב ביותר במוסיקה הישראלית. כוכב, ללא ספק. בהקשר הזה ראוי גם לציין את הגרסה המצויינת בהופעה חיה מתוך האלבום "Live" שמוסיפה לליין התופים גם סימפול משעשע, ומשדרגת את הביצוע למופלא (עם אביתר בנאי על השירה… מה עוד אפשר לבקש?!).


 


*      השריקה ב"גיבור צבא ההגנה" של פוליאנה פראנק ("אין לבחור"): השיר באלבום הזה, כתב תביעה כנגד כל הגברים הישראליים, שמתחיל בצורה נפלאה עם "kiss" של פרינס ומסתיים לו (3:45 לתוך השיר) עם שריקה עליזה שהופכת תוך כמה שניות לגרסה לעגנית של מארש צבא ההגנה לישראל.  פשוט מ-ד-ה-י-ם.


 


*      הגיטרה הספק-אוריינטלית ספק-נויז ב"כף הקלע" של גבריאל בלחסן ("רכבות"): השיר הזה, שהוא שילוב בין טקסט פוסט-דתי להמנון נויז אלמותי, קם ונופל על הגיטרה המרקדת, רועשת, בועטת וקופצת שמלווה את הדקלום של גבריאל. כשהיא נעה בין רעש קטסטרופלי לבין רפפטיביות אוריינטלית (בעיקר בפתיחה ובסיום), הגיטרה עומדת לה לבדה ועושה את השיר הזה.


 


*      גבריאל בלחסן פותח מנועים עם החשמלית בסולו שלו ב"בתוך הצינורות" של אלג'יר ("מנועים קדימה"): כששמעתי פעם ראשונה את הסולו הזה כמעט ונפלתי מהכסא. ראיתי את "החומה" נופלת שוב, הרגשתי את הלב שלי מתפרק, את העולם מתרסק, את הצינורות של היקום סוגרים עליי. אלוהי הגיטרה נגלה לגבריאל בסולו הזה, והקטע שבו הגיטרה החשמלית נכנסת והוא פותח מנועים ויוצא מתוך הצינורות אל העולם ברעש גדול (3:40 לתוך השיר) הוא ללא ספק מהרגעים היפים ביותר והחשובים ביותר של הרוק הישראלי.


 


*      הכינור של גיל פדידה ב"מול הים עם תפילין" של אלג'יר ("מנועים קדימה"): מלווה את אביב גדג' בפתיחה, לוקח אותך מבית לבית, בונה את המתח, את הרוח הגבית שמול הים, מרים אותך לגבהים, מנחית אותך למצולות. ללכת איתו לאיבוד בשדות. איזה יופי.


 


*      עמיר לב שר באנגלית ב"שש שעות" שלו ("עמיר לב"): "שש שעות" הוא שיר נהדר, והוא שיר פתיחה נהדר כי הוא מכניס אותך בלי שום בעיות ישר לתוך האלבום הנפלא הזה של עמיר. בסיום השיר, אחרי שעמיר חוזר שוב ושוב (ושוב) על השורה "שש שעות, שש שעות שינה", והתופים דופקים במרץ והגיטרות והקלידים מרעישים, פתאום הכל משתתק (4:31 לתוך השיר) ובשקט בשקט עמיר שר את השורה הנהדרת שלו באנגלית ("losing my life…") וסוגר את השיר הזה כמו מנצח.


 


*      הפסנתר ב"ילד מזדקן" של אלון אולארצ'יק ("אולארצ'יק"): פשוט, איטי ורפטטיבי עד פסיכדלי, הפסנתר שמלווה את השירה הכמעט בודדה של אלון בשיר הבלתי-רגיל הזה, עושה את השיר.  וכשהשיר מסתיים עם השורה הנפלאה "אני רוצה לבנות קוביות על המרבד" (3:04 לתוך השיר), סולו הפסנתר שלוקח את השיר עד סופו פשוט שובר את החומות ומשאיר אותנו להזדקן בשקט, עם דמעה בזווית העין.  


*      ארקדי דוכין שר קולות רקע דרך הווקודר ב"היא לא דומה" ("להרגיש"): "היא לא דומה" הוא שיר נפלא, אולי הטוב ביותר שדוכין כתב בקריירת הסולו שלו, בטח הכי טוב באלבום הכושל הזה שלו. האובר-שימוש של דוכין בווקודר הוא בעיניי מה שהרס את האלבום הזה, אבל דווקא בשיר הזה, כשהוא מלווה את עצמו ומדקלם את השורות דרכו (במיוחד הקטע "איש מאוהב…") עושה את השיר והופך אותו ליצירה מופלאה של אהבה.


 


*      הכינור של סמסון ב"תפילה" של הברירה הטבעית ("אלי שורשים"): רוצים תשובה לשאלה מהם שורשים?  פנו לכינור של סמסון, שפותח את "תפילה" הנפלא של הברירה הטבעית, למילים הנהדרות של אברהם חלפי. כמעט לבדו הוא מגדיר ומייחד את השיר הזה, וביחד עם השירה הנפלאה של שלמה בר, יוצר קלאסיקה על-זמנית.


 


*       מקצב הקלידים הלב ב"לייב אין בית שמש" של נושאי המגבעת ("נושאי המגבעת"): למי שצריך סיבה למה הביצוע ב"מי רצח את" לא מתקרב לקרסולי הביצוע המקורי, די להזכיר את פעימות הבס/לב שמנגן אוהד פישוף על הקלידים שלו. איטי, דופק כמו פעימות הלב שלך, כשאתה שומע את הפתיחה של "לייב", ומבין שזה היה ונשאר רגע מכונן באינדי הישראלי.


      [הקליפ המקורי והכה-נפלא]


 


*      האקורדיון ב"שיר אחרי הגשם" של פוליקר ("אפר ואבק"): בשיר הכי מרגש, לטעמי, באלבום המדהים הזה האקורדיון שמנגן יהודה מפליא ללוות את השירה הכואבת שלו ואת התופים של ז'אן פול זימבריס שאחרי המלחמה, שאחרי הגשם. הוא משתלט על השיר בקטע האינסטרומנטאלי שלו  שמגיע בסופו (3:25 לתוך השיר) והופך אותו לשיר מלא אופטימיות ותקווה.


 


*      התיפוף הצבאי ב"נעליים" של פורטיסחרוף ("1900?"): תיפוף שעושה את השיר, שיר שעושה את התיפוף. ז'אן ז'אק נותן לפורטיס בסיס להשתולל, להתפרע, לצעוק, להגיע הכי רחוק שאפשר. ומקרר שיקרר לי את המוח.


       [גרסתו של אביב מארק בחגיגות 4 שנים לפורום של ואינט, עם דניאל זייבלט בתפקיד ז'.ז'.]


  


*      החצוצרה של אבישי כהן ב"מקום אחר" של רועי נשיא ("נקודה"): הקטע הכי טרי ברשימה, ובכל זאת הקטע שבו נכנסת החצוצרה של אבישי כהן (00:48 לתוך השיר) והופכת את "מקום אחר" לפיוז'ן נפלא של ג'אז ורוק ופופ, הוא קטע מופלא. אגב, הסולו בסוף השיר (3:06 לתוך השיר) מופלא גם הוא והוא בעיניי הקטע ג'אז הכי יפה במוסיקה הישראלית ששמעתי עד היום.


 


*      הסקסופון של ירוסלב יעקובוביץ' ב"שלוש בלילה" של שלום חנוך ("בגלגול הזה"): מלווה בעצב ובכאב את העצב והכאב של שלום לכל אורך השיר, אבל הפתיחה של השיר, כשהוא במשך חמש-עשרה שניות מזיל דמעות ענקיות לתוך השיר הזה, היא רגש נטו.


 


*      הפסנתר ב"הדרכים הידועות" של שלום חנוך("חתונה לבנה"): פותח את השיר, ומנגן שוב ושוב את אותה השורה, הפסנתר של אלונה טוראל הופך את השיר הזה למאסטרפיס ששנים שיננתי ושנים שרתי וצעקתי בהופעות ובלב. אין חשש, פותח דף חדש.


 


*      האורגן ב"מה שיותר עמוק יותר כחול" של תמוז ("תמוז"): בעיניי, הפתיחה הכי טובה אי-פעם לשיר ישראלי, והאורגן האמונד של אריאל זילבר שמנגן לו סולו במשך דקה מחמם את האווירה, מגרה את החושים ומכין את הדרך למתקפה הכי אפקטיבית של הסופרגרופ הכי גדול שהיה פה.


 


*      הסקסופון ב"פלוגה בקו" של מאיר אריאל ("ירוקות"): כשהסקסופון של ירוסלב יעקובוביץ' נכנס (2:30 לתוך השיר) הוא לוקח את השיר המופלא הזה לגבהים נהדרים, וחצי דקה אחר-כך מנחית אותך ישר לקולו של מאיר שמתחייב לפגוש אותה אחרי שכבר שכח אותה כליל, ואז שוב ממריא יחד איתו אל הנשיקה והתור לכרטיסים והגעגועים של לגמרי במקרה.


 


*      כלי הקשת ב"אם כבר לבד" של החברים של נטאשה ("שינויים בהרגלי הצריחה"): הרכב הקשת בניצוחו של ניר ברנד הוא חלק אינטגרלי מהקסם הבלתי-נגמר והעל-זמני של השיר הזה, הטוב ביותר ברפרטואר של הנטאשות, אבל הקטע "סולו" של ההרכב (2:17 לתוך השיר) שחוזר על אותן תיבות שוב ושוב ושוב באופן מופלא ובמשך כמעט שלוש דקות עד סיומו של השיר עם באנג גדול (תרתי משמע!) הוא רגע קסום מאין כמותו.


 


*      ארקדי דוכין לוחש-שר-צועק ב"צמרמורת" ("רוצה ויהיה – משירי ולדימיר ויסוצקי"): השיר הזה הוא צמרמורת אחת גדולה, אבל בפזמון של השיר יש קטע נפלא שבו ארקדי שר לו "איי איי איי / או או או" כשרק פסנתר וגיטרה מלווים אותו. בסופו של השיר (3:05 לתוך השיר) הוא נותן את הקטע הזה עם כל-כך הרבה רגש וכאב, שאפשר פשוט להתפרק לחתיכות. עד לסיום השיר הוא לוחש את זה, הוא שר את זה, הוא צועק את כל כולו החוצה וזה רגע פשוט ענקי.


 


*      ה"שופר" ב"ריבונו של עולם" של ברי סחרוף ("האחר"): השיר המצמרר הזה, למלים של בארי חזק ז"ל, שסוגר בעצם את "האחר", מסתיים (2:33 לתוך השיר) בשופר מסומפל/מתוכנת שתוקע תקיעה גדולה וחותם את הקדיש שמדקלם-שר ברי בשם הנופלים. השילוב של הטקסט הנוקב ("דמעות החורף עליך יגידו קדיש") עם התקיעה החודרת יוצר רגע מצמרר ומיוחד באמת. אגב, מתחרה נוסף על המקום ברשימה היה הסימפול של "התקווה" (!) בסיום הביצוע הנהדר ל"עיר מקלט", שמשיג כמעט את אותו האפקט אבל נופל אך במעט.


 


*      האורגן ב"רחוק ממך" של ברי סחרוף ("11א'"): גם באלבום שכולו תצוגת תכלית של היכולות המרשימות של רע מוכיח כמפיק ומעבד, כמלחין וכמהנדס צליל, "רחוק ממך" הוא יוצא מן-הכלל. בטח שבנוף המוסיקה הישראלית של העת האחרונה. האורגן של מוכיח פותח את השיר הזה ובתוך שתי תיבות לוקח אותך ארבעים-חמישים שנה אחורה, לאיזה בית קפה קטן בפריז או בתל-אביב של פעם. אבל יש רגע נפלא באמצע השיר (1:34 לתוך השיר) שבו האורגן יוצא לסולו, ופתאום הזמן עומד מלכת ונדמה שבאמת מדובר בשאנסון צרפתי, והוא מוליך אותך יד ביד ומלווה אותך אל הקול הנעים של יהודית רביץ שמדקלמת דליה רביקוביץ'. אח, איזה תענוג!


 


*       הגיטרה החורקת-פסיכדלית ב"כל כיוון" של רוקפור ("האיש שראה הכל"): כשהגיטרה החורקת-צווחת של ברוך בן-יצחק זוקפת את ראשה הפסיכדלי (2.45 לתוך השיר) אפשר להרגיש את מכונת הזמן נוסעת לאחור ואת שנות השישים החולמניות והלוחמניות נושבות שוב בתלתלים הארוכים שהיו ואינם. מכאן ועד סוף השיר היא מלווה את השיר הנפלא הזה ואת השירה הנהדרת של אלי לו-לאי בכל הכיוונים ואיזה יופי של כיוון היא תופסת.


      [הקליפ המקורי]


 


 


עדכון, 22.1: התחלתי להעלות את הקטעים הרלוונטים מכל שיר לספרייה פומבית, כדי שתוכלו גם לחוות את רגעי הקסם… אני מקווה להשלים את המשימה בהקדם. כמו-כן, כדאי מאוד לקרוא את הת'רד הנפלא שנוצר בעקבות הרשימה שלי בפורום של ואינט.


 

חלוץ המתפטרים והחפ"שים שאחריו

חלוץ הולך הביתה.


 


כצפוי, אבל מאוחר מדי. לא כחלוץ ההולך לפני המחנה. עם זאת, וזאת יש לומר לזכותו, גם לא כאחרון החפ"שים. סתם אחד כזה, בינוני, שבסוף הבין את מה שאחרים הבינו (וגם אמרו לו, בפניו ושלא בפניו), שצריך לקחת אחריות וללכת הביתה, אחרי ניהול המלחמה הכושל שרשם בקיץ האחרון.


 


"עבורי המלה 'אחריות' היא בעלת משמעות גדולה", הוא כותב במכתב לאולמרט, "היא חזות הכל". אירוני שהוא כותב את זה דווקא לאולמרט, האיש שבינו לבין המלה "אחריות" יש רק קשר אחד, קלוש – שניהם מתחילים באות א'.


 


"טבעם של בני אדם שאינם ששים לשרת במערכת שאינה מוערכת ואינה מוגנת על ידי שולחיה", הוא ממשיך וכותב לראש הממשלה.  הייתי רוצה לומר לו שטבעם של אנשים שאינם ששים לשרת במערכת כושלת, מערכת שלא מתנהלת כשורה ובעיקר מערכת שלה מגנה עליהם, מפקירה אותם בשדה הקרב, אינה דואגת לצייד אותם כהלכה, להכין אותם. אני יותר מוטרד מעתידם של אלה, ציבור גדול למדי (גם אם הולך וקטן) של משרתים במילואים, ולאו דווקא מעתידם של אנשי צבא הקבע. האחרונים בוחרים לעשות זאת, הראשונים נקראים לדגל על-ידי המדינה ואין להם (כמעט) ברירה.


 


לא כאחרון החפ"שים, כתבתי למעלה. לא. התפקיד הזה שמור לחפ"שים האמיתיים (חפ"ש בהקשר הזה: חתיכת פוליטיקאי שקרן/שפל/שלומיאל), שר ה(חוסר-)בטחון עמיר פרץ וראש הכנופייה הממשלה אהוד אולמרט, שלהם חלק שווה אם לא גדול יותר בכשלון של חלוץ ושל צה"ל במלחמה האחרונה. אבל אלה, כפוליטיקאים מן השורה הראשונה, לא יעזבו את הכסא שלהם. הם לא יודעים מה זה אחריות ומה זה משמעות. הם ימנו את הרמטכ"ל הבא, בדמותם ובצלמם, וידאגו שהשחיתות ואי-התפקוד ימשיכו להיות נחלתנו גם בשנים הבאות.


 


כי חלוץ לא היה שם לבד. למען האמת, הוא קיבל את רוב החוליים בירושה מאלו שהיו שם לפניו, בוגי יעלון הנופש ושאול מופז שממשיך לכהן כמיניסטר. אלה שרפו את מליוני השקלים שאנחנו נתנו להם, ודרדרו את הצבא מטה-מטה, מהמקום הלא מחמיא שהוא היה שם מלכתחילה. חלוץ לא תיקן, לא שינה, לא עשה דבר, ולכן מגיע לו ללכת הביתה, אבל אסור שהעניין יסתיים איתו.


 


חלוץ, לשמחתי הרבה (ולשמחת כולנו), שרף את הגשר שלו לחיים פוליטיים (או כך אני מקווה…). הוא הרוויח את זה ביושר, בציניות שלו ובהתנשאות. אני ממש מקווה שאת המכה הזו הוא הרגיש טוב טוב, ולא רק בקושי מתחת לכנף. דווקא הוא, עם המדים הכחולים והשחצנות, הוא הרמטכ"ל הראשון מאז יום כיפור שהולך הביתה באמצע הקדנציה.


 


ומלה אחת נוספת בנוגע להתפטרות הזו, משהו טוב שאנחנו יכולים לקחת מכל העניין הזה – אנחנו הבאנו להתפטרותו המוצדקת של חלוץ. אנחנו זה אני ואתה, "העם", שנמאס לו כבר מזמן, אבל במהלך המלחמה הזו ואחריה השכיל סוף-סוף לבטא את זה קבל עם ונייר. אנחנו זה העיתונאים והפרשנים והגנרלים-לשעבר שהעזו סוף-סוף לפתוח את הפה ולהגיד מה שצריך היה להגיד מזמן. וכל אלה שרצו למהדורות החדשות ולתגובות הבלוגים וביקשו שנשתוק, שנדבר יפה, שלא נחבוט בגופה החמה, אני רוצה לצטט את אבי שקובע "בהתפטרותו ציווה לנו פתיחת עיניים". תפתחו טוב טוב את העיניים, עכשיו ובכל זמן אחר, כי אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו כאן על האדמה.

לפטי סמית יש את הכוח!

חלמתי, ובחלומי


מראה זוהר ובהיר נגלה


וגם אם הופרעה שנתי


החלום המשיך איתי הלאה


בצורה של עמקים נוצצים


שם שוכן אוויר טהור נפלא


ונפתחו מחדש אצלי החושים


והתעוררתי למשמע הצעקה


שלעם יש את הכוח


לכפר על מעשי שוטים


על הענווים יומטר החסד


זה כבר חתום: האנשים שולטים!


 


מראות נקמניים הפכו מפוקפקים


והתכווצו כמו כדי להקשיב


והצבאות הפסיקו בתמרונים


כי האנשים התחילו להקשיב


והרועים והחיילים


שכבו להם מתחת לכוכבים


החליפו חזון


הניחו את הכלים


שבאבק יתמלא לעולמים.


 


היכן שהיו מדבריות


אני ראיתי מעיינות


והמים כמו שמנת זרמו


וטיילנו לנו שם ביחד


מבלי שאנשים צחקו או ביקרו


והפנתר


והשה


שכבו ביחד כרוכים זה בזה


קיוויתי, ובתקוותי


לזכור מה שמצאתי


חלמתי, ובחלומי


האלוהים יודע מראה טהור משלי


וכשנכנעתי לשנתי


מסרתי לכם את חלומי


 


שלעם יש את הכוח


שלעם יש את הכוח


 


הכוח לחלום, להיות שולטים


להיאבק על העולם עם השוטים


זה חתום – האנשים שולטים


אתם שומעים – – –


אני מאמינה שכל דבר שאנחנו חולמים


יכול להתגשם אם רק נהיה מאוחדים


אנחנו יכולים להפוך את העולם


אני יכולים להביא למהפכה כאן


יש לנו את הכוח


לעם יש את הכוח!


 


                        (people have the power)


 



 


 "רוק של שלושה אקורדים שמחובר לכוח של המלים". כך תיארה פטי סמית את המוסיקה שלה ב-1975, אחרי שאלבום הבכורה שלה, Horses, יצא לאור. מאז, ובמשך 21 שנים, פטי סמית מחברת את המלה המדוברת והמושרת למוסיקה הכוחנית והבלתי-מתפשרת שלה, ויוצרת קסם. לא דומה לאף אחד, לא צפוייה ותמיד מיוחדת, פטי סמית נשארה אמיתית ונאמנה לדרך שלה, מאז ועד היום.


 


ב-1988, אחרי שפירקה את ה-Patti Smith Group, פטי סמית הוציאה את האלבום Dream Of Life. "People have the power" הוא הרצועה המפורסמת ביותר מהאלבום הזה, אולי המפורסמת ביותר של פטי סמית. השיר הפך להמנון, והיה ונשאר אחד משירי המחאה הגדולים של כל הזמנים.  


 


בשנת 2000 פטי גייסה את השיר לטובת תמיכה במועמד מפלגת ה"ירוקים" רלף ניידר; ב-2004 ברוס ספרינגסטין ביצע את השיר במסגרת "Vote For Change", מסע התמיכה בג'ון קרי. ב-2005 פטי הופיעה עם השיר במסגרת קמפיין לסיים את המלחמה בעיראק ולהדיח את הנשיא בוש.


 


בשבוע שעבר כתבתי כאן ש-REM נבחרו ל-Rock and Roll Hall of Fame. פטי סמית נבחרה גם כן באותה הזדמנות, ומגיע גם לה פוסט משלה. כי לפטי סמית יש את הכוח, לכולנו יש.


 


 

Under The Covers מיקסטייפ




 



יום הטיק-טוק הבינלאומי, שחל ב-29 בדצמבר, הוא היום בשנה בו אפשר (מה אפשר?  חייבים!) לשבור את החוקים ולעשות מה שרוצים. יום שבו לוקחים חופש מההיגיון ומגשימים את הפנטזיות…   אם כך, אין דרך טובה יותר לחגוג את היום הזה מאשר עם מיקסטייפ חגיגי, במסגרת פרוייקט המיקסטייפ השני של "השרת העיוור".


 


שמן של גרסאות הכיסוי (הקאברים) יצא לשמצה בעת האחרונה, בשל הניצול הציני שעושים בהן אנשים לא מוכשרים כדי לקדם את עצמם בחוסר כשרון. עם זאת, גרסאות הכיסוי הן הדוגמה הטובה ביותר לרוח יום הטיק-טוק – קח שירים, עשה בהם כשלך. עזוב את ההגיון, הגשם את הפנטזיות. גרסת כיסוי טובה, בעיניי, היא זו שמפיחה חיים אחרים בגרסה המקורית, לעתים אף עולה על גרסת המקור. אז, ורק אז, לגרסת הכיסוי יש הצדקה.


 


גרסאות כיסוי שעושות בשיר כבשלהן הראויות ליום הטיק-טוק מתחלקות לשני ז'אנרים מובילים: גרסאות up-lifting, שלוקחות את השיר (כל שיר) לכיוון שמח, קצבי וסוער, וגרסאות down-temp, שלוקחות את השיר (כל שיר) לכיוון מהורהר, עצוב אפילו, לעתים דכאוני. כמי שרע עושה לו טוב, ונהנה תמיד משירי דכאון (שהרי העצב של אחד הוא שמחה לאחר…), היה לי ברור שהכיוון שלי במיקסטייפ יהיה הכיוון הרציני והנוגה, וכך נולד לו Under the Covers, אוסף גרסאות כיסוי "רציניות" – רציניות באופי, רציניות באיכות – להתחפר איתן תחת השמיכות ולהתמכר לדיכאון המתוק-מתוק, החורפי כל-כך, הלא-הגיוני הזה. ההנאה מובטחת!


 


עניין טכני קטן: המיקסטייפ תוכנן במקור לשני תקליטורי שמע (מעין צד א' וצד ב'). הגרסה הדיגיטלית, לפיכך, מכילה כשעתיים ועשרים דקות של מוסיקה ברצף.


 


את המיקסטייפ המדובר (שהכנתי לבחור שפרטיו ששמורים במערכת) ניתן להוריד – למשך זמן מוגבל – כאן.  (בתנאי, כמובן, שלא תהיו חרא של אנשים…)


 


להלן הפרטים המלאים – – –


 





 


Under the Covers




אוסף גרסאות כיסוי "רציניות"


 


צד א'


 


1. אינתא עומרי – חלאס (המקור של אום כולת'ום, הגרסה מתוך אוסף פולארויד 02)


2. The Flaming Lips – Can’t Get You Out Of My Head (Originally by Kylie Minogue, Version from “Q Covered – Best of 86/06”)


3. Travis – Baby One More Time (Originally by Britney Spears, Version from an unofficial Live performance)


4. Tori Amos – Love Song (Originally by The Cure, Version from an unofficial Live performance)


5. The Divine Comedy – There Is A Light That Never Goes Out (Originally by The Smiths, Version from “The Smiths is Dead (Tribute)”)


6. אריק לביא – עננה (המקור של טיפקס, הגרסה מתוך עבודה עברית)


7. Kathryn Williams – In A Broken Dream (Originally by Python Lee Jackson, Version from “Relations”)


8. Placebo – Running Up That Hill (Originally by Kate Bush, Version from “Sleeping With Ghosts – Bonus CD”)


9. Cat Power – Wild Is The Wind (Originally by Johnny Mathis, Version from “The Covers Record”)


10. פוליאנה פראנק – Strange Fruit (המקור של בילי הולידיי, הגרסה מתוך אין לבחור)


11. George Michael – They Won’t Go When I Go (Originally by Stevie Wonder, Version from “Listen Without Prejudice, Vol. 1”)


12. Dump – The Beautiful Ones (Originally by Prince, Version from “That Skinny Motherfucker With The High Voice?”)


13. Johnny Cash – One (Originally by U2, Version from “American III – Solitary Man”)


14. Ryan Adams – Wonderwall (Originally by Oasis, Version from “Love Is Hell”)


15. Beck – Everybody’s Gotta Learn Sometime (Originally by The Korgis, Version from “Eternal Sunshine Of The Spotless Mind – Soundtrack”)


16. Gary Jules and Michael Andrews – Mad World (Originally by Tears For Fears, Version from “Donnie Darko – Soundtrack”)


17. גבריאל בלחסן – אם יהיה זה רצונך (המקור של ליאונרד כהן, הגרסה מתוך שיר זר – משירי ליאונרד כהן בעברית)


                            


 


צד ב'


 


1. The Bad Plus – Velouria (Originally by The Pixies, Version from “Give”)


2. Moby – Temptation (Originally by New Order, Version from “Hotel”)


3. Antony and The Johnsons – Perfect Day (Originally by Lou Reed, Version from “For Today I Am A Boy – CD Single”)


4. שלום גד ו"העבד" – רחוב האגס אחד (המקור של אהוד בנאי, הגרסה מתוך הופעה חיה ב"מוזיקה היום")


5. Berry Sakharof and Niki Mono – Dancing Barefoot (Originally by Patti Smith, Version from “Fuck Your Dreams, This Is Heaven – Soundtrack”)


6. Jonatha Brooke – Eye In The Sky (Originally by Alan Parsons Project, Version from “Back in the Circus”)


7. Sylvain Chauveau and Ensemble Nocturne – In Your Room (Originally by Depeche Mode, Version from “Down To The Bone”)


8. אפרת בן-צור – שיר היונה (המקור של מתי כספי, הגרסה מתוך המופע "משירי מתי כספי" בפסטיבל ערד)


9. Joss Stone – God Only Knows (Originally by The Beach Boys, Version from “Mind, Body & Soul”)


10. Damien Rice – When Doves Cry / Baby, I’m Gonna Leave You (Originally by Prince / Led Zeppelin, Version from “Triple J: Like A Version”)


11. Lady and Bird – Suicide Is Painless (Originally by Johnny Mandel, Version from “Lady & Bird")


12. אסף אמדורסקי – אל תעזבי את תל-אביב (המקור של טנגו, הגרסה מתוך "קדימה אחורה")


13. Stereophonics – Summertime (Originally by George Gershwin, Version from “A Thousand Trees – Single")


14. Sufjan Stevens – The One I Love (Originally by R.E.M, Version from a Live performance at SXSW)


15. Visiting Hours – Where Have all the Cowboys Gone (Originally by Paula Cole, Version from a Live performance at The Music House)


16. נעם רותם – נכון להיום (המקור של זהר ארגוב, הגרסה מתוך הופעה חיה ב"נפוליאון")