סיכום שבוע (המדור עם הקיטור) 51/2004

פילוסופיה בבלוג


 


אפתח בהתנצלות: ישראבלוג, האכסניה שבה מתגורר בלוג זה, שידרגה את עצמה השבוע (או שמא היה זה בשבוע שעבר?  לך תדע). כתוצאה מכך, פוסטים ישנים קצת "התעקמו" וחלקם אף נדפקו קשות. עמכם הסליחה, אבל אני טיפוס שלא מתעסק עם העבר, ולכן אינני רואה טעם בלשפץ או בלתקן אותם.


חבל שישראבלוג לא נאמנים לחוק הידוע של עולם המחשבים: "מה שעובד – לא נוגעים".


בכל מקרה, אחד מה"מאפיינים" (בלעז, features, שזה שם פוליטלי-קורקט בשפת המחשבים לתקלה או bug) הוא שהקאונטר המפורסם, שמנה בתחתית העמוד את מספר הגולשים שנכנסו לבלוג הזה, נעלם ללא שוב.


ועכשיו נשאלת השאלה: אם מישהו נכנס לבלוג שלי, ואין שם קאונטר, האם הוא באמת נכנס לבלוג שלי? 


 


 


ישראל, אומת הנרג'


 



הפרסומת לעיל ("היא ירדה לך כל הלילה – עכשיו תהיה חייב להקשיב לה") הציצה והטרידה אותי כל השבוע.


אם תהיתם, ככה בחרו הנציגים של נגן ה-mp3 ריו לפרסם את המוצר שלהם בישראל. משום מה אני חושד שזו לא הפרסומת בה משתמשת חברת ריו העולמית.


הגועל נפש הסקסיסטי הזה מצטרף לפרסומת של אורנג' (החברה שעשתה לנו שחור, זוכרים?) עם הקמפיין המעצבן החדש שלהם ("תחייכי", "תירגעי", "תשתחררי" וכו').


כנראה שהמפרסמים בישראל כבר ממש מיואשים, ומרגישים שחובה עליהם (וגם מצופה מהם) לנרג'ג'** הכל.


בקצב הזה, הקמפיין הבא יכול להציע חוויה בעוצמה שבאמת לא תכירו…


 


 


           מודעת אילוסטרציה (הופצה השבוע במייל). הקשר בין המודעה לחברת Orange דמיוני (כמעט) לגמרי.


 


 


** לנרג'ג' [פ.], נגזר כמובן מ-נרג' (NRG), סוג של אתר של עיתון יומי. (פרטים נוספים אצל עידו).


 


 


משטרת תנועה (של מזומנים לקופה)


 


תמיד חשדתם ששוטרי התנועה לא ממש מתעניינים בשמירת בטחונכם אלא יותר בשמירת מכסות הקנסות שהם צריכים להביא בכל יום?  ובכן – צדקתם, ובגדול.


 


משטרת ישראל פרסמה לאחרונה נתונים המשווים בין הדו"חות הנרשמים על-ידי שוטרי התנועה בגין עבירות לבין מידת המעורבות של העבירות בתאונות חמורות.


 


מה הן העבירות שגורמות לתאונות חמורות שאלתם?    עבירות הקשורות להולכי רגל, משמעת נתיבים, מהירות, אי ציות לתמרורים ורמזורים (בסדר הזה ממש).


ומה אוכפים שוטרינו תהיתם?   עבירות מהירות, חגורת בטיחות, רשיונות (!!!) וחניה (!!!).


 


את השוטרים לא מעניינים עבירות הקשורות להולכי רגל (22% מהתאונות, 3% מהדו"חות) אבל מאוד מעניינות עבירות חניה (0.3% מהתאונות, 14.2% מהדו"חות).


 


מה משותף לכל העבירות שהשוטרים לא אוכפים?   העבירות האלה הורגות אנשים כל יום.


מה משותף לכל העבירות שהשוטרים כן אוכפים?   קל לתפוס את ה"עבריינים".


שים מחסום, תעשה פקק רציני, תתפוס איזה אחד שלא חגר חגורה ושניים בלי רשיונות, ותחזור הביתה שמח וטוב לב בחמש וחצי. תעבור ברחובות העיר, תעשה פקק רציני, תתפוס שניים שחנו לא כחוק (כי עצרו שנייה לקנות פלאפל), תרשום להם דו"חות, ותחזור הביתה שמח וטוב לב ברבע לשש.


 


בקיצור, אמרו מהיום "משטרת התנועה" – מטרתה להתמיד בתנועה של מזומנים לקופה.


 


– איך עיוור יכול להיות בתצפית?


– איך אדיוט יכול להיות שוטר?  תענה לי על זה.


– זה מאוד פשוט. הוא פשוט מתגייס.


           (דיאלוג בין המפקח קלוזו והמפקח הראשי דרייפוס, מתוך "שובו של הפנתר הוורוד", 1975)



 


 


קצר על "קצרים"


 



   צילום: יוסי צבקר לוואינט


 


אני רואה מה שאתם משדרים וזה נראה לי כמו: "איזה מגניב, בואו נעשה את התוכנית של בני היל רק בעברית, ונשתמש בצחוקים מוקלטים שאנשים יבינו שזה אמור להצחיק, ונביא את קרן מור ואת מוני מושונוב כי הם מה-זה מצחיקים, ואם אנשים צוחקים מיצפאן ומאדיר מילר בטוח הם יצחקו מהבדיחות הבסיסיות שלנו, ונרביץ רייטינג עד השמיים לערוץ שתיים".


 


נרשמו גיחוך קטן, פיהוק ארוך, צחוק אחד או שניים – קצרים.


 


 


מי נתן לך רשיון (נישואין), ילדה?


 


המדינה פרסמה הנחיות חדשות למדריכות הכלות של הרבנות, בתגובה לעתירה של המרכז לפלורליזם יהודי.


 


למי שלא יצא העונג הגדול של להתחתן והעונג המפוקפק של להרשם לנישואין ברבנות, אסביר בקצרה: כחלק מריטואל הנישואין, על הזוג לעבור מסכת בירוקרטית דרקונית ומוזרה ברבנות. גולת הכותרת היא ללא ספק הביקור של הכלה תחילה ואז הזוג אצל מדריכת הכלות/זוגות.


 


הנה, תקראו מה יש למיכל בנימין, מדריכת כלות מנוסה, לומר בעניין לזוגות הצעירים (ובמיוחד לכלה): "היא צריכה לכבד את הגבר, להיות אשה חכמה ומבינה. היא לא חייבת להיות מלומדת… העיקר שתהיה נינוחה… למשל, כשמקבלים את הבעל בצהריים נותנים לו קודם לאכול, ולא באים אליו בטענות על בטן ריקה". מה לומר?  צודקת. (בכלל, מי נתן לאשה רשות לצאת מהמטבח ולקבל את פני הבעל?)


 


לאשתי, לצערי, לא סיפרו על הסטייק והבירה שצריך לתת לי (כמה חבל), אבל בהחלט הסבירה לה המדריכה שאל לה "להטריח את הבעל בטרדות היום-יום שלה, כאשר הוא בא הביתה מהעבודה". כמו-כן, היא יידעה אותי שהאישה איננה כמוני, ועליי לדאוג לדברים החשובים לה באמת (בגדים, אם תהיתם). ואינני אפילו נכנס לדיון המגוחך ביחסי מין ובחשיבות שמירת נידה, במיוחד לגבי זוגות חילוניים שקיימו יחסי מין פעם או פעמיים לפני שהחליטו להינשא.


 


בקיצור, ללא ספק יוזמה מבורכת. ואם כבר מישהו במדינה תופס שכל בעניין הרבנות, אולי הגיע הזמן גם לספר להם על דארווין?


 



 


 


 


הסטטיסטיקה המאיימת של הלשכה המרכזית


 


דומה, אבל שונה – הצעת חוק שעברה בקריאה טרומית השבוע מציעה לבטל את אופציית המאסר לסרבני סקרים ולהמירה בקנס בלבד. שמעתם נכון – במדינת ישראל קיים היום חוק המתיר לאסור את מי שמסרב להשתתף בסקרים סטטיסטיים שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עורכת. אם דופק על דלתכם סוקר, ואתם מסרבים להשתתף בסקר שהוא עורך, אתם עלולים למצוא את עצמכם בכלא. רוזנשטיין ואתם – אויבי המדינה.  


 


אתם בטח אומרים לעצמכם בשלב הזה שכל העסק הזה סתם מצוץ מן האצבע ואף אחד לא אוכף את העניין הזה.


ובכן, סיפור אישי – הדלת הייתה דלתנו, הסירוב היה סירובנו, לשון החוק (כולל העונשים הצפויים) נשלחה לביתנו ואני ואשתי היקרה השתתפנו בסקר הצריכה המשפחתית לשנת 2001 על אף סירובנו ונגד רצוננו. מדינה דמוקרטית, עלק.


 


שלא תבינו לא נכון – בתור בוגר החוג לסטטיסטיקה, יש לי את מלוא הכבוד וההערכה לסקרים שעורכת המדינה ולתועלת שלהם. עם זאת, יש כאן פגיעה בוטה בפרטיות של האזרחים, בחופש שלהם להחליט בעצמם אם הם רוצים או לא להשתתף בסקרים שכאלה, וכן בחייהם (יש דברים יותר חשובים בחיים הפרטיים של אחדים מאיתנו מאשר למלא טופס מטופש של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פעמיים ביום לפי ההוראות).


 


עם תגמול נכון (כיום מקבלים מחשב כיס חביב תמורת ה"זכות" להשתתף בסקר) אני בטוח שאפשר למצוא משתתפים לסקרים של הלשכה גם בלי איומים א-לה הסופרנוס. נראה לי שהרעיון מאחורי כל העניין אמור להיות טובתם של כולנו, ולא הסטטיסטיקה לשמה.


 


בכלל, כל העסק הזה מזכיר לי את הבדיחה על הסטטיסטיקאים והכלכלנים, שמוסר ההשכל שלה אומר שאין להשתמש בשיטות סטטיסטיות אם לא מבינים את הרעיון האמיתי שמאחוריהן.



 


 


 


הרס מבוקר שיוצא מכלל שליטה


 


ראיתי בטלוויזיה ראיון* עם פרופ' אהרון צ'חנובר,  שזכה בפרס נובל לכימיה לשנת 2004.


 


צ'חנובר מספיד את ההשכלה הגבוהה בישראל. לדעתו, החינוך בארץ הוא בעדיפות נמוכה, מערכת החינוך נפגעת, החומר האנושי שהאוניברסיטאות מקבלות היום הוא ברמה לא מספקת, והאוניברסיטאות עצמן קורסות.


 


פרופ' צחנובר קיבל את הפרס על גילוי מערכת האויבקוויטין שמזהה, מסמנת והורסת חלבונים. יש סיבות "טובות" להרס הזה (מאבק בוירוסים, למשל) אבל גם סיבות "רעות". הרס טוטאלי הוא מחיר שהגוף משלם על הרס מבוקר שיוצא מכלל שליטה.


 


לטענת צ'חנובר גם הקיצוצים במוסדות להשכלה גבוהה הם הרס שהפסיק להיות מבוקר. "הסיכוי לזכות בפרס נובל בישראל קטן יותר מהסיכוי לפגיעת ברק", הוא אומר, ויוצא בגלוי כנגד החלטות "פופוליסטיות" של משרד החינוך, כמו ביטול הבחינה הפסיכומטרית ומתן תארים מחקריים למכללות.


 


"מדינת ישראל תמיד תהיה דלת אמצעים. אנחנו צריכים להתמקד בדברים שהם חשובים, חדשניים… לא נוכל לעשות את זה עם מערכת חינוך קורסת", אמר צ'חנובר במסיבת העיתונאים בישראל. " ישראל תלויה בהשכלה גבוהה. כל מה שיש לנו – צה"ל, רפא"ל, תעשייה מתוחכמת – תלוי במה שיש לנו בראש. ללכת לקצוץ את הראש הזה הוא מעשה התאבדות. לפגוע במדענים היום יעלה לנו ביוקר בעתיד".


 


כמה מתאים שהפרופסור שמתעסק עם הרס המערכות היסודיות בגוף יהיה זה שיזהה ויתריע על הרס המערכות היסודיות במדינה.


 


צ'חנובר קיבל פרס נובל השבוע. אולי כדאי להקשיב לו.


 


 


*ראיון מעניין שערכה אביבה משמרי עם פרופ' צחנובר (פורסם ב"גלובס" ביוני 2003) ניתן לקרוא בבלוג של אביבה כאן.


 


 


 


הפרעה נפשית, מון אמי


 


"הרימו יד אחת למעלה אם אתם מחבבים את הצרפתים. הרימו שתי ידיים למעלה אם אתם צרפתים" ~ אמרה עתיקה.


 


שגריר צרפת בישראל, ז'ראר ארו, טוען שלישראלים יש "הפרעה נפשית", הפרעה של אנטי-צרפתיזם.


 


אני לא יודע לגבי האנטי, אם כי אני חייב לומר שנראה לי שרבים וטובים לא יזילו דמעה אם ארגון טרור כלשהו ימוטט את מגדל האייפל הפאלי או את שער הנצחון, אבל שגריר צרפת בישראל הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהצרפתים תמיד מתעוררים מאוחר מדי.


 


כמה שנים אתה בארץ, שרק עכשיו אתה קולט שלישראלים יש הפרעה נפשית, מון אמי?


 


 


אירוניה


 


 


 


"האין זה אירוני, אתה לא חושב?


 קצת יותר מדי אירוני… כן, אני חושב."


                                    (מתוך "אירוני", אלאניס מוריסט)


 


(ותודה לעינת על ההפנייה)


 


 


ה-code האתי של צה"ל (קטע לאנשי מחשבים, אבל לא רק)


 


כן וידוא הריגה, לא וידוא הריגה. בוגי Blame it on the או אילנה דיין on. מקרה חריג או חריג שמעיד על הכלל – הקטע הזה שקיבלתי במייל אומר הכל, וגם די מצחיק (סליחה מראש ממי שאינם אנשי מחשבים, אם תתקשו להבין את ה-syntax).


אז הנה ה-code, למקרה שתהיתם:


while (arab != DEAD)


{


     shoot(arab);


}


 


// making sure arab is dead


for (int i=0; I < 3; i++)


     shoot(arab);


 


coverUp();


 


 


 


נשמע בטיסת אל-על השבוע


(או אולי לא… בכל מקרה אותי זה מצחיק) – – –


 


"נוסעים יקרים, אנא הדקו את חגורות הבטיחות והישארו במקומותיכם עד שהמטוס מגיע לעצירה מוחלטת ושלטי חגורות הבטיחות כבים.


אנחנו מזכירים לכם שהשימוש בטלפונים סלולריים במטוס זה אסורים בהחלט"


(הקברניט במערכת הכריזה של המטוס, באנגלית כמובן, עם הנחיתה בשדה התעופה בן-גוריון)


 


"נוסעים יקרים, לאלו מכם שישובים, אנחנו רוצים לאחל כריסטמס שמח, ומקווים שתהנו בשהייתכם בישראל.


לאלו שעומדים במעברים ומדברים בטלפונים הסלולריים, אנחנו מאחלים לכם חנוכה שמח ומקווים לראותכם שוב בטיסת אל-על"


(הקברניט במערכת הכריזה של המטוס, באנגלית שוב, כמה דקות לאחר הנחיתה)


 


 




המצפון – לוקסוס לעשירים

 


המחזה "התאונה", כשמו כן הוא, עוסק בתאונה – תאונת דרכים שקורית לשלושה חברים בפרט, ותאונה כללית שקורית למדינה בכלל. את "תאונה" כתב הלל מיטלפונקט ("מאמי", "גורודיש", איסמעליה"), וכדרכו הוא שב להציב מראה בפנינו, מכריח אותנו להתעמת עם מה שניבט ממנה.


 


הפעם, כמו ב"איסמעליה", שם מיטלפונקט את המראה בפנים של הבורגנות הישראלית – השמאלנית, המצפונית, האידיאליסטית. כמובן, כל עוד זה לא נוגע לענייניה הפרטיים, שם היא מתעלמת, מתרחקת, עיוורת. מיטלפונקט מציג זה מול זה את העליונות המוסרית של השמאל הישראלי אל מול העוולות המוסריות של צה"ל בשטחים מול הרדידות המוסרית של אותם אנשים ממש בנוגע לחיי היום-יום שלהם.


 


הדיאלוגים של מיטלפונקט אמינים ומשעשעים. צוות השחקנים בראשות ששון גבאי וליאורה ריבלין משובח. ובכל זאת, על אף הכתיבה הרהוטה והביצוע המהודק, ההצגה מייגעת-משהו. יש משהו מכני מדי באופן שבו מיטלפונקט מחבר את האירועים, ומאכיל את הצופים במוסר ההשכל בכפית. בדרך הולך לאיבוד משהו מהמסר שמיטלפונקט ביקש להעביר, לטובת ההומור והרכות.


 


וחבל, כי מיטלפונקט מעלה שאלות נוקבות שראוי להעלות אותן: האם חייו של אדם אחד (נניח, יאפי ישראלי) שווים יותר מחייו של אדם אחר (נניח, סיני אלמוני)?   האם קורבן אחד (נניח, סיני אלמוני) חשוב פחות מקורבן אחר (נניח, זקן פלסטיני)?   ובעיקר – האם ה"מצפון" הוא רק עניין של נוחות, האם הוא סוג של לוקסוס?  הוא משהו שאפשר להדליק כשנוח, ולכבות שאיש לא רואה וכשזה בשקט, בבית?


 


יש הרבה אמת במחזה של מיטלפונקט, המון רלוונטיות.  בישראל מודל 2005 המצפון אכן הפך ללוקסוס, לכלי שאפשר להפנות אותו כלפי המתחרים/אויבים ולהתעלם ממנו כליל כשזה נוגע אלינו, פנימה. הביטו וראו איך נראים נושאי דגל המצפון הישראלי: שרי אריסון, שהקימה תנועה לשלום ואחווה, מממנת באותו כסף ממש הגנה משפטית לבעלה המטרידן; יוסף פריצקי, הלוחם למען הכפייה הדתית וטוהר המידות, לוחם בעזרת בוץ ורפש בחבריו למפלגה; שמעון שבס, שעשה ימים כלילות למען מדינת ישראל, אך מתברר שגם באותו זמן גם למען כיסו.


 


בשכונות המצוקה, בערי הפיתוח, באתרי הקרוואנים – שם לא תמצאו אנשים "מצפוניים". לא מעניין אותם עוולות במדינות רחוקות, מצבם של הפלסטינאים ושאר ירקות. אותם מעניינת מלחמת הקיום היום-יומית. "עניי עירך קודמים", לא?   את התייפייפות הנפש הם משאירים לאחרים, עם זמן פנוי, כסף פנוי ומצפון פנוי להובלות.


 


"ומה אתה עשית בשביל מדינה?"


פלאטו שרון, חבר כנסת ודמות ציבורית, מליונר, הורשע ונשפט למאסר על קבלת שוחד בחירות


 


("התאונה", כתב וביים: הלל מיטלפונקט, תיאטרון בית-ליסין)


 


 


 


 


 


– לא מעניין ההצגה הזו.


– בכלל הצגות זה לא מעניין. יש לך אולי משהו מעניין בתיק?


                                (דיאלוג בין שתי תלמידות תיכון,  במהלך ההפסקה בהצגה "התאונה", כפי שדיווחה אשתי משירותי הנשים)


 


את "התאונה" "זכיתי" לראות עם תלמידיו של בית ספר כלשהו. רובם ככולם סבלו מאוד בהצגה הזו. כדי להצביע על סבלם, הם טרחו לדבר, להפריע, להשתעל, לצחוק במקומות הלא נכונים (בכל פעם שליאורה ריבלין אמרה "בן זונה", למשל), ולעצבן את הקהל ואת השחקנים.


 


נורא קל להאשים את הנוער, שהדיאלוג הזה מייצג נאמנה את דעותיו וראיית עולמו. אבל למען האמת צריך להאשים את המורים, ההנהלה וכל מי ששותף לבחירה של ההצגה הזו כהצגה לתיכוניסטים.


כי מה לתיכוניסטים ולבעיות בנישואין?  מה לתיכוניסטים ולדילמות מצפוניות הקשורות לשטחים?  מה לתיכוניסטים ולבעיות פוריות, הכיבוש המשחית, מאזן האימה הגרעיני?   


 


חדשות מרעישות (תרתי משמע): תיכוניסטים מפריעים כשהם משועממים. על זה היה צריך לחשוב מי שבחר בהצגה הזו. מראש אפשר היה לחסוך להם וגם לנו, ששילמנו מכספנו כדי לראות את ההצגה, הרבה עוגמת נפש.


 


כך נראה החינוך לתרבות בישראל. עוד סוג של תאונה.


מסופקני אם שתי התלמידות החביבות ישקיעו כסף בתיאטרון כשיתבגרו. 


אבל על זה כבר צריך לכתוב מחזה (או לפחות פוסט) נפרד.


 


 

סיכום ביקורות מן הביצה (סלף פרומושן)


 


אז מה אומרים בביצה על "ההולנדי של עכו"? 


ובכן…


 



 


 


אחי רז (בנרג') התעצבן, כי אמנם הכותבים מוכשרים, אך הם אינם אוהבים מספיק כדורגל (אופס. מי גילה לו?).


האם אין אוהבי כדורגל אמיתיים כישרוניים מספיק לכתוב משפטים רצופים (ונטולי קלישאות) או שמא אנשים המסוגלים לחשוב בצורה הגיונית ויצירתית אינם נחשבים אוהבי כדורגל "אמיתיים"?  לאחי הפתרונים.


(אגב, מי שיחזיק מעמד עד תחתית הביקורת יגלה שהוא דווקא אהב את האוסף ה"מאוד שמח" של ספורט 5, "הפסקול". נו, שוין.)


 


עדי רובינשטיין (עבור יואל) כנראה לא ממש קרא את הספר. הוא יודע (כבוד!) שאיל מגד הוא הסופר הבולט בחבורה (רוני סומק, יקיר הבלוג?  חיים גורי??  שמואל הספרי???), ושארי פולמן כתב פעם ב"העיר". יותר מזה הוא לא ממש השקיע. (היה עסוק כנראה ב"אדום בנשמה", הספר על הפועל ת"א…)


 


גיל לבנוני (גם כן מנרג') אהב מאוד את הספר ("מרגש, מיוחד, נוגע ללב"), אבל צריך לגלות כי אבי מלר (העורך) הוא ידיד טוב שלו. הסיפורים שהוא אהב ובחר לציין אינם דווקא כוס התה שלי, אבל הוא ממליץ בחום (ואפילו מעלה אפשרות ל-sequel).


 


וואינט לא טרחו להביא ביקורת, אבל נתנו כטיזר סיפור מתוך הספר, "טעות של שוער"  מאת אבידע לבני, שהוא יופי של סיפור – קצר, מעניין, עוסק בכדורגל אבל בעצם בזיכרון האנושי, מייצג כהלכה את רוח הספר.


 


 


ואתם?  מה איתכם?  


משוכנעים ורוצים עותק משלכם?  מבולבלים ורוצים לחוות דעה לבד?  


רכשו לכם עותק היום והשקיעו קצת בתרבות שלכם (ושלי, כמובן).


 


  


גילוי נאות: בעל הבלוג הוא אחד מ-43 סופרים שפרסמו סיפור שלהם בספר "ההולנדי של עכו".


אין לראות ברשימה לעיל המלצה לרכוש את הספר "ההולנדי של עכו" (אלא הוראה מפורשת, כמובן).


בין הרוכשים יוגרל. ההשתתפות אסורה על משפחת הבלוג.


 


 


 


*


 


אפרופו ביקורות, טל שגב מעצבן אותי כבר שבועיים, מאז שקיבלתי את "אנחנו" שלו לביקורת, והיום זה התפוצץ.


פרטים כאן, אם זה מעניין אתכם.




 

כלבים של אהבה

"אני מרגישה אשמה שאני בורחת


משום דבר ממשי.


אני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה.


אבל אני עדיין פוחדת להיות שם


בין כלבי הציד של האהבה שלך


ולהרגיש את הידיים שלך מקיפות אותי.


תמיד הייתי פחדנית


ואף פעם לא ידעתי מה טוב בשבילי…"


                        (מתוך כלבי הציד של האהבה, קייט בוש)


 


³


 


זו היתה האסוציאציה הראשונה שלי למשמע "תחרות כלבים", הסינגל הראשון ששיחרר אביתר בנאי לרדיו מתוך אלבומו החדש, "עומד על הנייר".


קייט בוש וכלבי האהבה שלה. רצים במעגל, עיניים רעבות, דיבור מרומז.


 


³


 


שש שנים עברו. נראה כאילו אביתר נעלם לנו. שש שנים, ואני מוצא את עצמי שומע את אביתר לפחות פעם בשבוע. את "שיר טיול" בעיקר, אני מודה.


בשני אלבומים בלבד השאיר אביתר בנאי חותם ענק על המוזיקה הישראלית, ונדמה כאילו היה כאן תמיד.


אבל הוא לא. והשתיקה שלו, למשך שש שנים, הייתה באמת יותר מדי.


יותר מכל היא הזכירה לי בנאי אחר, אהוד, שגם הוא נוהג לייסר אותנו בשתיקות כאלה, בין אלבום לאלבום.


כל כך הרבה זמן בחושך. אבל אביתר בנאי חוזר. ואיזה יופי שזה קורה.


 


 


³


 


"זה התקליט הראשון שאני מסופק ממנו גם אחרי שהוא גמור", הוא אומר, "יש לי זיכרונות טובים מהדיסק החדש. זה הישג".


חמישה-עשר שירים יהיו ב"עומד על הנייר", שייצא בפברואר. אביתר עבד עליו ארבע שנים, ביחד עם גיל סמטנה (על ההפקה) וסיוון שביט (הפקת השירה). גלעד כהנא (שתרם טקסט) ועמיר לב ייעצו בבחירת הטקסטים. בין הנגנים אפשר למצוא את אמיר צורף, מוטי ביקובסקי, ערן פורת, נעם הלוי וצח דרורי.


 


³


 


הסינגל החדש מזכיר בהרבה מובנים את "שיר טיול" – טקסט מינימליסטי, אסוציאטיבי, הזוי  ולא ברור.


מוזיקלית, עם זאת, הוא שייך יותר לאלבום הראשון, ואני מסכים עם עמי שהוא מזכיר במיוחד את "תתחנני אליי" הנפלא.


השירה הנהדרת של אביתר נהדרת מתמיד. גם העונג שאביתר תמיד גורם לי. לחישות שקטות


על הצוואר.


 


 


³


 


בשבוע האחרון אני שומע אותו בתדירה גבוהה ביותר (במיוחד מאז שהוא ירד אל מעוני תודות לציפור של גימל), וכמו כל שיר מופלא הוא לא נמאס ורק הופך להיות יפה יותר עם כל שמיעה.


בדיוק כשאני מתחיל להעלות סימני שאלה מטרידים לגבי המוזיקאים הישראליים בני דורי ויכולתם לרגש ולעניין, מגיע אביתר ומדליק את השמש בצחוק ובכי ובמנגינה.


³


 


צריך לחכות חודשיים. יש לי הרושם שהציפייה תהיה שווה את זה.


פברואר 2005, "עומד על נייר", אביתר בנאי , חדש.


כבר הרבה זמן לא חיכיתי כך לאלבום .


הוא כבר מגיע, הוא כבר נמצא.


 


 


 


תחרות כלבים


רצים במעגל


עיניים רעבות


דיבור מרומז


 


בנעלים היפות


אני רץ יחף


חלומות עמוקים


אני מגיע ראשון


 


נוסע במונית, לא זוכר את הכתובת


כל כך הרבה זמן בחושך


הייאוש, הבשר, הגאווה


אויבים גדולים שאני טיפחתי


להדליק את השמש


בצחוק ובכי ובמנגינה


אני כבר מגיע, אני כבר נמצא


 


המעקה רטוב


המדרגות בוערות


לחישות שקטות


על הצוואר


 


שומע חצוצרות


בלילה במיטה


מכוון את התנועה


בלי לדעת לאן





 

כלבים של אהבה

"אני מרגישה אשמה שאני בורחת


משום דבר ממשי.


אני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה.


אבל אני עדיין פוחדת להיות שם


בין כלבי הציד של האהבה שלך


ולהרגיש את הידיים שלך מקיפות אותי.


תמיד הייתי פחדנית


ואף פעם לא ידעתי מה טוב בשבילי…"


                        (מתוך כלבי הציד של האהבה, קייט בוש)


 


³


 


זו היתה האסוציאציה הראשונה שלי למשמע "תחרות כלבים", הסינגל הראשון ששיחרר אביתר בנאי לרדיו מתוך אלבומו החדש, "עומד על הנייר".


קייט בוש וכלבי האהבה שלה. רצים במעגל, עיניים רעבות, דיבור מרומז.


 


³


 


שש שנים עברו. נראה כאילו אביתר נעלם לנו. שש שנים, ואני מוצא את עצמי שומע את אביתר לפחות פעם בשבוע. את "שיר טיול" בעיקר, אני מודה.


בשני אלבומים בלבד השאיר אביתר בנאי חותם ענק על המוזיקה הישראלית, ונדמה כאילו היה כאן תמיד.


אבל הוא לא. והשתיקה שלו, למשך שש שנים, הייתה באמת יותר מדי.


יותר מכל היא הזכירה לי בנאי אחר, אהוד, שגם הוא נוהג לייסר אותנו בשתיקות כאלה, בין אלבום לאלבום.


כל כך הרבה זמן בחושך. אבל אביתר בנאי חוזר. ואיזה יופי שזה קורה.


 


 


³


 


"זה התקליט הראשון שאני מסופק ממנו גם אחרי שהוא גמור", הוא אומר, "יש לי זיכרונות טובים מהדיסק החדש. זה הישג".


חמישה-עשר שירים יהיו ב"עומד על הנייר", שייצא בפברואר. אביתר עבד עליו ארבע שנים, ביחד עם גיל סמטנה (על ההפקה) וסיוון שביט (הפקת השירה). גלעד כהנא (שתרם טקסט) ועמיר לב ייעצו בבחירת הטקסטים. בין הנגנים אפשר למצוא את אמיר צורף, מוטי ביקובסקי, ערן פורת, נעם הלוי וצח דרורי.


 


³


 


הסינגל החדש מזכיר בהרבה מובנים את "שיר טיול" – טקסט מינימליסטי, אסוציאטיבי, הזוי  ולא ברור.


מוזיקלית, עם זאת, הוא שייך יותר לאלבום הראשון, ואני מסכים עם עמי שהוא מזכיר במיוחד את "תתחנני אליי" הנפלא.


השירה הנהדרת של אביתר נהדרת מתמיד. גם העונג שאביתר תמיד גורם לי. לחישות שקטות


על הצוואר.


 


 


³


 


בשבוע האחרון אני שומע אותו בתדירה גבוהה ביותר (במיוחד מאז שהוא ירד אל מעוני תודות לציפור של גימל), וכמו כל שיר מופלא הוא לא נמאס ורק הופך להיות יפה יותר עם כל שמיעה.


בדיוק כשאני מתחיל להעלות סימני שאלה מטרידים לגבי המוזיקאים הישראליים בני דורי ויכולתם לרגש ולעניין, מגיע אביתר ומדליק את השמש בצחוק ובכי ובמנגינה.


³


 


צריך לחכות חודשיים. יש לי הרושם שהציפייה תהיה שווה את זה.


פברואר 2005, "עומד על נייר", אביתר בנאי , חדש.


כבר הרבה זמן לא חיכיתי כך לאלבום .


הוא כבר מגיע, הוא כבר נמצא.


 


 


 


תחרות כלבים


רצים במעגל


עיניים רעבות


דיבור מרומז


 


בנעלים היפות


אני רץ יחף


חלומות עמוקים


אני מגיע ראשון


 


נוסע במונית, לא זוכר את הכתובת


כל כך הרבה זמן בחושך


הייאוש, הבשר, הגאווה


אויבים גדולים שאני טיפחתי


להדליק את השמש


בצחוק ובכי ובמנגינה


אני כבר מגיע, אני כבר נמצא


 


המעקה רטוב


המדרגות בוערות


לחישות שקטות


על הצוואר


 


שומע חצוצרות


בלילה במיטה


מכוון את התנועה


בלי לדעת לאן





 

מוסיקת סיום (עבור סרט)


 


התעוררי משנתך.
דמעותייך מתייבשות.
היום אנחנו נמלטים,
אנחנו נמלטים.


 


ארזי והתלבשי
לפני שאביך שומע אותנו,
לפני שהגיהנום
מתפרץ.


 


נשמי, המשיכי לנשום.
אל תאבדי את אומץ לבך.
נשמי, המשיכי לנשום,
אני לא יכול לעשות זאת לבד.


 


שירי לנו שיר,
שיר שישמור שיהיה לנו חם.


יש כזו צינה,


כזו צינה.


 


אתם יכולים לצחוק צחוק חסר אופי.
אנחנו מקווים שהחוקים והחוכמה שלכם יחנקו אתכם.
עכשיו אנחנו ביחד בשקט נצחי.
אנחנו מקווים שתיחנקו
שתיחנקו.
               
(
Exit Music (for a film), מתוך ok computer של radiohead)


 


[


 


ב-1996, בעוד רדיוהד עסוקים בסיבוב הופעות בארה"ב (חיממו, בין השאר, את אלאניס מוריסט), הבמאי באז לרמן היה עסוק בעריכות אחרונות של "רומיאו ויוליה", האדפטציה שלו למחזה של שייקספיר בכיכובם של ליאונרדו דקפריו וקלייר דיינס. לרמן, מעריץ מושבע של הלהקה, שלח אל חברי הלהקה קלטת ובה החצי שעה האחרונה של הסרט, בבקשה שיחברו עבורו נעימה לכותרות הסיום (מה שמכונה בז'רגון הקולנועי exit music).


 


תום יורק ושאר החברים המכובדים מאוד התרשמו מהקלטת, ובמיוחד מקטע אחד שבו דיינס, יוליה, מחזיקה אקדח טעון לראשה. תום כתב את השיר בהשראת הסצנה הזו, תחילה למלים של שייקספיר עצמו ומאוחר יותר למלים המקוריות שלו. "כשראינו את הסצנה שבה קלייר מכוונת קולט 45 לראש שלה, התחלנו לעבוד על השיר כמעט מיד.", הוא מספר. "היה לי קטע עם "רומיאו ויוליה" כבר הרבה זמן… אף פעם לא הבנתי למה בבוקר שאחרי, הם פשוט לא ברחו. השיר הזה נכתב לשני אנשים שהיו צריכים לברוח לפני שכל הדברים הרעים מתחילים. זה שיר מאוד אישי".


 


 


 


השיר יצא בסופו של דבר טוב יותר מכפי שחשבו בתחילה, וחברי הלהקה החליטו שבעצם אינם מעוניינים לשלב אותו בפסקול הסרט. הם כתבו עבור לרמן שיר אחר, “Talk Show Host”, והציעו ללרמן אותו במקום. לבסוף נכלל Talk Show Host בסרט עצמו, ואילו Exit Music ליווה את כותרות הסיום, ונותר לדעת רבים (כולל זו שלי) השיר הטוב ביותר של הלהקה הנפלאה הזו.


 


נ.ב. ממקומות שונים, משונים ולא קשורים הגעתי בזמן האחרון לבראד מלדאו, פסנתרן ג'אז מוכשר, ולגרסה נהדרת שלו לשיר היפהפה הזה )כמו גם לעוד שירים נהדרים). מומלץ בחום!


 

סיכום שבוע (מדור חדש)

כדי לא לבזבז פוסטים רבים על תלונות, מרירות ושחרור קיטור, הרי לכם מדור חדש: סיכום שבוע מרוכז, ובו מיטב הקיטורים, החצים המושחזים, הכעס והבוז. להנאת כולנו.


 


מסע הטיפשות והשנור


מי שקורא את הבלוג הזה כבר הבין שציבור המתנחלים אינו האוכלוסייה האהובה עליי ביותר בעולם.


עם זאת, עד היום עוד נתתי להם ליהנות מאיזשהוא חסד, היות שחלקם באמת מסכנים, תינוקות שנשבו, שנשלחו לשטחים על-ידי ממשלות חסרות חזון ונתקעו שם על לא עוול בכפם. נתתי – עד אתמול.


אתמול החליטו ראשי המתנחלים שהציבור איננו שונא אותם מספיק. הם החליטו לעשות "מסע" משא-נור שבצפון לגן-אור שבגוש קטיף, ובדרך חסמו את כביש אשדוד-ת"א בנהיגה איטית ומעצבנת. וכל זאת למה? כדי לגייס תמיכה ולעורר את הציבור.


אפשר להבין אותם – הם בהיסטריה. אחרוני המעוזים של האהדה אליהם נכבשים בידי קול ההיגיון, והאביר שלהם על החמור הלבן, שרון (האביר, לא החמור…), הוא הוא שעומד לפנות אותם מבתיהם. ההחלטה של ועידת הליכוד אתמול סוגרת עליהם, למעשה, את הגולל.


ובכל-זאת, כשנתקעתי אתמול בפקק בגלל המכוניות עם הדגל הכתום, תמהתי אם המתנחלים כל-כך מטומטמים. כלומר, אם נותרו במדינה עוד כמה אנשים שעדיין מסמפטים אותם – שלא נשלחו למילואים כדי לשמור על החוצפנים האלה, שלא ליוו אותם בסיור רק כדי לשמוע את הטענות והדרישות המוגזמות שלהם, שלא הבינו שעם המיליונים שמתבזבזים עליהם אפשר היה לעשות גדולות ונצורות לטובת כולנו –  אז הם נתקעו אתמול בפקק בכביש 4, קיללו נמרצות את תושבי גוש קטיף ואמהותיהם, וסיננו מתחת לשפמם שהלוואי שיפנו כבר את כולם כמה שיותר מהר.


המתנחלים קראו למסע שלהם "מסע הנחישות והאור". אני חושב ש"מסע הטיפשות והשנור" היה הרבה יותר מתאים. ההיתקעות (אתמול בפקק) תקדם את ההתנתקות, אינשאללה.


 


סנוב, בגנים-כדים כבר היית?


בדיונים במועצה לבטחון לאומי, מדווח וואינט, נבחנה האפשרות להפחית פיצויים למי שייפגע באירוע טרור ביעד שהיו אזהרות לגביו. זו הצעה מצוינת, ואני ממליץ (במיוחד לאור המתואר לעיל) להתחיל מיד ביישומה.


ואיזה יעד טוב יותר לפתוח איתו מאשר יישובי השומרון?    אתם יודעים – גנים, כדים, חרמש וכו'. מי שלא ראה יישובים שיושבים מאות מטרים (!!!) מג'נין, מעסיקים גדוד שלם של חי"ר בהגנתו, תושביהם נוסעים בהנאה מזוכיסטית בכבישים ללא הגנה וללא מורא, מעמיסים את ילדיהם הרכים לג'יפ צבאי בדרך אל ומהבית, לא ראה הפקרות ביטחונית מימיו. זלזול בהוראות הביטחון מתבצע שם דרך קבע, זילות חיי אדם זה פילוסופיית חיים שם, ורק אלוהים יודע למה אנחנו ממשיכים לפצות אותם, לפני שהם נפגעים ואחרי כן.


אז מישהו הולך להפחית את הפיצויים למי שייפגע באירוע טרור בשטחים, אזור מסוכן הרבה יותר מאשר סיני או תאילנד, שאותם הוסיף משרד הביטחון לרשימת היעדים המסוכנים לישראלים?  כנראה שלא. נו, טוב. ברשותכם, אני אמשיך לנסוע לקוסומוי ופוקט, ולהדיר רגליי (כל עוד צה"ל לא מכריח אותי) מגנים-כדים.


 


גועל נפש, בעזרת השם


ביום רביעי ביקש מני מזוז מועדת הכנסת להסיר את חסינותו של יאיר פרץ, חבר בכנסת ישראל מטעם מפלגת ש"ס (שנוררים ספרדיים?). פרץ חשוד שניסה להשיג תעודת תואר מזויפת תמורת 10000 ₪, זייף את כל (!!) העבודות שהגיש, ולבסוף השיג תואר במרמה מאוניברסיטה פיקטיבית ללא תשלום.


יאיר פרץ הוא לא רק חבר-כנסת, מה שאומר שהוא אמור לשמש דוגמה ומופת לכולנו – יאיר פרץ הוא גם אדם חובש כיפה. פעם חשבתי לתומי שאנשים ששמים כיפה לראשם הם אנשים מוסריים יותר, שהרי הפחד מהאל כופה עליהם חובות מוסריות עקרוניות, שאנו החילוניים פטורים מהן. ובכן, אותו פרץ לקח עבודות מספריית האוניברסיטה, העתיק אותן במלואן, לא טרח אפילו להעביר אותן מלשון נקבה (בהן היו כתובות) ללשון זכר, אלא רק "החליף את דף הכותרת" ולא שכח כמובן להוסיף בס"ד בראש הדף.


בס"ד, בסייעתא דשמייא, כלומר בעזרת השם. זה מה שמר פרץ כתב על כל דף ודף בעבודה המזויפת והגנובה שהגיש. כלומר, לא רק שמר פרץ גנב, שקרן ומושחת, אלא הוא גורר גם את האלוהים שלו פנימה: בעזרת השם אף אחד לא יבחין בזיוף, בעזרת השם אני אקבל תעודת תואר בלי לעשות כלום, בעזרת השם אני אשקר ואגנוב.


כשאני רואה דברים כאלה, אני שמח שאין לי דבר וחצי דבר עם השם של פרץ. לגן העדן שאליו הולכים (כך הם חושבים) פרץ, דרעי ושאר צדיקים חובשי כיפות, שגונבים, אונסים, מתעללים ומרמים, אינני רוצה להגיע. אם אתם מחפשים הוכחה לאי-קיומו של האל, הנה היא לפניכם: אם היה אלוהים קיים, היה ודאי מכה בברק את ידו של יאיר פרץ, הרושם בס"ד על העבודה המזויפת שלו. אם היה אלוהים קיים, היה מעיף מעל ראשו של פרץ את הכיפה, כאשר הוא מחייך בזחיחות אל מול האישומים החריפים.  אם היה אלוהים קיים, היה ודאי יודע שהגיע הזמן לעשות חושבים – – – נביא פה אולי איזה מבולצ'יק???


"די עם הבולשיט
די עם הבלוף  
אני מוריד פה מבולצ'יק
הכל הוא ישטוף.  
עשיתי את זה פעם  
אני עושה את זה בסוף  
אז די עם הבולשיט  
די עם הבלוף…"           


                      ("די עם הבולשיט", מלים: עלי מוהר)


אגב, אם תהיתם, ועדת הכנסת כנראה תחליט לא להסיר את חסינותו של יאיר פרץ. לא משנה שהוא עבר את העבירות המיוחסות שלו לפני שהפך לחבר כנסת, לא משנה שהבן-אדם רמאי ושקרן – חברי הכנסת דואגים לעצמם, דואגים לעתיד.


כי בעתיד, יודעים חברי הכנסת, גם הם יגיעו לשם, לועדה, לדיון בהסרת החסינות. מי שהצביע נגד הסרת החסינות, בעצם אומר לכולנו: "גם אני עושה דברים כאלה, גם יומי בוועדה יגיע, גם אני רוצה חסינות".


שימו לב טוב להצבעה, שתתקיים בעוד שבועיים – כל מי שיצביע נגד הסרת החסינות הוא עבריין. אפשר כבר להגיש כתבי אישום. הפרטים יתבררו עם הזמן.


 


שינוי לרעה


שינוי פרשה מהממשלה. הסיבה: לא רוצה לשבת עם החרדים. לא הכלכלה המתמוטטת, לא החינוך הכושל, לא הפלונטר המדיני – השחור של החרדים עצבן את השור הלפידי, ושינוי תקעה את החנית בגבו של שרון ועזבה.


דמיון מוזר יש בין שינוי למפלגות החרדיות – כמוהם היא עוסקת רק בנושא אחד, בממד אחד, מוזנת משנאה ומיצר הישרדות, מוכנה לוותר על כל העקרונות תמורת אידיאל אחד. המלחמה בין המפלגות החרדיות לשינוי היא מלחמה מטופשת ומסוכנת – את אלה וגם את אלה המדינה שלנו בעצם לא מעניינת.


איזה שינוי הביאה "שינוי" למדינת ישראל?   שום שינוי של ממש. החרדים עדיין משתמטים מהצבא, חופש מדת עדיין רחוק שנות אור, אין נישואים אזרחיים, אין אוטובוסים בשבת, אין סיבה להצביע שינוי.


נראה שהשינוי היחיד לגבי "שינוי" יהיה בכמות המנדטים. וזה הולך להיות שינוי לרעה.


 


למה לשבת כשאפשר לקנות?


בעלי החנויות בדיוטי פרי החדש בנתב"ג 2000-2004 לא מרוצים. ל"ידיעות" נודע שהם ביקשו מהנהלת רשות שדות התעופה להפחית את מספר הכסאות באולם הנוסעים, שכן הישיבה בכסאות גורמת לנוסעים "לשבת במקומם במקום להסתובב בחנויות".


השלב הבא כבר ברור: בעלי החנויות ייפנו להנהלת הרשות בדרישה להפחית את מספר הטיסות היוצאות מהטרמינל (או לבטלן בכלל), שכן ברור שהעלייה למטוס גורמת לנוסעים "לעזוב את המדינה בכלל ואת הדיוטי פרי בפרט במקום להמשיך ולהסתובב בחנויות".


 


לסיים עם חיוך


חשוב לחייך בסופשבוע, אז הנה שניים קצרים שמסתובבים ברשת (באנגלית, כמובן, אבל זה מצחיק גם בעברית). סופשבוע טוב שיהיה לכולנו.


 


– מה ההבדל בין וייטנאם לעיראק?
– ג'ורג' בוש ידע איך לברוח מוייטנאם.


 


– מה משותף לנסיכה דיאנה וליאסר ערפאת?
– שניהם דפקו ערבים ומתו בפאריז.


 


 


 

מונה ליסה שלי

אם הייתי יודע לצייר

ודאי היית מונה ליסה שלי.

כמו דה וינצ'י

גם אני

מנסה להרחיק ממך עגמומיות.

החיוך הקסום שלך

התמים, המפתה

ממלא את תמונת חיי.

כמו דה וינצ'י

לא אוותר עליו

אף לא למלך צרפת.

 

ליאונרדו דה-וינצ'י צייר את "המונה ליסה" בין השנים 1503 ל-1506. 

חמש מאות שנים חלפו, ו"לה ג'וקונדה" ממשיכה להעסיק את בני האדם.

[ותודה לעינת על הלינק ועל התירוץ]

 

ילד יפה (יום השנה לרצח ג'ון לנון)

עצום את עיניך


שכח מהפחד


המפלצת לא כאן


היא ברחה מזמן


ואבא שלך איתך ביחד.


 


לפני שאתה הולך לישון


תפילה קטנה אומר


בכל יום בכל דרך


זה רק הולך ומשתפר.


 


בחוץ על הים, מפליג למרחק


אינני יכול כבר לחכות


לראות אותך גדל


אבל כנראה ששנינו נצטרך להיות סבלניים


כי יש עוד דרך ארוכה ללכת


שורה ארוכה לעדור


כן, יש עוד דרך ארוכה ללכת


אבל בינתיים


 


לפני שאתה חוצה את הכביש


קח את ידי


החיים הם מה שקורה לך


כשאתה עסוק בלעשות תוכניות אחרות.


 


ילד יפה, יפה, יפה שלי. ילד יקר. 


                                                           (Beautiful Boy, מלים: ג'ון לנון)


 


 


 


היום לפני עשרים וארבע שנים, ב-8 לדצמבר 1980, נרצח ג'ון לנון בידי מארק צ'פמן בפתח ביתו בניו-יורק, מעט אחרי יום הולדתו ה-40. ג'ון כתב את השיר "ילד יפה (ילד יקר)" לבנו השני, שון, שנולד לו מיוקו אונו ב-1975.


 

חגיגות הגולש ה-10000 (זהירות: פוסט נרקסיסטי)

 


חשוב מאוד, אפוא, לשקוד על הכתיבה.


אסור להחמיץ הזדמנויות.


הנצח את עצמך בעוד מועד, בטרם מעידה.


מחר תשתנה, מחר יהיה מאוחר.                     


                (דוד אבידן, מצוטט על-ידי תומר ליכטש באדמקוון)


 


בלי להתאמץ1, בלי כוונה2, בלי להשקיע3 – לא שמתי לב4 והגולש ה-10000 נכנס אל בין שערי הבלוג. מזל-טוב לכולנו. 


 


1  טוב, עם די הרבה מאמץ. לא קל ליצור 112 (!!!) קטעים בחמישה חודשים.


2 טוב, די התכוונתי. אחרי הכל, כמו ששר שלומי שבן, צריך "לדבר במספרים", לא?


3 משקיע, בטח משקיע. שעות נוספות, אפילו.


4 שמתי לב ועוד איך. למען האמת, אפילו ספרתי את השעות-דקות-שניות עד שזה יגיע.


 ?


 מה לדעתכם גורם לאנשים לפתוח דף וירטואלי ולשתף את שאר העולם בחיים שלהם?                                                                                                                      (מתוך השאלון לבלוגר, שבוע 48)


 


על-פי מרים-וובסטר, בלוג היא מילת השנה של 2004.


לפי מרים-וובסטר בלוג הוא שם עצם, קיצור ל-וובלוג (מאנגלית, יומן רשת), אתר שמכיל יומן אישי און-ליין עם רשמים, הערות ולעתים קרובות לינקים שמספק הכותב.



 


אז מה גורם לאדם לקום בבוקר ולהחליט לפתוח לו בלוג, וכמו שכתוב לעיל "לשתף את שאר העולם" בחיים שלו, בדעות שלו, במחשבות שלו?    אני מניח שכל מיני גורמים (חולניים ברובם) שמצטרפים כולם יחד לכדי הקלקה אחת בודדה וחשובה על כפתור ההצטרפות בישראבלוג: צורך אובססיבי בהבעת דעות בפומבי, פרץ יצירתי בלתי נשלט ובלתי נדלה, קנאה באחרים שפתחו בלוג לפניך, רגש אקסהיביציונרי המבקש לחשוף בפני הכלל את מה שבדרך-כלל חבוי וסמוי מהעיניים, יוהרה לגבי מידת העניין שאחרים ימצאו במחשבותיך ועוד ועוד.


ובכן, כל אלה ועוד הביאו אותי לפתוח את הבלוג הזה. אבל אתם – כל אחד ואחד מרבבת הקוראים שהגיעו אל דפים אלה – הם אלה שהפכו אותו למקום חי ונושם. התגובות, האי-מיילים, המחמאות, הביקורות – בשביל כל אלה אדם יוצר, בשביל כל אלה אדם חי. בשביל כל אלה, כנראה, פתחתי את הבלוג.


 ?


 אל תניח לשום מחשבה לחלוף באלמוניות. נהל את פנקס הרשימות שלך באותה קפדנות שבה מנהלים השלטונות את רישום הזרים                                                                                            (וולטר בנג'מין, מגרמנית: דוד זינגר)


 


וכך אני נוהג – לא מניח עוד למחשבות לחלוף סתם כך, מנהל פנקס רשימות ורושם אותן. את הרעיונות שמבזיקים לרגע, את קטעי השיר, את ההברקות – רושם ושומר, למתי שאזדקק להם.


ואז שולף אותם ברגע הנכון, שותל אותם כאן ומחכה שיצמחו ויפרחו.


ואולי בעצם הכל במטרה להשאיר משהו אחריי, כדי שיידעו שהייתי כאן, כדי שאדע שהכל לא היה לשווא.


אם לא המקור אז לפחות העתק…


 


הפילם עלה כסף רב. יכולתי לקנות במקומו דברים אחרים, ובכל-זאת שילמתי ויצאתי כדי להנציח את החיים. כי אם לא אהיה עוד ביניכם מחר (או בזמן אחר), איך יידעו מה הייתי ומה לא? כעת תהיה להם התמונה, אם לא המקור אז לפחות העתק בהדפס של שחור ולבן.                              (מתוך אוטודידקציה)


 


???


 


ואם כבר בעצמי עסקינן, אז אחגוג בהזדמנות זו את הצטרפותי למשפחת גיבורי העל של "השרת העיוור".


כבוד גדול באמת.