אני לא צריך שיזכירו לי מה היה בדיוק לפני חמש שנים. אני לעולם לא אשכח כנראה איפה הייתי ומה עשיתי.

 

לפני חמש שנים בדיוק היה היום הכי מרגש בחיים שלי (כמעט). יום מלא ציפיה, סידורים אחרונים, הכנות, התרגשות.

למחרת אני ואשתי לעתיד היינו אמורים להתחתן. 12.9.01 – זה התאריך שבחרנו לנו.

 

אני לא זוכר בדיוק לאן נסעתי במונית ברחוב דיזינגוף, אבל נהג המונית היה הראשון לדווח לי שמטוס קל פגע באחד ממגדלי התאומים. אחר-כך כבר דיברו על מטוס נוסעים. ויו, עכשיו פגע עוד אחד. והמגדל נפל. וגם הראשון. ואומרים אחד נפל גם על הפנטגון. ועם כל הכבוד לכל ההרוגים ואלו שנקברו חיים, אנחנו חשבנו רק מה יעלה בגורל החתונה שלנו והאם מחר נעמוד מול גן ריק.

 

בסופו של דבר היתה חתונה נהדרת ומופלאה. 12.9.01. רק זוג אחד לא הגיע, אמריקאים שתיכננו לבוא לחתונה אבל נשארו מפוחדים במלון. זה קצת א-לה החמישיה-הקאמרית, אבל החיים נמשכים, ובזמן ששם ספרו את המתים אנחנו ספרנו את הצ'קים.

 

הקשר בין מה שקרה שם למה שקרה אצלנו מסתכם בתמונה אחת באלבום החתונה – בצד שמאל למעלה היא שמה עליה את שמלת החתונה, בצד ימין למטה העיתון עם הכותרת "מגדלים בלהבות" (או משהו כזה…). קצת עצוב שאחד הימים העצובים ביותר בתולדות האנושות, היום שבו הרשע ניצח את התבונה, הוא גם היום השמח ביותר בחיים שלי (כמעט), היום שבו האהבה ניצחה על/את הכל.

 

בשעה עשר בלילה בערך, עמדנו באמצע הרחבה מחובקים, והמלים של ג'וני שועלי שלצלילן רקדנו נשמעו רלוונטיות מתמיד:

 

"עכשיו, כשאדום ושורף בעיניים,
עכשיו שנינו בציור מקושקש.
בלילה מזה טועם ת'שמיים
וירח מאיר כוכבים רחוקים אלף שנות אור.

ואת לידי אוחזת אלף ידיים
אולי את רועדת, אולי זה מקור
אל תחפשי משמעויות בשמיים
בלילה כזה אני שלך…"

חמש שנים אחרי-כן. הרבה לא השתנה ביחסים שבין טרור והעולם המערבי. בן-לאדן עדיין עושה צחוק מבוש, נאסרללה מאיתנו. שלושת אלפים איש נהרגו במגדלי התאומים. כשביקרתי בגראונד זירו השנה עברה בי צמרמורת. חשבתי שאולי צריך להשאיר את המקום כך, אפר ושברי אבנים, אפר ואבק.

 

חמש שנים אחרי-כן. יובל הולך כבר לגן, ובוכה ממש מעט. טוב לו שם, והוא מחייך המון, וכבר הולך. ממש ילד. אם הייתי צריך לדמיין לפני חמש שנים איך הוא ייראה וכמה חמוד הוא יהיה, לא הייתי מצליח.

 

אז אני לא צריך שיזכירו לי מה היה בדיוק לפני חמש שנים. אני לעולם לא אשכח כנראה איפה הייתי ומה עשיתי. ובכל-זאת, אני כותב. למקרה שפעם אזדקק לקרוא את זה שוב.

  

כבר ספטמבר

והעיר כולה קיץ.

איש לא גילה לשמש היוקדת

שמעבר לים כבר תופרים מעילים

ואוגרים עצים לאש האח

ומדברים על סתיו.

כאן עוד מתפרקדים בים

ומתרפקים על שעות החול

ומתדפקים על שערי שמיים

עבור מעט רוח וגשם

וקמצוץ של חסד

אם אפשר.

 

שירו לספטמבר,

קינה לימים המתקצרים,

תפילה לגשמים המתקרבים,

לסופות המביאות קדרות ועצב

ולחישות של רוח קרירה.

כאן וודאי נופתע מהשיטפונות

ובלב יתנגנו השיגיונות

ומכל פינה שורות-שורות

של פריחה וצבע

וקמצוץ של שקט

של מחר.

 

 

נכתב לצלילי "דצמבר 1" של בבליקי וכהן (תמונת העטיפה מתוך הבלוג של בועז כהן).

 

דרך חלון הרחובות הסואנים
יוצא לשם כי משהו צורח מבפנים
והבדידות, כן, אומרת שוב שהנה הם

באים אותך לקחת

הוא בא, המלך, העתיד כבר במחיר
אתה כבר לא אתה, אין טעם להסתיר
והבדידות, כן, אומרת שוב שהנה הם

באים אותך לקחת

אולי זה לא אני, לא חלום של מישהו זר
וזה הרבה זמן בין היום לבין מחר
כן, זה אני, זורם לאט בתוך ארון
רוצה לצרוח, ואולי זה יעזור

הוא משכנע מצוין, כן, בהחלט
הוא ריק מתוכן, המצפון שלו שקט
והבדידות, כן, אומרת שוב שהנה הם

באים אותך לקחת

 

 

השבוע, לפני 15 שנה, הם באו ולקחו את אלפנט מעל הבמה של הלוגוס.

"באים אותך לקחת (סוסים)" הופיע באלבום היחיד של יוסי, שיצא ב-1992, שנה אחרי מותו.

אולי נעבור ב

.
המדפים כבר עמוסים

בדגמי אלפיים-ושבע

(הקטלוג וודאי בדרך אליי),

אלפי קרטונים לבנים עם שמות

בשוודית שנשמעים אותו הדבר

וברגים בגדלים שונים

ופתקים ועפרונות

ויש פה מישהו שיכול לעזור?!

 

עוברים במבוך הסבוך הקרוי

.

גיליתי שם דרך קיצור

שמדלגת על המיטות והספות

(אם כי לפעמים זה מאוד נוח).

אפשר ישר להצטופף עם כל עםישראל

ולמשש כוסות וסכו"מים

ופלייסמנטים בכל מיני צבעים

ופרחים מפלסטיק

ועוד פעם חסר בדיוק מה שאני צריך?!

 

אני לא חוזר יותר ל

.

לא מעניין אותי אפילו לשמוע

על המבצעים ועל אפשרויות ההרכבה

(מעניין אם כשמרכיבים לך זה עדיין מתנדנד).

בפעם הבאה אסתפק רק במבט חטוף מהחלון

בשלט הצהוב-כחול המתנשא,

במחשבות על בית מעוצב

בחלומות בחלקים קטנים

ומי אמר שאי אפשר למצוא אושר סתם כך בנגרייה?!

 

בית איקאה בצומת פולג, באדיבות אתר קקטוס

 

נכתב לפרוייקט של גברת-עם-סלים.

 

באתר של, הרשת השבדית לריהוט ועיצוב הבית, אפשר למצוא הכל אודות פילוסופית העיצוב שלה, לראות את המוצרים ו"לקבל השראה ורעיונות חדשים שיהפכו את חיי היומיום שלכם לחיים טובים יותר".

קטלוג  מודפס מדי שנה ב-55 מהדורות, ב-27 שפות, והוא מופץ במהלך חודש אוגוסט ב- 35 מדינות בעולם ב-175 מיליון עותקים.
לפי  ישראל הקטלוג כבר בדרך אליכם. אז מתי אתם עוברים ב?!

אני מוצא שאני מתקשה לומר שהכל טוב

אל תסתכלו עליי כך כאילו שהכל טוב

כי עיניי רואות דרך כל העמדות-הפנים

אבל אתם לא מסוגלים לראות את תוצאות המעשים

אתם חושבים שהחיים זולים וקלים לניצול

ההסטוריה חוזרת על עצמה, וזה כל-כך מסריח שממש אפשר להריח

ובעוד האנשים ישנים ונוח להם מדי מכדי להתמודד עם זה עכשיו

החיים שלהם כל-כך לא שלמים ששום דבר לא יכול להחליף אותם

ובעוד האנשים ישנים ונוח להם מדי מכדי להתמודד עם זה עכשיו

החיים שלכם כל-כך לא שלמים ששום דבר לא יכול להחליף אותם

 

אל תרגזו, אני אומר, על החוקים האלה שיצר אדם

כי כמו שכתוב בתנ"ך הדם יהיה על ידם

ומה שאני חייב לומר זה

מִרדוּ

כל עוד היום עדיין היום

בטוב בִּחרוּ

 

זה לא יכול להמשיך ככה

בִּחרוּ בטוב, בטוב בִּחרוּ

ובעוד האנשים ישנים ונוח להם מדי מכדי להתמודד עם זה עכשיו

החיים שלכם כל-כך לא שלמים ששום דבר לא יכול להחליף אותם

ומה שאני חייב לומר הוא

מִרדוּ

מִרדוּ

מִרדוּ

 

הביעו חרטה

בזבזנו מספיק את הזמן אתמול

מִרדוּ

התעוררו

אנחנו חייבים להרוס כדי לבנות מחדש הכל

 

התעוררו, הגיע הזמן

האם אתם, האם אתם מסופקים?

מִרדוּ

מדוע שלא תמרדו?

מדוע אתם לא מורדים?!

 

                                             (מלים: לורין היל)

 

 

 

 

אמאדו ביילו דיאלו, צעיר מוסלמי מגיניאה שבאפריקה, הגיע לניו-יורק כדי ללמוד מדעי המחשב, אך לא נרשם ללימודים. במקום זה הוא עסק במכירה של שטויות במדרכות רח' 14 ביום ובלימודים בלילה. בחודש פברואר 1999 זיהו ארבעה שוטרים מהיחידה למניעת הפשע ברחובות בטעות את דיאלו כאנס סדרתי אחריו נערך מצוד וניגשו אליו. הם לבשו בגדים אזרחיים עליהם התנוססו מגני השוטר שלהם. השוטרים טענו כי דיאלו ברח מהם, ובעודו ברוח שלח את ידו אל תוך מעילו, לכאורה כדי להוציא כלי נשק. השוטרים ירו בו ארבעים ואחת יריות. הוא נהרג במקום. בדיעבד התברר שהוא שלח את ידו כדי להוציא את ארנקו.

 

השוטרים הורשעו ברצח מדרגה שניה וברשלנות פושעת. תשעה חודשים לאחר-מכן בית-דין לערעורים ביטל את המשפט בטענה שלא היה הוגן. חודשיים לאחר מכן חבר מושבעים חדש זיכה לחלוטין את השוטרים. בתגובה הגישה אמו של דיאלו תביעה כנגד העיר ניו-יורק והשוטרים על 61 מליון דולר. בסופו של דבר הושגה פשרה בסך 3 מליון. יתר על כן, היחידה למלחמה בפשע ברחובות פורקה.

 

הרצח של דיאלו השפיע על אמנים רבים בארצות-הברית, וביניהם ברוס ספרינגסטין שביצע בסיבוב ההופעות שלו בשנת 2000 את "American Skin (41 Shots)", ווייקלאף ז'אן כלל שיר בשם "Diallo" באלבומו "The Eclectic". הגדילה לעשות לורין היל, שותפתו של ז'אן לפוג'יז, שכתבה בתגובה את "I Find It Hard To Say [Rebel]" וביצעה אותו לראשונה במופע האנפלאד שלה שהקליטה עבור רשת MTV (MTV Unplugged 2.0). בהופעה סיפרה היל שהיא כתבה את השיר בעקבות כל מה שקרה אחרי הרצח של דיאלו, אך ביקשה מהקהל שלא יבין אותה לא נכון וייצא שוב לרחובות.

 

---

 

ואתם, אתם מסוגלים לומר לי שהכל טוב?!   אתם מסוגלים לראות את תוצאות המעשים שלנו?   אתם מסוגלים להבין שההסטוריה חוזרת על עצמה ונהיה פה ממש מסריח שאי אפשר כבר להריח?!

כולנו ישנים, ונוח לנו מדי מכדי להתמודד עם זה עכשיו. כולנו עסוקים בלהתרגז על אחרים – חברי כנסת, ראשי ממשלה, מנהלי חברות – אבל מה אנחנו עושים כדי לשנות את המצב?!  

 

גם אני שכנעתי את כל החברים להצביע לתקוות-שווא כאלו ואחרות, ואני קצת מתבייש בזה עכשיו (אם כי לא ממש מופתע), אבל אני מבין עכשיו שהגיעו מים עד נפש – הגיע הזמן למרוד. כל עוד היום עדיין היום – למרוד. כי זה לא יכול להמשיך ככה. להביע חרטה, על שבזבזנו מספיק את הזמן אתמול, להרוס ולבנות מחדש הכל. התעוררו. הגיע הזמן. מדוע שלא תמרדו?  מדוע אנחנו לא מורדים?!  מִרדוּ!!!

בפעם הקודמת ניסיתי לצעוק. וצעקתי גם קודם. הפעם אני מנסה לצחוק. לכו תדעו – אולי זה יעזור…

* * *

מתוך קלטת הילדים החדשה, "ממשלה חברתית, שר רווחה ועוד גוזמאות שהפריחו כאן לפני הבחירות", הנה הלהיט שכבש את צמרות הביטוח הלאומי – "עני נשאר עני"*:

לרוב אני עצוב / ולפעמים בוכה.
לרוב אני ברחוב / ולפעמים מוצא מחסה.
לפעמים אני שבע / אבל לרוב – רעב,
לרוב אני כועס / ולפעמים – אוהב.

אבל
אני תמיד נשאר עני
תמיד נשאר עני
תמיד נשאר
עני!

לרוב אני קטן / ולפעמים – בכלל נעלם.
לרוב אני שותק / אפילו – פחדן.
לפעמים אני ביחד / אבל לרוב – לבד,
לפעמים אני באמצע / אבל לרוב – בצד.

אבל
אני תמיד נשאר עני
תמיד נשאר עני
תמיד נשאר
עני!

כי
עני תמיד נשאר עני
תמיד נשאר עני
תמיד נשאר
עני!

וזכרו, ילדים, זה יכול גם להיות השיר שלכם – היום עני, מחר אתם!!!

 

* מבוסס על מלים של דתיה בן דור, כמובן…

"שבעה חטאים קטלניים, גם לנצח שבע דרכים

שבעה שבילים קדושים לגיהנום, והמסעות שלך מתחילים

שבעה מורדות, שבע תקוות מדממות

שבע הן הלהבות הבוערות, שבע התשוקות…"

                                                          (מתוך MoonChild של Iron Maiden)

 

 

רציתי כבר מזמן לכתוב משהו על שערוריות הבקדייטינג (מה זה?), שמאיימות לקבור בזה אחר זה את מיטב מנהלי ההייטק הישראלים. זה התחיל עם אמנון לנדן ממרקורי, שנבחר ליזם השנה של מגזין "פורבס", והלך הביתה בבושת פנים (אם כי עשיר למכביר), המשיך עם שפע של שמועות וחשדות, והתפוצץ בפנים של כולנו עם קובי אלכסנדר מקומברס שהוא כעת רשמית מבוקש על ידי ה-FBI האמריקאי בעבירות מרמה חמורות.

 

בשבועון של "הסמן" (מהדורת הדפוס) פורסם בסוף השבוע הקודם שהרווח שאלכסנדר השיג ממעשי הרמייה שלו הסתכם בכ-9 מליון דולר מתוך כ-150 מליון דולר שהוא הרוויח ביושר מהצלחתה של קומברס מאז הקמתה ועד היום (בעזרת האופציות שקיבל, או יותר נכון העניק לעצמו, כחוק). למה, אם כן, נדרש מי שהרוויח כ-150 מליון דולר להסתכן בפלילים עבור עוד עשרה מליון דולר?!   בחרו אתם את התשובה הנכונה: א) חמדנות  ב) שחצנות  ג) אדישות לזולת ד) כל התשובות נכונות.

 

אלכסנדר, כמו לנדן וכמו אחרים, היה איש עשיר, עשיר מכדי שיוכל לבזבז, עוד לפני עניין הבקדייטינג (אגב, כדאי לציין כי בעוד שב"קומברס" נהנו מההונאה בעיקר הבכירים מאוד, ב"מרקורי" נהנו מהעניין כל העובדים…). עם זאת, בהחלט ייתכן שהחמדנות העבירה אותו על דעתו, והוא – איש כספים מהולל – חטא בלקחת קצת, רק קצת, יותר לכיסו. החמדנות היא תכונה מאוד דומיננטית בהייטק בכלל ובהייטק הישראלי בפרט. ראיתי את זה אצל יזמים שחמדו את כספם של המשקיעים בתואנות שווא, אצל עובדים שחמדו את כספם של המעסיקים בתואנות שווא, אצל לקוחות, אצל ספקים, אצל כולם. זה לא מפתיע, אם כן, שלצמרת, אליה מגיעים המוכשרים ביותר, מגיעים גם החמדנים ביותר.

 

סביר להניח שמדובר במקרה של אלכסנדר, כמו גם במקרה של לנדן, גם בשחצנות הישראלית המפורסמת, בתופסת תחושות ה"סמוך" ו"יהיה בסדר" המפורסמות שלנו. זה לא יפתיע אותי בכלל לגלות כי בשני המקרים לא האמינו המנכ"לים כי מישהו (במקרה הזה פרופסור משועמם) יעלה על ה"פטנט" שלהם ויוכיח בעזרת מעט סטטיסטיקה כי משהו לא חוקי ולא מתקבל על הדעת התרחש בכל הנוגע להענקת אופציות בחברות הללו. במקרה של אלכסנדר, שהעניק אופציות לעובדים שלא היו קיימים כדי להגדיל את בנק האופציות לעובדיו הבכירים (ולו עצמו), הרי שכאן מדובר בשחצנות יתרה, שכן הוא הונה גם את רואי החשבון שלו עצמו, והניח כי לא יגלו את מעשיו אלה.

 

מה שהכי מדהים זו האדישות לזולת, כלומר לעובדים – קטנים כגדולים – שמאפיינת את מעשיו של אלכסנדר, אבל גם את לנדן. מעשיהם יכלו להוביל לקריסת החברה, לשליחתם הביתה של אלפי עובדים בחברות הענק אותן ניהלו, ובכל-זאת זה לא מנע מאיש מהם לעשות את המעשים הנלוזים אותם עשו. העובדה שמנהלים מבטלים את העובדים שמתחתיהם, לא מתייחסים אליהם ומסכנים את עתידם בהחלטות מסוכנות, גם היא עניין רווח בהייטק בכלל ובהייטק הישראלי בפרט.

 

וכך, עם שלושה מתוך שבעה חטאים (אולי יותר…) אלכסנדר ולנדן, כמו אולי אחרים שטרם נחשפו, קברו את סיפור ההצלחה המטאורי האישי שלהם, לקחת סטארט-אפ קטן ולהפוך אותו לחברת ענק מצליחה ומובילה, תחת עברות קטנות, מטופשות ובלתי-מוצלחות. ייתכן שהם הפכו ויישארו לאנשים עשירים מאוד בעקבות העניין הזה. אולי אפילו ייתפסו כ"חכמים גדולים", כדמויות להעריץ. אבל השורה התחתונה היא שעל שניהם יודבק מעתה אות קין, שישכיח לעד את כל פועלם המרשים (ומי שלא מאמין מוזמן לגגל את שמותיהם ולראות איזה תוכן הוא מקבל…).

 

מאז שנכוויתי אני ברותחין עם שחיתות בתוך חברה בה עבדתי, תופעות כאלה של אי-יושר, הנובע משחצנות, חמדנות ואדישות לזולת, חורות לי ביותר. אם אכן יוסגר קובי אלכסנדר לארצות-הברית וייאלץ לשבת בכלא אמריקאי על פשעיו, ייתכן כי סוף-סוף יגיע לענף ההייטק הזעזוע המוסרי לו הוא זקוק, ואנשים גדולים יתחילו לכוון את כשרונם ומרצם לעשיית ממון רב אבל באופן חוקי. עד אז, כדאי לתלות בכל חדר הנהלה את תמונתו של קובי אלכסנדר והכותרת "Wanted" מעליו, למען יראו מנהלינו וייראו.

כבר כתבתי כאן כמה פעמים שאני משתדל לקנות את כל המוסיקה הישראלית שלי (וגם חלק מהלועזית, כשאין לי כוח לחכות למשלוח של דג'נגוס) במוזיקהנטו.

לא, אין לי מניות שם (וחבל, אולי) אבל האנשים הטובים מהחנות בלונדון מיניסטור פשוט מחזיקים מוזיקה טובה, מוכרים אותה בזול (יחסית) ונותנים יופי של שירות (גם באינטרנט, גם בחנות).
מבחינתי זה פשוט – אני מזמין באתר ובא לקחת מהחנות. שילוב מושלם בין שני העולמות (נוח, שקט, אין דמי משלוח, יש אופציה להצצה במדפים העמוסים).

ועכשיו מוזיקהנטו יוצאת במבצע תחת הכותרת הלא ממש מוצלחת "להיטים במחירים ללא תחרות". לא מוצלחת כי "להיטים" מזכיר אלבומים נלוזים ועמוסי רייטינג (ולי, אישית, את עופר נחשון…), ואילו הרשימה המלאה מסגירה אוסף של פנינים, שבהחלט שווה לקחת הביתה אם אין לכם עדיין (איך אין לכם? תתביישו…!!!).

יש ברשימה את "בשדות", האלבום הכל-כך מבוקש (ודרוש) של גבריאל בלחסן (ב-40 ש"ח בלבד!!!), את החדש של טל גורדון ושל דן תורן ושל דפנה והעוגיות (ביקורת בקרוב…) ושל הג'ירפות, את "אדם" של אלי מגן, החדש של ניל יאנג ושל Mew ושל מתיסיהו, את השלישייה אותה היללתי בפסח – (Days of Hunger של גבע אלון, "על המשמרת" של פורטיסחרוף ו"30" של צורף וכהן) את החדשים של סיוון שביט והדג נחש, את "אחד חלקי אחד" ודפש מוד האחרון, האלבום הנהדר של Funset (איך עוד לא כתבתי ביקורת?!) והאלבומים האחרונים הנהדרים של אביתר בנאי וברי סחרוף ורע מוכיח, את מטרופולין והאוסף של יוני רכטר, "יציאה" של שלום חנוך ומשה לוי ואלבום ההופעה הכפול של ברי סחרוף, את האוסף של מאיר בנאי ואת Twilight של הטויילייט סינגרז. ועוד ועוד ועוד.

 

בקיצור, לקראת החגים, סוף השנה ותחילתה של שנה חדשה, ובכלל כדי להתרענן ולהתחדש, עשו לעצמכם טובה וקנו קצת מוסיקה. נטו. אני כבר קניתי…  

כולם יודעים שהקוביות כבר מוכנות

 

כולם מגלגלים ומחזיקים את האצבעות

כולם יודעים שהמלחמה נגמרה

כולם יודעים שהטובים הפסידו בה

כולם יודעים שמכרו את הקרב

העני נשאר עני, העשיר זוכה בעושר רב

ככה זה בחיים

כולם יודעים

 

כולם יודעים שהספינה טובעת

כולם יודעים שרב-החובל שיקר

לכולם יודעים את תחושת השבר שבוקעת

כאילו אבא שלהם או הכלב שלהם איננו יותר

כולם מדברים לכיסים שלהם בלבד

כולם רוצים קופסה של שוקולוד

וורד עם גבעול יפה ועלים

כולם יודעים

                                 (מתוך "כולם יודעים"* לליאונרד כהן)

 

ואני שואל – אם כולם יודעים שככה זה, שהמלחמה נגמרה והטובים הפסידו, שהספינה טובעת ורב-החובל שיקר, אם לכולם יש את תחושת השבר הבוקעת, איך, לעזאזל, אנחנו עוד לא קמים ועושים משהו בעניין הזה?! 

"ככה זה בחיים" זו תשובה של מפסידנים. אם אתה לא חלק מהפתרון, אתה חלק מהבעיה.*

 

* "כולם יודעים", שהופיע במקור באלבום "I’m Your Man" של ליאונרד כהן מ-1988, בגרסת כיסוי של Concrete Blonde,  פתח את הסרט "Pump Up The Volume" (בעברית: "רדיו חזק") שיצא ב-1990 והפך אותי רשמית למעריץ של ליאונרד כהן.

** ציטוט המיוחס להנרי טילמן.