יקירתי, אני לא מכור לבלוגינג

ויה חנית מאח"י דק"ר הגעתי סוף-סוף לשאלון שחיפשת כל-כך הרבה זמן: "כמה אתה (אני, זאת אומרת) מכור לבלוגינג?".  



ובכן, יקירתי – התשובה היא 61 אחוז:
 


נ.ב. הסיבה העיקרית שאני כותב על ההתמכרות (החלקית) שלי לבלוגינג קבל עם-ובלוג היא (לא שאני מכור לבלוגינג, אלא) שלשאלה האחרונה – "When this quiz is over, do you plan on blogging about your blogging addiction?" – עניתי "כן".

חתונת כסף

 


בעבר, כשהיינו עוד מוזמנים (ומגיעים) לחתונות, יצא לנו לבקר כמה פעמים ב"סטואה" בגעש. למי שלא זכתה לבקר שם, אספר כי מדובר במקום די פלצני, שמשדר אליטיסטיות, כולו צבוע בלבן, ומיטב בנות ישראל (והמבוססות שבהן) בוחרות בו כדי להתחתן שם. לי כל הלבן והחשיבות העצמית קצת הפריעו להנות מהדברים שבאמת מרגשים בחתונות, גם כשמדובר היה באירועים שמחים ומלאי אהבה.


 


אז מה נזכרתי פתאום ב"סטואה"?  אתמול במקרה שמעתי (שוב) את הביצוע של אסף אמדורסקי ל"זה רק געגוע" וכמעט ועשיתי תאונה (אחרי הכל, עם היחסים ארוכי-השנים שלי עם שלום, זה בתוך המשפחה…). מי שקוראת שורות אלה באופן תדיר יודעת שאין לי שום בעיה עם קאברים ואני אף אוסף אותם באדיקות מזה זמן רב. אבל מי שקוראת שורות אלה באופן תדיר יודעת גם את דעתי המוצקה מאוד בעניין קאברים: קאברים עושים באהבה או שלא עושים בכלל.


 


לפני כמה ימים כתבתי על "נקודת מבט" של דוכין, שעושה שפטים של דיכדוך בנכסי צאן ברזל של המוסיקה הישראלית. תימורה כתבה בתגובה "כי אם יש הצדקה אומנותית לקאבר – זה רק כאשר מפרקים את השיר הישן ובונים אותו מחדש, או שמלכתחילה מתייחסים אליו כאילו הוא שיר חדש, שהמבצע החדש שלו כתב לראשונה". כל מלה בסלע. הצדקה אמנותית משמעותה הכרת השיר, מתן כבוד לשיר, מתן אינטרפרטציה חדשה לשיר מתוך מקום של הבנה וידיעה. לא הגשה סתמית ומתחנפת א-לה "כוכב נולד", לא ריטוש השיר בנוסח "בוא נעשה אותו אלקטרוני" (מישהו אמר מטרופולין?) או "בוא נעשה אותו דת' מטאל" (מישהי אמרה סינרגיה?), ובטח לא "בוא נעשה את המקור יותר טוב מהמקור ואולי גם נזמין את המקור להתארח בשיר".




עטיפת האלבום. עוד עליה אצל אודי שרבני.


 


הפרוייקט "הדרכים הידועות", אלבום המחווה שמפיק משה לוי במלאות 27 (?) שנה לצאת האלבום המופתי "חתונה לבנה" (לרכוש) של שלום חנוך הוא פרוייקט ראוי. רשימת המשתתפים בפרוייקט  – שלמה ארצי, אביב גפן, אביתר בנאי, אסף אמדורסקי, שלומי שבן ועוד – מרשימה. אבל לצערי שני הסינגלים שכבר יצאו מתוכו – "חתונה לבנה" של אביתר ו"זה רק געגוע" של אמדורסקי – מביאים לי ת'סעיף כפי שלא עשו פה גרסאות כיסוי לפחות מאז "חום יולי אוגוסט" הסינרגטי.


 


מאמדורסקי אין לי ציפיות זה כבר זמן רב. הרי הוא כבר חיסל רשימה לא קצרה של שירים עבור האלבום "קדימה אחורה" שלו. ב"זה רק געגועהוא מביא את כל היוהרה והריחוק שלו לתוך השיר המופלא הזה, עושה לו רמונט כזה שמעיד שאין לו שום סנטימנטים ובטח לא רספקט לשיר, ובאופן דומה לפיאסקו שהמיט על השירים של שלמה ארצי או לחוסר הרצינות שלו בערב לזכר מאיר אריאל לפני כמה שנים הוא מספק גרסה משעממת ולא ראוייה לשיר מצוין ויפהפה. מסכן שלום חנוך, באמת. אחרי "בלי לומר מלה" הנורא של מטרופולין, מגיע לשלום קצת נחת..  


 


לעומת זאת, מאביתר בנאי ציפיתי להרבה יותר. המון זמן בנאי היה המודל שלי בנוגע להתייחסות רצינית לקאברים. הוא עשה את זה נפלא אצל קורין, עשה את זה מופלא עבור יוני רכטר, אבל נדמה שבזמן האחרון נגמר לו הסוס. בנאי לוקח את "חתונה לבנה", שיר עם טונה של אמוציות, כאב ורוק, והופך אותו לגרסה חיוורת, גלגל"צית, של אותו השיר. כן, אני מת על הקול של אביתר. כן, הוא מנגן יפה מאוד. אבל התוצאה מפוהקת ומפוספסת – עדין, איטי, פרווה. בדיוק ההפך מהשיר המקורי.


 


במאי 1981 התראיין שלום חנוך ל"מעריב" והעיד על עצמו: "השינוי במוסיקה בא עם השינוי בכוונה. היום אני מרגיש צורך לפנות בצורה אחרת… היום השירים יותר אישיים. עם הבגרות באה האחריות… רוק'נ'רול הוא לא רק דרך ביוטי, זוהי צורת חיים. התקליט הבא שלי יהיה רוק'נ'רול…". התקליט הבא היה "חתונה לבנה", אוסף מופלא של שירים אישיים, בוגרים, רוק'נ'רוליים, שעסקו ביחסים אישיים, במשפחה, באכזבות, בגעגועים, אפרופו התפרקות הנישואים שלו עם ליהי.


 


עשרים וחמש שנים אחר-כך, שלום חנוך עדיין עושה רוק'נרול (לאחרונה נראה עם "חיות לילה" שלו בבארבי…), בעוד כל הילדים שכחו מזמן מה זה כוונה, בגרות או אחריות (ואולי מעולם לא ידעו). חנוך ראוי לאלבום מחווה בוגר יותר, מרשים יותר. רשימת משתתפים יוקרתית היא הכרח, אבל היא לא מבטיחה (כנראה) דבר. בקצב שהאלבום הזה מתקדם, אולי ראוי לגנוז אותו כבר עכשיו ולהתחיל מההתחלה. אחרת נתעורר פה עוד כמה שבועות בתוך חלום בלהות, ולא נוכל להקיץ.


 


חגיגות 25 שנה מכונות "חתונת כסף". אני מאוד מקווה שמה שיישאר מהפרוייקט הכל-כך ראוי הזה יהיה אהבה גדולה ושירים טובים, ולא רק השמעות בגלגל"צ וכסף.

ארקדי נטול, חלש, במאג

דמיינו לכם את המערכון הבא ב"ארץ נהדרת": ארקדי דוכין מגיע לאולפן ומספר לאייל קיציס שהוא "ישראלי אמיתי", ולראייה מגיש לו שם אוסף של קלאסיקות עבריות, נכסי צאן ברזל מהרפרטואר של המוסיקה הישראלית, כולם בגרסאות דיכדוכין. דמיינו לכם את אחד החקיינים המוכשרים שם, טל פרידמן נניח, יושב עלי פסנתר ומעביר את כל השירים, שמחים כעצובים, קצביים כאיטיים, בפילטר המדכדך של דוכין, ומנפק גרסאות מונוטוניות, צפויות של איך ששירים מוכרים ויפים, מ"יצאנו אט" ועד "מונסון", היו נשמעים לו ארקדי דוכין היה מבצע אותם.


 


לא מצחיק, אה?  אם הייתי רואה כזה מערכון, הייתי וודאי מסנן איזו קללה בנוגע ליכולות הכתיבה של הכותבים של "ארץ נהדרת" ומסביר ליושבים עמי בסלון שארקדי דוכין, אחד האמנים האהובים עליי (לפחות עד ל"כוכב האהבה". הפרטים כאן), הוא הרבה יותר מאשר התדמית המלנכולית והעגומה שהתקשורת הדביקה לו. אז מה, לעזאזל, אני אמור לעשות, כשהמציאות עולה על כל מערכון, ואני מקבל לידיי את "נקודת מבט", אלבום שבו דוכין עושה שפטים מדכדכים בשנים-עשר שירים, ונשמע בדיוק כמו מערכון מ"ארץ נהדרת"?!





 


~ מתוך הביקורת שלי על "נקודת מבט", האלבום החדש של ארקדי דוכין, המתפרסמת היום בפורום מוסיקה ישראלית של ynet.

ממש כמו גן-עדן

אי אפשר לכתוב סדרת פוסטים חגיגית על הקיור בכלל ועל הקיור בהופעה חיה בפרט מבלי להתייחס להופעה המפורסמת של הקיור ב-MTV Unplugged, לפני כמעט 17 (!!!) שנה. 


 


MTV Unplugged היתה אז בשיא כוחה, להקות התחרו על הזכות להשתתף בתוכנית, וההופעה של הקיור היתה ההופעה הראשונה במסגרת התוכנית שנערכה באירופה. ההופעה צולמה באולפן בלונדון, הקיור התייצבה שם בהרכב מלא (או לפחות מלא נכון לאותו זמן, שהרי ההרכב של הקיור משתנה לעתים תכופות. הופיעו: סמית, תומפסון, גאלופ, וויליאמס ובאמונט), וכלהקה רצינית שמאוד מכבדת את המעמד, "נכנסה לאווירה" עם נרות, ישיבה מזרחית על כריות וכמובן גרסאות נפלאות ואקוסטיות של השירים שלהם.


 


הפלייליסט הורכב מהקלאסיקות של הקלאסיקות: Let's go to bed ו-The Caterpillar, דרך Boys Don't Cry ו-The Walk, Blood ו-If Only Tonight We Could Sleep (שאני חייב לייעד לו פוסט בטרם אני נוסע…), והשיא – לפחות מבחינתי – Just Like Heaven.


 


Just Like Heaven (להלן JLH, לא לבלבל עם אלילת נעוריי זו) היה הסינגל השלישי מהאלבום Kiss me x 3. הוא נכתב בידי רוברט סמית (אלא מי?) אחרי ביקור בחוף הים עם אשתו לעתיד (כפי שאפשר להיווכח בקליפ המקורי). השיר היה הלהיט הראשון של הקיור באמריקה, והפך להיות אחד השירים המצליחים ביותר של הקיור, אחד השירים המצליחים ביותר בכלל, שיר שרוברט סמית מכנה "שיר הפופ הטוב ביותר שהקיור אי פעם יצרה". בזמן אמת סמית אמר שהשיר מדבר על "נשימת יתר – נשיקה ואז התמוטטות על הארץ". אגב, ה-"Show me, show me, show me" בשיר מתייחס לזכרונות של סמית מתקופתו כקוסם חובב… 


 


 השיר זכה כאמור להצלחה גורפת. הרולינג סטון בחר בו למקום 483 ברשימת "500 השירים של כל הזמנים", Entertainment Weekly בחר בו במקום ה-35 ברשימת "שירי האהבה הגדולים ביותר" והוא דורג במקום ה-22 ברשימת "שירי האהבה הגדולים של שנות ה-80" של VH1. אמנים כמו בן פולדס ("הכל בנוגע לשיר הזה – הכתיבה, המוסיקה – הוא אמנות לשמה. זה הכי טוב שיכול להיות") ודינוזאור ג'וניור (שהקליטו גרסת כיסוי לשיר ב-1989) ציינו את השיר כשהשפעה גדולה. אגב, ביולי 2006 השיר שימש כשיר ההשכמה של האסטרונאוטים על הדיסקברי, לבקשתו משפחתו של אחד האסטרונאוטים (שטען שהשיר מזכיר לו את "הימים הפרועים, השמחים, המלאים בשתיית בירה של נעוריי").


 


גם עבורי JLH מהווה תזכורת שמחה ופרועה לימי ילדותי השמחים, כששירת "Show Me, Show me, Show me" מילאה את המכונית שבה היינו נוסעים, נערים פרועים עם רשיון ביד, לרוקסן. הגרסה האקוסטית רגועה יותר, חמה יותר, שלא לומר מכילה פסנתר צעצוע, וזה מה שיפה ומיוחד בקיור בהופעה חיה – you never know what to expect. שבועיים מהיום – אני שם. ממש כמו גן-עדן


 



 


"תראה לי, תראה לי, תראה לי איך אתה עושה את הטריק הזה


זה שגורם לי לצרוח", היא אמרה


"זה שגורם לי לצחוק", היא אמרה


 וכרכה את זרועותיה מסביב לצווארי


"תראה לי איך אתה עושה את זה


ואני מבטיחה לך, אני מבטיחה ש


אני אברח איתך,


אני אברח איתך".


 


מסתובבים על אותו קצה סחרחר


נישקתי את פניה ונישקתי את ראשה


וחלמתי על כל הדרכים השונות שהיו לי


לגרום לה לקרון


"למה אתה כל-כך רחוק?" היא אמרה


"למה לעולם לא תדעי שאני מאוהב בך


שאני מאוהב בך".


 


את


רכה ויחידה


את


אבודה ובודדה


את


מוזרה כמו מלאכים


רוקדת באוקיינוסים עמוקים


מסתובבת במים


את ממש כמו חלום


 


אור היום החזיר אותי לחיים


בטח ישנתי כמה ימים


ושפתיים נעות נשמו את שמה


פתחתי את עיניי


ומצאתי את עצמי לבד לבד


לבד בתוך ים גועש


שגזל את הנערה היחידה שאהבתי


והטביע אותה עמוק בתוך תוכי


 


את


רכה ויחידה


את


אבודה ובודדה


את


ממש כמו גן-עדן 

למלא את העולם של ילדכם בשמחה (פוסט רגשני ליום האם והמשפחה)

היום, כידוע לכל (או לפחות לכל מי שיש לו ילד במערכת החינוך), הוא יום המשפחה, לשעבר יום האם.


 


יום האם (ושאר המשפחה… הייתי משתמש בראשי התיבות, אבל אסור…) מצויין בל' בשבט, התאריך שבו נפטרה הנרייטה סולד. חג מסוג זה נחגג כבר ביוון העתיקה, אחר-כך השתלטה עליו הנצרות, ב-1914 הוא הוכרז כחג לאומי בארצות-הברית ובישראל קיבע אותו תחילה אבא חושי בחיפה (בכ"ו בכסלו, יום שני של חנוכה) ואחר-כך אימצה אותו שאר המדינה.


 


בזמנים מודרניים אלה, יום האם נזנח לטובת יום המשפחה, וזה משעשע משום שנראה שאלו זמנים שבהם נוטים לזלזל במשפחה, שלא לדבר להספיד אותה. בתקופה שבה אנוכיות היא שם המשחק, וראיית הפרט את עצמו וצרכיו כעדיפות עליונה, משפחה היא אניגמה.


 


אני חייב להודות שרק כשיצאתי מ"חיק" המשפחה אל החיים העצמאיים שלי הבנתי את חשיבותה, ואני מגלה זאת שוב ושוב עם כל יום שחולף בחיי הבוגרים. אם לצטט את המאמר הזה (ששלחה אליי הבלונדה) רק בחיק המשפחה "נמצאת ההזדמנות לקבלה ולהכוונה אמיתיות, עם אבני יסוד להישען עליהן ומרחב בטוח לטעות בתוכו ולתקן. המשפחה היא המקום שבו אנחנו מוזמנים לנוח מנחשולי החיים, מהחברים שהכזיבו… זה מקום בטוח, מקום שנותן ואינו לוקח… אז מגיעה… השמחה שבוראת את עצמה מעצמה".


 


אין משפחות מושלמות, ובכל-זאת "מקום שנותן" הוא בהחלט הגדרה מצוינת לייחוד של המשפחה בעיניי במיוחד בראייה המפוכחת שלי היום. ולכן אני רוצה לנצל את הבמה ולהודות למשפחה שלי, זו שבה גדלתי וזו שאני יצרתי, שאפשרו ומאפשרות לי לנהל את חיי בשמחה.


 


ואם להסיר רגע את מסכת הפוליטלי קורקט, אני רוצה בעיקר להודות למי שהמציאה את האמא. נכון, אתמול נשארתי בבית עם הילד החולה שלי, וזה מאוד מתקדם ורגיש (ואני מתגאה בתפקיד המאוד מרכזי שלי בחיי הילד שלי), ובכל-זאת אני מודה ומתוודה – אמא יש רק אחת. לכן אני רוצה להודות לשלוש – לאמא שלי, שהעניקה ומעניקה לי מעל ומעבר בכל יום בחיי; לאמא של ילדי, שלולא היא לא הייתה שמחה בעולמי ואין בעולם שמחה כמו השמחה שהיא (והוא) מעניקים לי; וגם לאמא של האמא של ילדי, שאחראית לאמא של ילדי אבל גם במידה רבה מהווה לי אמא נוספת, וכל האמור לעיל נכון במידה רבה גם לגביה.


 


אז לפני שנגלוש לפסים רגשניים יותר (זה עוד אפשרי?), אני אתן לאריק לסיים עבורי את הרשימה הזו.


חג משפחה שמח, יום אם מלבב, והקפידו למלא את העולם של ילדיכם בשמחה.


 



 


יש לי אישה שאוהבת אותי, היא רק שלי.


היא מכירה אותי מההתחלה שלי, שלה.


היא מוכרחה להיות חכמה, אמא שלי.


ואת השיר אני שר בשבילה.


 


אמא, אמא,


את הינקת אותי


את פינקת אותי


את הבאת אותי


את.


 


כמה ימים שביליתי איתה, אמש שלי.


כמה דמעות שמחיתי איתה, שלי, שלה.


כמה דברים שגיליתי איתה, אמא שלי.


כמה תקוות שתליתי איתה.


 


תמיד היית איתי


גם כשהייתי לבדי


תמיד אהיה איתך,


אמא שלי.


 


                        (מלים: אריק איינשטיין ושלום חנוך)

מה הסלולרי (החדש) שלי אומר עליי (לא ממש איכפת לי…)

בסמיכות מצמררת לפרסום בגלוב של המדריך "מה הסלולרי שלך אומר עליך" קיבלתי בתחילת השבוע את הסלולרי החדש שלי (סוף-סוף…) אחרי נצח וחצי שהייתי תקוע עם הישן (אבל בפולניה לימדו אותנו שמה שנותנים לך (בחינם, מהעבודה) לוקחים ולא שואלים שאלות…).


 


אני חושב שהמדריך של יובל מתייחס לאנשים שממש בוחרים את המכשיר הסלולרי שלהם, ואז הוא אכן אומר משהו על בעליו, ואילו אני בסך-הכל מקבל עליי את עול הבוחר (שזה הבחור מטעם החברה שמנהל את המגעים מול אורנג'…). חוץ מזה, המכשיר החדש שלי – נוקיה 6120 – לא נמצא ברשימה של יובל, ולכן זו הפעם האחרונה שאני אתייחס לרשימה (המשעשעת) הזו. (חוץ מזה, שיש לי באוטו את הספיריט של מוטורולה, שזהmore or less  ה-M930, ואשכרה כל מלה אמת….).


 


הנוקיה 6120 שלי (אילוסטרציה)


 


עכשיו אני אדם פשוט, ובאופן מוזר לא מתלהב מגאדג'טים (זה וחוסר ההתלהבות שלי ממשחקי מחשב גורמים לי כל פעם לחשוב שאני במקצוע הלא-נכון… מצד שני, מה יגיד חוסר ההתלהבות שלי מכדורגל?!). מה שאני מחפש בסלולרי שלי זה פונקציונליות. כי מה אני בסך-הכל רוצה?   שהסלולרי שלי יהיה קטן (אבל לא קטן מדי), שלא ישקול יותר מדי (ולכן פסלתי עד עכשיו סלולריים מתוחכמים כאלה ואחרים שנזרקו לכיווני), שלא ייראה צעצוע (אחרי הכל המעמד מחייב…), שיהיה לו Bluetooth (רבאק, זו טכנולוגיה מ-2002… כמה זה מסובך לסנכרן את ה-calendar של הסלולרי עם הלפטופ ולהתחבר לאוזנייה?), שתהיה גישה לאינטרנט (כי לפעמים צריך, במיוחד גישה ל-gmail) ובעיקר – שיהיה אפשר להשתמש בקבצי מפ3 כצלצולים (ואינעלרבאק אם עוד פעם אני צריך להוריד איזה רינגטון פוליפוני מצרצר…). פשוט, לא?!


 


ובכן, את כל הרשימה לעיל לא היה לי בסלולרי הקודם שלי, ולמען האמת אינני בקיא בתחום כדי לומר לאילו מכשירים יש את כל הרשימה הזו. לכן הופתעתי מאוד, ולטובה, כשהנוקיה החדש שלי נחת בחיקי וגיליתי שכל הרשימה הזו כלולה בחבילה, פלוס מצלמה חביבה למדי (2 מגה פיקסל), כדי לצלם פה ושם את הילד, כשיש תמונה מעניינת והמצלמה לא עליי. מיותר לציין מה היה הדבר הראשון שעשיתי, אפילו לפני שסינכרנתי את פנקס הכתובות מהטלפון הקודם עם הטלפון החדש – הכנסתי למכשיר את "חלון" של אביתר בנאי, שהפתיחה שלו היא ללא ספק הצלצול האולטימטיבי לסלולרי, ואת "עכשיו" של ג'וני שועלי (שיהיה צלצול מיוחד לאשה… עוד בנושא כאן).


 




צילום של הילד בעזרת הנוקיה 6120 שלי (אילוסטרציה)


 


בקיצור, אם אתם רואים לידכם אדם מסתובב עם אוזניית Bluetooth על אוזן ימין וחיוך מרוח על שפתיו, והחיוך הזה מתרחב בכל פעם שהטלפון שלו מצלצל, דעו לכם כי מדובר בכותב שורות אלה, ואין לי שמץ של מושג מה זה אומר עליי (וגם לא ממש איכפת לי…).