רשמים משבוע באיטליה



 


(ללא כל חשיבות לסדר)


 


20 מעלות – החיים ב-20 מעלות הם חיים טובים יותר. אין ספק בכך. קשה להסביר את זה, אבל רק באירופה אני מבין כמה מחורבן המזג-אוויר שלנו. וכמה הוא קשור בכל העצבנות שלנו והדביקות והזיעה והסרחון. אחרי הכל, האיטלקים לא רחוקים כל-כך מאיתנו, הים הוא (כמעט) אותו ים, ובכל זאת להם יש קלאסה. כנראה בגלל שהם מעבירים את החיים במזג אוויר מושלם של 20 מעלות.


 


אירופה הקלאסית – איטליה היא אירופה הקלאסית, ללא ספק. הארכיטקטורה, האווירה, האנשים – אי אפשר לטעות ולחשוב שהגעת למקום אחר. בכל מקום אתה מגלה עוד פלא, עוד פינה נפלאה, עוד תמונה פנורמית מרהיבה, עוד בית קפה חלומי. יחלפו עוד אלפי שנים עד שאנחנו נתקרב לאירופה במובן הזה, לצערי.


 


אכלנו דברים טובים, שתינו דברים טובים – זה קצת קלישאה לכתוב על איטליה בהקשר של אוכל ושתייה. אבל מפתיע לגלות כמה הקלישאה נכונה. האיטלקים מתייחסים ברצינות קיומית לכל מה שקשור לאוכל ושתייה (של יין, זאת אומרת). זה מתחיל במלצרים המיומנים, שהדרך שבה הם מגישים אוכל ראוי שתילמד בכל בית-ספר למלצרים. ממשיך עם הרצינות שבה הם בוחרים את הסכו"ם או הכוס המתאימים לכל מנה. הדרך שבה אין הם ממהרים ממנה למנה ונותנים לכל אחת- היין והלחם בהתחלה, הפסטה כמנה ראשונה (פרימה), הבשר והתוספת (סקונדה) לעיקרית, הקינוח והקפה לסיום – את הכבוד והזמן המגיע לה. האוכל היה פשוט מצויין, היין (אדום ולבן) משובח, וגם הדברים הקטנים שהבאתי אתי הביתה – פרשוטו חלומי, גבינה קשה נפלאה,  יין אדום –  עומדים באותו סטנדרט. עכשיו רק צריך למצוא את נוסחת הפלא שגורמת להם להישאר, למרות כל זאת, רזים…



 


הכל יקר, יקר מאוד  חוץ מהאוכל והשתיה, שבאמת לא יקרים באיטליה, כל השאר פשוט יקר רצח. המעבר לאירו פשוט הפך את המדינה הזו לבלתי אפשרית לנו המזרח-תיכוניים המסכנים, ובכל חנות אליה נכנסתי פשוט נהיה לי חושך בעיניים למראה המחירים. לולא היה מקום העבודה מממן את המלון והארוחות, ספק רב אם הייתי מצליח להסתדר. וזה חבל, כי לאיטליה תמיד היה נופך עממי בעיניי, קצת פחות אליטיסטי מזה הצרפתי או הגרמני.


 


מדינה של גברים – קשה שלא להתרשם שאיטליה היא מדינה של גברים. או לפחות כזו שמאוד "נוחה" לגברים שבה: מתוך ששה-עשר ערוצים בטלוויזיה במלון, ארבעה-עשר משדרים כדורגל כל הזמן; בכל תכנית טלוויזיה, שעשועון או תכנית רצינית, תמיד תהיה דוגמנית חצי-עירומה (מישהו אמר מורן אטיאס?) בשביל הרייטינג; בפאבים אתה רואה אינספור גברים מרוצים מהחיים (ושיכורים) ומעט מאוד נשים.


 


למה האחרונים תמיד בסוף? – עוד קלישאה שמתבררת כנכונה תמיד: ישראלים לא מסוגלים להגיע לטיסה שלהם בזמן. בין אם זה בנתב"ג, בין אם זה בשדות תעופה זרים, תמיד יקראו במערכת הכריזה למיסטר כהן או מיס בן-מוחה (זו לא גזענות – אלא באמת שני אנשים שקראו להם במערכת הכריזה במילאנו), כי המטוס שלהם עומד להמריא בלעדיהם (והם ודאי עדיין מריצים קטעים בדיוטי-פרי).


 


נתב"ג 2000   שמעתי הרבה תלונות ורטינות על שדה התעופה החדש. בעיניי הוא מאוד מצא חן. בהשוואה לשני נמלי תעופה שבהם ביקרתי – ברומא ובמילאנו –  הוא ראוי לכל הערכה ושבח. הוא נוח לשימוש, הוא יעיל, וקל להתמצא בו. אמנם חמש שנים מאוחר מדי, אבל יש לנו במה להתגאות.


 


It's Good to be Home -אחרי הכל, האושר הכי גדול זה לחזור הביתה ולגלות את פניו המחייכות של ילדי הקטן, ששמח לראות את אבא שלו. 🙂

הוא בא פתאום

 


מאת דוכיפת


 


שמו כמו צבע עיניו


מעוגן במים


וְכל חיוך שלו –


יזכיר לך אותם צלולים וְזַכּים ביוּבָלָם


מאין כמותָם ,


בְעומְקם


טבועה בבואה של אור מהוּל בִכְחול.


 


חיבוק אחד של חיים…


כמה טוב ,


וריח של שחר חֲלָבי


שֶׁגַח מרֶחֶם יום אתמול


מרעיד לך בִפְנים


וּמדגדג בִּנחיריךָ ,


לבך כמו עומד מִפּעוֹם


וּבַאֲרוּבּוֹת עיניךָ


                   פתאום –


                                      האושר רָטוֹב.


 


 


 


אני מרשה לעצמי להביא כאן פוסט מבלוג אחר במלואו, מלה במלה.


להגנתי אספר שדוכיפת היא לא אחרת מאשר סבתא של יובָלִי, ושגם לי האושר הפך רטוב למקרא המלים שלה.

(אי) הרצון לדייק במלים


קשה לי להסביר, אבל אחד הדברים שהמוח שלי מצטיין בלזכור הוא מילים של שירים. בכל פעם מחדש אני נדהם מיכולת האחסון והשחזור של אלפי שירים במוחי הקודח, בעוד דברים חשובים אחרים – מספרי טלפון, שמות, פרצופים, פגישות – נשכחים ואובדים כמעט מיד.


 


עם יכולת האחסון הזה בא גם הרצון לדייק במלים, שהוא – כידוע לכם ולאביתר בנאי – תכונת מרגיזה מאוד. מרגיזה בעיקר לסביבה, כי אני פשוט לא יכול לסבול שיבושים ו/או טעויות במלים של שירים. בין אם זה קומזיץ על הים, שיר ילדים לילד או הופעה רועשת, שיבושים במלים של שירים פשוט מוציאים אותי מדעתי.


 


אבל מרגיזה שבעתיים אי הרצון לדייק במלים (כי אי יכולת קיימת, אבל רק במקרים נדירים בהחלט). למשל, אי הרצון של אתר כמו שירון.נט (להלן: שירומֶת), שמתיימר להיות "בסיס המידע הגדול והמעודכן ביותר באינטרנט למילות שירים עבריים מרפרטואר אקו"ם" (אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל), ופועל מאוקטובר 2003 ברשיון אקו"ם פשוט מביא לי ת'סעיף.


 


כמי שפוקד את האתר מדי פעם, בדרך-כלל כשאני מחפש עמוד עם מילות שיר לקשר אליו מפוסט או מביקורת, אני נדהם כל פעם מחדש לגלות שם טעויות מביכות במילות השירים, המזכירות פעמים רבות אתר משעשע אחר, אבטיח.


 


עוד יותר מפתיע לגלות בעמוד ה"אודות" של שירומֶת, כי אחת הסיבות להקמת האתר היא ש"מלות השירים [המופיעים] באתרים הפיראטיים, המנוהלים באופן חובבני, כוללות שגיאות כתיב וטעויות רבות הפוגעות בהנאת הגולשים מהיצירות.".


 


אם כך, הייתי רוצה להפנות את האחראים על האתר ואת אקו"ם, המופקד על הלחנים והמילים בישראל, לשתי דוגמאות בהן נתקלתי בזמן האחרון. חשוב לי להדגיש כי לא מדובר בשירים חדשים ו/או באמנים זניחים, אלא בשני שירים נפלאים של שני אמנים מהגדולים ביותר בארצנו.


 


כך, למשל, "ער או חולם" של אהוד בנאי, המכיל, אליבא דשירומֶת, את השורה "ויוצאת ברכה מפיני שרצה לקלל". אם תהיתם מי הוא אותו פיני שכל-כך רוצה לקלל, אחסוך לכם את ההתלבטות ואספר כי אהוד בנאי התכוון לרשום "יוצאת ברכה מפי מי שרצה לקלל".


 


ב"בדיוק כמוך" של שלום חנוך מופיע הבית (כך ממש מופיע בשירומֶת) "אולי גם הוא מכור למשהו בדיוק כמוה / ולא יכול להגמל כמוך בדיוק / פוחד שישאר מתישהו רק עם ההתקף". לא, אין פה בחורה המסתתרת בין שורות השיר, וגם לא איזה התקף לב קטן שמפחיד את המחבר. "כמוה" היה צריך להיות "כמוך" ו"ההתקף" הוא למעשה "ההרגל", שממנו לא יכול להיגמל המכור.


 


שתי הדוגמאות הללו הן באמת רק טיפה בים גדול של טעויות שממלאות את אתר שירומֶת, חלקן הקטן טעויות הקלדה עליהן אפשר לסלוח (לא אני, אבל אפשר), חלקן הגדול פשוט טעויות מביכות של מי שלא באמת התעמק בשיר, לא באמת הבין את השיר ומעל הכל לא באמת איכפת לו.


 


אם אקו"ם אכן מתיימר לייצג את כותבי המלים בשירה הישראלית ראוי לו למצוא בית טוב יותר לשירים מאשר אתר שירומֶת. לו הייתי אמן יוצר ששיריו מופיעים ברפרטואר אקו"ם, הייתי דורש לאלתר להסיר את יצירותיי מהבמה הלא רצינית הזו. הרצון לדיין במלים צריך להיות חרוט על דגל אקו"ם ועל דגלו של כל מי שאוהב מוסיקה, ומוסיקה ישראלית בפרט.


 


 


נ.ב.


אגב, אני חוסך מכם דיון בבעיה המרגיזה (אך נדושה כבר) העולה מ"עשרת הגדולים" של שירומֶת (ראו בתמונה), שם "באב אל וואד" הוא שיר של הראל סקעת ו"שדות של אירוסים" הוא שיר יהודה סעדו. עזבו, חבל להתעצבן שוב.


 





 


עדכון (19.9): להלן תגובתו של עידן טל, מנהל אתר "שירונט", לפוסט זה – – –

שלום שגיא,

 

שמי עידן טל, ואני מנהל אתר שירונט. קראתי את מה שכתבת על שירונט, ולהלן תגובתי:

 

אתר שירונט חי ונושם מזה 3 שנים, וגדל בקצב מסחרר.

מדובר באתר המאפשר חיפוש וצפיה במילות שירים עבריים ללא כל תשלום, והכל ברשיון אקו"ם.

שירונט מכיל מילות שירים של למעלה מ- 30 אלף שירים עבריים, ולכן סביר להניח שיימצאו בו טעויות כאלו או אחרות.

אנו עושים כל מאמץ לתקן את הטעויות, בעזרתם ולטובתם של קהל גולשינו הנאמנים.

 

נשמח להמשיך ולהציג את מילות השירים העבריים, לטובת אוהבי השירה העברית, וזאת ללא כל תמורה כספית.

 

 

בברכה,

 

עידן טל

בדיוק כמוך

 


"…אולי גם הוא מכור למשהו – בדיוק כמוך


ולא יכול להיגמל – כמוך בדיוק


פוחד שיישאר מתישהו רק עם ההרגל…


 


בסך הכל גם הוא בשר ודם – בדיוק כמוך


לא מאמין לאף אחד – כמוך בדיוק


והוא יכול להיות אוהב שלך, אם תושיט לו יד…"       


                                                             (בדיוק כמוך / שלום חנוך)

(אסוציאציה אותנטית, גם אם פרועה משהו, שעלתה למראה התמונה הזו שצילמה ErGa)

הקו היחיד שראיתי היה קו האופק ומתחתיו הכל נראה עוני*

אחת הצופות מתרגמת לעברית רשימה באנגלית שכותרתה "להיות עני". 


 


אין הרבה דברים שגורמים לבטן שלי להתכווץ ולמצב-רוח להתקלקל ולמזג הנוח שלי להתעצבן. זה ללא ספק אחד מהם.


 


עצם העובדה שהרשימה הזו נשמעת כל-כך "טוב" ו"מתאים" בעברית, צריכה לגרום לשנת כולנו לנדוד. כן, גם שלך, אדון ביביהו "נמאס לי מלהיות שר אוצר, עכשיו אני רוצה להיות ראש הממשלה" נתניהו.


 


אולי צריך להוסיף סעיף:  להיות עני זה להמשיך ולהצביע לאנשים שמפזרים הבטחות גדולות בכל מערכת בחירות ואחרי-זה עסוקים ארבע שנים בלדפוק אותך.


 


 


* מתוך "קו העוני" לרוני סומק.


 


 

יובל צוחק

 


כשיובל צוחק


נדמה שכל האושר בעולם


מתרכז לרגע אחד


בפניו העגולות.


העיניים שלו מתמלאות


באור טהור,


כזה שהעולם עוד לא טימא


במציאות;


שפתיו נמתחות לחיוך


שאיש עוד לא קלקל עם מוסכמות.


ואז


מגופו הקטן


פורץ צחוק שמשכיח ברגע אחד


הכל


וממלא את החלל שמסביב


ביופי.


 


 


(פוסט של אבא מתגעגע, ברשותכם…)


 

אהבה יומיומית

לשירי


 



  


השמיכה הזוגית,


התמונה על השידה,


הילד הקטן בעריסה שלצד המיטה,


הידיים השלובות זו בזו,


שמות החיבה,


החיבוק, הפינוק,


הנשיקה.


 


האהבה היומיומית


אותה יש לקדש.


הקסם המחבר בין לבי ללבך


מיום שנפגשנו.


האש,


שבוערת כדי לתת עוד כוח


בדרך הארוכה והמפותלת.


הסוד שידוע רק לנו,


זוג מאוהבים שכאלה.


 


שיחה בטלפון,


על הספה בסוף היום,


ידיי שמלטפות את שיערך,


החום של ירכך,


הרוגע, המגע,


הקסם המופלא.