הראה לי את צמידך ואומר לך מי אתה… (רמז: טיפש!)




"כל זה התחיל אולי בארץ של אגדות. במערה אפלה בעולם מיתולוגי, מוקף בהוביטים וברוחות רפאים, השקיף שר הצמידים על המין האנושי הנאנק בבדידותו ואמר: "מסכנים בני האדם, אין איש או אלוקים שרואה אותם או מקשיב להם, הבה נחלק להם צמידים בצבעים שונים, ואולי אז מישהו יבחין בהם סוף סוף".  

"רעיון מצוין", אמר הוביט גמדי תמים. וכך הומטרו בן לילה מיליוני צמידים מהשמים בהפקת ענק שאמורה לסמן את המין האנושי, ואיש עדיין אינו יודע אם מדובר בגאולה ובמזור או במזימה נכלולית נוספת של כוחות על-טבעיים הנשגבים מבינתנו…"



 


 


מודה ומתוודה – אדם לא טרנדי אני. בגילי המתקדם אני שומע על רוב הטרנדים דרך העיתונים, ולעתים כלל אינני שומע עליהם, עד שהם הופכים לחדשות של אתמול ו/או מופיעים אצל גיא פינס. כך שאין להתפלא על שגם את טרנד הצמידים פיספסתי כמעט לגמרי, והתוודעתי אליו ממש באיחור (כך נראה לי, לפחות. זה עוד להיט?).


 


בעיה יותר בעייתית שלי היא האיש הקטן והנון-קונפורמיסט שיושב בתוכי וממלמל כל הזמן דברי תוכחה כנגד ההליכה בתלם. רוב הזמן אני מצליח להתגבר עליו (אחרי הכל, קשה לקרוא לי "מורד"), ובכל זאת לעתים הוא משכנע אותי בצדקתו, ואז שנינו הולכים יחד, שלובי זרועות, אל השקיעה, מרוצים ומרדנים.


במקרה של הצמידים הצבעוניים, האיש הקטן כבש אותי ללא בעיה. עם עזרה קטנה, כמובן, ממר יהונתן גפן.


 


 


"…מה כבר אפשר להגיד לאדם שאתה כבר מכיר לפי הצבע, וצמיד הפלסטיק שלו משמיע בלי קול את צעקתו הצודקת לדעתו. שערו בנפשכם פגישה של עונדים בקפה השכונתי או בלובי של מלון. כל אחד וצמידו, ואתה רק צריך לדעת מה הצבע רוצה להגיד לך וכך, בעולם החלול והמפחיד, שבו דעתו של היחיד כבר אינה מזיזה כלום לאף אחד, לומדים בני האדם לסמן את עצמם בצמידים שיוכיחו לא רק שיש להם מה להגיד, הם גם קיימים, ואם אין להם השפעה, לפחות יש להם צבע…"


 


 


                צילום: טלי שני ל"הארץ"


 


כן, אני רואה אותם בקפה השכונתי או ברחוב, כל אחד וצמידו, וקשה לי שלא לסנן לעברם מבט מזלזל, בבחינת הראה לי את צמידך ואומר לך מי אתה (רמז: טיפש!).  מצד שני, בראש כבר מתגלגל השלב הבא במהפך – חולצות שיעידו על הדעה הפוליטית של בעליהן (אופס, כבר יש…), מכוניות שיעידו על ההכנסה של בעליהן (אה, בעצם זה כבר ממילא ככה…), כובעים שיעידו על הטעם המיני של כל החובש/ת אותם (סוף סוף סטארט-אפ!!!  למשל, כובע אדום תחבוש מי שאוהבת גברים גבוהים, חסונים, וחוטאים בכתיבת בלוג… J).


 


מה שעוד מצחיק/מבלבל בכל הסיפור הזה הוא שלכל צבע יש כבר יותר ממשמעות אחת, וכך למעשה ממש קשה לדעת מה (לעזאזל) רוצה ממני האיש ההוא עם הצמיד. נגיד, צמיד ירוק – אתה בעד איכות הסביבה או תרומת איברים?  סרטן הדם או מלחמה בסרטן?    צמיד אדום, למשל, לובשים תומכי בוש והפועלים למלחמה באיידס. שלא לדבר על הכתום, שאוטומטית מעלה לי את הסעיף, אבל הוא בעצם גם צמיד המודעות לפגיעה עצמית (מה שאגב לא היה מזיק בכלל לחבר'ה מגוש קטיף…).


 


ולא שהמטרות לא נעלות. להיפך. סרטן, מלחמה בגזענות, איידס, תאונות דרכים – הכל טוב ויפה. אבל רבאק – מאמינים במטרה?   אל תשקיעו 5 שקלים בצמיד. תתרמו את הכסף ישר לגוף הנכון, או יותר טוב מזה – לכו תעזרו, תתנדבו, תשקיעו זמן ומרץ. זה שבזבזתם 5 שקלים ושמתם את הצמיד על היד לא עושה בעצם שום-דבר. למען האמת, זה מזכיר לי את השכנים שלי (הפרטים חסויים) שתולים את כל הקבלות של כל התרומות שהם אי פעם תרמו על דלת הכניסה לבית שלהם (לא הבנתי אם זה כדי להפחיד את המתרימים הבאים או כדי לשדר לעולם שהם פילנטרופים רציניים).


 


הטרנד הזה, ככל טרנד, יחזיק חודש-חודשיים ויתפוגג. אני מבטיח לכם. בארה"ב הפכה כבר הפילנטרופיה בגרוש לנרקסיזם בגרוש, והצמיד הפופולרי ביותר הוא הצמיד של mynamelets – בצבעים, עם שמות פופולריים של בנות מצד אחד, ואמרה נרקסיסטית ידועה ("לעצמך שמור אמונים", שייקספיר) בצד השני. בעוד חודש, חודשיים, שנה או עשר, כשתסתכלו במגירה ותמצאו את הצמיד איתו הלכתם פעם, נראה שעדיף כבר שזה יהיה צמיד עם השם שלכם ולא איזה צמיד ירוק, שמזמן שכחתם מה היתה מטרתו, ויהיה פאתטי אז כמו שהוא פאתטי היום.


 


"…ואולי איזו דמות רפאים משקיפה… מלמעלה ואומרת להוביטים הגמדיים: "זה הצליח, חברים! המין האנושי לא יצעק יותר, רק יענוד". ואל תתפלאו אם בקרוב יהיה גם סרט, 'שר הצמידים ואחוות המטומטמים', שייקח לפחות חמישה אוסקרים!"  
                                                                                                                    (מתוך "שר הצמידים" ליהונתן גפן)  


 

תורת היחסות של הכאב


מוקדש לישו (עם ו קצרה)


 


 



                                                                                                            צער / אן פופרוול


 


אני מודדת כל צער / אמילי דיקנסון


 


אני מודדת כל צער שאני פוגשת


בעיניים צרות, בוחנות.


אני תוהה אם הוא שוקל כמו שלי


או שמא הוא קל יותר.


 


אני תוהה אם הוא נישא זמן רב,


או שמא רק החל?


אינני יכולה לשים תאריך על שלי,


הכאב מרגיש כה ותיק.


 


אני תוהה אם זה כואב לחיות,


ואם הם צריכים לנסות,


והאם, אם רק יכלו לבחור,


היו מעדיפים למות.


 


אני רואה שחלק – שהפכו סובלניים מזמן –


במשך הזמן חידשו את חיוכם,


מעין חיקוי של אור


הניזון מכה מעט שמן.


 


אני תוהה אם, כשהשנים יחלפו,


אלפים אחדים, בצד הנפגע


שכאבו מוקדם, חלוף הזמן


יהיה להם לאיזה מזור.


 


או שהם ימשיכו לסחוב את הכאב


לאורך מאות שנים של עצבים חשופים


פתוחים לכאב גדול יותר


בניגוד חד לאהבה.


 


האבלים – יש רבים מהם, כך נאמר לי


והסיבות שונות


המוות – הוא רק אחת, ומגיע פעם אחת,


רק תופס את העיניים


 


יש אבל של רצון ואבל של קור –


כזה שמכנים "ייאוש".


יש גלות מעיניים מקומיות,


למול אוויר טבעי.


 


ולמרות שאני לא מנחשת את הסוג


נכון – עדיין עבורי


הוא מציע נחמה חודרת


כשאני חולפת עם הכאב שלי


 


למנות את האופנים שיש לצלב


ואיך הם בדרך-כלל נראים,


עדיין מניחה בהשתאות


שחלקם הם כמו שלי.


 


 


 


 


אמילי דיקנסון נולדה ב-1830 באמהרסט, מסצ'וסטס. היא התבודדה בביתה במשך רוב חייה, והרבתה לכתוב על הבדידות שלה ועל האפשרויות לאושר. היא מעולם לא זכתה להכרה בחייה. היא השאירה מאחוריה 1776 (!!!) שירים, ונחשבת כיום לאחת מהמשוררות האמריקאיות הגדולות בכל הזמנים.


 


בשיר "I Measure Every Grief I Meet" נתקלתי לראשונה באלבום הנפלא "אין לבחור" של פוליאנה פראנק (כתבתי עליו מעט כאן. אולי ראוי שאכתוב יותר…). הלחן היוצא מן-הכלל של שרון בן עזר, השירה הנהדרת שלה והעיבוד הנקי והחד גרמו לטקסט הזה להיחרט אצלי בלב, ואני נוהג לשוב ולקרוא בו מדי פעם, לשוב ולשמוע אותו, כדי להנות מהמלים הנהדרות והמסר האוניברסלי שהן מביאות.


 


השיר נכתב במקור על המאבק ההסטורי והנמשך של נשים להכרה ולשוויון. עם זאת, אני חושב שהדרך שבה דיקנסון מטפלת בכאב ובצער הפרטי, במידתיות שלו וביחסיות שלו אל מול הכאב והצער שכל אחד מאיתנו סוחב – כמו צלב – מדוייקת להפליא וניתנת להשלכה על כל כאב וצער, יהיו אשר יהיו. מעין תורת היחסות של הכאב, אם תרצו.


 

תורת היחסות של הכאב


מוקדש לישו (עם ו קצרה)


 


 



                                                                                                            צער / אן פופרוול


 


אני מודדת כל צער / אמילי דיקנסון


 


אני מודדת כל צער שאני פוגשת


בעיניים צרות, בוחנות.


אני תוהה אם הוא שוקל כמו שלי


או שמא הוא קל יותר.


 


אני תוהה אם הוא נישא זמן רב,


או שמא רק החל?


אינני יכולה לשים תאריך על שלי,


הכאב מרגיש כה ותיק.


 


אני תוהה אם זה כואב לחיות,


ואם הם צריכים לנסות,


והאם, אם רק יכלו לבחור,


היו מעדיפים למות.


 


אני רואה שחלק – שהפכו סובלניים מזמן –


במשך הזמן חידשו את חיוכם,


מעין חיקוי של אור


הניזון מכה מעט שמן.


 


אני תוהה אם, כשהשנים יחלפו,


אלפים אחדים, בצד הנפגע


שכאבו מוקדם, חלוף הזמן


יהיה להם לאיזה מזור.


 


או שהם ימשיכו לסחוב את הכאב


לאורך מאות שנים של עצבים חשופים


פתוחים לכאב גדול יותר


בניגוד חד לאהבה.


 


האבלים – יש רבים מהם, כך נאמר לי


והסיבות שונות


המוות – הוא רק אחת, ומגיע פעם אחת,


רק תופס את העיניים


 


יש אבל של רצון ואבל של קור –


כזה שמכנים "ייאוש".


יש גלות מעיניים מקומיות,


למול אוויר טבעי.


 


ולמרות שאני לא מנחשת את הסוג


נכון – עדיין עבורי


הוא מציע נחמה חודרת


כשאני חולפת עם הכאב שלי


 


למנות את האופנים שיש לצלב


ואיך הם בדרך-כלל נראים,


עדיין מניחה בהשתאות


שחלקם הם כמו שלי.


 


 


 


 


אמילי דיקנסון נולדה ב-1830 באמהרסט, מסצ'וסטס. היא התבודדה בביתה במשך רוב חייה, והרבתה לכתוב על הבדידות שלה ועל האפשרויות לאושר. היא מעולם לא זכתה להכרה בחייה. היא השאירה מאחוריה 1776 (!!!) שירים, ונחשבת כיום לאחת מהמשוררות האמריקאיות הגדולות בכל הזמנים.


 


בשיר "I Measure Every Grief I Meet" נתקלתי לראשונה באלבום הנפלא "אין לבחור" של פוליאנה פראנק (כתבתי עליו מעט כאן. אולי ראוי שאכתוב יותר…). הלחן היוצא מן-הכלל של שרון בן עזר, השירה הנהדרת שלה והעיבוד הנקי והחד גרמו לטקסט הזה להיחרט אצלי בלב, ואני נוהג לשוב ולקרוא בו מדי פעם, לשוב ולשמוע אותו, כדי להנות מהמלים הנהדרות והמסר האוניברסלי שהן מביאות.


 


השיר נכתב במקור על המאבק ההסטורי והנמשך של נשים להכרה ולשוויון. עם זאת, אני חושב שהדרך שבה דיקנסון מטפלת בכאב ובצער הפרטי, במידתיות שלו וביחסיות שלו אל מול הכאב והצער שכל אחד מאיתנו סוחב – כמו צלב – מדוייקת להפליא וניתנת להשלכה על כל כאב וצער, יהיו אשר יהיו. מעין תורת היחסות של הכאב, אם תרצו.


 

תורת היחסות של הכאב


מוקדש לישו (עם ו קצרה)


 


 



                                                                                                            צער / אן פופרוול


 


אני מודדת כל צער / אמילי דיקנסון


 


אני מודדת כל צער שאני פוגשת


בעיניים צרות, בוחנות.


אני תוהה אם הוא שוקל כמו שלי


או שמא הוא קל יותר.


 


אני תוהה אם הוא נישא זמן רב,


או שמא רק החל?


אינני יכולה לשים תאריך על שלי,


הכאב מרגיש כה ותיק.


 


אני תוהה אם זה כואב לחיות,


ואם הם צריכים לנסות,


והאם, אם רק יכלו לבחור,


היו מעדיפים למות.


 


אני רואה שחלק – שהפכו סובלניים מזמן –


במשך הזמן חידשו את חיוכם,


מעין חיקוי של אור


הניזון מכה מעט שמן.


 


אני תוהה אם, כשהשנים יחלפו,


אלפים אחדים, בצד הנפגע


שכאבו מוקדם, חלוף הזמן


יהיה להם לאיזה מזור.


 


או שהם ימשיכו לסחוב את הכאב


לאורך מאות שנים של עצבים חשופים


פתוחים לכאב גדול יותר


בניגוד חד לאהבה.


 


האבלים – יש רבים מהם, כך נאמר לי


והסיבות שונות


המוות – הוא רק אחת, ומגיע פעם אחת,


רק תופס את העיניים


 


יש אבל של רצון ואבל של קור –


כזה שמכנים "ייאוש".


יש גלות מעיניים מקומיות,


למול אוויר טבעי.


 


ולמרות שאני לא מנחשת את הסוג


נכון – עדיין עבורי


הוא מציע נחמה חודרת


כשאני חולפת עם הכאב שלי


 


למנות את האופנים שיש לצלב


ואיך הם בדרך-כלל נראים,


עדיין מניחה בהשתאות


שחלקם הם כמו שלי.


 


 


 


 


אמילי דיקנסון נולדה ב-1830 באמהרסט, מסצ'וסטס. היא התבודדה בביתה במשך רוב חייה, והרבתה לכתוב על הבדידות שלה ועל האפשרויות לאושר. היא מעולם לא זכתה להכרה בחייה. היא השאירה מאחוריה 1776 (!!!) שירים, ונחשבת כיום לאחת מהמשוררות האמריקאיות הגדולות בכל הזמנים.


 


בשיר "I Measure Every Grief I Meet" נתקלתי לראשונה באלבום הנפלא "אין לבחור" של פוליאנה פראנק (כתבתי עליו מעט כאן. אולי ראוי שאכתוב יותר…). הלחן היוצא מן-הכלל של שרון בן עזר, השירה הנהדרת שלה והעיבוד הנקי והחד גרמו לטקסט הזה להיחרט אצלי בלב, ואני נוהג לשוב ולקרוא בו מדי פעם, לשוב ולשמוע אותו, כדי להנות מהמלים הנהדרות והמסר האוניברסלי שהן מביאות.


 


השיר נכתב במקור על המאבק ההסטורי והנמשך של נשים להכרה ולשוויון. עם זאת, אני חושב שהדרך שבה דיקנסון מטפלת בכאב ובצער הפרטי, במידתיות שלו וביחסיות שלו אל מול הכאב והצער שכל אחד מאיתנו סוחב – כמו צלב – מדוייקת להפליא וניתנת להשלכה על כל כאב וצער, יהיו אשר יהיו. מעין תורת היחסות של הכאב, אם תרצו.


 

תורת היחסות של הכאב


מוקדש לישו (עם ו קצרה)


 


 



                                                                                                            צער / אן פופרוול


 


אני מודדת כל צער / אמילי דיקנסון


 


אני מודדת כל צער שאני פוגשת


בעיניים צרות, בוחנות.


אני תוהה אם הוא שוקל כמו שלי


או שמא הוא קל יותר.


 


אני תוהה אם הוא נישא זמן רב,


או שמא רק החל?


אינני יכולה לשים תאריך על שלי,


הכאב מרגיש כה ותיק.


 


אני תוהה אם זה כואב לחיות,


ואם הם צריכים לנסות,


והאם, אם רק יכלו לבחור,


היו מעדיפים למות.


 


אני רואה שחלק – שהפכו סובלניים מזמן –


במשך הזמן חידשו את חיוכם,


מעין חיקוי של אור


הניזון מכה מעט שמן.


 


אני תוהה אם, כשהשנים יחלפו,


אלפים אחדים, בצד הנפגע


שכאבו מוקדם, חלוף הזמן


יהיה להם לאיזה מזור.


 


או שהם ימשיכו לסחוב את הכאב


לאורך מאות שנים של עצבים חשופים


פתוחים לכאב גדול יותר


בניגוד חד לאהבה.


 


האבלים – יש רבים מהם, כך נאמר לי


והסיבות שונות


המוות – הוא רק אחת, ומגיע פעם אחת,


רק תופס את העיניים


 


יש אבל של רצון ואבל של קור –


כזה שמכנים "ייאוש".


יש גלות מעיניים מקומיות,


למול אוויר טבעי.


 


ולמרות שאני לא מנחשת את הסוג


נכון – עדיין עבורי


הוא מציע נחמה חודרת


כשאני חולפת עם הכאב שלי


 


למנות את האופנים שיש לצלב


ואיך הם בדרך-כלל נראים,


עדיין מניחה בהשתאות


שחלקם הם כמו שלי.


 


 


 


 


אמילי דיקנסון נולדה ב-1830 באמהרסט, מסצ'וסטס. היא התבודדה בביתה במשך רוב חייה, והרבתה לכתוב על הבדידות שלה ועל האפשרויות לאושר. היא מעולם לא זכתה להכרה בחייה. היא השאירה מאחוריה 1776 (!!!) שירים, ונחשבת כיום לאחת מהמשוררות האמריקאיות הגדולות בכל הזמנים.


 


בשיר "I Measure Every Grief I Meet" נתקלתי לראשונה באלבום הנפלא "אין לבחור" של פוליאנה פראנק (כתבתי עליו מעט כאן. אולי ראוי שאכתוב יותר…). הלחן היוצא מן-הכלל של שרון בן עזר, השירה הנהדרת שלה והעיבוד הנקי והחד גרמו לטקסט הזה להיחרט אצלי בלב, ואני נוהג לשוב ולקרוא בו מדי פעם, לשוב ולשמוע אותו, כדי להנות מהמלים הנהדרות והמסר האוניברסלי שהן מביאות.


 


השיר נכתב במקור על המאבק ההסטורי והנמשך של נשים להכרה ולשוויון. עם זאת, אני חושב שהדרך שבה דיקנסון מטפלת בכאב ובצער הפרטי, במידתיות שלו וביחסיות שלו אל מול הכאב והצער שכל אחד מאיתנו סוחב – כמו צלב – מדוייקת להפליא וניתנת להשלכה על כל כאב וצער, יהיו אשר יהיו. מעין תורת היחסות של הכאב, אם תרצו.


 

עם הכבש הששה-עשר אני…

 


יש ילד שאבא שלו רופא
ויש ילדים שאבא שלהם חולה.
יש ילדים שאבא שלהם עני
וילדים שהמקרר שלהם תמיד מלא.


 יש ילד שאבא שלו חייט,


במעיל שלו לא תראו חורים.


ויש ילדים שאבא שלהם ספר


והם תמיד נורא מסופרים.


 


יש ילדים שאבא שלהם נהג,


על יד הבית עומד להם אוטובוס.


ויש ילד שאבא שלו ראש העיר


והוא מדבר תמיד בנימוס.


 


יש ילדים שאבא שלהם חזק.


הרבה ילדים אומרים שהאבאים שלהם גיבורים.


יש ילדים עם אבא חלק


ויש ילדים עם אבאים דוקרים.


 


יש אבאים שהולכים בשמונה לעבודה


ובחמש וחצי חוזרים,


יש אבאים שבקושי רואים.


 


ואבא שלי יושב וכותב שירים.


 


(יש ילד שאבא שלו)


 


 


בכל מיני שלבים בחיים, עד שאתה נהיה הורה, אתה אומר לעצמך עשרות פעמים: "כשאני אהיה הורה, אני אעשה ככה" או "כשאני אהיה הורה, אני בחיים לא אעשה ככה". עכשיו, בשלב הציפייה, אני מוצא את עצמי מהרהר תדירות בשאלה איך אחנך את ילדי ואיזו בדיוק מורשת – תרבותית, בעיקר – אנחיל לו.


 


כי אפשר להתווכח על הרבה דברים בנוגע להורות, ולכל אחד יש את האמת הפנימית שלו, אבל נראה לי שכולם תמימי דעים לגבי נושא אחד – מי שמפקיר את ילדיו לחינוך התרבותי הקלוקל של אמצעי התקשורת המסחריים מגדל דור של אנשים טיפשים, מתוכנתים, משעממים וחסרי תרבות. כי אלו הערכים שערוץ הילדים, הקלטות המסחריות והפסטיגלים מטפחים – כסף, קניות, מותגים, עדריות.


ואם אנחנו – כהורים – לא נתערב ונשפיע, לא נציע אלטרנטיבות, לא נחנך לערכיות ולמצוינות, לראש פתוח, לאינדיבידואליזם, אזי לילדינו לא יהיה סיכוי.


 


כשאני נחשף מדי פעמים לתכנים האינפנטיליים ו/או המסחריים אליהם נחשפים ילדים רכים בימינו, אני פשוט מזדעזע. איכותם – מבחינת תכנים, רמת הטקסטים, הלחנים – מזעזעת. מרביתם נוצרים רק כדי למכור את עצמם, פונים למכנה המשותף הנמוך ביותר ומתייחסים לילד כ-לא נעים לומר-אינפנטיל. כמו בהרבה תחומים אחרים, נראה שאין לנו אלא להתרפק על העבר, לחזור למחוזות הקסומים של ילדותנו, ולהביא משם את התכנים היפים, העמוקים, הנכונים לילדינו שלנו.


 


ובראש הרשימה הזו שלי יושב "הכבש הששה-עשר" של יהונתן גפן. כי האבא שכתב שירים – אז לאביב (כן, ההוא) ושירה – כתב ספר ילדים שמתאים גם לגדולים וזה אומר הכל. כי הוא לא התבייש להכניס לשם תכנים ח-י-נ-ו-כ-י-י-ם, מורכבים, עמוקים, אבל זה יצא לו בכל זאת מקסים וכובש. ובאלבום, האהוב עליי אף יותר מהספר, תרמו יוני רכטר (בעיקר) ודיויד ברוזה ויצחק קלפטר לחנים מרתקים ומתוקים, ויוני ודיויד ויהודית רביץ וגידי גוב ויהונתן עצמו שרים ומספרים בצורה מופלאה, בלי להתיילד ובלי להוריד רמה, מגישים מעשייה מופלאה מהרגע הראשון ("איך שיר נולד" הנהדר) ועד הרגע האחרון ("הכבש הששה-עשר" המקסים), במקצועיות ובאהבה גדולה.


 


 


 


אם במקרה אני פוגש מישהו


שלא מבין אותי או חושב שאני תינוק,


אם במקרה אני פוגש מישהו


שלא יודע לבכות או ולצחוק,


אם אני פוגש מישהו כזה,


אני תכף מספר לו על האיש הירוק:


 


היה היה פעם, בעיר ירוקה, גר לו איש אחד, איש ירוק. האיש הירוק גר בבית ירוק עם דלת ירוקה וחלונות ירוקים. היתה לו אישה ירוקה ושני ילדים ירוקים. בלילות הוא היה ישן במיטה הירוקה שלו וחולם חלומות ירוקים.


 


יום אחד קם האיש הירוק בבוקר ירוק, נעל נעליים ירוקות, לבש חולצה ירוקה ומיכנסיים ירוקים. על ראשו חבש כובע ירוק ויצא החוצה. האיש הירוק ניכנס לאוטו הירוק שלו ונסע בכביש הירוק. מצד אחד של הכביש ראה האיש ים ירוק ומצד שני המון פרחים ירוקים. זה היה יום יפה, והאיש הירוק שמח ושר שירים ירוקים ועישן סיגריה ירוקה עם עשן ירוק.


 


ואז ראה האיש הירוק שעל הכביש עומד איש כחול.


 


האיש הירוק עצר את האוטו הירוק שלו ושאל את האיש הכחול: "הי, איש כחול,מה אתה עושה פה?"


"אני?" אמר האיש הכחול, "אני מסיפור אחר".


 


(הסיפור על האיש הירוק)


 


 


עשרות שיעורי חינוך ופעולות בצופים דנו בקטעים כמו "הסיפור על האיש הירוק" ובמסר שהם, ו"הכבש" בכלל, מעבירים לילדים, אבל גם למבוגרים (ובמיוחד לילדים שהופכים למבוגרים). אני מאוד הייתי רוצה שהשירים שהילד שלי יידע בעל-פה ויזמר לעצמו יהיו שירים כמו "ברקים ורעמים" או "אני אוהב" ולא שירים כמו "מאיה מאיה היא" או המנון ערוץ הילדים.


 


יותר מזה, היות שמוסיקה היא דבר מאוד חשוב ומהותי בעולם שלי, אני בהחלט לא מתכוון לוותר עליה לגמרי לטובת ילדי הקט (סורי…). ולכן "הכבש הששה-עשר" הוא אלבום עוד יותר קסום – כי אני נהנה לשמוע אותו גם כשאני מבוגר, עוד לפני שיש לי ילד, ואהנה עוד יותר (כך נראה לי) כאשר אהיה מבוגר המשמיע אותו לילד שלו, המקנה לו את המנגינות הנהדרות והשירה היפה, ובעיקר את התכנים הלא-מתחמדים והכל-כך חכמים.


 


 


כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים


ראינו המון חנויות של נעלים


וחשבתי: אם פתאום יחליטו הנעלים


לצאת מהזכוכית ולחפש להן רגליים


יהיה פה שמח


 


כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים


ראינו חנויות צעצועים בגבעתיים


שאלו אותי "מה אתה רוצה?"


אמרתי "אופניים"


אמרו לי "בסדר. בשנה הבאה."


 


כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים


עברנו על יד איש עם חורים בגרביים


היו לו פנים עצובות, הוא נשען על מקל


אמא אמרה לי לא להסתכל, אבל הסתכלתי


 


כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים


זה היה בחורף, לפני שנתיים


מאז גדלתי, כבר יש לי אופניים


כמעט שכחתי שפעם הייתי בן שלוש


רק האיש העני עם החורים בגרביים לא יוצא לי מהראש


 


(כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים)


 


 


כן, אני רוצה שהילד שלי יכיר בקיומו של האיש העני עם החורים בגרביים בדיוק כמו את מיקומן של חנויות הצעצועים, שיידע איך שיר בא לעולם ומה עושים אבאים אחרים, שלא יפחד מרעמים וברקים (גם כאלה ממש מפחידים) ויבין שזה די עצוב לראות גן סגור, ויתאהב עד כלות בילדה הכי יפה בגן, שיש לה העיניים הכי יפות בגן. כי כשזה יקרה, אני ארגיש שבאמת הצלחתי במשהו בחינוך של ילדי הקט, וגם שיש איזה חיבור כלשהו בין הילדות שלי לילדות שלו.


 


כי איכות זו לא מלה גסה, גם חוכמה לא. וגם אם יהונתן גפן הוא קצת אאוט-סיידר כזה, ולא פוליטלי קורקט, וכל הזמן רוטן, הוא עדיין אחד מהאנשים החכמים ביותר שמסתובבים פה, ואחד מהכותבים הכי מוכשרים שאי פעם היו כאן, והספר הזה הוא – לדעתי – ללא ספק ספר שירי הילדים הטוב ביותר שקיים. ולכן אני רכשתי מבעוד מועד את האלבום הזה (אני נהנה ממנו כבר בציפייה ל…), מתאמן ומשנן גם אני את המלים והלחנים, ומוצא את עצמי מחייך כשהילדה הכי יפה בגן מחייכת ורק זה שווה הכל.


 


הילדה הכי יפה בגן


יש לה עיניים הכי יפות בגן


וצמה הכי יפה בגן


ופה הכי יפה בגן


וכמה שמביטים בה יותר


רואים שאין מה לדבר


והיא הילדה


הכי יפה, יפה בגן


 


כשהיא מחייכת


גם אני מחייכת


וכשהיא עצובה


אני לא מבינה


איך אפשר להיות עצובה


כשאת הילדה הכי יפה בגן.


 


(הילדה הכי יפה בגן)


 

חוויה שלא תרצו לפספס: Government Commissions / מוגוואי


האלבום החדש של מוגוואי נפתח בקטע קצר, שהוא בעצם מחווה גדולה, ולמעשה מהווה הקדמה לאלבום כולו – אם אתה לא בקיא במוגוואי שלך, לא תבין מיד, אבל אם יסבירו לך זה ייראה לך מאוד מעניין; אם אתה כבר מזמן מעריץ את הסקוטים המשוגעים האלה, אז תחייך חיוך רחב ותבין שהנה הם סיפקו לך עוד סיבה מצויינת לאהוב אותם עד כלות. ג'ון פיל ז"ל, האיש שכל-כך הרבה להקות חייבות לו את קיומן, ושמאז לכתו לא מזמן הפך לקלישאה פופולרית ("איך היה נראה עולם המוסיקה ללא ג'ון פיל…"), מציג את הלהקה, קצר ולעניין, "גבירותיי ורבותיי, מוגוואי!", בקולו המוכר כל-כך לכל זאטוט שגדל על ברכיו. כן, מוגוואי לא מאמינים בקלישאות, אבל מאוד מאמינים במורשת של ג'ון פיל, ובאלבום הזה, שמכיל אוסף מההקלטות שהם הקליטו באולפני ה-BBC, עבור התכניות של ג'ון פיל וסטיב לאמאק, הם מכירים – בגאווה ובגאון – בתרומה הגדולה של פיל לקריירה שלהם. איזה כיף להתחיל ככה אלבום.


 Government Commissions – משחק מלים שכזה… הפירוש המילולי הוא "עמלות ממשלתיות", אבל גם "פרסומים ממשלתיים", שהרי ה-BBC עדיין שייך לממשלה הבריטית (לא להאמין…) – הוא כאמור אוסף מסשנים שנערכו ושודרו על-ידי ה-BBC בין 1996 ל-2003, ולמעשה ליוו את מוגוואי דרך האלבומים (והאי-פיז) השונים שהוציאו בתקופה הזו, עם ייצוג הולם לכל אלבום (שני שירים לכל אלבום אולפן, בדרך כלל). כפי שכבר רמזתי לעיל, האלבום יכול להוות מבוא מעניין ומהנה למוגוואי לאלו שעוד לא זכו להכיר בגאונות שלהם, אבל הוא בעיקר תוספת מהנה על המדף למי שכבר נמנה על מעריצי להקת הפוסט-רוק הזו (איך אני שונא את ההגדרות האלה…), שכן מוגוואי – כיאה ללהקה שמחפשת כל הזמן כיוונים חדשים ושינויים – מתרחקים במתכוון מהגרסאות שהופיעו באלבומים, ולמרות שרק שני שירים (הראשון והאחרון) הוקלטו "חי", הרי שלאלבום כולו יש ניחוח "כמעט-חי" מרתק.


 


גולת הכותרת של האלבום היא ללא ספק הרצועה השישית, Like Herod. למי שעוד לא שמע שלל תשבוחות על הקטע הזה, הנה – על קצה המזלג – הסבר: מדובר בקטע שמופיע במקור באלבום המצויין Young Team (מ-1997). זהו קטע מהסוג שבונים איתו חלומות רוק'נ'רול – ארוך, מתפתח, משתנה ללא הפסקה, נפתח בשקט, שקט שמבשר רעות, עולה לאט-לאט, ואז מתפוצץ בווליום בלתי-מתקבל-על-הדעת, הגיטרות זועקות, התופים חובטים, רעש שמאיים לקרוע אותך מבפנים, רעש מרוכז, ואז שוב ירידה איטית ושקט, ובדרך הכל רפטטיבי, כמעט מדיטטיבי, מדהים. אורכה של הגרסה המופיעה כאן היא 18 דקות (!!!), כאילו מוגוואי החליטו ללכת עם הרגש עד הסוף, לא לקצר משיקולי פלסטיק, לא לרכך, לא להיכנע לתכתיבים. הליינים של הגיטרה מוכרים אך נשמעים מהפנטים יותר, הסולואים רצחניים יותר והשיאים מדהימים (נראה כאילו הקונוסולה באולפן פשוט קורסת בשלב מסויים). זו ללא ספק חגיגה לכל אוהב מוזיקה באשר הוא, ואני חייב לומר שגרסת האלבום המקורית קצת מחווירה לעומת המאמץ המרוכז והמוצלח הזה.


 


Young Team מספק גם את השיא השני באלבום הזה, לטעמי. R U Still In It היה במקור שיר אהבה-שנאה מתוק-מריר, ענן דחוס-צפוף של קלידים וגיטרה, מאסטרפיס של רגישות שרכב על טקסט נפלא שהושר על-ידי איידן מופט מ-Arab Strap. בגרסה הנוכחית השירה חסרה (וחבל, באמת חבל), אבל מצד שני הרכות והרגישות התעצמו, ניתן לשמוע טוב יותר את המוסיקה הנהדרת שמרכיבה את היצירה המדהימה הזו, וגם כאן מדובר בגרסה מעניינת ומרתקת, שעומדת בזכות עצמה (שהוקלטה, אגב, כשנה לפני יציאת האלבום).


 


גם Come On Die Young, האלבום המשובח שבא אחרי Young Team, תורם שני שירים, אחד אחרי השני, שהגם שנאמנים לרוח הגרסאות המקוריות שלהם, ממלאים אותם במשב רוח רענן של חיות וספונטניות: Kappa, שמזכיר לרגעים את "Last Night I Dreamt" של הסמיתים, קודר אך פשוט ומאוד מרגש, ו-Cody, אחת מהמוצלחות והמפורסמות שביצירות מוגוואי, המציע באופן די נדיר גם שירה (אם אפשר להגדיר את זה כך), שהיא לא פחות ממהפנטת.


 


 


 


מתוך Ten Rapid, שאיגד את הסינגלים הנהדרים שמוגוואי הוציאו לפני Young Team (בין 95' ל-97'), בחרו מוגוואי לבצע את New Paths To Helicon, חלקים 1 ו-2, שהם אולי מקטעי הגיטרה היותר מפורסמים, ודוגמה מצויינת ליכולת הנפלאה של מוגוואי לחבר גיטרה מעושנת ומלוכלכת עם מגע רך ומהפנט של פסנתר בצורה פשוט מושלמת.  זה רועש, זה קסום, זה חד-גוני מחד, עם עבודה נפלאה של גיטרה ותופים, ופתאום באמצע היצירה מגיעה המנגינה הנפלאה המונחת על מיטה של רעש ודיסטורשן, ואז שוקעת לאט לאט לתוך שינה מתוקה של פייד-אאוט. אולי ניל יאנג טעה, וזה דווקא די נחמד להיעלם אט-אט…


 


Rock Action מ-2001 היה לטעמי האלבום החלש ביותר של  מוגוואי. נראה שגם הם מסכימים, כי הוא זוכה לייצוג בודד באלבום הזה, Secret Pint, שהוא בהחלט שיר ראוי, הזוכה לגרסה נפלאה ששוב מגמדת את המקור. הנגינה נשמעת חיה ומלהיבה, השירה והפסנתר נשמעים ברור יותר וחזק יותר, והתוספת של הצ'לו מעניינת ותורמת מאוד לאווירה המלנכולית והקודרת של הקטע הזה.


 


Superheros of BMX הוא אחד הקטעים המוקדמים של מוגוואי (מתוך 4 Satin, האי-פי שיצא ב-97'), אבל הוא נותן תמונה מעניינת לגבי המקום שבו מוגוואי החלו את היצירה שלהם והמרחק הגדול שהם עברו מאז.


 


האלבום נפתח ומסתיים ברצועות מתוך Happy Songs for Happy People, האלבום האחרון של מוגוואי. Hunted Like A Freak פתח את האלבום ההוא ופותח גם את האלבום הנוכחי. יש לו יכולת נפלאה למשוך אותך לתוך העולם שמוגוואי מציעים, אולי משום שהוא בין השירים היותר מיין-סטרימיים שמוגוואי כתבו אי פעם, אם כי גם הוא מרמז, למי שמוכן לקלוט את המסרים הסמויים, מה באמת צופן העתיד למי שמוכן להתחבר למוסיקה של החבורה הסקוטית. Stop Coming To My House מסיים את האלבום באופן די דומה להתחלה שלו, מין קטע אמביינטי-כמעט, המורכב מגיטרה וקלידים, שכאילו מלווה אותך החוצה, בחזרה לעולם הנורמלי, שם אנשים לא כותבים קטעים ללא מילים ומשתדלים לתמצת רגשות לשלוש וחצי דקות שמתאימות לפלייליסט.


 


אומרים שעד שלא ראית את מוגוואי בהופעה חיה, אתה פשוט לא יכול להבין במה דברים אמורים. לאלו מאיתנו התקועים בארץ הקודש הרחוקה שמעבר לים, GC מציע הקלטות שמתקרבות – בווליום, באנרגיה, בהרגשה – לאולימפוס ההוא הבלתי מושג (עדיין…), שונות באופן מובהק מההקלטות המקוריות, אבל מגוונות מספיק כדי להוות גם מבוא מעניין וממצה לתופעה הנפלאה המכונה מוגוואי. צריך פשוט לעצום עיניים, לדמיין שמדובר בעצם בסט מופלא שמוגוואי מנגנים אצלך בסלון ופשוט לשקוע לתוך עולם אחר, דחוס, מלוכלך ומעניין. זו חוויה שלא תרצו לפספס.


 



(Mogwai, Government Commissions, Matador Records, 2005)


 


 


 – מבוסס על ביקורת משותפת של מור ושלי ב- – KZSU


 


 


*** האתר הרשמי של מוגוואי כאן והאזנה חינמית ל-Government Commisions במלואו כאן  ***


 

בונו לא יהיה נשיא הבנק העולמי, ופורטיס?!


 


החלום (או הסיוט… כמו תמיד העניין תלוי במתבונן) נגמר סופית: אתמול בערב (שני בבוקר, שעון ארה"ב) הודיע מזכיר האוצר האמריקאי, אחד ג'ון סנו, כי בונו (צריך להסביר כאן מי זה?) לא יהיה הנשיא הבא של הבנק העולמי. זהו – סולן יו2 לא יעמוד בראש אחד הגופים הכלכליים החזקים בעולם, אבל הוא לפחות היה מועמד… אתם בכלל קולטים מה זה אומר עליו, עליהם ועוד יותר מכך עלינו?


 


למי שלא מעודכן, הנה תקציר: בסוף פברואר קרא אנדרס מרטינז, עורך עמוד המאמרים של העיתון (הרציני מאוד) "לוס אנג'לס טיימס", במאמר המערכת של העיתון (!) לבנק העולמי למנות את בונו לנשיא הבנק העולמי. "אל תוטעו מהמשקפיים הצמודים והחזות המעודכנת. בונו בקי בנושאים הנוגעים למדינות הפחות-מפותחות בעולם". העיתון הזכיר את המאבק המתוקשר של בונו למען מחיקת חובות למדינות העולם השלישי, ואת התייצבותו למען המדינות האלה בפורומים כלכליים עולמיים שונים ברחבי העולם. כן, בונו מוביל כבר שנים מאבק מתוקשר למען חברה צודקת: בשירים שלו הוא מקדם ערכים חברתיים, תרבותיים וכלכליים, הוא מרבה לבקר במדינות אפריקה, ואך בחודש האחרון הוא הופיע בטקס הגראמי כשעל שרוולו הסיסמה "הפכו את העוני להסטוריה".  "אין לו דוקטורט בכלכלה", נכתב במאמר, "אבל יש מספיק כלכלנים אמיתיים בבנק העולמי כדי לייעץ לו. בונו הוא אחד הדוברים המשכנעים והמסורים ביותר למען העזרה לאפריקה בעולם המערבי".


 


"…מוות קטן


ללא כל אֶבֶל


ללא הודעה


וללא הזהרה.


תינוק… רעיון מסוכן


שכמעט נשמע הגיוני.


 


האהבה טובעת


בבאר עמוקה


כל-כך הרבה סודות


ואין למי לספר


קחי את הכסף יקירה.


עיוורון.


 


האהבה היא עיוורון


אני לא רוצה לראות


אולי  תליטי את הליל


מסביבי


הו, אהובתי.


עיוורון…"


                (האהבה היא עיוורון / יו2)


 


 


                       לא יהיה נשיא הבנק העולמי ,בונו


 


 


אז בונו לא יהיה נשיא הבנק העולמי, אבל זה היה די צפוי. ובכל זאת, עצם העובדה שקיימים מעבר לים אמנים שבכלל ראויים להיות מוזכרים כמועמדים לתפקידים כאלה, מחדד את התחושה שאצלנו הדברים פשוט אחרים. ולא שאצלנו אין צרות ובעיות להתרעם עליהם או כוונות טובות להתגייס למענן, אלא שאצלנו האמנים מאמצים את שתיקת הכבשים (כבר כתבתי על זה בתקופת הבחירות לנשיאות ארה"ב), טומנים את ראשם בחול ומסתפקים בשיחות סלון עם קוטנר או כתבות סופשבוע חושפניות על… עצמם.


 


ולא שאין מועמדים ראויים: בהחלט הייתי שמח לראות, למשל, את אהוד בנאי מצטרף לתנועה חברתית


ואפילו עומד בראשה, את נמרוד לב פועל במרץ (יותר מאשר רק לשאת נאומים) כנגד האכיפה הברוטלית וחסרת ההגיון של זכויות יוצרים ברשת, אמנים כמו יהודה פוליקר, שלמה ארצי או ריטה מופיעים למען מטרות גדולות יותר מאשר רק מעון לילדים או בית לחתולים (מטרות צודקות וחשובות אבל מעט קטנות על אמנים בסדר-גודל שכזה), ובכלל – ראוי שקולם של אמנינו הבכירים והמובחרים יישמע בכל הסוגיות, כולל אלה הכלכליות והחברתיות, באופן תדיר יותר. אני חושב שיש להם מה להגיד, אני חושב שהם אומרים את זה (כשהם כבר אומרים את זה) בצורה מרשימה, ואני חושב שזה מאוד חסר בשיח הציבורי שלנו. חבל שדברים שאהוד בנאי, למשל, אומר בנושא המתנחלים לא רואים במה מפוארת יותר מאשר הבלוג שלו (ושלי), ובדרך-כלל נותרים חבויים בין מילות השירים (שאגב, בדרך כלל, לא מצליחים, אם הם באמת מביעים מחאה כלשהי, במיוחד אם היא לא פופולרית).


 


בקיצור, אני מצפה ומייחל לרגע שבו יודיע ביביהו במסיבת עיתונאים כי פורטיס (זוכרים?) לא יהיה הנגיד הבא של בנק ישראל, ויהיו הסיבות שמורות עימו. כשזה יקרה, אולי נוכל להחשיב את עצמנו כמדינה מפותחת גם תרבותית, ובא לציון גואל.


 


(ואגב, ביבי, מי שלא רוצה את פורטיס כנגיד הבא של בנק ישראל עוד יקבל אותו כראש הממשלה… ראה הוזהרת!).


 


"…מחר ניסע להודו, טנגו בפריז


אולי נדפוק ויאגרה או את הראש בקיר


בחליפה של גוצ'י נקיף את העולם


על טראנס או מדיטציה, על ב.מ.וו גדולה


 


מחר נצא לדרך, הלילה עוד צעיר


אולי נתפוס אורגזמה או גורו בקהיר.


ביערות הגשם נחזור בשאלה


וכשנשוב הביתה אז נקבל תשובה.


 


ועד שלא נמצא את האור


אין לנו לאן לחזור


בתוך הנשמה יש חור אפל


עמוק כמו ים שחור.


כל-כך הרבה אין


יותר מדי לא


כל-כך הרבה כלום…


 


                                (ויאגרה / פורטיס)


 



                לא יהיה נגיד בנק ישראל, פורטיס


 


אדוני מתבקש להפסיק, פעם בחיים, והאמת – מגיע לכם

בשל צירוף נסיבות מצער ומפתיע, יצא שבימים האחרונים הקשבתי במשך זמן די רב לרדיו (ולא ל-88, שבדרך-כלל מנעימה את זמני).


לקח לטראומה הקשה כמה ימים כדי לחלחל ולבעבע, ועכשיו אני חייב, ממש חייב, להעיר כמה הערות אגב:


 




  • עברי לידר שלום, אדוני מתבקש להפסיק – ל-ה-פ-ס-י-ק – עם השירים המטופשים שהוא כותב. במקרה של שרית חדד זה עוד היה סביר, אבל שיתוף הפעולה ("המוצלח" לפי הקומוניקט) עם הגב' רוני סופרסטאר הוא מאוד מביך, אדוני, שלא לדבר על הכתם השחור שאדוני מצרף לרזומה שלו. העבודה שהמילים והלחן הם של אדוני מצביעים על-כך שייתכן שגם את אדוני צריך לשלוח לטירונות כלל-צה"לית מחדש למען יתבגר ויפסיק עם המסחריות הילדותית. אדוני גורם לי לחשוב ברצינות כי החומר הקודם של רוני היה איכותי ונפלא לעומת החומר הנוכחי שמספק לה אדוני, ולכן אדוני מתבקש לחדול ומיד (כבר עדיף שאדוני ימחזר שירים של אמנים מחו"ל… אדוני לפחות עושה זאת בחן, גם אם אדוני מנסה להסתיר את זה עד שהעניין מתפוצץ בפנים של אדוני). 


  התכונות הבולטות של רוני סופרסטאר


 




  • יוני בלוך ואפרת גוש שלום, אני חסיד גדול של קאברים – זה לא סוד. אפילו יש לי את הסטייה הקטנה הזו, של אהבה לקאברים מעניינים, שלוקחים את השיר המקורי והופכים אותו מהקצה אל הקצה (גבר שר שיר שבמקור שרה אישה, שיר עצוב הופך לשיר שמח וכו'). ובכל זאת, גם לי יש קווים אדומים. יש שירים שהקאבר אינו יפה להם. יש ביצועים שפשוט אסור לגעת בהם, כי אפשר רק לקלקל. "פעם בחיים" הוא שיר כזה, אתם מבינים. בכלל, לשיר עמיר לב יכולים רק יחידי סגולה (כלומר, עמיר לב בעצמו, ואביתר בנאי ברגעי חסד מסוימים), ונראה שצריכות לעבור כמה שנים טובות וכמה אריזות ענק של מרלבורו לייט עד שאפרת גוש תוכל לשיר שיר של עמיר לב כמו שצריך. "פעם בחיים"?  שורה כמו "עובר יום ועוד יום ואני לא שוכח / את היד שלך נוגעת לי בגב"???  אני מצטער, אבל זה פשוט נשמע לא אמין כשזה יוצא מהפה הענוג אך הצעיר של אפרת. עשית עבודה טובה, יוני. ההפקה נאה, הפסנתר מענג, ואני מאוד אהבתי את "לתפוס את השמיים", אבל במקרה הזה תפסת מרובה – לא תפסת. הביצוע הזה גרם לי לסגור את הרדיו בכעס – מקרה אמיתי.


 ענוגה אך צעירה – אפרת גוש


 


 




  • עורכים מוסיקליים בתחנות הרדיו השונות שלום, בימים האחרונים יצא לי להאזין לשירים אותם אתם משמיעים בתחנות שלכם, ובמיוחד אלה הישראליים, ורציתי להזכיר לכם כמה פרטים שלדעתי פרחו מזכרונכם: בחודשים האחרונים יצאו כאן כמה אלבומים ישראליים טובים שאפשר להשמיע ללא חשש בתוכניות שלכם: דודי לוי (כן, הוא הוציא אלבום שלם… לא רק את "דוד" ו"מושיקו"), שרון הולצמן (כן, ההוא מ"אין אהבה שלא פוגשת ייאוש"… יש לו אלבום שלם וטוב מאוד), אבי גרייניק, בתי. לא חיייבים להשמיע שוב ושוב את אותם הסינגלים הלעוסים שחברות התקליטים דוחפות לשולחנכם, לא חייבים ללכת רק על המובן-מאליו, עוד פעם עברי לידר/רוני/הפרוייקט של דין-דין אביב/היהודים-במופע-האקוסטי. חלאס – צאו מהקופסה, אתם עורכים מוזיקליים ולא פועלים בפס ייצור. תנו לעם רדיו עם קריצה, עם עניין, עם אהבה למוסיקה. אחרת, גם המעט שעוד מאזין לכם יילך בדרכיי ויחזור לדיסקים באוטו ולאיי-פוד באוזניות. והאמת – מגיע לכם!.


האמת – מגיע לכם!


 

נכון להיום

 


הפעם הראשונה שבה שמעתי את זהר ארגוב היתה בצבא. כלומר, שמעתי כבר לפני כן את "הפרח בגני" במספר הזדמנויות, אבל הפעם הראשונה שבה ילד שמנת שכמוני, ילד טוב רעננה, ישב והקשיב ממש לקלטת של זהר ארגוב היתה בכור ההיתוך הראשי של נוער ישראל, צה"ל.


 


בצבא גיליתי שני אמנים, שונים זה מזה כמרחק מזרח ממערב, ובכל זאת גם די דומים – מאיר אריאל וזהר ארגוב. האחד – סמל הישראליות החדשה, המתוחכם, השנון, הקיבוצניק; השני – סמל הישראליות הישנה, העממי, המקופח, הפשוט. ובכל זאת כמה סמלי ששניהם אינם כבר איתנו בגלל שטויות, טעויות אנוש, חולשות.


 


אני זוכר שכשהקשבתי לזהר ארגוב בפעם הראשונה הבנתי סוף-סוף על מה המהומה. היה לו קול מדהים, עמוק ובעל נוכחות, והוא נהנה – כיאה ל"מלך" – ממיטב הכותבים, הנגנים והמעבדים: אביהו מדינה, בעז שרעבי, ננסי ברנדס, יורם טהרלב, ג'ו עמר, עוזי חיטמן, איתן מסורי ועוד. כי בינינו – זו הצרה העיקרית של הזמר ה"מזרחי" ("ים תיכוני" אליבא דפוליטלי קורקט ספיקינג): מרבית החומר המושר לא ראוי למשמע אדם, וזאת גם כאשר מדובר במיטב הקולות. יתר על כן, אלו שכבר מצליחים פונים מייד לכיוון המיין-סטרים ("משתכנזים" בלשון העם), ולא ממשיכים להיות קול אמיתי אותנטי (ע"ע שרית חדד, איל גולן).


 


אולי בגלל  זה זהר ארגוב, 18 שנה אחרי התאבדותו בתא המעצר, נותר עדיין ה-מלך, הגעגועים אליו נמשכים והמוזיקה שלו נותרת מיוחדת ומעניינת גם היום. אני מודה שאני נהנה לשמוע את השירים שלו מפעם לפעם, שהרי זו הגרסה הכמעט יחידה למוזיקת נשמה אמיתית שיש במוסיקה הישראלית. אני אוהב מאוד את פסקול הסרט "זהר" שיצא ב-93 (גם הסרט היה נפלא) וגם את המחווה הנהדרת של זהבה בן לשיריו.


 


בימים אלה הוציאה NMC אלבום אוסף מהודר של זהר, בסדרת "המיטב", ובו באמת מיטב השירים שלו – "את לי לילה", "צל עץ תמר ואור ירח", "מה לך ילדה", "אלינור", "להיות אדם" ועוד, וזאת לכבוד יום הולדתו של זהר המתקרב ובא.


 


זהר ארגוב היה צריך להיות בן 50 לו היה בחיים, נכון להיום.


 


 


 


יום יום אני תולש מהלוח דף –
יום ראשון עצוב,
יום שני אני שמח,
ויום שלישי הוא יום חדש שבו
אשכב על הגב, אתהפך על הבטן
והמוח רץ
עובד כמו חמור, למזוזה אני עבד
והמוח רץ

יום יום אני הופך מחומר לאבק –
יום ראשון שחור,
יום שני אני זורח,
ויום שלישי כוכב חדש שבו
אשכב על הגב, אתהפך על הבטן
והמוח רץ
עובד כמו חמור, למזוזה אני עבד
והמוח רץ


יום יום אני ממתין לסוף הטוב –
יום ראשון כמעט,
יום שני את נעלמת
ויום שלישי אני לבד
ואז
שוכב על הגב, מתהפך על הבטן
והמוח רץ
עובד כמו חמור, למזוזה אני עבד
והמוח רץ


(מילים: שאול בן שאול, לחן: אבנר גדסי)