אם היום הייתי פלסטינאי הייתי ודאי מצביע לחמאס

הארץ זועקת חמאס, כפי שהגדיר זאת מצויין שכני לישרא עופר. זועקת, קרי זועקים פוליטיקאיה ועיתונאיה. זועקים, קרי נתלים בעניין זכיית החמאס בבחירות כדי לקדם את ענייניהם האישיים. ענייניהם האישיים, קרי קידום תועלתם האישית ואיסוף רייטינג.


 


מה, לעזאזל, מפתיע בנצחון של החמאס בבחירות?    על משקל הציטוט הידוע (לשמצה?) של אהוד ברק*, אם היום הייתי פלסטינאי הייתי ודאי מצביע לחמאס.  וכי למי אצביע?   לאבו-מאזן שלא מסוגל להזיז דבר וחצי דבר?   לחבריו לרשות הפלסטינאית המכהנת, שעסוקים בשחיתות ובבזבוז כספים בעוד העם שלהם רעב ללחם?  לפת"ח, שלא הביא דבר לעם הפלסטינאי, מאז חזרתו של ערפאת מטוניס?!


 


צריך לומר את זה חד וברור – כבר מזמן היה צריך העם הפלסטינאי להעיף את ההנהגה הנוכחית שלו. לטעמי, זה היה צריך לקרות עוד בימי ערפאת, אבל ערפאת היה סמל – הרבה בגלל טיפולנו הכושל בעניינו – וכל עוד ישב במוקטעה אי אפשר היה להדיחו. אבל כעת הגיע הזמן, כפי שגורסת סיסמת העבודה, וניקוי האורוות ברשות החל.


 


אני חולק על עופר בנוגע להתנתקות של ישראל, הן מעזה והן מלבנון. לטעמי, יצאנו משם מאוחר יותר ובאופן לא נחרץ מספיק, ובדרך העלינו לגדולה את החיזבאללה ואת חמאס, כפי שיוצא לנו פעמים רבות מדי לעשות. אחרי הכל, מי המליך את ערפאת?   מי מימן את הרשות הפלסטינאית המושחתת?   אם לא ידעתם, גם את החמאס אנחנו עזרנו ליצור. לפני כמה שבועות נכחתי בהרצאה מעניינת ביותר של ד"ר גיא בכור מהמרכז לחקר הטרור בהרצליה, והמלים שלו אז הוכחו כנכונות היום – אילולא נתקענו בלבנון 20 שנה, לא היה החיזבאללה הופך מחבורה של מטורללים לארגון לגיטימי ופופולרי; אילולא נתקענו בשטחים 40 שנה, לא היה החמאס מגיע להיות תנועה גדולה, פופולרית ומהשבוע גם שלטת.


 


בדיוק כמו ש"ס בבחירות של 1999, בדיוק כמו באיראן שלפני המהפכה, השחיתות ואי-שביעות הרצון מהמצב דוחקים את הציבור אל הדת, אל הקיצוניות, אל הדרך המוכתבת מלמעלה על-ידי כוהני דת פנאטים. בדיוק כמו ש"ס, ואולי גם כמו איראן בעוד כמה שנים, אם החמאס לא ישנה את דרכו, אם לא ידאג לעם הפלסטינאי כמו שצריך, הוא עלול לסיים את דרכו בדיוק כמו התנועה המרוסקת של ערפאת. הכסא נופל, הטמבל נחבט על הארץ, סוף סיפור.


 


אולמרט מיהר להכריז כי אינו רואה בחמאס פרטנר. מזכיר לכם משהו?   גם בערפאת לא ראינו פרטנר. לא רצינו אפילו לאפשר לו לחזור לשטחים. היו שרצו לראות אותו מאחורי כוונת. והיום אפי איתם, סוג של ח"כ, מבקש לחסל את הנהגת החמאס, ומנהיגינו שוקלים מה לעשות עם רשות ברשות חלאד משעל. כן, האיש שניסינו לחסל אך לא מזמן בירדן, עומד לשוב לשטחים, בדיוק כמו יאסר, להתקבל בכבוד של מנצחים ואולי להיות מנהיג העם הפלסטינאי.


 


לא הערכנו, לא חזינו, לא ידענו – תגובת מערכת הבטחון ל"הפתעה" שחולל חמאס בבחירות. האם בפעם הבאה כדי לגייס לקהיליה את מינה צמח?   אבל עכשיו זו לא שעה להתחבט בעבר ולבדוק איך שוב כשל המודיעין שלנו. עכשיו הזמן להבין, שבדומה למה שקרה כאן לפני ששים שנה, הארגון (או ארגונים) שלחמו בכובש, שסילקו אותו מארצם, הם אלו שירכיבו את הממשלה החדשה, יעמדו בראש הצבא, ינהלו את המדינה הצעירה שבדרך.


 


וזו, מבחינתי, נקודת האור היחידה בכל העניין הזה. כולי תקווה שגם בצד השני יידעו סוף-סוף לסיים את תהליך ההתבגרות. אחרי שזרקו את החלומות הגדולים, אחרי שהתפכחו מההנהגה המושחתת, הגיע הזמן להניח את הרובים ולעשות לביתם. אפשר להכריז על שביתת נשק, משהו זמני כזה (לחמישים שנה, נגיד). אפילו לא לקרוא לזה "שלום" או משהו דומה מפוצץ. ואז להתפנות ולחבוש את הפצעים, בשני הצדדים, ולשקם את כל מה שנפגע במלחמות האלה שבינינו.


 


ואם לא, אז נלך לעוד סיבוב בגלגל הדמים. אחרי הכל, כל מה שקורה כאן הוא רק סיבוב אחרי סיבוב של גלגל דמים גדול – אנחנו עושים מבצע, הם עושים פיגועים; אנחנו מגדלים דור של מתנחלים אלימים, הם מגדלים דור של שהידים. הליכוד ונתניהו המליכו את ערפאת, ערפאת הביא את שרון לשלטון, שרון העלה לגדולה את החמאס, וייתכן (חלילה וחס וחלילה) שהחמאס יחזיר לראשנו את נתניהו. גלגל, הוא שאמרתי. מה שיהיה הוא שיהיה. קהלת היה עושה מזה מטעמים. אין שום מזרח תיכון חדש תחת השמש.


 


 


 


*למאותגרים זכרונית: "אם היום הייתי נער פלסטינאי, הייתי וודאי מצטרף לארגון טרור", אחת האמירות הכנות והאמיצות שיצאו מפיו של אהוד ברק.

מֶדֵיטֶרֵנִיָה בּלוּז

– אני סובל.


– מהדי.ג'יי?


– לא, אני סובל ממֶדֵיטֶרֵנִיָה בּלוּז…


("אני לא רוקד כשעצוב"*)


 


 


אבי נולד כאן בארבעים ושמונה.


בשערו נזרקו קצוות לבנים


כסימני כניעה


וקמטים נחרשו במקומות


שהיו פעם


חלומות.


 


אין שום מזרח תיכון חדש


תחת השמש.


רק כתמים שנוספו על העור


וסדקים בשפתיים


שחרץ הזמן.


עול השנים הכריע את מי


שנולד זקוף.


 


מה שהיה הוא שיהיה.


הנה גם בשיערי כבר אפשר לראות


סימנים של שיבה.


 


 


*אני לא רוקד כשעצוב, מילים: אלון אולארצ'יק ומיכה שטרית, מתוך "רדיו בלה-בלה" של "החברים של נטאשה".

קדימה ל-120 מנדטים


 



 


"קדימה לגבולות 67" – זו הסיסמה שבחר הליכוד עבור "הקמפיין הנגטיבי" שלו.


 


עם תת-כותרת שמצטטת את אהוד אולמרט (בראיון ל"ידיעות אחרונות") באומרו שיהיה "פינוי חד צדדי של רוב השטחים", לוגו של קדימה ואפילו תמונה של אולמרט (לא מחמיאה, ובכל זאת), נדמה שבליכוד העלו קמפיין מצויין לקדימה.


 


לתשומת לב ביביהו ושאר חברי מטה הבחירות של הליכוד: עשר שנים אחרי קמפיין הפחד נגד רבין ואוסלו, הציבור הישראלי זז שמאלה, אם לא שמתם לב (או בלשונכם: התמרכז). כבר אי אפשר להפחיד אותו עם "גבולות 67", אי אפשר לאיים עליו ב"פינוי חד-צדדי" ואפילו פרס כבר לא מהלך על הציבור הזה אימים. אם לא הבנתם שם במצודת זאב את המסר שבירידה הקולוסאלית שלכם בסקרים, הרשו לי לאיית את זה עבורכם: לציבור נמאס מהפאטאליזם שלכם, מהחיים עלי חרב, מהאחזקה המאולצת והמטופשת שלנו בשטחים. די, חלאס, רוצים שקט, רוצים שלום, רוצים משהו אחר. (למשהו האחר, אגב, קראו בתקופה האחרונה אריק שרון. ובדיוק בגלל זה קדימה עוברת את סף ה-40 מנדטים).


 


אם אני הייתי מנהל הקמפיין של קדימה, הייתי מתקשר לפרסומאים של הליכוד ומבקש את הגלופה. מוריד את הצבע השחור, אולי מחליף את התמונה של אולמרט במשהו קצת יותר סימפטי, ומשתמש בקמפיין הזה כמו שהוא. "קדימה לגבולות 67" זו יופי של סיסמה, והיא יכולה להביא לקדימה עוד כמה מצביעים מהכיוון השמאלי-יותר של המרכז.


 


לאור הקמפיינים הכושלים so far של העבודה (עוד לא הגיע הזמן להחליף משרד פרסום?) ושל הליכוד (קדימה לספק עוד מנדטים לקדימה), אני הייתי שוקל במפלגת קדימה פשוט להמשיך בקו הנוכחי – למלא את הפה מים ולשתוק. בקצב הזה עד הבחירות הם עוד עשויים להגיע ל-120 מנדטים.


 


 


 


ואפרופו קמפיינים, מלה אישית לארי שמאי, סוג של עו"ד תאב פרסום: אחרי שהתרגשת מנפשו העדינה של יגאל עמיר, ואחרי שהתאהבת בעמרי שרון, נשאר לנפשך העדינה ואוהבת-האדם רק לפתח רומן עם הנשיא אחמדינג'אד ובא לציון גואל. האחות תרזה, מאחורייך!


 


 


עדכון (16:16): יצאתי פארש. מודה ומתוודה. ארי שביט, ולא ארי שמאי, הגן בחרוף נפש על עמרי שרון. זה לא משנה את העובדה ששמאי תאב פרסום או את הפליאה על האהבה של שביט לשרון, ובכל זאת… תודה למגיב שפיטלניק שהביאני עד הלום.


 

קדימה ל-120 מנדטים


 



 


"קדימה לגבולות 67" – זו הסיסמה שבחר הליכוד עבור "הקמפיין הנגטיבי" שלו.


 


עם תת-כותרת שמצטטת את אהוד אולמרט (בראיון ל"ידיעות אחרונות") באומרו שיהיה "פינוי חד צדדי של רוב השטחים", לוגו של קדימה ואפילו תמונה של אולמרט (לא מחמיאה, ובכל זאת), נדמה שבליכוד העלו קמפיין מצויין לקדימה.


 


לתשומת לב ביביהו ושאר חברי מטה הבחירות של הליכוד: עשר שנים אחרי קמפיין הפחד נגד רבין ואוסלו, הציבור הישראלי זז שמאלה, אם לא שמתם לב (או בלשונכם: התמרכז). כבר אי אפשר להפחיד אותו עם "גבולות 67", אי אפשר לאיים עליו ב"פינוי חד-צדדי" ואפילו פרס כבר לא מהלך על הציבור הזה אימים. אם לא הבנתם שם במצודת זאב את המסר שבירידה הקולוסאלית שלכם בסקרים, הרשו לי לאיית את זה עבורכם: לציבור נמאס מהפאטאליזם שלכם, מהחיים עלי חרב, מהאחזקה המאולצת והמטופשת שלנו בשטחים. די, חלאס, רוצים שקט, רוצים שלום, רוצים משהו אחר. (למשהו האחר, אגב, קראו בתקופה האחרונה אריק שרון. ובדיוק בגלל זה קדימה עוברת את סף ה-40 מנדטים).


 


אם אני הייתי מנהל הקמפיין של קדימה, הייתי מתקשר לפרסומאים של הליכוד ומבקש את הגלופה. מוריד את הצבע השחור, אולי מחליף את התמונה של אולמרט במשהו קצת יותר סימפטי, ומשתמש בקמפיין הזה כמו שהוא. "קדימה לגבולות 67" זו יופי של סיסמה, והיא יכולה להביא לקדימה עוד כמה מצביעים מהכיוון השמאלי-יותר של המרכז.


 


לאור הקמפיינים הכושלים so far של העבודה (עוד לא הגיע הזמן להחליף משרד פרסום?) ושל הליכוד (קדימה לספק עוד מנדטים לקדימה), אני הייתי שוקל במפלגת קדימה פשוט להמשיך בקו הנוכחי – למלא את הפה מים ולשתוק. בקצב הזה עד הבחירות הם עוד עשויים להגיע ל-120 מנדטים.


 


 


 


ואפרופו קמפיינים, מלה אישית לארי שמאי, סוג של עו"ד תאב פרסום: אחרי שהתרגשת מנפשו העדינה של יגאל עמיר, ואחרי שהתאהבת בעמרי שרון, נשאר לנפשך העדינה ואוהבת-האדם רק לפתח רומן עם הנשיא אחמדינג'אד ובא לציון גואל. האחות תרזה, מאחורייך!


 


 


עדכון (16:16): יצאתי פארש. מודה ומתוודה. ארי שביט, ולא ארי שמאי, הגן בחרוף נפש על עמרי שרון. זה לא משנה את העובדה ששמאי תאב פרסום או את הפליאה על האהבה של שביט לשרון, ובכל זאת… תודה למגיב שפיטלניק שהביאני עד הלום.


 

קדימה ל-120 מנדטים


 



 


"קדימה לגבולות 67" – זו הסיסמה שבחר הליכוד עבור "הקמפיין הנגטיבי" שלו.


 


עם תת-כותרת שמצטטת את אהוד אולמרט (בראיון ל"ידיעות אחרונות") באומרו שיהיה "פינוי חד צדדי של רוב השטחים", לוגו של קדימה ואפילו תמונה של אולמרט (לא מחמיאה, ובכל זאת), נדמה שבליכוד העלו קמפיין מצויין לקדימה.


 


לתשומת לב ביביהו ושאר חברי מטה הבחירות של הליכוד: עשר שנים אחרי קמפיין הפחד נגד רבין ואוסלו, הציבור הישראלי זז שמאלה, אם לא שמתם לב (או בלשונכם: התמרכז). כבר אי אפשר להפחיד אותו עם "גבולות 67", אי אפשר לאיים עליו ב"פינוי חד-צדדי" ואפילו פרס כבר לא מהלך על הציבור הזה אימים. אם לא הבנתם שם במצודת זאב את המסר שבירידה הקולוסאלית שלכם בסקרים, הרשו לי לאיית את זה עבורכם: לציבור נמאס מהפאטאליזם שלכם, מהחיים עלי חרב, מהאחזקה המאולצת והמטופשת שלנו בשטחים. די, חלאס, רוצים שקט, רוצים שלום, רוצים משהו אחר. (למשהו האחר, אגב, קראו בתקופה האחרונה אריק שרון. ובדיוק בגלל זה קדימה עוברת את סף ה-40 מנדטים).


 


אם אני הייתי מנהל הקמפיין של קדימה, הייתי מתקשר לפרסומאים של הליכוד ומבקש את הגלופה. מוריד את הצבע השחור, אולי מחליף את התמונה של אולמרט במשהו קצת יותר סימפטי, ומשתמש בקמפיין הזה כמו שהוא. "קדימה לגבולות 67" זו יופי של סיסמה, והיא יכולה להביא לקדימה עוד כמה מצביעים מהכיוון השמאלי-יותר של המרכז.


 


לאור הקמפיינים הכושלים so far של העבודה (עוד לא הגיע הזמן להחליף משרד פרסום?) ושל הליכוד (קדימה לספק עוד מנדטים לקדימה), אני הייתי שוקל במפלגת קדימה פשוט להמשיך בקו הנוכחי – למלא את הפה מים ולשתוק. בקצב הזה עד הבחירות הם עוד עשויים להגיע ל-120 מנדטים.


 


 


 


ואפרופו קמפיינים, מלה אישית לארי שמאי, סוג של עו"ד תאב פרסום: אחרי שהתרגשת מנפשו העדינה של יגאל עמיר, ואחרי שהתאהבת בעמרי שרון, נשאר לנפשך העדינה ואוהבת-האדם רק לפתח רומן עם הנשיא אחמדינג'אד ובא לציון גואל. האחות תרזה, מאחורייך!


 


 


עדכון (16:16): יצאתי פארש. מודה ומתוודה. ארי שביט, ולא ארי שמאי, הגן בחרוף נפש על עמרי שרון. זה לא משנה את העובדה ששמאי תאב פרסום או את הפליאה על האהבה של שביט לשרון, ובכל זאת… תודה למגיב שפיטלניק שהביאני עד הלום.


 

אדם עובד ועני – ניפוץ האקסיומה

אחת האקסיומות שהיו לי בתור ילד (ולמען האמת נותרה אצלי עד לא מזמן) היתה שמי שעובד לא ירעב ללחם. לטעמי, זו אקסיומה חשובה מאוד בחברה שרוצה עצמאות ותקומה. מבחינתי, האקסיומה הזו היא עניין מהותי וחשוב בעיצוב החיים – אתה משקיע בלימודים כדי למצוא עבודה, אתה נהיה בן-אדם כדי למצוא עבודה, אתה מתקדם בחיים כדי להבטיח את המשך תעסוקתך וכולי. האמונה  שכל עוד אתה עובד לא תדע מחסור היא בסיס חשוב להרגשת בטחון (גם אם היא מלווה ברקע בידיעה שמעבודה לא מתעשרים או שאם עסוקים בלעבוד אין זמן לעשות כסף…).


 


דו"ח העוני שהתפרסם בצהריים לא רק שמפריך את האקסיומה הזו, אלא שהוא נותן תמונת מצב נוראית לגבי המצב הכלכלי-חברתי במדינה: מספר הילדים העניים גדל בכמעט 100% בארבע שנות שלטונו של אריאל שרון, 20% מהמשפחות בישראל עניות, מספר העניים בישראל גדל בכ-45%, ומעל הכל –  בראש 41.5% מהמשפחות העניות בישראל עומד אדם עובד. במלים אחרות, העובדה שאדם עובד אינה עוד תעודת בטחון כנגד מחסור או דוחק.


 


אגב, ההתייחסות לתקופת שלטונות של אריאל שרון אינה מקרית: לפי דו"ח העוני השינוי הדרמטי לרעה במספר העניים ובמצבם נובע בעיקר מהעלייה החדשה במספר הישראלים שהכנסתם נמוכה מקו העוני ומהשפעת הקיצוץ בקצבאות. כן, אריק שרון (ראש הממשלה), בנימין נתניהו (שר האוצר) ואהוד אולמרט (שהחליף את שר האוצר לא מזמן והחליף את ראש הממשלה עכשיו) אחראים במידה רבה למצב הגרוע בו אנחנו נמצאים – הם סירבו להעלות את שכר המינימום, הם סייעו לבעלי ההון להמשיך ולהתעשר על חשבון הפועלים והעובדים הזמניים והם קיצצו בקצבאות. הם גם גרמו לכך ששום דבר לא השתנה בעצם מהפעם הקודמת.


 


בעוד חודשיים בערך יש בחירות, ונראה שאין שעה טובה יותר מזו לעשות סדר בעדיפויות שלנו ולהפוך את ההצבעה הקרובה על העתיד הכלכלי שלנו, ולא רק על הקיום הבטחוני-פיזי. וחוץ מזה, איזה בטחון ואיזה קיום פיזי יהיה לנו, אם לא יהיה לנו עתיד כלכלי?     בחברה שבה אנשים עובדים הם אנשים עניים המוטיבציה לעבודה נעלמת, התלות בקצבאות הולכת ומתעצמת והמרקם החברתי נשבר ומתרוקן מתוכן. זה משהו מסוכן לכולנו, אלו שנמצאים בקרבת הקו אבל גם אלו שיושבים (בינתיים) בנוח ומתסכלים על הכל מהצד.


 


אז תחשבו על זה בדרך לקלפי. ואולי בחירות 2006 יהיו בדיוק הצ'אנס שכולנו מפללים לו.


 


 


נ.ב. אסייג ואומר שאני מודע לזה שיש בישראל תת-חברות שאינן מחנכות את ילדיהן על האקסיומה דלעיל, ולכן אחראיות גם הן במידה רבה למצבן העגום. ובכל זאת, כבר מזמן אין אנו מתעסקים רק בהן, והגיע הזמן שנספיק להשתמש בעניין הזה כתירוץ לכל דבר.

עדיין שומע את קולך בלילות

למיכל ניב ז"ל


 


לעולם לא הפסד ולעולם לא נצחון


אין ממש במה לבחור


מבין הטוב והרע


דבר לא מאבדים ודבר לא מרוויחים


ועדיין הדברים לא ממש זהים


בינך וביני


 


אני משאיר מעקב צמוד על הלב הזה שלי


 


אני עדיין שומע את קולך בלילות


כשאני מכבה את כל האורות


ומנסה להירגע


אבל אין לי ממש מה לעשות


כי איני יכול בלעדייך לחיות


בכל צורה שהיא


 


אני משאיר מעקב צמוד על הלב הזה שלי


                                                                    


                                                (((I Keep a) Close Watch / John Cale


 


לחצו כאן לעוד רשימות בנושא מיכל ז"ל