שירת זרים – חצי נחמה (פרוייקט)

מאז פתיחת הבלוג שלי, עשיתי לי מנהג קבוע לתרגם אחת לכמה זמן שיר מאנגלית לעברית. וכשאני כותב "שיר" אני מתכוון לשיר, כלומר לשירה, בעיקר בשפה האנגלית. זה מעניין, זה מאתגר וזה מוסיף צבע ועניין שלא מכאן לכל האופי והאווירה של הבלוג.


 


בעקבות הפוסט שלי על "האהבה איננה עיוורת" של עדנה סנט וינסנט מיליי, החלטתי לייסד כאן פינה חודשית (כך אני מקווה), שבה אציע אחת לחודש שיר בשפה האנגלית אותו תוכלו – אם תרצו, כמובן – לתרגם, ושבוע-שבועיים אחר-כך אביא כאן את התרגומים השונים לאותו השיר. את התרגומים אפשר לשלוח לי במייל או לפרסם בבלוג שלכם (אם יש לכם) או בכל במה אחרת, כל עוד אתם שולחים לי לינק.


 


הפרוייקט, תחת השם הזמני "שירת זרים – חצי נחמה", יחל – כך אני מקווה – בפברואר. שיר ראשון יישלח עד סוף השבוע.


 


להרשמה אפשר להגיב כאן ולכלול את המייל שלכם או לחילופין לשלוח לי מייל לפי הכתובת המופיעה בראש הבלוג.


 


בהצלחה!

אני חש איך הלב שלי מ ת ר ח ב (אבא בא)

אני חש איך הלב שלי
מ  ת  ר  ח  ב
כשאתה רץ אליי בצעד קטן
אוהב
פורש את הידיים לצדדים ומחכה
שארים אותך אל-על
אליי.


 


המבט שלך אומר הכל
בלי צורך בשפה
אבל כשאתה קורא באושר לעברי


"אבא בא!"
הלב שלי מחסיר פעימה ונרעדים
בי מיתרים שלא הכרתי כלל
בחיי.

"אבא בא"
והאבא הזה הוא אני
כל-כך פשוטה האהבה שלך וכל-כך אמיתית
וכמה אושר יש ברעידות הקטנות
שאותי ממלאות כשאתה
אוחז בי חזק.


 


והלב
הוא מתמלא עד גדותיו
בקסם השובה של חיוכך השובב


ופתאום אין זה חשוב מה קורה מסביב
האור של העולם בתוכי
שוב נדלק.

התנחלות = גזענות


אם אספר שהציבור הקטן והקולני הקרוי "המתנחלים" מעצבן אותי, מגעיל אותי ואפילו מוציא ממני תכונות שליליות שלא ידעתי שהיו קיימות בי, בטח לא אפתיע אף אחד. ובכל זאת, נדמה שבכל פעם שאני קורא, שומע או רואה את מעללי המתנחלים, והדרך שבה הם מתעמרים בחיילים, בפלסטינאים וגם בנו, הציבור הגדול והשקט שאת חייו הם ממררים, במישרין או בעקיפין, אני נדהם מחדש.


 


YNET מביא תיעוד נדיר (לא כי זה לא קורה כל יום, אלא כי לא מתעדים את זה כל יום…) של ההתנהגות הבוטה והברוטאלית של מתנחלת (כן, אשה…) כלפי אישה פלסטינאית, שכל חטאה הוא שהיא גרה בשכנות לבתי המתנחלים. (כאן אפשר גם להוריד את הסרטון המזעזע.)  הסרטון צולם על-ידי רג'אא אבו-עיישה, בת 16 בסך-הכל, בכניסה לביתה, המכונה "בית הכלוב", שכן בני המשפחה נאלצו להקיף את ביתם בסורגים היוצרים כלוב אמיתי מסביב לבית, ומגינים על 14 יושבי הבית מפני האבנים הנשלחות על הבית, האשפה המושלכת וההתקפות היומיומיות.


 


מה חטאה של משפחת אבו-עיישה תשאלו?!   היא מתגוררת בחברון, עיר האבות (בעבר) / עוולות (בהווה), בסמוך להתנחלות "אדמות ישי" (תל רומיידה). ארגון "בצלם" מדווח השכם וערב על ההתעללות של המתנחלים (כמה מאות) בפלסטינאים (כמה אלפים), ועל עזיבה רבה של בתים בעקבות מעשי האלימות הנפשעים של המתנחלים, שרק מדרבנים אותם, כך נראה, להמשיך במעשיהם הנלוזים.


 


עכשיו יקומו כל הסניגורים ויאמרו שזה מגיע להם (טוב, הם ערבים…), שהם התחילו (טוב, אנחנו יהודים…), ושזה בטח סתם פרובוקציה של יפי הנפש האלה (טוב, הם שמאלנים…). ובכן, הביטו בסרט, ראו איך נראים החיים מאחורי כלוב, ואיך נראית הסוהרת, שעוד מעיזה לשים מטפחת על הראש ולקרוא לעצמה אשה מאמינה (מאמינה במה זו השאלה…). אם זו ציונות, אז צדק האו"ם בהחלטה 3379.


 


אגב, נועם ארנון, דובר "הישוב היהודי בחברון", מסר ל-YNET בתגובה לטענות המשפחה שלדעתו "יש פה הגזמה רבה…. המשפחה טענה שמתנכלים להם ולכן היא בנתה את הסורגים האלו, למיטב ידיעתי במימון ארגונים אירופים. גם אם היה בהם צורך מסוים לדעתי המניע העיקרי להצבת הסורגים הוא לשם הצגת ראווה. להראות את המסכנות שלהם. לדעתי גם אם היו מקרים כאלו פה ושם, התיאור הזה של ההתעללות היומיומית נשמע לי מופרך ומוגזם". לעומת זאת, במחוז ש"י של המשטרה טוענים ש"השנה היתה לנו עלייה במספר התיקים בגין תלונות על הפרות סדר". ומני מזוז, הוא הודה לאחרונה ("הארץ"), שלצד השחיתות הגואה במדינה, "מצב אכיפת החוק בשטחים לא רק שאיננו משביע רצון, אלא הוא ברמה ירודה מאוד".


 


כשאין דין ואין דיין, ואין מי שיעמוד בשער ויזרוק את כל המשוגעים האלה מאחורי סורג ובריח, אולי אפילו יגלה אותם לאיזה אי רחוק ובודד, אין פלא שרוצחים כאן ראש-ממשלה, שמרביצים לשוטרים ומתפרעים במהלך פינוי שהחליטה עליו הממשלה, ושהקיצוניים המטורפים האלה מרשים לעצמם לעשות מה שבא להם. והם מפחידים אותי הרבה יותר מהקיצוניים האחרים, באיראן, סוריה ולבנון, שאנחנו דנים בהם נון-סטופ.


 


הייתי שמח מאוד לראות סורגים בחברון. הייתי שמח לשים כלובים ולשכן שם את הקופים המחוצפים האלה, שבזים לכל סוג של משטר ושלטון, בטענות מגוחכות על זכות אבות ובשם הפנאטיות הדתית. אולי אפילו נפתח שם גן-חיות, ונקח את הילדים שלנו לראות איך נראים אנשים שדעתם נטרפה עליהם, שהוציאו את עצמם מהכלל, שאיבדו צלם אנוש.


 


הביטו באשה המטורפת, ותבינו למה המטורפים האלה הקרויים בפינו "המתנחלים" מעצבנים אותי, מגעילים אותי ומוציאים ממני תכונות שליליות שלא ידעתי שהיו קיימות בי. נראה לי שאחרי שתצפו בסרט לא תופתעו כלל. ובכל זאת, כנראה שנגזר עלינו להיות נדהמים כל פעם מחדש.

ילד עם קוף, מאיר עם סלור

 


כלכלת העולם בעירום משתזפת


מרוב עניים לא רואים את החוף


בברזיליה זרימת שוק ההון מטפטפת


בסאו פאולו מופיע ילד עם קוף


ברחוב, באמצע הרחוב


ילד עם קוף


 


כלכלת העולם מחזיקה במשקפת


שמחת עניים משתמשת בתוף


בניו דלהי חולקים השרים בתוספת


בסרי לנקה מופיע ילד עם קוף


על החוף, ממש על החוף


ילד עם קוף


 


ילד עם קוף


ותיבת נגינה


בקרוב בכל עיר


ורחוב ושכונה


בכמה תקנה מנגינה ישנה מילד עם קוף?


 


כלכלת העולם בפרווה מתעטפת


מרוב עניים הכדור מתקרר


במוסקבה תקרת המסים מתקלפת


בקמצ'טקה הטיח כמו שלג נושר


ובדרום מזרח אסיה תופר ילד עבד


בגדי כדורגל לילד אחר


ובפער אפשר להחזיק מאהבת


לתמוך בה פיננסית


כמה שיותר


ולבלוע אותה ולתפוס במותניה


לנשוך צווארה, ירכיה לטרוף


אותה להמיר כמו שער מטבע


כמו איש עסקים, כמו ילד, כמו קוף


בלי לחשוב, ממש בלי לחשוב,


כמו ילד עם קוף.


 


ילד עם קוף


ותיבת נגינה


בקרוב בכל עיר


ורחוב ושכונה


בכמה תקנה מנגינה ישנה מילד עם קוף?


 


כלכלת העולם בעולם מטיילת


ובני עניים מכינים לה אגרוף


בירושלים חצי ממשלה מתבטלת


בירוחם מופיע ילד עם קוף


ברחוב, באמצע הרחוב, ילד עם קוף


 


ילד עם קוף ותיבת נגינה


המבט, המבט הוא מכת מדינה


בכל מדינה ורחוב ושכונה


בקרוב ילד עם קוף


 


 


את הטקסט הנפלא הזה, שמתכתב כל-כך עם מה שכתבתי כאן בזמן האחרון, על עוני וגלובליזציה והבבל הזו שמסביבנו, כתב מאיר גולדברג, שהוא אולי התמלילן הכי טוב שמסתובב כאן, והוא מופיע באלבום הבכורה של נתן סלור, "25 שעות" (עם לחן מצויין של סלור ויסמין אבן).


 




מי זה נתן סלור?    איך האלבום "25 שעות"?!      אתם מוזמנים לקרוא
בביקורת שלי המתפרסמת היום בפורום מוסיקה ישראלית של ואינט.


 

At Their Most Beautiful

האם אי פעם צלצלת?!   חיכיתי לשיחה שלך


נהרות האפשרויות האלה מרחיקים אותך


העצים יתכופפו, ערים תישטפנה לשלום


העיר על הנהר שם היא נערה ללא חלום


 


אני מצטער


 


מזרחית להר, שיחה צד שלישי, נפלו הקווים


האדם החכם בנה את מלותיו על הסלעים


אבל אני לא בנוי בעקבותיו ללכת


העצים יתכופפו, השיחה מתעמעמת


לכי תבני לעצמך בית נוסף, הבחירה איננה שלי


 


האם אי פעם צלצלת?!   חיכיתי לשיחה שלך


נהרות האפשרויות האלה מרחיקים אותך


הים זימר, השיחה מתעמעמת


לכי תבני לעצמך חלום נוסף, הבחירה איננה שלי


 


                                                                                (So. Central Rain. הקליפ הנהדר שלו כאן)


 


 


 


 REM היא אחת הלהקות שהכי אהבתי, ועדיין אחת הלהקות האהובות עליי ביותר. ביחד עם הקיור והסמית'ס הם הרכיבו אי-שם בסוף שנות השמונים פינת תחילת התשעים את הטריו של חלומותיי, וסיפקו לי רגעים רבים של תמיכה נפשית והנאה צרופה.


אתמול, 25 שנה אחרי שהתחילה את דרכה, נבחרה REM ל-Rock and Roll Hall of Fame (ביחד עם פטי סמית, ואן הלן, הרונטס, גרנדמסטר פלאש והפיוריוס פייב).


 


 


מאז שהוקמה, אי שם בשנת 80' באתונה, ג'ורג'יה, REM הספיקה להיות להקת אינדי מחתרתית, לעשות את הסוויץ' ולהפוך למפלצת רוק'נ'רול איכותית, לקחת צעד אחורה ולכבוש את לב המיינסטרים וגם – וזאת צריך להודות – לדעוך אט-אט בשנים האחרונות.


 


מייקל סטייפ, פיטר באק, מייקל מילס וביל ברי שיחרו את "Murmur", אלבומם הראשון ב-1983, ו-"Radio Free Europe" מתוכו כבש את תחנות הרדיו בקולג'ים האמריקאים. "Reckoning" מ-1984 עם להיט קולג'ים נוסף, "So. Central Rain" שהיה ונשאר השיר האהוב עליי ביותר משל REM. שני אלבומים נוספים, "Document" ו-"Life's Rich Pageant" המשיכו את הקו האינדי, וסיפקו את "The One I Love", עוד להיט שמזוהה ביותר עם הלהקה.


 


"Green", אלבום מיוחד במינו, שיצא ב-1988, הפך אותם למגה-סטארים. "Stand" ו-"Pop Song 89" קרעו את המצעדים, אבל דווקא שירי המחאה "Orange Crush" ו-"World Leader Pretend" ויצירות נפלאות כמו "Turn You Inside-Out" ו-"Hairshirt" הופכים אותו לאלבום נפלא באמת.


 


אחרי "גרין" הגיע תורם של אלבומי המפלצת, "Out of Time" ב-91' ו-"Automatic For The People" ב-92'. "Losing My Religion", הלהיט הגדול ביותר של REM אי-פעם, "Drive" השקט, "Man On The Moon" ו-"Everybody Hurts" המנחם הפכו את סטייפ וחבורתו לשם הכי גדול ברוק'נ'רול בתחילת שנות ה-90.


 


ב-94' REM חזרו עם "Monster", שגם החזיר אותם קצת לצליל המקורי שלהם  וגם היה אלבום מהורהר, רועש ומרגש, שאני אהבתי מאוד. בקיץ 95', במסגרת מסע ההופעות העולמי שלהם, REM הופיעו בתל-אביב (עם רדיוהד בתחילת דרכם ושלמה גרוניך בדמדומים כמופעי פתיחה…) ונתנו אחלה הופעה.


 


 ב-96' הם הוציאו את "New Adventures in Hi-Fi" שהיה נטול להיטי רדיו אבל אלבום פשוט מצויין. בסיום מסע ההופעות שבא אחרי האלבום הודיע ביל ברי כי הוא פורש מהלהקה, והשלישייה הנותרת החליטה להישאר בהרכב המקורי (ולהחליף את ברי במכונת תופים).


 


ב-98' REM הוציאו את Up"", שהיה אלבום מיינסטרים מצויין, גם אם אכזב מעט את האוהדים השרופים. ללא מתופף זה לא היה מפתיע שהאלבום הכיל בעיקר שירים שקטים, דוגמת "Daysleeper" הלהיטי ו"At My Most Beautiful" (מקום 2 ברשימת השירים שלREM  שאני אוהב, ואולי השיר שהכי נשמע כמו שיר של בריאן וילסון בלי שנכתב על ידו).


 


Up הצליח מאוד מסחרית, אבל סימן את תחילת הדעיכה. "Reveal" שיצא ב-2001 כבר נשמע כמו צל חיוור של האלבומים המצויינים של הלהקה. הוא גם היה האלבום הראשון של REM שלא רכשתי…  ב-2004 REM הוציאו את אלבום האולפן האחרון שלהם (עד כה), "Around The Sun".


 


  


אתמול, 25 שנה אחרי שהתחילה את דרכה (המינימום כדי להיות מועמד ל-Hall of Fame, REM מקבלת את הכבוד המגיע לה. עבורי זו מין סגירת מעגל, ממש כאילו אני מקבל את הפרס (…), על שליוויתי אותם כל-כך הרבה שנים. וזה יפה, כל-כך יפה. אולי הכי יפה שיכול להיות…


 


מצאתי איך לגרום לך


מצאתי איך


לגרום לך לחייך.


 


קורא שירה גרועה למזכירה שלך.


שומר הודעות ממך רק לשמוע שוב.


את מקשיבה לחרוזים המוזרים שלי.


תמיד אומרת שזו את, כאילו לא אדע


כשאת כל-כך יפה.


 


וזה כל כך יפה –


סופר את הריסים שלך בשקט.


עם כל אחד, לוחש: אני אוהב אותך.


את ישנה.


עינייך הישנות צופות בי,


מקשיבות.


נדמה לי שחייכת.


 


מצאתי איך לגרום לך


מצאתי איך


לגרום לך לחייך.


 


                                                (At My Most Beautiful בתרגום שהוקדש לאשתי ביום הנישואין השלישי שלנו)


 


בסוף של יום (אחרי הכול נאמר שלום ובינתיים…)

 i


אני יוצא מהחניון, שם בדיסק את נתן סלור  (הביקורת בקרוב, והיא מאוד אוהדת…) ומגלה בצער רב שהסי.די. פלייר לא מנגן. דאם!   בצר לי אני מעביר לרדיו. מחפש נואשות אחרי תחנה סבירה. כן, קיימת תמיד האופציה של 88, אבל אני אוהב גיוון. לא שמעתי הרבה זמן את טל ואביעד, דווקא מצחיקים אותי. ואז מגיע שיר,  שלמה ארצי חדש (ואללה?!  לא ידעתי ששלמה סיים לעבוד על אלבום. חשבתי שהפעם הוא ימשוך את זה עד אינסוף…), אני שומע ופשוט לא מאמין.


 


ii


הייתי כותב מה אני חושב על הסינגל של ארצי, לולא בולצמן כתב את זה כה טוב ומדוייק. הוא צודק, זה לא הגיוני ששיר בינוני כל-כך (שלא לדבר על רדוד כל-כך, וכל-כך משחזר את הנסיונות הרדודים הקודמים להצליח עם מה שעבד לפני חמש-עשרה שנה) מושמע כל-כך הרבה ברדיו רק בגלל שליוצר קוראים "שלמה ארצי". צריך לסגור את הרדיו, כותב בולצמן. סגרתי.


 


iii


זאת אומרת, את 102 סגרתי. חזרתי ל-88. אתם זוכרים שלפני ככה וככה חודשים רצו לסגור את התחנה הזו?!   נניח שהם היו מצליחים, ה"קברניטים" המוכשרים של רשות כזו או אחרת, מה אז היה עולה בגורלנו, גורל המאזינים השפויים, שלא רוצים להאזין לכל הבררה שעורכים מוסיקליים פחדניים ותחנות רודפות רייטינג וחסרות חוט-שדרה זורקות לכיווננו?!     לא יודע אם המאבק למען 88 היה זה שהציל את התחנה, אבל אני שמח שהיה מאבק ושהייתי שותף לו. ואני שמח ש-88 קיימת. במיוחד בבוקר. במיוחד כשהדיסק לא עובד.


 


iv


בעבודה מחכה לי אימייל מקוואמי. "אל תפסידו את הקצה הערב", הוא כותב, "יש לי הודעה חשובה!". אני מחייך לעצמי, יכול לנחש כבר מה קוואמי הולך לומר. לא, זה לא ההודעה שבאמת פיללתי לה (אני עוזב את גל"צ ומקים רדיו עצמאי וחתרני משלי, שם אוכל לשדר מה שבא לי מתי שבא לי…) אלא ההודעה השנייה – אני חוזר, אני יכול לנגן מוסיקה ישראלית, אני יכול לנגן מה שבא לי. האם יכול להיות שעוד מאבק מתוקשר נשא פירות?!    או שמא פשוט הליכתו של הקובלנץ ללא שוב גרמה למישהו (מישהי…) לפתוח את העיניים ולהבין מה נכון ומה שווה.


 


v


אני יושב בעבודה ושומע לי איזה דיסק מתוך הערימה ההולכת ומצטברת של מוסיקה חדשה וישנה, משובחת ומעניינת, שמצטברת אצלי בהארד-דיסק (ואני לא עומד בקצב…). יש כל-כך הרבה דברים מעניינים ושווים, שאתה פשוט משתגע איך יש לעורכים מוסיקליים החוצפה ו/או העוז לשווק את המוצרים הנחותים האלה למאזינים. מה ששוב מזכיר לי את קובלנץ. לטעמי ערוץ 10 זה לא רחוק מדי (למרות שאני לא מחבב את הערוץ הזה במילא). אין בסנט-הלנה רדיו שקובלנץ יכול להרוס… סליחה, לערוך?!


 


vi


בדרך חזרה הביתה, ספיקינג אוף מוצרים נחותים, ב-102 (כן, זיפזפתי…) השדרנית מציגה את "להיט החתונות של השנה". אני, ששתי חתונות עומדות בפניי בשבועות הקרובים, מאזין בתשומת-לב רק כדי לגלות שמדובר בחידוש ל"rhythm of the night" של קורונה, שכבר לפני עשר שנים היה מזוויע. או מיי גוד!   אתם חושבים שזה בסדר לא להגיע לחתונה כי אתה חושש מהפלייליסט?!


 


vii


בערב גיא יבשר לי שאכן צדקתי. קוואמי נותן בראש עם מוסיקה ישראלית, ועוד עושה ספיישל לז'אן ז'אק. תזלזלו בקוואמי, תאמרו שכל העניין הזה הוא סתם עניין שולי, אבל מי עוד – ברדיו הישראלי – משמיע בתוכנית שלו את מונקי סאן אוף א דונקי, את שני קדר, את ז'אן קונפליקט, את הקליק, את אור כשדים, את "השדות האדומים" ממאמי. (לא, לצערי לא שמעתי. אבל קיבלתי את הפלייליסט, מקוואמי, כהרגלו בקודש. וגם זה אומר משהו על הבן-אדם…).


 


viii


ממש לפני שאני הולך לישון אני עושה סיבוב בחדר של יובל. מכסה אותו, מתבונן בפניו השלוות, ושר לעצמי (ולו) את "רועת הכוכבים" של ביאליק, שנתן סלור ויסמין אבן הלחינו כל-כך יפה באלבום של נתן. "הלבנה תשמור על כוכביה / כרועה על עדרו בעין פקוחה / ישן, אפרוחי, על ידך אמא / ליל שלום לך ושנת מנוחה / מלאך טוב יפרוש עליך כנפיו / וחלומות רעים אל יבהלוך". איזה יופי שיש לנו טקסטים כאלה, איזה יופי שאמנים חדשים עוד מלחינים טקסטים כאלה וכמה חבל שאנחנו מבזבזים זמן אוויר על שטויות ממוחזרות וקטעים בינוניים מבית ארצי, כשאפשר להתענג על שיר ערש ולצלול איתו אל השינה של סוף היום ברוגע ובנועם.

האהבה איננה עיוורת (אתגר תרגום)

האהבה איננה עיוורת. אני רואה בעין בודדה


את כיעורך, ונשים אחרות בחינניותן.


את אי-השלמות שבפנייך אני מכירה מזמן,


העיניים רחוקות מדי זו מזו, הגבות בנקודה מדי גבוהה


עבור היופי. מנוסה מגיל ינקות


ברזי החן, אינני יכולה לכן למחוק


את האותיות מזכרוני, כך שאוכל לגלות


בך שלמות, אני חייבת לאהוב עד שאמות.


עדינה יותר היא מלכות האהבה:


כך שאני שבויה וכשאומר "זה לא הוגן,"


הרי זה כאילו שאומר "לא אצלי—לא אצלהם


לא מתעוררת—לא רושמת אותיות.". ובכן, אני יודעת כך


זהו היופי אותו מלמלמלים גברים על שפתותיהם;


אני תוהה רק מדוע מוקירים הם אותו כל-כך.


 


"עיין ערך שירה" הוא מגזין מקוון לענייני שירה שעורכת שרית כץ במסגרת "החוג לשוחרי שירה". במגזין הראשון (דצמבר 2006) הזמינה שרית את הקוראים/כותבים לתרגם את שירה של עדנה סנט וינסנט מיליי "Love Is Not Blind" כאתגר.


למרות ששרית לא התרגשה מהתרגום שלי, אני דווקא אהבתי מאוד את התוצאה ולכן היא מובאת לפניכם.


 


 


לשם השוואה ולמען השלמות, אני מצרף גם תרגום שדווקא כן התפרסם במגזין השני (ינואר 2007), של דן זמיר, שאותו אהבתי מאוד:


 


הָאַהֲבָה אֵינָהּ עִוֶרֶת וְעֵינַי גַּם לֹא טָחוּ


מִלִּרְאוֹת אֶת יָפְיֵךְ הֶחָסֵר, כִּעוּרֵךְ הַנָּשִׁי,


מוּל דְּמוּתֵךְ הַנִּשְׁקֶפֶת תָּמִיד תּוּכַל נַפְשִׁי


לִבְחוֹן אֶת רוֹאוֹתַיִךְ הַלֹּא שָׁווֹת, גַּבּוֹתַיִךְ שֶׁשָּׁחוּ.


מִשַּׁחַר נְעוּרַי יָדַעְתִּי מַהוּ יֹפִי, מַהוּ חֵן,




 

אֶת מוּבָנָם וַדַּאי שֶׁלֹּא אוּכַל לִמְחוֹק.


מַמָּשׁ עַד יוֹם מוֹתִי, הַלֹּא כָּל כָּךְ רָחוֹק,


אָתוּר אוֹתָם, אִם כָּל זֶה יִתָּכֵן.


כֹּה עֲדִינָה הִיא רִבּוֹנוּת הָאַהֲבָה


אָז אִם אֹמַר "אֵינֵךְ בִּכְלָל יָפָה",


כְּאִלּוּ וְאָמַרְתִּי: "הִנָּךְ בּוּעָה שְׁקוּפָה,


נוֹבֶלֶת וּקְמֵלָה, הַכֹּל סְבִיבֵךְ קָרַס".


יָדַעְתִּי מָה מַצִּית גְּבָרִים בַּלֶּהָבָה


נִשְׁגָּב רַק מִמֶּנִּי הוּא גָּבְהוֹ שֶׁל הַפְּרָס.