איפה טעינו?



תגרה המונית במשחק אינדיאנה-דטרויט. צילום: איי.פי


MSNBC מדווח ששלושה שחקנים של אינדיאנה פייסרס – רון ארטסט, ג'רמין אוניל וסטפן ג'קסון – ובן וולאס מהדטרויט פיסטונס הורחקו לכל החיים בידי ה-NBA בשבת בעקבות אחד "המאורעות המכוערים ביותר בספורט האמריקאי אי פעם" – תגרה המונית במהלך המשחק, אותה כינה הקומישינר של הליגה, דיויד סטרן, כ"מזעזעת, דוחה ובלתי-נסלחת". [ותודה לעידו על הלינק].


אוי, כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה, ועדיין אנחנו נהיה מרחק שנות אור מהמעצמה מספר אחד בעולם, לפחות בכל הקשור להתנהגות ציבורית ומנהל תקין. אצלנו, ממש באותו סופשבוע, ניתן ללמוד שקפטן נבחרת ישראל בכדורגל (אבי נמני, לאלה המתקשים בענייני ספורט) חבר טוב של כמה מבכירי עולם הפשע. זה כמובן מצטרף להתנהגות של עוד חברים מפוארים בפנתיאון של הספורט הישראלי, כמו חיים רביבו למשל, שלא לדבר על שלל פרשות מביכות, ממכירת משחקים ועד נערות ליווי.


אם תרצו – פני הספורט כפני הדור, ופני הדור כפני הכלב.








            קפטן נבחרת ישראל וחבר קרוב. צילום: הארץ


מעניין מה היה קורה אילו פעם אחת, רק פעם אחת, היה למישהו בהתאחדות, בכנסת או אפילו בבית משפט כלשהו, את הביצים שיש לדיויד סטרן. פעם אחת, רק פעם אחת, להבהיר לנבחרינו – בספורט, בכנסת ובכל מקום אחר שבו יהיו – שיש דין ויש דיין, ועל עבירות משלמים, בהרחקה לכל החיים ממוקד הכוח, מהקצפת והדובדבן.


 


אבל אצלנו – בארץ המגבלות הבלתי-אפשריות – עולם כמנהגו נוהג, כל דאלים גבר ואלילי הספורט שלנו מרשים לעצמם לעשות מה ששאר אלילינו עושים גם כן. ואנחנו ממשיכים עם עבודת האלילים, במקום פשוט לנפץ את המזבח ולשלוח אותם לעזאזל, או לפחות לכלא לכל החיים. ואחרי זה שואלים "איפה טעינו?".


 


 


באנו אלייך עם המון אמונה


רצינו ממך לעשות מדינה


בנינו לך בתים וסללנו כבישים


פתאום נשארנו בלי חברים.


היינו בסדר ואהבנו לצחוק


כולם אז אמרו שנגיע רחוק


אבל אנחנו נשארנו תקועים


עם שק של חובות והמון חטאים.


 


אז איפה טעינו


מה עשינו רע


למה אנחנו לא מוצאים תשובה …


                                    (מתוך "איפה טעינו"*, מלים: זאב טנא)


 


 


*את "איפה טעינו", בביצוע נהדר של אושיק לוי עם אביתר בנאי, אפשר למצוא באוסף של לוי בהופעה חיה "אבל כולם".


אושיק לוי, זמר נהדר בעיניי, עומד להוציא בימים אלה אלבום חדש.  


 


 


*** עדכון [22.11.04]:


גורמים יודעי-דבר [תודה ל-dude] העירו לי די מיד שההרחקה היא לא לכל החיים, אלא לזמן שהנהלת ה-NBA תמצא לנכון.


היום [תודה לשחר על הלינק] כבר יש הכרעה, וניתן לראות שכמו בכל התחומים הפערים בינינו לבין אמריקה מצטמצמים ולא לטובת אף אחד מהצדדים.


 


 


 

איפה טעינו?



תגרה המונית במשחק אינדיאנה-דטרויט. צילום: איי.פי


MSNBC מדווח ששלושה שחקנים של אינדיאנה פייסרס – רון ארטסט, ג'רמין אוניל וסטפן ג'קסון – ובן וולאס מהדטרויט פיסטונס הורחקו לכל החיים בידי ה-NBA בשבת בעקבות אחד "המאורעות המכוערים ביותר בספורט האמריקאי אי פעם" – תגרה המונית במהלך המשחק, אותה כינה הקומישינר של הליגה, דיויד סטרן, כ"מזעזעת, דוחה ובלתי-נסלחת". [ותודה לעידו על הלינק].


אוי, כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה, ועדיין אנחנו נהיה מרחק שנות אור מהמעצמה מספר אחד בעולם, לפחות בכל הקשור להתנהגות ציבורית ומנהל תקין. אצלנו, ממש באותו סופשבוע, ניתן ללמוד שקפטן נבחרת ישראל בכדורגל (אבי נמני, לאלה המתקשים בענייני ספורט) חבר טוב של כמה מבכירי עולם הפשע. זה כמובן מצטרף להתנהגות של עוד חברים מפוארים בפנתיאון של הספורט הישראלי, כמו חיים רביבו למשל, שלא לדבר על שלל פרשות מביכות, ממכירת משחקים ועד נערות ליווי.


אם תרצו – פני הספורט כפני הדור, ופני הדור כפני הכלב.








            קפטן נבחרת ישראל וחבר קרוב. צילום: הארץ


מעניין מה היה קורה אילו פעם אחת, רק פעם אחת, היה למישהו בהתאחדות, בכנסת או אפילו בבית משפט כלשהו, את הביצים שיש לדיויד סטרן. פעם אחת, רק פעם אחת, להבהיר לנבחרינו – בספורט, בכנסת ובכל מקום אחר שבו יהיו – שיש דין ויש דיין, ועל עבירות משלמים, בהרחקה לכל החיים ממוקד הכוח, מהקצפת והדובדבן.


 


אבל אצלנו – בארץ המגבלות הבלתי-אפשריות – עולם כמנהגו נוהג, כל דאלים גבר ואלילי הספורט שלנו מרשים לעצמם לעשות מה ששאר אלילינו עושים גם כן. ואנחנו ממשיכים עם עבודת האלילים, במקום פשוט לנפץ את המזבח ולשלוח אותם לעזאזל, או לפחות לכלא לכל החיים. ואחרי זה שואלים "איפה טעינו?".


 


 


באנו אלייך עם המון אמונה


רצינו ממך לעשות מדינה


בנינו לך בתים וסללנו כבישים


פתאום נשארנו בלי חברים.


היינו בסדר ואהבנו לצחוק


כולם אז אמרו שנגיע רחוק


אבל אנחנו נשארנו תקועים


עם שק של חובות והמון חטאים.


 


אז איפה טעינו


מה עשינו רע


למה אנחנו לא מוצאים תשובה …


                                    (מתוך "איפה טעינו"*, מלים: זאב טנא)


 


 


*את "איפה טעינו", בביצוע נהדר של אושיק לוי עם אביתר בנאי, אפשר למצוא באוסף של לוי בהופעה חיה "אבל כולם".


אושיק לוי, זמר נהדר בעיניי, עומד להוציא בימים אלה אלבום חדש.  


 


 


*** עדכון [22.11.04]:


גורמים יודעי-דבר [תודה ל-dude] העירו לי די מיד שההרחקה היא לא לכל החיים, אלא לזמן שהנהלת ה-NBA תמצא לנכון.


היום [תודה לשחר על הלינק] כבר יש הכרעה, וניתן לראות שכמו בכל התחומים הפערים בינינו לבין אמריקה מצטמצמים ולא לטובת אף אחד מהצדדים.


 


 


 

תעשייה של סקס, לא של אהבה


פינה חמה שמורה לי לנמרוד לב עוד מאלבומו הראשון, אין חלום אחר, שם הלחין את "7 שורות על פלא הירקון", אחד הטקסטים האהובים עליי מאת רוני סומק [תודו שדי הרבה זמן לא כתבתי עליו…].


את האלבום עצמו פחות אהבתי, מודה. אבל במפגשים הבודדים שהיו לי עם לב (לא אישית, לצערי) – בראיונות, בהופעות, בכתבות – התרשמתי מאוד לחיוב מנמרוד לב האדם, ודי הפריע לי שלא הצלחתי להתחבר מעולם לחומר שלו.


 


מאז לא מצאתי שירים של לב שאהבתי (למעט הטראק "מהפכה" שהקליט תחת השם RBS), ולמען האמת אפילו התחלתי לפקפק בחיבתי לאיש, אבל ביום שלישי התארח נמרוד בפאנל בנושא מוזיקה ואינטרנט במרכז למשפט וטכנולוגיה של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה [ותודה ל-Why Meiry  על ההפנייה] ונשא בפני סטודנטים וחברי הפאנל (ביניהם יוריק בן-דוד, מנכ"ל אקו"ם, ועו"ד אייל פרייס, נציג הפדרציה לתקליטים וקלטות) נאום שהכין מראש.


 


"אישית, לא הייתי מוכן מעולם, ואני גם לא מוכן היום, לתפוס את הקהל שלי כפושע ולהפוך את הציבור שבשבילו אני יוצר מוסיקה לציבור עברייני, רק בגלל שתעשיית המוסיקה במשבר. מה שאני אומר הוא שאין להאשים את הקהל בשום אופן במשבר הזה", אומר לב בפתח דבריו. "תעשיית המוסיקה התחילה להתייחס אל הצרכן שלה כאל צרכן של סקס ולא של אהבה, אהבת המוסיקה; כמו שכולם עושים: ריקנות חסרת ערכים ומשמעות", הוא ממשיך, "חברות התקליטים… מייצרים מותגים על פי אותן תבניות שמועתקות… התעשייה כאן… זה בדיוק מה שהיא משדרת לקהל שלה כשהיא מייצרת לו מוצרים פלסטים, רדודים ומשעממים – אולי אופנתיים, אבל בטח לא בני קיימא – ויוצרת פיקציה שמכתיבה לקהל שלה: זה מה שאתם אוהבים ולכן את זה אנחנו נותנים לכם…  עוד ועוד עושים כאן כוכבים נולדים, כך שבמקום לטפח את אהבת המוסיקה והאמנים… ממשיכים לייצר… חומרים לסיפוק מיידי ורגעי…  והקהל בתגובה מספק את עצמו רגעית בלהוריד מהאינטרנט ולצרוב. למה שיקנה את זה?  הוא לא באמת אוהב את זה".


 


אבל לב לא רק בא בטענות, אלא גם מגדיר מטרות: "המאבק האמיתי – מאבק לחינוך ולהקניית ערכים, ולא רק התבססות על תרבות רייטינג, שזה התירוץ של גלגל"צ ושל יתר הגורמים המעורבים בתעשייה – זה מה שהציבור אוהב… כשהיינו ילדים היינו מקליטים שירים ותקליטים על קסטות, אבל אחר כך גם היינו הולכים וקונים את האלבום. רצינו קשר אישי עם האמנים לאורך זמן…  היה בזה ערך מוסף, היתה בזה משמעות בשבילנו… היתה בנו נאמנות ואהבה, היתה לכל זה חשיבות. ואקו"ם, שנועדה במקור להיות ארגון שמחזק את האמנים, במקום לרדוף ולתבוע אזרחים, היתה צריכה לפתח מאבק נגד השיטה הזו של הצנזורה והשטחיות… וזהו גם אינטרס של הפרדציה לתקליטים וקלטות לנהל ולתמוך במאבק נגד הרדיו שמכתיב את הרדידות שאיש לא באמת מעוניין לקנות. במקום להשקיע כך-כך הרבה כסף ומשארבים באיתור ה"פושעים" כביכול…  אז את הקהל הופכים לאויב וכורתים את הענף שעליהם הם יושבים".


 


"אני לא מבין את הפליאה של חברות התקליטים", מנסח לב את אחד המשפטים החכמים והמתריסים ביותר ששמעתי אי פעם מאמן בארצנו הקטנטונת, "אם אתם עושקים וזה מה שאתם מקרינים החוצה ולזה אתם מחנכים, לקומבינה ולחוסר ההגינות – אז זה מה שאתם מקבלים חזרה. יש אמרה באנגלית: what goes around comes around. למה להיטפל לקהל?  הרי חינכתם אותו שזה הכי cool בעולם להיות בקומבינה. אז יש להם קומבינה באינטרנט ובחינם".


 


"מי שאוהב אמנות", אומר לב, "לא תולה אצלו בסלון מונה ליזה מזויפת, זאת לא קומבינה מוצלחת. אבל כאן אין ערך למוסיקה, אין אהבה לאמנים…  יש זילות של מוצר נחות וחסר ערך שמשתנה בקצב רצחני…  אנחנו בפירוש לא מדינה עשירה, רבותיי. לרוב האוכלוסיה אין כסף, ומה אפשר לעשות…  מחר הוא ימחק את הלהיט הרגעי מההארד-דיסק ויוריד להיט חדש. כי אין כאן אהבה, רק אופנה. אין כבר אומנות, רק מותגים… אתם יצרתם את זה, עכשיו תפתרו את זה. ובזמן שאתם מנסים לפתור את זה תעשו הכל בעדינות, בכדי שלא תגלו שבסוף התהליך אין לכם קהל".


 


"אתם יודעים", מסכם לב, "לא סתם קוראים לזה 'קניין רוחני'. כי כשמוציאים את הרוחניות מהעניין, לא נותר בו דבר. אמנם קניין, אבל כזה שאי אפשר להחזין ביד, ואי אפשר לשמור עליו באופן אחר מאשר באהבה, ועם חינוך לערכים ולמשמעות".


 


לא יודע מה עושה לכם הטקסט הזה (אני ממליץ לא להסתפק בתקציר שלי, אלא לקרוא את הטקסט במלואו). אני קראתי אותו כמה וכמה פעמים רק להאמין שאמן בסדר הגודל של נמרוד, לא שלמה ארצי אבל גם לא no body, מתבטא כך – בחוכמה, בקור רוח, ברגש. ניכר בלב שהוא אוהב את הקהל שלו, אוהב את האמנות שלו, ושונא את כל אלו שמכניסים את ידיהם המטונפות ומלכלכים את האמנות ואת הקהל בכתמי השומן והממון שלהם.


 


אין מה להוסיף לדברים שלו, פרט להצטרף ל"כל הכבוד" חוצה השכבות, הפורומים והדעות שלב קיבל השבוע בתגובה. אם הייתי שם, הייתי עומד על הרגליים ומוחא לו כפיים, לאיש אמיץ ואינטיליגנטי שכזה (אני מקווה שכך גם היה). הנאום הזה שלו תוקע עוד מסמר בארון הקבורה של הממסד הישן, השמן והרדום הקרוי "תעשיית המוסיקה". הלאה הקומבינה – יחי הפרולטריון!


 

חיוור בלב ים

 


   Just a castaway, an island lost at sea.      


Another lonely day, with no one here but me.


More loneliness than any man could bear.    


Rescue me before I fall into despair.        


 


I’ll send an S.O.S to the world                


I hope that someone gets my                 


Message in a bottle…                                                                   


                                                                                               


                                                                 (מתוך Message in a Bottle של  (The Police


 


 



                                                                                   צילום: משטרת ישראל                                


 

הארץ מדווח: "חיל הים והשיטור הימי של משטרת חיפה הצילו אתמול [שלישי, 16.11] תושב נשר בן 35 ממוות כמעט ודאי, כשמצאו אותו יושב על רפסודה רעועה במרחק 12 מייל ימי (כ-18 ק"מ) מהחוף, קטנוע לצדו וקסדה על ראשו.

לשוטרים הוא אמר מאוחר יותר: 'אני מתגעגע להורים שנשארו ברוסיה'."

 

 

כאילו, duh?

 


יש אמרה ידועה, של הסופרת היהודיה סינתיה אוזיק, האומרת "אם אתה אומר את המובן מאליו, אל תבחר בדרך של ערמומיות. צעקות עובדות טוב יותר".


 


ב-YNET הפכו את העניין בזמן האחרון לפילוסופיה שלהם. אחרת אי אפשר להסביר כמה מהסיפורים שלהם, שתופסים כותרות ומשאירים אותי, הקורא, בפה פעור. כל מה שנשאר כנראה להגיד, כמנהג הנוער היושב בציון: כאילו, duh?


 


הנה כמה דוגמאות מהשבוע האחרון:


 


סיני נמחקה ממפת התיירות: 50 ישראלים ביום


YNET מדווח על הצניחה המדהימה במספר הישראלים הנוסעים לסיני – 3000 ישראלים נכנסו לסיני מדי יום בחג סוכות לעומת 50 ישראלים באוקטובר. כאילו, duh?  
באמת מוזר שבזמן אחת החופשות הגדולות במשק, בחודש ספטמבר, בשיא הקיץ, נוסעים יותר ישראלים לסיני מאשר בימי חול, כאשר אנשים עסוקים בעבודה/לימודים/וכו', בסוף הקיץ/תחילת הסתיו. 


ותודה לYNET על הדיווח.


 


 


סקר: קשישים רואים הכי הרבה טלוויזיה


YNET מגלה כי האוכלוסיה המבלה זמן רב ביותר מול הטלוויזיה היא אוכלוסיית הקשישים, בני 65+, ש-40% מהם רואים יותר משעתיים טלוויזיה ביום. כאילו, duh?   
באמת מפתיע שקשישים, אשר ממעטים לצאת מהבית, ושתנועתם ממילא מוגבלת, מוצאים את עצמם רואים יותר טלוויזיה מאשר אנשים עובדים.
ותודה ל
YNET על הגילוי.


 


בנות, בנים, קצת קומי, ניצנים
חשיפה ראשונה: הטקסט המלא של הגרסה הישראלית שהוקלטה לפסטיגל ל"נומה נומה היי".
סמדר שילוני חושפת את הטקסט המביך של אורי גרוס לפסטיגל 2004. כאילו, duh?    
באמת חשיפה ראשונה, אם לא סופרים את החשיפה ממש כאן בבלוג ואת החשיפה שלי בפורום המוזיקה הישראלית של YNET (כן, YNET).
ותודה לYNET על הקרדיט.

 

 


בקיצור, YNET צועקים את המובן מאליו כל הדרך אל הבנק.  אולי כדאי להם לשקול לשנות את השם ל-YBother

 

 


נ.ב. אני מראש מבקש לא להפנות את תשומת לבי לדברים גרועים הרבה יותר שמתרחשים אצל המתחרה. מזמן כבר אני לא קורא את האתר המביך ההוא. פשוט אין לי NRG.

מאיה היא, מאיה הוא, מאיה אה, מאיה די כבר!




 


ואני, לתומי, חשבתי שהגענו כבר לנקודת השפל הכי נמוכה בכל הקשור לתכנים אליהם נחשפים ילדים היום, ובמיוחד מבחינה מוזיקלית. קשה לדמיין שזה יכול להיות יותר גרוע מהיציאות של סאבלימינל וקרלו, סליחה והצל, מסיקה עם גרסאות הראפ שלו לשירי הילדים, או כל פליטי "כוכב Y" ו"פרוייקט נולד". אבל יש חוק נפלא, המתגלה כל פעם כנכון, שאומר שתמיד כשהגעת למה שאתה חושב כשפל, אתה מגלה שיש נקודה יותר נמוכה אליה אפשר להגיע.


כן, ככה סתם, במקרה, חיפשתי מלוכה באתר "שירונט" ומצאתי אתונות. 


 


גבירותיי ורבותיי, הורים נכבדים, כבוד שרת החי(נ)וך – "נומה נומה היי" הוא שמו של שיר מפסטיגל 2004, והוא כנראה להיט גדול (אחרת לא היה נכנס לעשירייה הראשונה של האתר). להזכירכם, מדובר במופע בידור המיועד לילדים (!!!), מוסד מפואר שהוציא תחת ידיו שירים נהדרים כמו "הסבון בכה מאוד", "תנו לגדול בשקט" או "אמא" הנפלא.  עוזי חיטמן מתהפך בקברו – אני בטוח.


 


שירי ילדים הם דרך נפלאה להעשיר את עולמם של ילדינו, אשר זורקים (סוף סוף) את כל שעות הדו-די-דו והדצים אליהם נחשפו מאז צאתם מבטן אימם, ויכולים להתענג (סוף סוף) על מוזיקה אמיתית, מעניינת ויפה, המותאמת אליהם אם כי יכולה להתאים גם לנו, רגע לפני שבריטני ספירס כובשת את כל עולמם התרבותי לבלי שוב. אבל בשנת 2004 הגב' פלדרליין היא לא הסכנה הגדולה ביותר לילדיכם. האמינו לי. הפסטיגל השנה יכול לעשות להם הרבה יותר נזק. יש שיאמרו נזק בלתי הפיך אפילו. נשמע מוזר?   טייק א לוק. לא נגעתי, בחיי.


 


נומה נומה היי


ביצוע: כוכבי פסטיגל 2004


מילים: אורי גרוס


לחן: לא ידוע


 


מאיה היא, מאיה הוא, מאיה אה, מאיה אה אה
מאיה היא, מאיה הוא, מאיה אה, מאיה די כבר!
פסטיגי, פסטיגו, פסטיגה, ואגם גם.
הלו, אגם? זאת רוני, טוביה גם.
כאן הראל, והראל, עודד פה משתעל
הלו, הלו, ציור של פיקסו, שם בתיק, זה צביקה פיק
לא זה דנקר המדליק.

הפזמון זה נומה נומה היי, נומה נומה היי
לא מבין מילה אוקיי?!
לא אכפת לי, דץ עושה לי תה
אז תגידו כיפאק היי.
הפזמון זה נומה נומה היי, נומה נומה היי
לא מבינה מילה אוקיי?!
לא אכפת לה, דץ עושה לי תה,
אז תגידו כיפאק היי

בנות, בנים, קצת גומי, ניצנים
הלו, כוס בירה לא, מופע של ילדים
הלו, הלו, ציור של פיקסו,
תפרו לי תיק, לא, לא די מספיק
אז עכשיו פזמון מדליק.

הפזמון זה נומה נומה היי, נומה נומה היי,
לא מבינה מילה אוקיי?!
לא אכפת לה, דץ עושה לה תה,
אז תגידו כיפאק היי
הפזמון זה נומה נומה היי,נומה נומה היי
לא מבין מילה אוקיי?!
לא אכפת לי, דץ עושה לי תה,
אז תגידו כיפאק היי!




אני לא יודע מה איתכם, אבל לי דץ עושה תה עושה סחרחורת. גם קצת בחילה, ותחושת גועל קלה. 


ואני שמח ברגע זה שעוד אין לי ילדים, כי אם זו הרמה של הפסטיבלים היום, אני משאיר את הילדים שלי באינקובטור עד גיל 18, עם דיאטה מדודה של מוזיקה, והוראות מפורשות להשאיר את עולמם נטול אגם, טוביה גם, הראל, צביקה פיק, ובטח ובטח נטול דנקר המדליק (הוּ דה פאק איז דנקר???).


 


אז תגידו כיפאק היי, ותשקיעו את הכסף שלכם במקום אחר.


מי שחושב שאתם, או הילדים שלכם, מפגרים, מגיע לו שיבלה הוא את החנוכה בפסטיגל, לבד, עם דץ.

בורגנים, נמאסתם!









המון זמן לא ראיתי "הבורגנים". לא יודע למה. קשה לי עם סדרות שמכריחות אותי לשבת שבוע אחר שבוע ולצפות בהן (כלומר, סדרות שיש קשר ישר וחזק בין הפרקים שלהן), ואם כבר לשבת שבוע אחר שבוע אז קשה לי עם סדרות שלא קורה בהן הרבה (כלומר, זה בסדר היה לגבי העונה הראשונה, למשל, של "24" או "הבית הלבן" הנהדרת), ואם כבר לא קורה הרבה אז שלפחות זה ייתן לי משהו, ערך מוסף.


 


היה ל"הבורגנים" חן מסוים, אירוניה ארסית ורעילה, ביקורת מתוקה וחדה כתער, שגרמה לי לחבב אותה לזמן מסוים. והיו, כמובן, גם הויברגר, נבון ואביבי, שהם שחקנים בחסד, ונדמה כי לא משנה היכן ישחקו תמיד יאירו את המסך וישדרגו את המסגרת שאליה הם גויסו (סליחה עם גב' מור, אבל היא די נמאסה עליי. קורה.).


 


אבל די. כמה רוע אפשר לבלוע?   כל אחד שקוע בעצמו, כל אחד שונא את עצמו, כל אחד מחפש את עצמו. די נמאס לי (בחיים האמיתיים, זאת אומרת) מכל תנועת ה"גורו להמונים", כאילו יש איזה אדם, או תנועה, או פילוסופיה, שיכול בבת אחת להפוך אותך למאושר, והכל כמה שיותר אינסטנט וכמה שיותר קיצוני.


 


יש לי הרושם שגם לאסף ציפור נמאס. מי שהיה מלגלג עלינו בריש-גלי ב"החמישייה הקאמרית" נהנה ללגלג עלינו בעדינות רבה יותר ובתחכום גדול יותר ב"הבורגנים", כאילו אומר: "הלאה המתוסבכים!". יש לכם הכל – בית, משפחה, עבודה – ואתם בכוח מחפשים משהו להתבאס ממנו; החיים שלכם יפים – חברים, הצלחות, אהבה – ואתם בכוח מנסים לברוח מהם.  "דווקא טוב לי, מעולה לי", אומר בני (שי אביבי) לאחיו הצעיר, כשזה בא לברר למה הוא (לא) מדוכא בעקבות גירושיו.


 


יוצרי "הבורגנים" מיקמו בפרק הזה את השיר המלווה את הסדרה בזמן האחרון (ועקב כך מלווה גם את חיינו, עד מיאוס. אגב, שמועות אומרות שקודמו בתפקיד, "דרכנו", משמש היום בחקירות שב"כ במקום טלטולים…), "אלוהים נתן לך במתנה",  בניסיון – נואש, אולי – לחדד את המסר ולהבהירו אפילו למתקשים-ממש:



אלוהים נתן לך במתנה

דבר גדול, דבר נפלא
אלוהים נתן לך במתנה
את החיים על פני האדמה
נתן לך את הלילה והיום
אהבה תקווה וחלום
קיץ, חורף, סתיו, אביב
נשמה טובה להביט סביב.


 


רענן שקד חד האבחנה כתב בשבוע שעבר שלא נוח לנו עם המציאות של "הבורגנים", כי ציפור הופך לאט לגרסה בת-דורי של חנוך לוין. הוא מוציא את כל הכביסה המלוכלכת החוצה, מראה לנו את הקישקע המטונפים של החברה שלנו, מלגלג עלינו בטון שדי מהר עולה על העצבים. מה שיותר מעניין זה שאותה שכבה שאמורה הכי להתעצבן מ"הבורגנים", אותם יאפים-מחפשי-משמעות-קוראי-ספרי-הפילוסופיה-בגרוש-פוקדי-האשראמים, מצביעים בשלט בהמוניהם לאותו אחד שמכה בהם ומייסר אותם (בניגוד לחנוך לוין, שגם אם זכה להערכה מקצועית רבה, הוקא על-ידי די ציבורים רבים). זה מזכיר את עוזי כהן, הנהנה מבן-דמותו הקופיפי ב"ארץ נהדרת", או את תושבי השכונות המחבקים בחום את ביביהו, המכה בהם השכם וערב בלי למחות את החיוך השחצני מפרצופו.


 


אני מסתכל עליהם, רואה "אותנו", ולא ממש מפתח רצון לראות עוד. הדמויות של "הבורגנים", כך גיליתי אתמול, הפסיקו לעניין אותי. אני אפילו די מרחם עליהם – תקועים עם השטויות של גיל 24 בגיל 40 פלוס, מבזבזים את זמנם על פטפוטים ופלפולים, לא מתקדמים ולא מתפתחים. חלאס. אם אלה היו חברים שלי, הייתי נותן כאפה הגונה לכל אחד מהם שיתעורר.


 


השיר לעיל, המלווה את הסדרה, יחד עם הקטע הקצר והמשעשע-עד-כאב של אדם ברוך, המרביץ תורה בבני/שי, אומר דרשני: "הבורגנים" קוראים לכם, שמסתכלים עליהם ורואים את עצמכם, להתעורר, להתעצבן, לכבות את המסך או לבעוט בטלוויזיה. ואם אינכם רואים את עצמכם במסך הקטן, אז לפהק, לרחם, להעביר ערוץ או לקרוא איזה ספר.  כי אי אפשר להמשיך ככה – בורגנים, נמאסתם!


 


בסיום הפרק המהמתי לעצמי שיר אחר על אלוהים, "God" של ג'ון לנון. אולי ניתן להשתמש בו בפרק שיסגור כבר לכל הרוחות את הגולל על חוברת הבורגנים האומללים. אסף ציפור, לטיפולך:


 


אלוהים הוא רעיון על-פיו


אני מודדים את כאבינו.


אני אומר זאת שוב:


אלוהים הוא רעיון על-פיו


אנו מודדים את כאבינו.


 


אני לא מאמין בקסם.


אני לא מאמין באי-צ'ינג.


אני לא מאמין בתנ"ך.


אני לא מאמין בטארוט.


אני לא מאמין בהיטלר.


אני לא מאמין בישו.


אני לא מאמין בקנדי.


אני לא מאמין בבודה.


אני לא מאמין במנטרה.


אני לא מאמין בגיטה.


אני לא מאמין ביוגה.


אני לא מאמין במלכים.


אני לא מאמין באלביס.


אני לא מאמין בצימרמן.


אני לא מאמין בביטלס.


 


אני מאמין רק בעצמי.


ביוקו ובי.


וזו המציאות.


 


החלום נגמר.


מה אני יכול להגיד?


החלום נגמר.


 


אתמול


הייתי טווה החלומות


אבל עכשיו אני נולד מחדש.


הייתי סוס-הים


אבל עכשיו אני ג'ון.


 


ולכן, חברים יקרים,


פשוט תצטרכו להמשיך הלאה.


החלום נגמר.


 


 

ההולנדי כבר כאן (עדכון נוסף. נקווה שלא סתם.)


 


החל מיום חמישי הספר נמצא כבר במרבית חנויות סטימצקי ובטאוור רקורדס. עד לאמצע השבוע הוא יהיה גם בשאר החנויות (צומת ספרים, דיונון, מודן, מגה ספורט ועוד). אפילו באינטרנט כבר אפשר לרכוש עותק (מישהו אמר מיתוס?).


 


כמו שכבר כתבתי כאן, בספר ישנם 43 סיפורים, שונים ומגוונים, שעוסקים בכדורגל, מי בצורה "כבדה" ומי כדרך-אגב. חלקם ביזאריים-משהו ("רננה" של אסף גברון, "קוקוריקולום ויטה" של קובי ניב), חלקם "צהובים"-משהו ("הדובדבנים של בקהאם" של שרה אנג'ל, "סינדרלה בנימינה" של רון עמיקם), חלקם לא-קשורים-לכדורגל-משהו ("סליחות" של אורי שאלתיאל, וגם הסיפור שלי בעצם). בקיצור, מגוון רב ומעניין של סיפורים פרי עטם של מגוון רב ומעניין של יוצרים.







 
עטיפת הספר, כולל אזכור שמו המפורש של כותב בלוג זה…


חלילה לי מלהרוס את שמי הטוב כמבקר בלתי-משוחד בהמלצה על ספר שאני מכותביו. ולכן אומר רק זאת –  
אוהדי כדורגל (היודעים לקרוא כמובן…) מאוד יאהבו אותו, אוהבי הסיפור הקצר יאהבו אותו מאוד, ולעומת כל אלה אוהבי סיפורים קצרים על ספורט מאוד יאהבו אותו מאוד… 


 


עכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך לתכנן מה אני עושה עם הכסף של התמלוגים.
כרגע מוביל את הרשימה קרטיב לימון, חדש, שלם…  


 



 


* * *


  


ואם נמאס לכם לקרוא על הספר הזה כבר (הייתכן?), אתם מוזמנים לעיין בביקורת סינגלים חדשה שלי בפורום מוזיקה ישראלית של וואינט.


 



מי רוצה להיות גוּגֶל? (שעשועון נושא פרסים מסיאטל)

כאשר אֵם המַחְשֵבוֹת (חידוש לשוני פרטי: אֵם המושָבות + מַחְשֵב), מיקרוסופט, מוציאה מוצר – במקרה זה: מנוע חיפוש – שכל כולו מבוסס על "אני-גם" (me-too) – במקרה זה: אני-גם רוצָה להיות גוּגֶל (כולל העתקה ללא בושה של העיצוב, המראה הפשוט והטרמינולוגיה), אתה מבין שהחבר'ה של גייטס בדרך למטה. 

 

לא עוד מובילה טכנולוגית, לא עוד חברה עם חזון, לא עוד חברה שמכתיבה לשוק מה הוא רוצה וצריך, אלא חברה שנגררת, שמאחרת, שמעתיקה, שרוצה נורא להיות כמו האחות הקטנה והסקסית מקליפורניה. אבל היא לא.

 

עידו לא-אמין מדווח בבלוגו המשעשע שאותם שטיקים חביבים ומפורסמים, המטעים את מנועי החיפוש האחרים, "עובדים" גם על המנוע הפרטי של ביל, לצערו הרב.

 

זה הזכיר לי את הציטוט האנונימי אך הפופולרי בקרב שונאי הענקית מרדמונד: 


They say that if you play a Microsoft CD backward you can hear satanic messages
!!!but that's nothing… If you play it forward it will install 
Windows

 

השליטים שלנו הם הטרגדיה שלנו*

 

"…לא היה, לא היה

סוס לבן, נסיכה ביער.

לא היו אגדות מעולם – היה רק חלום.

 לא באושר, אך עד היום

 לא היה, לא היה שלום..."



ערפאת ונתניהו בעקבות החתימה על הסכם חברון, במסגרתו
נמסרו חלקים בעיר לשליטת הפלסטינים.
(צילום: איי.פי.)


 



על בסיס ראיות רשמיות, קובעת ישראל שברשותו של יאסר ערפאת סכום של 1.3 מיליארד דולר. את הסכום המדוייק לא ניתן כמובן לדעת, אך יש הטוענים כי מדובר בכמה מיליארדים טובים של דולרים, שמנהיג העם הפלסטיני קיבל, גבה והשיג, בדרכים שונות, מאז הקמתו של אש"פ בשנת 1964. הונו ה"אישי" מתבסס, כמובן, בעיקר על כספי סיוע, שבמקור יועדו לקופת הרשות הפלסטינית, ואשר הפכו לרכושו הפרטי של הראיס.


 


במקומות שונים (ביניהם "תיק דבקה" המשעשע) נרשם שסוהא ערפאת דרשה, בתמורה להסכמתה לנתק את בעלה ממכונות ההחייאה, כי הרשות הפלסטינית תשלם לה כשני מליון דולר לחודש, בהתאם למה שקיבלה מבעלה בשנים האחרונות. נשמע לכם מוגזם?  בכלל לא. לפי "60 דקות", תוכנית התחקירים האמריקאית, יאסר ערפאת העביר מדי חודש 100 אלף דולר לחשבון פרטי בפאריז, שם מתגוררות אשתו ובתו. חיי התענוגות של סוהא בפאריז הן נושא לשמועות רבות בעולם הערבי – לפי מקורות ערביים, סוהא ובתה מתגוררות באחד המלונות היוקרתיים ביותר בבירה הצרפתית, שם עומדת לרשותם של סוהא ואנשי פמלייתה קומה שלמה, והיא נוהגת לבלות תדיר במסעדות פאר ולרכוש תכשיטים ובגדי מעצבים בבוטקים היוקרתיים ביותר.  


 


YNET דיווח אתמול על המצב הפיננסי הקשה של הרשות (סורפרייז, סורפרייז!) לצד חגיגות ה"פנסיה" של סוהא. אם תרצו, זו ה-טרגדיה של העם הפלסטיני. וזו גם טפשותו. כמו רוב מדינות העולם הערבי, האזרחים גוועים ברעב, מתבוססים בעוני, סרחון ובערות, בעוד המנהיג נהנה מחיי רווחה ברמה בלתי-נתפסת. אמנם במקרה של יאסר ערפאת, שהעביר את רוב חייו במסתור, במנוסה או גרוע מכך במוקטעה ההרוסה, קשה לומר שהראיס נהנה ישירות מהכסף הרב שצבר, אך במקרה שלו אשתו ובתו דאגו (וידאגו) לבזבז את הכספים היקרים שהעולם המערבי העביר לטובת הפלסטינאים בארבעים השנה האחרונות ללא כל רגשות אשם.


 


מה אפשר היה לעשות לטובת ארבעה מליון (?) פלסטינאים רעבים ואומללים בשטחים בעזרת מיליארד דולר?   הלב נחמץ כאשר חושבים על זה. לבטח אפשר היה לסיים את מעגל הייסורים שסחף אותנו ואותם לתוך שנים של מלחמה וטרור, כאשר המנהיגים משני הצדדים מאשימים את הצד השני במצב האומלל אליו הדרדרנו. אפשר היה לשקם את הערים ההרוסות, לוותר על מחנות הפליטים, להקים בתי ספר, אוניברסיטאות, גני ילדים, בתי חולים. להפוך את עזה(אזל) לעיר ראויה.


 


עצוב (אם כי לא מפתיע) לראות שבפסטיבל ההלוויה של ערפאת משתתפים גם פעילי שמאל ישראלים. גם אצלנו יש לא מעט טפשים. מוטב לומר זאת עכשיו, בגלוי (ומוטב שיאמר זאת שמאלני כמוני מאשר טפשים אומללים המפארים את הצד השני של המפה הפוליטית): יאסר ערפאת לא היה לוחם גיבור, לא היה לוחם למען השלום, לא לחם למען מטרה מקודשת, כפי שהיה נהוג פעם לצייר זאת. ערפאת היה לוחם, נקודה. הוא – בדומה ללוחמים אחרים שכמותו – הפך את המלחמה למטרה, לערך עליון, ועל מזבח המלחמה הקריב את עתידו של העם הפלסטיני, את עתיד המדינה שבדרך, את עתיד ילדיו (וגם ילדינו). הוא לא ראוי לסימפטיה, לא מצדנו ולא מצדם. הוא יותר מראוי להיקבר במוקטעה, אי של הריסות וזכרונות, מקום שהיה פעם סמל והיום הוא קבר.


 


אפשר רק לקוות, בפרפראזה על המשפט הידוע, שבמותו ציווה ערפאת לנו את החיים. לנו – לשני הצדדים, לשני העמים, לדורות הבאים. דור המלחמות, דור הגנרלים, הדור שעבורו המלחמה היתה הדרך היחידה לפתור סכסוכים – הדור הזה הולך אט-אט מן העולם. יש לקוות כי דור המנהיגים שיבוא אחריו – אצלנו ואצלם – יהיה חכם יותר, שקול יותר ומפויס יותר. יש לקוות כי דור המצביעים – אצלנו ואצלם – יהיה גם כן חכם יותר ושקול יותר. הגיע הזמן שכל צד ידאג לעצמו, וימנה לו מנהיגים שמטרתם תהיה לדאוג לבעיות שבפנים, לשפר את המצב הלאומי, ולא לתלות את כל הבעיות והחוליים באלו שנמצאים מעבר לחומה.


 


 


"…כמו חלום, כמו חלום בקיץ.


 למה לא, למה לא, למה לא יבוא כבר עכשיו


מה שבטח יבוא מחר..."


                             (מתוך אבשלום, מלים: זוהר/ענבר/חנוך/דוידזון/שיסל)


 


 


נ.ב.   בלי, חלילה וחס, לרמוז לכל דמיון בין ערפאת לאיזה שהוא מנהיג ישראלי, מושחת ככל שיהיה, האם באמת מותרים אנחנו משכנינו למזרח התיכון?  האם אין אלפים רעבים ללחם במדינה שלנו, בעוד מנהיגינו מתעשרים, משמינים ומתענגים על משמני השלטון?   אם תחשבו על זה לרגע, תגלו שגם אנחנו, כנראה, טיפשים לא קטנים. מוטב לקלוט את זה עכשיו, כי הטרגדיה הבאה, כך או כך, כבר תהיה שלנו.


 


 


* על-פי השורה "השליטים שלך הם הטרגדיה שלנו", הלקוחה, כמובן, מתוך "שיר האונס", מילים של הלל מיטלפונקט, מתוך אופרת הרוק "מאמי".