כאילו, duh?

 


יש אמרה ידועה, של הסופרת היהודיה סינתיה אוזיק, האומרת "אם אתה אומר את המובן מאליו, אל תבחר בדרך של ערמומיות. צעקות עובדות טוב יותר".


 


ב-YNET הפכו את העניין בזמן האחרון לפילוסופיה שלהם. אחרת אי אפשר להסביר כמה מהסיפורים שלהם, שתופסים כותרות ומשאירים אותי, הקורא, בפה פעור. כל מה שנשאר כנראה להגיד, כמנהג הנוער היושב בציון: כאילו, duh?


 


הנה כמה דוגמאות מהשבוע האחרון:


 


סיני נמחקה ממפת התיירות: 50 ישראלים ביום


YNET מדווח על הצניחה המדהימה במספר הישראלים הנוסעים לסיני – 3000 ישראלים נכנסו לסיני מדי יום בחג סוכות לעומת 50 ישראלים באוקטובר. כאילו, duh?  
באמת מוזר שבזמן אחת החופשות הגדולות במשק, בחודש ספטמבר, בשיא הקיץ, נוסעים יותר ישראלים לסיני מאשר בימי חול, כאשר אנשים עסוקים בעבודה/לימודים/וכו', בסוף הקיץ/תחילת הסתיו. 


ותודה לYNET על הדיווח.


 


 


סקר: קשישים רואים הכי הרבה טלוויזיה


YNET מגלה כי האוכלוסיה המבלה זמן רב ביותר מול הטלוויזיה היא אוכלוסיית הקשישים, בני 65+, ש-40% מהם רואים יותר משעתיים טלוויזיה ביום. כאילו, duh?   
באמת מפתיע שקשישים, אשר ממעטים לצאת מהבית, ושתנועתם ממילא מוגבלת, מוצאים את עצמם רואים יותר טלוויזיה מאשר אנשים עובדים.
ותודה ל
YNET על הגילוי.


 


בנות, בנים, קצת קומי, ניצנים
חשיפה ראשונה: הטקסט המלא של הגרסה הישראלית שהוקלטה לפסטיגל ל"נומה נומה היי".
סמדר שילוני חושפת את הטקסט המביך של אורי גרוס לפסטיגל 2004. כאילו, duh?    
באמת חשיפה ראשונה, אם לא סופרים את החשיפה ממש כאן בבלוג ואת החשיפה שלי בפורום המוזיקה הישראלית של YNET (כן, YNET).
ותודה לYNET על הקרדיט.

 

 


בקיצור, YNET צועקים את המובן מאליו כל הדרך אל הבנק.  אולי כדאי להם לשקול לשנות את השם ל-YBother

 

 


נ.ב. אני מראש מבקש לא להפנות את תשומת לבי לדברים גרועים הרבה יותר שמתרחשים אצל המתחרה. מזמן כבר אני לא קורא את האתר המביך ההוא. פשוט אין לי NRG.

מאיה היא, מאיה הוא, מאיה אה, מאיה די כבר!




 


ואני, לתומי, חשבתי שהגענו כבר לנקודת השפל הכי נמוכה בכל הקשור לתכנים אליהם נחשפים ילדים היום, ובמיוחד מבחינה מוזיקלית. קשה לדמיין שזה יכול להיות יותר גרוע מהיציאות של סאבלימינל וקרלו, סליחה והצל, מסיקה עם גרסאות הראפ שלו לשירי הילדים, או כל פליטי "כוכב Y" ו"פרוייקט נולד". אבל יש חוק נפלא, המתגלה כל פעם כנכון, שאומר שתמיד כשהגעת למה שאתה חושב כשפל, אתה מגלה שיש נקודה יותר נמוכה אליה אפשר להגיע.


כן, ככה סתם, במקרה, חיפשתי מלוכה באתר "שירונט" ומצאתי אתונות. 


 


גבירותיי ורבותיי, הורים נכבדים, כבוד שרת החי(נ)וך – "נומה נומה היי" הוא שמו של שיר מפסטיגל 2004, והוא כנראה להיט גדול (אחרת לא היה נכנס לעשירייה הראשונה של האתר). להזכירכם, מדובר במופע בידור המיועד לילדים (!!!), מוסד מפואר שהוציא תחת ידיו שירים נהדרים כמו "הסבון בכה מאוד", "תנו לגדול בשקט" או "אמא" הנפלא.  עוזי חיטמן מתהפך בקברו – אני בטוח.


 


שירי ילדים הם דרך נפלאה להעשיר את עולמם של ילדינו, אשר זורקים (סוף סוף) את כל שעות הדו-די-דו והדצים אליהם נחשפו מאז צאתם מבטן אימם, ויכולים להתענג (סוף סוף) על מוזיקה אמיתית, מעניינת ויפה, המותאמת אליהם אם כי יכולה להתאים גם לנו, רגע לפני שבריטני ספירס כובשת את כל עולמם התרבותי לבלי שוב. אבל בשנת 2004 הגב' פלדרליין היא לא הסכנה הגדולה ביותר לילדיכם. האמינו לי. הפסטיגל השנה יכול לעשות להם הרבה יותר נזק. יש שיאמרו נזק בלתי הפיך אפילו. נשמע מוזר?   טייק א לוק. לא נגעתי, בחיי.


 


נומה נומה היי


ביצוע: כוכבי פסטיגל 2004


מילים: אורי גרוס


לחן: לא ידוע


 


מאיה היא, מאיה הוא, מאיה אה, מאיה אה אה
מאיה היא, מאיה הוא, מאיה אה, מאיה די כבר!
פסטיגי, פסטיגו, פסטיגה, ואגם גם.
הלו, אגם? זאת רוני, טוביה גם.
כאן הראל, והראל, עודד פה משתעל
הלו, הלו, ציור של פיקסו, שם בתיק, זה צביקה פיק
לא זה דנקר המדליק.

הפזמון זה נומה נומה היי, נומה נומה היי
לא מבין מילה אוקיי?!
לא אכפת לי, דץ עושה לי תה
אז תגידו כיפאק היי.
הפזמון זה נומה נומה היי, נומה נומה היי
לא מבינה מילה אוקיי?!
לא אכפת לה, דץ עושה לי תה,
אז תגידו כיפאק היי

בנות, בנים, קצת גומי, ניצנים
הלו, כוס בירה לא, מופע של ילדים
הלו, הלו, ציור של פיקסו,
תפרו לי תיק, לא, לא די מספיק
אז עכשיו פזמון מדליק.

הפזמון זה נומה נומה היי, נומה נומה היי,
לא מבינה מילה אוקיי?!
לא אכפת לה, דץ עושה לה תה,
אז תגידו כיפאק היי
הפזמון זה נומה נומה היי,נומה נומה היי
לא מבין מילה אוקיי?!
לא אכפת לי, דץ עושה לי תה,
אז תגידו כיפאק היי!




אני לא יודע מה איתכם, אבל לי דץ עושה תה עושה סחרחורת. גם קצת בחילה, ותחושת גועל קלה. 


ואני שמח ברגע זה שעוד אין לי ילדים, כי אם זו הרמה של הפסטיבלים היום, אני משאיר את הילדים שלי באינקובטור עד גיל 18, עם דיאטה מדודה של מוזיקה, והוראות מפורשות להשאיר את עולמם נטול אגם, טוביה גם, הראל, צביקה פיק, ובטח ובטח נטול דנקר המדליק (הוּ דה פאק איז דנקר???).


 


אז תגידו כיפאק היי, ותשקיעו את הכסף שלכם במקום אחר.


מי שחושב שאתם, או הילדים שלכם, מפגרים, מגיע לו שיבלה הוא את החנוכה בפסטיגל, לבד, עם דץ.

בורגנים, נמאסתם!









המון זמן לא ראיתי "הבורגנים". לא יודע למה. קשה לי עם סדרות שמכריחות אותי לשבת שבוע אחר שבוע ולצפות בהן (כלומר, סדרות שיש קשר ישר וחזק בין הפרקים שלהן), ואם כבר לשבת שבוע אחר שבוע אז קשה לי עם סדרות שלא קורה בהן הרבה (כלומר, זה בסדר היה לגבי העונה הראשונה, למשל, של "24" או "הבית הלבן" הנהדרת), ואם כבר לא קורה הרבה אז שלפחות זה ייתן לי משהו, ערך מוסף.


 


היה ל"הבורגנים" חן מסוים, אירוניה ארסית ורעילה, ביקורת מתוקה וחדה כתער, שגרמה לי לחבב אותה לזמן מסוים. והיו, כמובן, גם הויברגר, נבון ואביבי, שהם שחקנים בחסד, ונדמה כי לא משנה היכן ישחקו תמיד יאירו את המסך וישדרגו את המסגרת שאליה הם גויסו (סליחה עם גב' מור, אבל היא די נמאסה עליי. קורה.).


 


אבל די. כמה רוע אפשר לבלוע?   כל אחד שקוע בעצמו, כל אחד שונא את עצמו, כל אחד מחפש את עצמו. די נמאס לי (בחיים האמיתיים, זאת אומרת) מכל תנועת ה"גורו להמונים", כאילו יש איזה אדם, או תנועה, או פילוסופיה, שיכול בבת אחת להפוך אותך למאושר, והכל כמה שיותר אינסטנט וכמה שיותר קיצוני.


 


יש לי הרושם שגם לאסף ציפור נמאס. מי שהיה מלגלג עלינו בריש-גלי ב"החמישייה הקאמרית" נהנה ללגלג עלינו בעדינות רבה יותר ובתחכום גדול יותר ב"הבורגנים", כאילו אומר: "הלאה המתוסבכים!". יש לכם הכל – בית, משפחה, עבודה – ואתם בכוח מחפשים משהו להתבאס ממנו; החיים שלכם יפים – חברים, הצלחות, אהבה – ואתם בכוח מנסים לברוח מהם.  "דווקא טוב לי, מעולה לי", אומר בני (שי אביבי) לאחיו הצעיר, כשזה בא לברר למה הוא (לא) מדוכא בעקבות גירושיו.


 


יוצרי "הבורגנים" מיקמו בפרק הזה את השיר המלווה את הסדרה בזמן האחרון (ועקב כך מלווה גם את חיינו, עד מיאוס. אגב, שמועות אומרות שקודמו בתפקיד, "דרכנו", משמש היום בחקירות שב"כ במקום טלטולים…), "אלוהים נתן לך במתנה",  בניסיון – נואש, אולי – לחדד את המסר ולהבהירו אפילו למתקשים-ממש:



אלוהים נתן לך במתנה

דבר גדול, דבר נפלא
אלוהים נתן לך במתנה
את החיים על פני האדמה
נתן לך את הלילה והיום
אהבה תקווה וחלום
קיץ, חורף, סתיו, אביב
נשמה טובה להביט סביב.


 


רענן שקד חד האבחנה כתב בשבוע שעבר שלא נוח לנו עם המציאות של "הבורגנים", כי ציפור הופך לאט לגרסה בת-דורי של חנוך לוין. הוא מוציא את כל הכביסה המלוכלכת החוצה, מראה לנו את הקישקע המטונפים של החברה שלנו, מלגלג עלינו בטון שדי מהר עולה על העצבים. מה שיותר מעניין זה שאותה שכבה שאמורה הכי להתעצבן מ"הבורגנים", אותם יאפים-מחפשי-משמעות-קוראי-ספרי-הפילוסופיה-בגרוש-פוקדי-האשראמים, מצביעים בשלט בהמוניהם לאותו אחד שמכה בהם ומייסר אותם (בניגוד לחנוך לוין, שגם אם זכה להערכה מקצועית רבה, הוקא על-ידי די ציבורים רבים). זה מזכיר את עוזי כהן, הנהנה מבן-דמותו הקופיפי ב"ארץ נהדרת", או את תושבי השכונות המחבקים בחום את ביביהו, המכה בהם השכם וערב בלי למחות את החיוך השחצני מפרצופו.


 


אני מסתכל עליהם, רואה "אותנו", ולא ממש מפתח רצון לראות עוד. הדמויות של "הבורגנים", כך גיליתי אתמול, הפסיקו לעניין אותי. אני אפילו די מרחם עליהם – תקועים עם השטויות של גיל 24 בגיל 40 פלוס, מבזבזים את זמנם על פטפוטים ופלפולים, לא מתקדמים ולא מתפתחים. חלאס. אם אלה היו חברים שלי, הייתי נותן כאפה הגונה לכל אחד מהם שיתעורר.


 


השיר לעיל, המלווה את הסדרה, יחד עם הקטע הקצר והמשעשע-עד-כאב של אדם ברוך, המרביץ תורה בבני/שי, אומר דרשני: "הבורגנים" קוראים לכם, שמסתכלים עליהם ורואים את עצמכם, להתעורר, להתעצבן, לכבות את המסך או לבעוט בטלוויזיה. ואם אינכם רואים את עצמכם במסך הקטן, אז לפהק, לרחם, להעביר ערוץ או לקרוא איזה ספר.  כי אי אפשר להמשיך ככה – בורגנים, נמאסתם!


 


בסיום הפרק המהמתי לעצמי שיר אחר על אלוהים, "God" של ג'ון לנון. אולי ניתן להשתמש בו בפרק שיסגור כבר לכל הרוחות את הגולל על חוברת הבורגנים האומללים. אסף ציפור, לטיפולך:


 


אלוהים הוא רעיון על-פיו


אני מודדים את כאבינו.


אני אומר זאת שוב:


אלוהים הוא רעיון על-פיו


אנו מודדים את כאבינו.


 


אני לא מאמין בקסם.


אני לא מאמין באי-צ'ינג.


אני לא מאמין בתנ"ך.


אני לא מאמין בטארוט.


אני לא מאמין בהיטלר.


אני לא מאמין בישו.


אני לא מאמין בקנדי.


אני לא מאמין בבודה.


אני לא מאמין במנטרה.


אני לא מאמין בגיטה.


אני לא מאמין ביוגה.


אני לא מאמין במלכים.


אני לא מאמין באלביס.


אני לא מאמין בצימרמן.


אני לא מאמין בביטלס.


 


אני מאמין רק בעצמי.


ביוקו ובי.


וזו המציאות.


 


החלום נגמר.


מה אני יכול להגיד?


החלום נגמר.


 


אתמול


הייתי טווה החלומות


אבל עכשיו אני נולד מחדש.


הייתי סוס-הים


אבל עכשיו אני ג'ון.


 


ולכן, חברים יקרים,


פשוט תצטרכו להמשיך הלאה.


החלום נגמר.


 


 

ההולנדי כבר כאן (עדכון נוסף. נקווה שלא סתם.)


 


החל מיום חמישי הספר נמצא כבר במרבית חנויות סטימצקי ובטאוור רקורדס. עד לאמצע השבוע הוא יהיה גם בשאר החנויות (צומת ספרים, דיונון, מודן, מגה ספורט ועוד). אפילו באינטרנט כבר אפשר לרכוש עותק (מישהו אמר מיתוס?).


 


כמו שכבר כתבתי כאן, בספר ישנם 43 סיפורים, שונים ומגוונים, שעוסקים בכדורגל, מי בצורה "כבדה" ומי כדרך-אגב. חלקם ביזאריים-משהו ("רננה" של אסף גברון, "קוקוריקולום ויטה" של קובי ניב), חלקם "צהובים"-משהו ("הדובדבנים של בקהאם" של שרה אנג'ל, "סינדרלה בנימינה" של רון עמיקם), חלקם לא-קשורים-לכדורגל-משהו ("סליחות" של אורי שאלתיאל, וגם הסיפור שלי בעצם). בקיצור, מגוון רב ומעניין של סיפורים פרי עטם של מגוון רב ומעניין של יוצרים.







 
עטיפת הספר, כולל אזכור שמו המפורש של כותב בלוג זה…


חלילה לי מלהרוס את שמי הטוב כמבקר בלתי-משוחד בהמלצה על ספר שאני מכותביו. ולכן אומר רק זאת –  
אוהדי כדורגל (היודעים לקרוא כמובן…) מאוד יאהבו אותו, אוהבי הסיפור הקצר יאהבו אותו מאוד, ולעומת כל אלה אוהבי סיפורים קצרים על ספורט מאוד יאהבו אותו מאוד… 


 


עכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך לתכנן מה אני עושה עם הכסף של התמלוגים.
כרגע מוביל את הרשימה קרטיב לימון, חדש, שלם…  


 



 


* * *


  


ואם נמאס לכם לקרוא על הספר הזה כבר (הייתכן?), אתם מוזמנים לעיין בביקורת סינגלים חדשה שלי בפורום מוזיקה ישראלית של וואינט.


 



מי רוצה להיות גוּגֶל? (שעשועון נושא פרסים מסיאטל)

כאשר אֵם המַחְשֵבוֹת (חידוש לשוני פרטי: אֵם המושָבות + מַחְשֵב), מיקרוסופט, מוציאה מוצר – במקרה זה: מנוע חיפוש – שכל כולו מבוסס על "אני-גם" (me-too) – במקרה זה: אני-גם רוצָה להיות גוּגֶל (כולל העתקה ללא בושה של העיצוב, המראה הפשוט והטרמינולוגיה), אתה מבין שהחבר'ה של גייטס בדרך למטה. 

 

לא עוד מובילה טכנולוגית, לא עוד חברה עם חזון, לא עוד חברה שמכתיבה לשוק מה הוא רוצה וצריך, אלא חברה שנגררת, שמאחרת, שמעתיקה, שרוצה נורא להיות כמו האחות הקטנה והסקסית מקליפורניה. אבל היא לא.

 

עידו לא-אמין מדווח בבלוגו המשעשע שאותם שטיקים חביבים ומפורסמים, המטעים את מנועי החיפוש האחרים, "עובדים" גם על המנוע הפרטי של ביל, לצערו הרב.

 

זה הזכיר לי את הציטוט האנונימי אך הפופולרי בקרב שונאי הענקית מרדמונד: 


They say that if you play a Microsoft CD backward you can hear satanic messages
!!!but that's nothing… If you play it forward it will install 
Windows

 

השליטים שלנו הם הטרגדיה שלנו*

 

"…לא היה, לא היה

סוס לבן, נסיכה ביער.

לא היו אגדות מעולם – היה רק חלום.

 לא באושר, אך עד היום

 לא היה, לא היה שלום..."



ערפאת ונתניהו בעקבות החתימה על הסכם חברון, במסגרתו
נמסרו חלקים בעיר לשליטת הפלסטינים.
(צילום: איי.פי.)


 



על בסיס ראיות רשמיות, קובעת ישראל שברשותו של יאסר ערפאת סכום של 1.3 מיליארד דולר. את הסכום המדוייק לא ניתן כמובן לדעת, אך יש הטוענים כי מדובר בכמה מיליארדים טובים של דולרים, שמנהיג העם הפלסטיני קיבל, גבה והשיג, בדרכים שונות, מאז הקמתו של אש"פ בשנת 1964. הונו ה"אישי" מתבסס, כמובן, בעיקר על כספי סיוע, שבמקור יועדו לקופת הרשות הפלסטינית, ואשר הפכו לרכושו הפרטי של הראיס.


 


במקומות שונים (ביניהם "תיק דבקה" המשעשע) נרשם שסוהא ערפאת דרשה, בתמורה להסכמתה לנתק את בעלה ממכונות ההחייאה, כי הרשות הפלסטינית תשלם לה כשני מליון דולר לחודש, בהתאם למה שקיבלה מבעלה בשנים האחרונות. נשמע לכם מוגזם?  בכלל לא. לפי "60 דקות", תוכנית התחקירים האמריקאית, יאסר ערפאת העביר מדי חודש 100 אלף דולר לחשבון פרטי בפאריז, שם מתגוררות אשתו ובתו. חיי התענוגות של סוהא בפאריז הן נושא לשמועות רבות בעולם הערבי – לפי מקורות ערביים, סוהא ובתה מתגוררות באחד המלונות היוקרתיים ביותר בבירה הצרפתית, שם עומדת לרשותם של סוהא ואנשי פמלייתה קומה שלמה, והיא נוהגת לבלות תדיר במסעדות פאר ולרכוש תכשיטים ובגדי מעצבים בבוטקים היוקרתיים ביותר.  


 


YNET דיווח אתמול על המצב הפיננסי הקשה של הרשות (סורפרייז, סורפרייז!) לצד חגיגות ה"פנסיה" של סוהא. אם תרצו, זו ה-טרגדיה של העם הפלסטיני. וזו גם טפשותו. כמו רוב מדינות העולם הערבי, האזרחים גוועים ברעב, מתבוססים בעוני, סרחון ובערות, בעוד המנהיג נהנה מחיי רווחה ברמה בלתי-נתפסת. אמנם במקרה של יאסר ערפאת, שהעביר את רוב חייו במסתור, במנוסה או גרוע מכך במוקטעה ההרוסה, קשה לומר שהראיס נהנה ישירות מהכסף הרב שצבר, אך במקרה שלו אשתו ובתו דאגו (וידאגו) לבזבז את הכספים היקרים שהעולם המערבי העביר לטובת הפלסטינאים בארבעים השנה האחרונות ללא כל רגשות אשם.


 


מה אפשר היה לעשות לטובת ארבעה מליון (?) פלסטינאים רעבים ואומללים בשטחים בעזרת מיליארד דולר?   הלב נחמץ כאשר חושבים על זה. לבטח אפשר היה לסיים את מעגל הייסורים שסחף אותנו ואותם לתוך שנים של מלחמה וטרור, כאשר המנהיגים משני הצדדים מאשימים את הצד השני במצב האומלל אליו הדרדרנו. אפשר היה לשקם את הערים ההרוסות, לוותר על מחנות הפליטים, להקים בתי ספר, אוניברסיטאות, גני ילדים, בתי חולים. להפוך את עזה(אזל) לעיר ראויה.


 


עצוב (אם כי לא מפתיע) לראות שבפסטיבל ההלוויה של ערפאת משתתפים גם פעילי שמאל ישראלים. גם אצלנו יש לא מעט טפשים. מוטב לומר זאת עכשיו, בגלוי (ומוטב שיאמר זאת שמאלני כמוני מאשר טפשים אומללים המפארים את הצד השני של המפה הפוליטית): יאסר ערפאת לא היה לוחם גיבור, לא היה לוחם למען השלום, לא לחם למען מטרה מקודשת, כפי שהיה נהוג פעם לצייר זאת. ערפאת היה לוחם, נקודה. הוא – בדומה ללוחמים אחרים שכמותו – הפך את המלחמה למטרה, לערך עליון, ועל מזבח המלחמה הקריב את עתידו של העם הפלסטיני, את עתיד המדינה שבדרך, את עתיד ילדיו (וגם ילדינו). הוא לא ראוי לסימפטיה, לא מצדנו ולא מצדם. הוא יותר מראוי להיקבר במוקטעה, אי של הריסות וזכרונות, מקום שהיה פעם סמל והיום הוא קבר.


 


אפשר רק לקוות, בפרפראזה על המשפט הידוע, שבמותו ציווה ערפאת לנו את החיים. לנו – לשני הצדדים, לשני העמים, לדורות הבאים. דור המלחמות, דור הגנרלים, הדור שעבורו המלחמה היתה הדרך היחידה לפתור סכסוכים – הדור הזה הולך אט-אט מן העולם. יש לקוות כי דור המנהיגים שיבוא אחריו – אצלנו ואצלם – יהיה חכם יותר, שקול יותר ומפויס יותר. יש לקוות כי דור המצביעים – אצלנו ואצלם – יהיה גם כן חכם יותר ושקול יותר. הגיע הזמן שכל צד ידאג לעצמו, וימנה לו מנהיגים שמטרתם תהיה לדאוג לבעיות שבפנים, לשפר את המצב הלאומי, ולא לתלות את כל הבעיות והחוליים באלו שנמצאים מעבר לחומה.


 


 


"…כמו חלום, כמו חלום בקיץ.


 למה לא, למה לא, למה לא יבוא כבר עכשיו


מה שבטח יבוא מחר..."


                             (מתוך אבשלום, מלים: זוהר/ענבר/חנוך/דוידזון/שיסל)


 


 


נ.ב.   בלי, חלילה וחס, לרמוז לכל דמיון בין ערפאת לאיזה שהוא מנהיג ישראלי, מושחת ככל שיהיה, האם באמת מותרים אנחנו משכנינו למזרח התיכון?  האם אין אלפים רעבים ללחם במדינה שלנו, בעוד מנהיגינו מתעשרים, משמינים ומתענגים על משמני השלטון?   אם תחשבו על זה לרגע, תגלו שגם אנחנו, כנראה, טיפשים לא קטנים. מוטב לקלוט את זה עכשיו, כי הטרגדיה הבאה, כך או כך, כבר תהיה שלנו.


 


 


* על-פי השורה "השליטים שלך הם הטרגדיה שלנו", הלקוחה, כמובן, מתוך "שיר האונס", מילים של הלל מיטלפונקט, מתוך אופרת הרוק "מאמי".


  

סופר. ולא סתם. (עדכון. ולא סתם.)

 


"לכולם יש כשרון. מה שנדיר הוא האומץ ללכת עם הכשרון הזה למקומות החשוכים אליהם הוא מוביל…"


                                                                                                              (אריקה יונג)


 


 


ובכן, הספר יצא. היום. רשמית. סיפור 28, "אסיר תודה".


 


סיפור שלי, בתוך ספר, אמיתי, בחנות ספרים, אמיתית. התרגשות, אמיתית.


 


אז תרשמו את השם: "ההולנדי של עכו", אוסף סיפורים קצרים על כדורגל.


 


ותרשמו גם את השם שלי. שתוכלו לספר שהכרתם אותי עוד כשהייתי סתם אחד שכתב בישראבלוג…