"…אז אם אתה עכשיו שומע,

סופרמן,

כל אחד צריך מושיע או גיבור להאמין,

שקוראים לו סופרמן,

שקוראים לו ספיידרמן,

שקוראים לו סופרמן –

הוא בא,

הוא לא בא…"

                        (שקוראים לו סופרמן / דן תורן)

   

הנה – אפילו סופרמן בסוף מת. נשמע קצת מוזר, אבל כל כוחות-העל שגייס כריסטופר ריב, השחקן שלעד יזוהה עם סדרת סרטי "סופרמן", לא עזרו לו. אתמול, בגיל 52, הוא הלך לעולמו.

 

הסיפור ידוע לכל – תאונת רכיבה שכפתה על הגיבור של ילדותי ישיבה בכסא גלגלים אבל הפכה אותו לסמל של גבורה. ריב סירב להיכנע למגבלות,  נלחם עד חורמה בפציעה הקשה והפך להיות דובר מוביל של משותקי גוף (מה שאף הביא אותו לאחרונה לארץ).

 

ריב היה איש אמיץ, שלא ויתר לעצמו לרגע. לפני כעשר שנים הוא קרא בטקס האוסקר להוליווד לעסוק בנושאים חברתיים. ב-1998 שיחק בגרסה מחודשת של "חלון אחורי" בתפקיד הצלם הנכה. בשנת 2000 הוא החל להזיז את גפיו, והייתה תחושה שהוא אכן יוכל למחלה (הוא אף נשבע שהוא ילך שוב).

 

  

 

מה שבטוח – הפציעה הפכה את ריב לאדם אחר, בולט, חשוב, גיבור. שחקן גדול הוא לא היה מעולם, קשה אפילו לחשוב באילו עוד סרטים הוא השתתף, ובכל זאת – דווקא לאחר שנפצע קשה – הוא באמת הפך לסופרמן. הוא סירב להשלים עם המציאות, מימן מחקרים ונסע בעולם לדרבן חוקרים לטפל במקרים דומים לשלו, ומעל לכל האמין שהוא יוכל למגבלות שלו. אני בטוח שאם היה יכול, היה עף נגד כיוון הסיבוב של כדור הארץ ומחזיר את הזמן לאחור, כמו שעשה בסרט. מצד שני, אולי גם הוא הבין שהיה גם הרבה טוב בפציעה שלו, טוב שהוא דאג לחלק עם כל תושבי העולם, כפי שעשה פעמים רבות בסרטים שלו.

 

בכל פעם שסרטי סופרמן נשלפים מהבוידעם, אני נדהם מחדש כמה פרימיטיביים וחסרי הגיון הם, כמה קל לראות שסופרמן לא עף באמת, כמה מבייש זה לדעת שפעם ממש התלהבתי מהסרט הזה. ובכל זאת, היה בהם משהו תמים, משהו אמיתי – כמו בשחקן הראשי שלהם.

 

אבל מחוץ להוליווד אין, בדרך כלל, הפי אנד. גם סופרמן מת. כריסטופר ריב, בן 52, הלך אתמול לעולמו, ואיתו מתה מעט מהרוח האנושית.

 

 

                  חושות הרוסות בראס-א-שטן (צילום: רויטרס)

 

יצאתי לחפש שפיות, ומצאתי מלחמה.

 

חזרתי בשלום (תודה לכל הדואגים), אם אפשר לקרוא למצב הזה ככה.

 

סוף שידור.

 

                                 

אני בעד חברות. אני אוהב חברות…

 

תעצמו את העיניים… צבעים עזי מבט, תכלת מסנוורת ירוק בוהק, שפריץ-שניים אדום, שלולית בז'. איפה אנחנו?   בקיבוץ. אתם יודעים – לכל חבר יש פיסת דשא לפני הבית. ואתם ודאי מכירים את הפתגם – הדשא של השכן ירוק יותר. אני הייתי מקפיד על זה – שהדשא של השכן שלי תמיד יהיה ירוק יותר. למה לפחות כלל אחד בחיים, לפחות אחד, רציתי להחזיק אחד לאחד כמו שאומרים. שלא ידמה לי שאני שואף למשהו שיש לשכן שלי, לא לא. הדשא של השכן שלי ירוק יותר. נקודה.

 

מה הייתי עושה?  הייתי מצהיב את הדשא שלי. איך הייתי עושה את זה?  לא פרוייקט מי יודע…  הייתי מצמיא אותו. אז הדשא שלי נהיה מה שנקרא צהבהב ושרוע, והדשא של השכן שלי מה-זה ירוק – שחור. הוא היה משקה אותו, מדשן אותו, היה עושה לו את הציפורניים, אתה יכול להגיד. כל עשב היה עומד אצלו דום מתוח שפיץ דוקר את הכחלחלה. ואצלי מה שנקרא soft version באנגלית, גרסה רפויה, רכה, ירקרק ושרוע. אבל מה – הייתי יוצא מהבית לעת ערב, הייתי מסתכל על הדשא שלי, הייתי מסתכל על הדשא של השכן שלי והייתי מבסוט. הדשא של השכן שלי ירוק יותר, אשכרה. אני בסדר לפחות בכלל אחד.

 

ככה עברו עליי איזה יומיים-שלושה של אושר. תראו מה זה חברות…  הדשא שלי נהיה צהבהב עד צהוב עד חום. וזה התחיל לדקור בעיניים של השכן שלי, חבר מסודר מהשורה. פתאום הדשא שלי נהיה כמו איזה פצע. בא אליי יום אחד ואומר לי: "מאיר, תראה איך הדשא שלך נראה. לא צבע, לא צורה. זרוק עליו טיפת מים, גרגר דשן כימי, תראה איך הוא…" והוא ככה צובט לי בלחיים, חזק, מתכוון להגיד "תופס צבע". אני מוריד לו את הידיים מהלחיים שלי, ואומר לו: "לא, בני, אני עושה את זה בכוונה". פותח עליי זוג עיניים: "מה, אתה חוסך במים?". אני אומר לו: "בני, אני חוסך במים? אתה מכיר אותי – אני מזל דגים. אני לא נרדם בלי קלטת עם פכפוך מים חיים ונוזלים מהלבנון. לא, אני רק מקפיד שהדשא של השכן שלי יהיה ירוק יותר".

 

עכשיו ראיתי איך האישונים שלו גדלים מרוב זעם. תראו מה זה חברות… אני מבין למה הוא התרגז כל-כך. למה אני הייתי בכלל הזה כמו שצריך –  הדשא של השכן שלי ירוק יותר. אבל את בני, חבר מן השורה, העפתי מהכלל הזה. למה הדשא של השכן של בני תמיד צהוב יותר עד חום. ופתאום חבר מהשורה מוצא את עצמו מחוץ לכלל. זה לא מרגיז?  מה-זה מרגיז. הוא גם מתעב חריגים בינינו. "תשקה את הדשא!". אני אומר לו: "לא". אז הוא אומר לי: "מה אתה נורמלי?". אני אומר לו: "לא… מה אתה חושב שאני לא נורמלי להיות נורמלי?  אני לא נורמלי!".

 

אז ככה, כמו שאני מבסוט מההברקה שלי, ותודו שזה הברקה, בני יוצא לי מהתמונה כמו שאומרים. אולי דקה, אולי שתיים עברו, טלפון מהמרפאה – "תבוא דחוף!". אני בא. כל וועדת בריאות, שני נציגים מהמזכירות, שניים בלבן שלא הכרתי. אומרים לי: "אתה רוצה להתאשפז או משהו?". אני אומר: "מה?". אומרים לי: "השכן שלך אומר, שאתה אומר, שאתה לא נורמלי". מסתכל עליהם ככה, "נכון… מה, אתם חושבים שאני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!  מה, אם לשקר זה נורמה, אני לא נורמלי. אם לגנוב זה נורמה, לא נורמלי". אל תסתכלו עליי ככה, לא שאני צדיק כזה, זה רק בשביל לסבר את האוזן.  "אם לשים מסכה על הראש, להיכנס לחדר אטום, לחכות שייפול עליך טיל זה נורמלי… אני לא נורמלי!". אני מסתכל עליהם, עוד צועק את זה אפילו, והם רק שמעו מסיכה, רמזו לשניים בלבן, ואני שקעתי – זה מה שאני זוכר, את הרמז הזה לשניים בלבן –  ואני שקעתי בערפל ענוג ורדרד מתקתק נעים חסר הכרה, כמו שאומרים.

 

התעוררתי במוסד לשיקום. ולא היו לי ימים יפים בחיים כמו הימים שביליתי במוסד לשיקום. אפשר לומר עשיתי חיים משוגעים. כל-כך טוב שחשקה נפשי לצאת, לראות אם זה באמת זה לפני שאני פה חותם קבע. עשיתי את עצמי שפוי – גם כן לא פרוייקט מי-יודע-איזה.

 

הלכתי למבדקי שפיות. שואלים אותי בין היתר "כמה זה?", ומתחילים לרטט לי אותה. חשבו שתפסו פראייר. אני מתרטט עם זה לתפוס יציבות, כי משהו בפיסיקה אני עוד זוכר, אבל לא כל-כך הצלחתי אז זרקתי ניחוש – "שלוש נקודה שבע". מסתכלים על האצבעות שלהם ואומרים: "ואללה, קרוב".

 

 

(סיפור מאת מאיר אריאל, שסופר בגרסאות שונות בהופעות שונות פעמים רבות ומשונות והצליח – ועדיין מצליח – להעלות חיוך על שפתיי בכל פעם… לבקשת רבים שביקשו.)

 

* * *

 

ובנימה משעשעת זו אני נוסע לחפש לי מעט שפיות. תיכף אשוב.

 

 

                                                           

הקטע השלישי שבחרתי לפרוייקט "מישהו שומע אתכם" עכשיו באתר.

 

אתם מוזמנים להקשיב ולהגיב.

 

מזה זמן רב אני כותב בפורום המוסיקה הישראלית של YNET. מפעם לפעם אני גם מביא כאן הפניות לביקורות או רשימות שאני כותב שם.

 

לטעמי, מדובר ב"כיכר השוק" המודרנית בכל הקשור לענייני מוסיקה – כל אחד יכול לבוא ולהעלות רעיונות, לתת את ה-15 אגורות שלו בכל נושא, לבקר, לאהוב, לנאץ, לנתץ…  ופשוט יש שם מה לקרוא כל יום, כל היום.

 

אל מול התקשורת הכתובה (וגם זו הפולשת אל דפי האינטרנט), המדדה בביצה שהיא עצמה מטפחת, משעממת ומעייפת, הפורום הזה (ברובו) איכותי, מחדש, מעניין ומרתק.

 

הנה, לדוגמה, רשימה מרתקת שפרסם בועז אתמול, שעסקה בעת ובעונה אחת בתרבות, משמעות, אמונה ואלוהים, זכתה לשלל תגובות (כולל שלי), ובכלל היתה בעצמה תגובה לרשימה אחרת של רוני על "המרד השפוף", שהיתה בעצם תגובה למשהו קטן ובוער שרשמתי שם בעניין הסכסוך המתוקשר ברנד–אוחובסקי.

 

נשמע מסובך?  לא ממש. פשוט צריך לנסות, להתנסות, לקרוא ואפילו… להגיב או לכתוב.
אחרי הכל, אם אתה לא חלק מהפתרון…