הולכת ומתרחקת מריטה, הולכת ומתקרבת ליב"ז (על הסינגל החדש של נינט)


בניגוד למה שאתם חושבים אני שונא לומר "אמרתי לכם". במיוחד אם אני לא היחיד שאמר לכם. במיוחד כשבסופו של דבר צדקתי לגבי משהו שהייתי מעדיף לטעות לגביו. אבל אין מה לעשות – אמרתי לכם.


 



שלוש שנים נמשכה הסאגה הקרוייה "אלבום הבכורה של נינט טייב". שלוש שנים מאז זכתה בכוכב נולד (הראשון!), הפכה למאמי הלאומית והוחתמה על-ידי הליקון. האהבה והחיבוק מצד כולם הפכו עם הזמן לציניות וכעס, במיוחד לאור חוסר ההתמקדות הבולט של נינט במוסיקה למול האובר-התמקדות בכל מה שמסביב: הופעות בטלנובלות, יחסים מתוקשרים עם סלבריטאים, מסיבות, חוזים עם חברות סלולריות ומפרסמים אחרים וכו' וכו'.


 



כל מה שהיה מיוחד וחדש בנינט, במיוחד החום והתום, נזנח לטובת מכונת יחסי הציבור המצויינת שנרקחה לה – נינט הפכה ל"כוסית" ושווקה כמתחרה פוטנציאלית של יעל בר-זוהר ולא כמתחרה פוטנציאלית של ריטה. בזמן שכל יתר הזוכים ב"כוכב" מנצלים את התעניינות התקשורת כדי לקדם את עצמם מוסיקלית (!), נינט נראתה כמי שהמוזיקה היא רק קרש קפיצה עבורה והמטרה הסופית היא פרסום נטו. ולראיה, שירי מימון והראל מויאל השיקו מזמן את אלבום הבכורה שלהם (ובהצלחה רבה), גבסו כבר בדרך לאלבום שני, סקעת עם אלבום בכורה בחוץ ואפילו סעדו מתקדם אט-אט לעבר האלבום שלו. ונינט? היא משיקה לה בנחת סינגל, ועורכת לכבודו פסטיבל מצועצע וחסר פרופורציות, שרק המלחמה שמסביב קצת החזירה למציאות.


 



גם הבחירה באביב גפן כמחבר+מלחין+מעבד+מפיק+מחליט-בכל-הנושאים-המקצועיים תמוהה. למי שלא שם לב, אביב גפן נמצא כבר הרחק מעבר לשיאו. למען האמת , מאז הפרסום הגדול שלו זכה אחרי רצח רבין ואלבומו "המכתב" (מ-1996!), גפן כבר מזמן לא הוציא משהו באמת מעניין, חדשני או יצירתי מעצמו (או מאחרים, ע"ע קרן הכט או נורית גלרון). נראה שלאחרונה הוא עסוק בעיקר בלמחזר את עצמו (באנגלית, למשל, כ-Blackfield) או אחרים (אואזיס?!). הוא טוען שהוא יוצר מוסיקה "לגילו", אבל בתור בן גילו אני חייב להודות שאין לי דבר וחצי דבר היום עם היצירה של גפן (ואני עוד מאלו שאהבו מאוד את המוסיקה שלו בשלושת האלבומים הראשונים).



 


בקיצור, עם נקודת התחלה שכזו, כשנינט מתייחסת למוסיקה כדבר שולי ואביב גפן על כס המנצח, הסינגל החדש "כשאתה כאן" הוא ארבע דקות (ורבע) מזוקקות של תצוגת תכלית של כל מה שרשום לעיל – נינט נשמעת עייפה, לא מתעניינת, מזייפת רגש, מציפה אותנו ברגש כתחליף לתוכן. המלים והלחן של גפן קלישאתיים כל-כך שזה מביך, שלא לדבר על זה שהכל דומה נורא לכל מה שנשמע כאן לאחרונה (קצת קרן פלס, הרבה אפרת גוש), וההפקה היא בדיוק מה שכבר שמענו (וכשכבר די נמאס לשמוע). בינינו, לולא היה מדובר בסינגל של נינט, יקירת עם ישראל, אני לא בטוח שמישהו בכלל היה נותן לה יותר מרגע, בטח בהשוואה לזמרות חדשות ומעניינות כמו מירי מסיקה או איה כורם או כל שאר הזמרות החדשות שמציפות את הרדיו.


 



אני לא יודע אם לנינט איכפת איך נשמעת התוצאה הסופית. היא אולי עסוקה מדי ב"סדרת הסלולר" בכיכובה ש"מתעדת את תהליך העשייה של האלבום". אבל להליקון ואולי גם לאביב גפן כדאי לדעת: התוצאה רחוקה מלהרשים. לא צודק לשפוט אלבום לפי סינגל ראשון, אבל בהשוואה לסינגלים של שירי מימון וגבסו, מויאל או סקעת, השיר של נינט חיוור ומשעמם. מימון וסקעת, שנבנו על חומרים של אחרים, עשו כנראה עבודת דיג/ציד יותר טובה. גבסו ומויאל, שכותבים את החומר לעצמם, לבטח ניצבים במקום אחר לגמרי מנינה. והיא, ה-כוכבת של "כוכב נולד", האם המייסדת של הז'אנר, עומדת להפסיד בקרב שהיה אמור להיות הכי חשוב עבורה. היא הולכת ומתרחקת מריטה, הולכת ומתקרבת ליב"ז.


 



בניגוד למה שאתם חושבים אני שונא לומר "אמרתי לכם". במיוחד אם אני לא היחיד שאמר לכם. כולם כתבו על זה, אמרו את זה, ניבאו את זה. במקום לסתום לכולם את הפה, נינט פשוט הוכיחה לכולם שהם צודקים, שזו כרוניקה של כשלון ידוע מראש, נבואה שמגשימה את עצמה. ואני בכלל הייתי מעדיף לטעות. כולם היו. אבל אין מה לעושת – אמרתי לכם.


 



נ.ב. הרשימה הזו, בניגוד למה שאתם חושבים, היא לא שמחה לאיד. בדיוק ההפך. היא כאב לאיד. כאב של המוסיקה, של אוהבי המוסיקה, של אלו שהמוסיקה חשובה להם. אלה מבקשים, רוצים, דורשים יחס יותר רציני מאלו שמגדירים את עצמם כ"אמנים", וכשהם לא זוכים ליחס שכזה, זה כואב. מאוד. ו"אמרתי לכם" היא נחמה קטנה. נחמה של שוטים, אבל נחמה.


 


 


(כשאתה כאן, סינגל חדש לנינט טייב, הליקון)

תחת אש (למחוק את הכאב לבינתיים)

השניות הראשונות של "על המשמרת", הצלילים הראשונים של "חדשות מהירח", התופים של ז'אן ז'ק, הגיטרות המנסרות, הפצצה כבדה בגזרה…


 


השמש נעלמה מאחורי הדלת
שומע מסורים ישר לתוך האוזן
חוסר ודאות זה בשבילי זה עוגן
הריק בעולמי מלא מלא בתוכן



זה אלבום קודר ואפל, אבל מלא בשמחת חיים וכוח… כוח, רעש, רעם. הצהרת כוונות. לא באנו כאן לשחק, הם אומרים. לא באנו למצוא חן. באנו לעבוד.

על המרפסת מעל הרחובות
אמא צועקת- ילד לא לבכות
אין לחם אז נאכל פצצות
מישהו הבטיח ניסים ונפלאות


על המשמרת בדרך לגבעות
החומר הוא נפץ נתקע בשופרות
אין כח אז לוקחים תרופות
מסביב למזבח נצא במחולות





מזמן לא נתקלתי באלבום כל-כך שלם, כל-כך מלא, כל-כך בוגר… פורטיסחרוף חוזרים זה לזרועות זה כדי לחבק ילד נפלא – היפראקטיבי קצת, מופרע תגיד הגננת מגלגל"צ, אבל עם המון פוטנציאל.


 


אני צומח תחת אש
מדליק סיגריה, מקדש
בזרועתייך תחת אש
בלהבות לא מתרגש
אני שוקע תחת אש
כורע ברך, מבקש
שירד כבר גשם


 


באנו ת'חושך לגרש
למחוק את הכאב לבינתיים
חום סדום ועמורה
פותחים חלון ולא רואים שמיים


לא, לא למדנו לשקר
אנחנו רק עוצמים את העיניים
חרש נצעק לא נתכחש
אמצי אותי, אמצי חזק אלייך





בגלגולם הנוכחי תופסים סחרופורטיס את המקום ההוא ששמור לזקני השבט, שחוזרים להושיע את העם בשעותיו הקשות. משא השנים רק נותן משנה תוקף לאמירות הקשות ולביקורת הנוקבת. בניגוד לבון טון הרווח היום, להסתגר בתוך האני, הרוחני והסתמי ולהימנע מכל אמירה שיש בה רמז על עמדה כלשהי, מ"על המשמרת" נושבת רוח מהפכנית ויוקדת, וכל כולו אמירה בוטה ומדויקת על הכאן והעכשיו.


 


בסוף של יום, אחרי הכול,  נאמר שלום ובינתיים
על המסך נופלות שבעים ושתיים בתולות מהשמיים
בחוץ סופה שואגת, אבל בבית שקט
שולחן ערום, כסא עקום ובטן מתהפכת





כל המילים לקוחות מתוך "על המשמרת", האלבום האחרון של פורטיסחרוף.


הטקסטים לקוחים מתוך הסמי-ביקורת שלי על "על המשמרת" והביקורת של zooly על האלבום.

לא ידעתי שגם בקיץ, אחרי שמסתיימת לה תקופה, בא הגשם – ביקור(ת) מחודש(ת)

"לונדון, יום ראשון בבוקר, מתעורר מחלום.


מזיז את הוילון הצידה, זה אור ראשון.


את מתעוררת גם והמבט בעינייך אומר:


חזור כבר לזרועותיי מהר…"


 


לפני כמה שנים ניגש אליי חבר לעבודה ופתח את השיחה באחד ממשפטי הפתיחה האהובים עליי ביותר: "אתה מבין במוזיקה". "אתה מבין במוזיקה", הוא אמר לי, "אז אולי יש לך את 'לונדון' של החשמליות?". השאלה שלו נשלחה מייד אל מנוע ה-google הפרטי שלי, שמיד החל לסרוק את המוח המלא באינספור פרטי טריוויה מוזיקליים ומלים של שירים (וריק משמות של ידידים ופרצופים, תאמר אשתי) אחרי "לונדון" ו"החשמליות".


 


קפצו לראש כל מיני פרטים, שאת מהימנותם לא ידעתי להעריך: קשר כלשהו לפוליאנה פראנק, בועז כהן (כן, ההוא שכותב בפורום, ואני מאוד אוהב את כתיבתו הן שם והן בבלוג שלו, ובזה אני מסכם את עניין הגילוי הנאות), "אותה תראה" שהוא שיר שאני אוהב מאוד בעיקר בגלל המלים הנפלאות ("אותה תראה בצבעים של ערב / עיר מלאה אנשים…"), ובעיקר שפעם האלבום הזה עבר לי מתחת לידיים ונעלם לי איכשהוא.


 



 


אם אתם רוצים לדעת איך הסתיים כל העניין הזה עם "החשמליות" ולמה בעצם אני מספר את כל הסיפור הזה (רמז: הוצאה מחודשת של האלבום), אתם מוזמנים לקרוא סוג-של-ביקורת (אולי ביקור מחודש) שפרסמתי היום בפורום "מוסיקה ישראלית" של YNET.


 

ראיתי אנשים שורקים, שיר מלחמה מזמרים (כולם יורים עלי)

 


כולם יורים עלי


רוצים בטוב אולי


אבל יורים


 


אמצא לי נחת בשביל


לא אדע לאן יוביל


אבל אלך


 


ראיתי אנשים שורקים


שיר מלחמה מזמרים


אבל שורקים


 


והרובה הוא הפה


מדברים דברים הרבה


אבל רובה


 


ואנשים יורים יורים


כולם אלי מתכוונים


ויורים


 


 


המלים נכתבו על-ידי יעקב ברג ז"ל, שנפל מפגיעת פגז בנגמ"ש שלו בעת פינוי בפצועים באוקטובר 1973. בן 22 היה בנופלו.


השיר הולחן על-ידי אביתר בנאי במסגרת פרוייקט "לחיות את עצמם" של גלי-צהל. 

המשך לזרוח, יהלום משוגע שכמוך

איש איננו יודע איפה אתה, כמה רחוק או כמה קרוב.


המשך לזרוח, יהלום משוגע שכמוך.


 


המשך לערום עוד שכבות רבות, ואני אצטרף אליך שם.


המשך לזרוח, יהלום משוגע שכמוך.

ונמשיך להנות בצלו של הנצחון מאמש ולהפליג על רוחות הפלדה.


בוא כבר ילד שכמוך, מנצח ומפסיד שכמוך,


בוא כבר חופר אחר אמת ואשליה שכמוך


ותזרח.  


                   (shine on you crazy diamond, part 2)


            סיד בארט, 1946-2006

 


עדכון: נטלי כתבה יפה-יפה על סיד בארט שלה. שווה קריאה.

חלפו כבר שבע שנים, ואנחנו נשארנו מאחור

 


אני רוצה לפגוש אותו פתאום במקרה. למרות שלא שכחתי אותו אפילו לרגע.


אני רוצה שזה יהיה לגמרי במקרה.


אני אגיד לו: מאיר, איפה אתה?  לא רואים אותך, לא שומעים אותך. הקיץ כבר התחיל רגעים למנות, ואתה עזבת אותנו לאנחות.


והוא יגיד לי: מה, כל-כך הרבה זמן עבר?!  בכלל לא שמתי לב. איך הזמן טס כשנהנים.


ואני אגיד לו: כן, מאיר. כבר שבע שנים. הכאב עובר ושב. והנה עוד פעם חזרנו לקיסריה, כמו אז, אבל הפעם זה קצת יותר עצוב וקצת יותר מתגעגעים וכבר אפילו קצת נמאס להתגעגע. 


והוא יגיד: לא משנה מקום, גם זמן לא משנה.


ואני אגיד לו: כן זה נכון אבל בכל-זאת… עוד פעם ברוזה שר" מתחת לשמיים" ושלום את "צרבת לזכרון" ורונית שחר ודן תורן. הכל טוב ויפה, אבל חסר משהו. והביאו את אביב גפן לשיר את "סוף עונת התפוזים" ואת שי גבסו (שי גבסו?!) לשיר את "לא יכול להוריד ממך את העיניים", כאילו לא הרגו אותו מספיק ברדיו. חלאס, נמאס.


והוא יחייך אליי את החיוך המאיר-אריאלי שלו ויגיד לי: עזוב, אין מה לכעוס ואין מה להתעצבן. העיקר שאתה זוכר. העיקר שאתה מקשיב.


אז אני אמלט לי ממרוץ החיים המשתקשקים, אשים לי ברמקולים את "נשל הנחש", אעצום את העיניים ואדמיין את מאיר עם גיטרה והתלתלים השובבים, עומד ושר בקולו המחייך-המתחכם.


"תעזבהו יום, יעזבך יומיים", הוא כתב, "העגלה נוסעת, אין עצור". וקפץ ממנה, וחלפו…


חלפו כבר שבע שנים, ואנחנו נשארנו מאחור.


 


מאיר אריאל נפטר ב-18.7.99 ממחלה פתאומית. מאז מנסים המשפחה, חברים ואמנים שונים לשמר את זכרו בערבים לכבודו הנערכים בכל שנה. השנה זו השנה השנייה שאינני פוקד את הערב הזה, מבחירה כמובן. עם מאיר הסליחה.

עדכון (18:45): קוטנר (ממארגני הערב) הגיב בפורום ב-YNET שם פרסמתי את הדברים גם-כן. אני מאוד מעריך את האיש ופועלו, גם בכל הנוגע למאיר אריאל ולכן אני מפרסם את הדברים כלשונם – – –

כבר קצת נמאס לחזור ולהסביר… ובכל זאת: הערב לזכרו של מאיר אריאל מופק, מאז השנה החמישית, בעיקר בגלל לחץ הקהל שרוצה לקבל את המנה השנתית המרוכזת שלו. בכל שנה אנחנו מעלים את השאלה "האם לא נמאס" ובכל שנה כמות הקהל הולכת וגדלה. כל המשתתפים עושים את זה מתוך אהבה למאיר אריאל ושיריו וההכנסות ממכירת הכרטיסים מכסות פחות או יותר את ההוצאות השונות להנצחת זכרו. כך שלדבר על "מסחרה" זה ממש מקומם.
מארגני הערב (שאני אחד מהם) עומדים בפני דילמה קבועה: איך לא לחזור בדיוק על אותם שירים ומבצעים ומצד שני איך לא לפספס את השירים הקלסיים שאי אפשר בלעדיהם. אז אנחנו מחפשים קצת שירים שעוד לא בוצעו או קצת אמנים שעוד לא השתתפו ולהביא זוויות חדשות לשירים המוכרים. כדי לשמוע את הביצועים המקוריים שוב ושוב אין צורך בערבים כאלה. ואגב, לקטול מראש אמנים מסויימים (שי גבסו, למשל) מבלי לדעת מה ואיך הם ביצעו… זו ממש טיפשות או רשעות. מאיר אריאל עצמו מאד אהב ביצועי "מיינסטרים" לשיריו ורצה מאד להגיע לקהל הרחב. אני בטוח שהוא היה שמח שהמוסיקה שלו מגיעה לקיסריה ומדברת גם את קהל צעיר. הוא היה מאושר אם היו משמיעים אותו בגלגלץ" ולא רק ב88 FM…
עכשיו לעובדות. מי ומה היו אתמול, באחד המופעים הכי מוצלחים מבין כל מופעי ההצדעה. שימו לב שאין כמעט ביצועים זהים לשנים קודמות…
מים שקטים – שלל שרב
האחים לוי- שיר של מים רבים
קליפ מאיר אריאל- שיר כאב 1978
קליפ אמני ישראל: כתונת פסים
ארקדי דוכין: אומרים שבלי
דן תורן ושליחי הבלוז: פלוגה בקו
שליחי הבלוז: בשדה ירוק
רונית שחר: לוליטה + רחל
מאיר סוויסה: הכנסי כבר לאוטו וניסע (בצרפתית)
דין דין אביב עם משה דעבול: שלל שרב + סתם אחד
דורי בן זאב: סוף שבוע בכפר + טרמינל
אפרת גוש: ארול + שיר חדש
שי גבסו: לא תתפוס אותי + סוף עונת התפוזים
האחים אריאל: ברנרד ולואיז + צדק צדק תרדוף
נורית גלרון: שדות גולדברג + איך לפעמים אני
מיקי קם ויהודה עדר: אגדת דשא
טל בלנקשטיין ודניאל ספיר– מים מתוקים
מאיר אריאל – הדשא של השכן
אביב גפן ו"הטעויות": נשל הנחש
דויד ברוזה ו"מיומנה": בצהרי היום + מתחת לשמיים
אהוד בנאי: בשביל לעשן + שיר תת מודע זמני +לילה שקט
שלום חנוך ומשה לוי: צרבת לזיכרון + שיר כאב
בית הבובות: הולך בטל + זרעי קיץ + מודה אני

יובל מביט בים



 


יובל מביט בים.


אני מתבונן בעיניו המשתאות.


כל גל שמגיע נושא עמו עוד קצת


מפלא הבריאה,


מהקצף המופלא הזה


של הטבע.


 



אני מרים אותו מעל הגלים


והוא צוחק בקול גדול,


כמו מתגרה במים שמסביב


שלא יכולים כמוהו לעוף.



הוא משכשך את ידיו


והוא מביט אל האופק


אולי חושב כמה רחוק אפשר להגיע


והיכן בדיוק שוקעת לה השמש.


 



יובל מביט בים.


אני משתאה אל מול עיניו המתבוננות.


כל גל שמגיע מעניק לשנינו עוד קצת


רגעים של חסד,


של הקצב המופלא הזה


של החיים.

~ נכתב לצלילי הקצב המופלא של Reflections על חוף ימה של תל-אביב.