16.8, 55 דקות (9 ק"מ)

התוכנית הזדונית לצלוח 10 ק"מ ב-31.8 ב-Human Race 10K של נייקי בת"א ממשיכה לקרום עור וגידים.


בידי כוחותינו התקבלה כבר החולצה המדוברת וצ'יפ RFID משוכלל שיעזור לתזמן את המאמץ.


בשבת כבר רצתי 9 ק"מ (!), מאמץ של 55 דקות שהצריך משהו חזק וטוב באוזניים. לשמחתי הרבה, ציידתי מבעוד מועד את ה-iPod של אחי (עוד כלי במלחמה הפסיכולוגית) בדיוק במשהו שכזה – מטבוחה!!!


זאת אומרת, Madboojah Project, הפרויקט של שלומי אברץ (אח של קרן אברץ, הלא היא MC קרולינה) ואודי בן כנען (מ"שבע"), שבדרך פלא הצליח לחמוק מהרדאר של כלי התקשורת בארץ למרות שהוא אחד האלבומים האלקטרונים הכי נפלאים שיצאו בארץ, ולבטח המשובח ביותר ששמעתי מאז "Classical Mushroom" של Infected.


 


"פרויקט מטבוחה" זה אלבום טראנס, אבל כפי שאומרת אחת השורות (הבודדות) באלבום "טראנס זו לא מוסיקה, זה state of mind". יש פה אלקטרוניקה, אבל היא מתערבבת עם פלמנקו ספרדי, מחול צועני, מוסיקה אפריקאית, מוסיקה ערבית, סמבה ברזילאית וחגיגה אירית. תוסיפו לכל זה את דיויד ברוזה, מוש בן ארי, אברהם טל, קרולינה הנפלאה וקיבלתם חגיגה אמיתית, שמסוגלת להזיז גם את אחרון הספקנים בקצב של 6 דקות לק"מ.


בחרתי לשתף כאן את Fuego, שיר שבו דיויד ברוזה מפליא לנגן על הגיטרה, שלומי אברץ נותן בקצב המלוכלך ואברהם טל שר כמו שהוא רק יודע.



הדרך אל האושר הכושר מעולם לא נשמעה נעימה כל-כך.

חבל, כל-כך חבל (שהגענו לכזה מצב נוראי בשביל להתעורר ולראות את זה)


אורלינג כתב פוסט מרגש על בעז ז"ל. כמו כל האנשים שהכירו את בעז בצורה כזו או אחרת, ובעצם הכירו בזה שלא לגמרי הכירו אותו, אני מוצא את עצמי קורא עליו באינטרנט, קורא את הדברים שאנשים שהכירו אותו כותבים, קורא ומנסה ללמוד. כמו שאמר לי היום עילי, "למרות שיש לי כל-כך הרבה זמן איתו, זה עוזר לי להכיר אותו יותר".


מאוחר יותר, בתגובה לפוסט, אורלינג כתב "מה צפוי לישראל, וסליחה על הגיחה לספקטרום הרחב והלא-משפחתי, שאיבדה לא רק את בעז הבן-דוד שלי, אלא גם ספורטאי מקצועי, מהנדס מצטיין ואדם צעיר שומר-חוק ונאמן שאין כדוגמתו, בזמן שאנשים מסוגו של אלישע לוי מסתובבים ברחובותיה בביטחון מוחלט?   בזמן שהיא מטפחת, בכל מיני ניואנסים של ההתנהלות היומיומית שלה, את הגישה ההפוכה לזו של הקרבן, כלומר את הגישה המזלזלת ונטולת יראת-הכבוד לזולת, זו שהרגה את בעז ואותנו בשבת…".


אחרי הדברים הכועסים האלה, הנכונים כל-כך, שמבטאים את מה שכל אחד ואחד הרגיש מאז התאונה, אורלינג מלנקק למאמר של אורן רייס מ-ynet. המאמר הזה, תחת הכותרת הפרובוקטיבית "למה עוד לא יצאנו למלחמה בערסים?" נמצא אצלי כבר למעלה משבועיים ב-To-Write List, ופשוט לא הגעתי אליו. חבל שנדרשתי לאירוע נורא כל-כך כדי לכתוב על זה.


אבל כולנו, כך נדמה, הגענו לנקודת השבר. הגיעו מים עד נפש, ברמה האישית והלאומית. "פרחחים חסרי תרבות", כהגדרת רייס, שולטים במרחב הציבורי, הופכים את חיינו לגיהינום, מזלזלים בזולת, משחיתים רכוש, מסכנים חיים, מכים ורוצחים. וגרוע מכל – אנחנו מקבלים את זה, אנחנו חיים בפחד בגלל זה, ואנחנו לעיתים גם מעמידים אותם על מזבח וסוגדים להם.


אנחנו משקיעים מיליונים במלחמה נגד המפגעים מחוץ, אבל מתייחסים בסלחנות ובאדישות למפגעים מבפנים. רייס מדבר על מלחמה, אבל הכל מתחיל ונגמר בחינוך. אם "אמא ואבא מדברים באלימות לשכנים, למורים ולרופאים, וגם מכניסים אגרוף פה ושם או הופכים שולחן", הילדים שלהם יהפכו לעבריינים – עברייני תנועה, עברייני רכוש, עברייני מין או סתם עברייני צעצוע שמציקים לנו ומתעמרים בנו בכל פינה.



קל להכריז מלחמה. קל לבקר את המשטרה, הפרקליטות, השופטים. גם אם יש בביקורת מידה רבה של צדק, גם אם כולנו מייחלים לאיזה ג'וליאני, איזה אליוט נס, איזה אביר אפל שיציל את כולנו בכוח הזרוע מידם של העבריינים – צריך לזכור שיש שני צדדים לכל מטבע. ולצד החזרת כושר ההרתעה – של המשטרה, של מערכת המשפט, של המורים, של ההורים – צריך גם להחזיר את כושר החינוך – להשקיע במורים, להשקיע בחינוך להורות, להשקיע בהקניית וטיפוח ערכים ראויים.


כאמור, לא הכרתי את בעז ממש. אבל ממה ששמעתי עליו, בעיקר לפני התאונה הנוראית אבל גם מאז שהיא ארעה, אני יכול להעיד שהייתי רוצה שהמודל לחיקוי של הילד שלי יהיה אחד כמו בעז. אם נגדל את הדור הבא כהלכה, הם יהיו אלה שיכריזו מלחמה על "הערסים", הם יהיו אלה שישמרו על העולם שלנו מפני אלה שבאים לנצלו ואז להחריבו, הם יהיו אלה שבשבילם אולי יש בכל זה איזה שהוא הגיון.  


חבל על דאבדין ולא משתכחין.


 


"חבל ש… שהגענו לכזה, כזה מצב נוראי בשביל להתעורר ולראות את זה.
אני יודעת שאני התעוררתי, אני התעוררתי באיזו שהיא צורה…"
                                                                        (ענבל פרלמוטר ז"ל, נהרגה בתאונת דרכים בגיל 26)       

"אלוהים קינא באושר שלנו,
אז הוא שלח את כוחות השטן שייקחו אותו מאיתנו…"



שאריות האמונה שלי מתפוגגות.


הן מפנות מקום לדמעות,


מקום לשאלות.


לחמה שבוערת מבפנים,


לכאבים.


"אמרו אמן", אבל אני


מתקשה להסכים.


אבות קוברים בנים,


הפרחים הכי טובים נקטפים.


 


שאריות האמונה שלי נרמסות.


הן מפנות מקום לכעסים,


מקום לפחדים.


לנשמה שמתכווצת בפנים,


לחוסר במלים.


"אין דין ואין דיין", ואני


מתקשה להבין.


רשעים בכל פינה ובכל בית,


הטובים נזרקים לשוליים.


 


שאריות האמונה שלי גוססות.


הן מפנות מקום לחיים.

זה כה בלתי-אפשרי בצורה נוראה ובלתי-אפשרית

היה צריך להופיע פוסט אחר במקום הזה. פוסט ליום האהבה.


 


אבל הבלתי-אפשרי והנורא קרה, והיום הזה התמלא באור אפור-עצוב נורא.


 


כל היום אני מנסה להביא את עצמי לכתוב משהו.


כל היום, ורק השיר הזה חוזר ומתנגן.


 


וזה כה בלתי-אפשרי בצורה נוראה ובלתי-אפשרית…


 



 


היום השמש עלתה שוב אל-


על ואי-הצדק הנורא החל


ולפתע לא נותר שום זוהר בחמה


את כיבית את החמה


כי כיבית את האהבה


 


להרגיש את אור השמש של אהבתך החמה


הופכת כה חסרת צבעים ועמומה


לפתע לא נותר שום זוהר באורה


את כיבית את האהבה


כאילו כיבית את החמה


 


זה כה נורא


זה כה בלתי-אפשרי


זה כה בלתי-אפשרי בצורה נוראה ובלתי-אפשרית עבורי…


 


                                                                                                       (The Colossal Gray Sunshine/Faultine)

משונה איך היא האהבה

Eמייל כתב על "Funny How Love Is" של ה-Fuck Fine Young Canibals, ותיכף ומייד הזכיר לי את האוסף בעל אותו שם שיצא ב"הד ארצי" בשנת 2000 והתיימר להציע "אלטרנטיבה לאהבה", שירי אהבה "אחרים", בעריכת דדי סיטון (שמודה בחוברת ל"כל מי שעדיין אוהב מוסיקה טובה!").


בהתכתבות הטוקבקיסטית שלי עם Eמייל הוא טען שאי אפשר להשיג עוד את האלבום (שנמצא, כמובן, ברשותי, הו אספן אלבומים כפייתי שכמוני…), ושאני יכול למכור אותו ב-eBay תמורת רווח יפה. במקום זאת (הו סוציאליסט יפה נפש שכמוני…) החלטתי לשתף אותו עמכם (כאן).



באלבום קלאסיקות מודרניות דוגמת Glorious של אנדריאס ג'ונסון, At My Most Beautiful של REM, I Started A Joke בביצוע המצוין של Faith No More, Fuzzy של גרנט לי בופאלו וכמובן שיר הנושא, לצד שירים שלא היית מצפה למצוא שם אך הם מצוינים בכל זאת, כמו Love Will Tear Us Apart של ג'וי דיוויז'ן או Rust של אקו והבאנימן.


במבט לאחור, השיר שאני הכי אוהב (נכון להיום, כמובן) מהאלבום הזה הוא Blindfold של Morcheeba מתוך האלבום המצויין שלהם Big Calm. אותו שיר עם השורות המצוינות: "אני כל-כך שמח שיש לי אותך / וזה רק נעשה גרוע יותר / אני כל-כך מטורף לאהוב אותך / את קללה ארורה ביותר".


 


משונה איך היא האהבה…


 


 

בוקר טוב שרון

בשנת 1995 יצא האלבום הראשון של להקת "אבטיפוס", "מה החזאי מבין". בעוד שאת רוב אור הזרקורים תפס אייל שכטר הסולן, על הלהיטים הגדולים של הלהקה – "בוקר טוב עולם" ו"אשה אשה" – היה חתום  הבסיסט של הלהקה שרון הולצמן.


אחרי פירוק "אבטיפוס", שרון הולצמן כתב והלחין שירים לעצמו ולאחרים. הוא הוציא עד כה שלושה אלבומים – "פתח את ליבך", "סיכוי קלוש" ו"זהב".


במשך השנה האחרונה הקליט הולצמן יחד עם הגיטריסט והמפיק המוזיקלי יהל דורון אלבום ובו גרסאות חדשות לשיריו מכל התקופות ושירים חדשים, פורמט שנהיה אופנתי לאחרונה (ע"ע כנסיית השכל ומוקי).


באלבום מתארחת רשימת אורחים מכובדת ומעניינת. בין היתר אפשר למצוא את ג'קו אייזנברג בדואט עם שרון ב"בוקר טוב עולם" (שכבר יצא כסינגל), את אבי בללי שמצטרף אליו ל"אשה אשה" בביצוע נהדר, את ירמי קפלן ורונית שחר.


הביצועים ששמעתי עד כה – גם אם לא בגרסה הסופית שלהם – מפתיעים ומעניינים. הם נותנים פרשנות אחרת לשירים של שרון, שהתפרסמו והפכו ללהיטים בעיבודים אחרים לגמרי.


במיוחד מצא חן בעיניי הדואט עם חמי רודנר ל"סיכוי קלוש" הנהדר, ששרון חושף ממש היום לאוזני כל:



 "עשיתי יותר מדי טעויות", אמר לאחרונה שרון, "הפעם אני נותן למוזיקה לדבר". יש לקוות שלקראת החגים, כשייצא האלבום, השירים אכן ידברו בשבילו, ויזכירו שמדובר באחד האנשים היותר כישרוניים שמסתובבים לנו פה בין הרגליים.