כל העולם דממה, כל העולם שממה

"…כל העולם דממה,


כל העולם שממה"


                        (מתוך "אגדה יפנית")


 


יום שלישי, שש בבוקר, אמצע המדבר, כל העולם דממה, כל העולם שממה. אני מסיים בדיוק שמירה כשקריינית החדשות בגלי צה"ל עולה ומודיעה שאהוד מנור נפטר לפני כשעה בגיל 64, כנראה מדום לב. אפשר לשמוע בקולה את ההלם. זריחה עולה על המדבר, ואני חושב שאלוהים כנראה ממש משועמם השנה, או לפחות חסר לו מאוד תוכן בעברית – נעמי שמר, אריק לביא, אפרים קישון, דודו גבע, ועכשיו אהוד מנור. יופי של צוות הווי אפשר לפתוח שם למעלה.


 


"…ואם השיר הזה נשמע לכם כואב,
זה רק מפני שהוא יוצא מתוך הלב.
מעט מקריח, פחות מבטיח –
אולי,
אבל השיר הזה אוהב, לא עוזב…"


                        (מתוך "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר")
 


אחר-כך הגיעה, כמובן, תורו של האבל הלאומי, עם הדמעות והמלים היפות, והתחרות בין המראיינים והמרואיינים על הרייטינג של האבל (מה שאותי קצת מכעיס/מגעיל). אבל כל פולחן המוות הזה (פרטים אצל מיברג) לא יכול היה לחבל בתחושה האותנטית של עצב, של אבל, של פרידה ממישהו שמלווה אותנו מאז שנולדנו.  כי אהוד מנור לא היה "רק" הפזמונאי הפורה ביותר בזמר הישראלי, לא היה "רק" אוהב מוסיקה מושבע שגם אני גדלתי על תוכניות הטלוויזיה והרדיו שלו, לא היה "רק" מי שכתב מלים שכולנו כתבנו במכתבים ("ברית עולם", למשל) או שרנו בטקסים ("אחי הצעיר יהודה", "אין לי ארץ אחרת") – אהוד מנור, כך אמר רוני סומק באחת מתוכניות הבוקר, פיצח את הקוד של התרבות הישראלית, ו"מסוגל, כמו בפזמונים לו, להסתכל לכל אחד בעיניים ולדבר איתו כמו שצריך לדבר". וזה מוזר, כי בעצם אהוד מנור היה אולי ההיפך הגמור מהישראליות בת זמננו: הוא היה רגיש, עדין, רומנטיקן, אופטימיסט, איש משפחה נאמן, משכיל.


 


 


                              מסע הלוויה, בנימינה. צילום: תומריקו ל-YNET.


 


"גן עדן די קטן
וגבולו גיהנום.
מלאכים עפים,
אך כנפי השלג חרוכות,
עיניים עייפות, אדומות.

עוד נשיקה אחת,
עד אובדן נשימה.
כשהלב נשבר,
הכאב מתוק, העונג הוא מר…"


                        (מתוך "מה זאת אהבה")


 


הוא כתב שירי אהבה מופלאים – לארץ, לילדים שלו, לאשתו, וגם בעצם לכולנו. "תהליך היצירה הוא בעיקר המאמץ לאחות את השברים למשהו שלם", הוא אמר בראיון לפני חמש שנים, "אפילו אם רואים את הדבק, אני מרגיש שהייעוד שלי בחרוזים הוא לא לכתוב שיר ייאוש, אלא לחזק את החלום". ואת החלום שלו הוא טווה והגיש לנו, כאילו מכסה אותנו במורשת תרבותית ענקית ומחייבת, ומעביר לנו, הדור הבא, את השרביט.


 


"הדור הבא ישן בחדר הסמוך,
אני שומע את נשימתו.
הדור הבא חולם בחדר הסמוך
וממלמל פחדים מתוך שנתו.
אני רוצה אליו לגשת
ולחבק אותו חזק
אך מחשבה שניה עוצרת –
אני טעיתי, הוא יצדק.

דור, דור,
אל תשבור את חלומך, כמוני.
דור, דור,
אל תמכור את עולמך.
עיניים פקח
אך אל תשכח
כל מה שאתה רוצה עכשיו.
ידיים שלח
אך אל תבטח
באלה הקוראים לשוא.
אל תשתוק – עמוד מולי
אל תסמוך על הדור שלי!
"


                                    (מתוך "דור")


 



כל העולם דממה, כל העולם שממה

"…כל העולם דממה,


כל העולם שממה"


                        (מתוך "אגדה יפנית")


 


יום שלישי, שש בבוקר, אמצע המדבר, כל העולם דממה, כל העולם שממה. אני מסיים בדיוק שמירה כשקריינית החדשות בגלי צה"ל עולה ומודיעה שאהוד מנור נפטר לפני כשעה בגיל 64, כנראה מדום לב. אפשר לשמוע בקולה את ההלם. זריחה עולה על המדבר, ואני חושב שאלוהים כנראה ממש משועמם השנה, או לפחות חסר לו מאוד תוכן בעברית – נעמי שמר, אריק לביא, אפרים קישון, דודו גבע, ועכשיו אהוד מנור. יופי של צוות הווי אפשר לפתוח שם למעלה.


 


"…ואם השיר הזה נשמע לכם כואב,
זה רק מפני שהוא יוצא מתוך הלב.
מעט מקריח, פחות מבטיח –
אולי,
אבל השיר הזה אוהב, לא עוזב…"


                        (מתוך "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר")
 


אחר-כך הגיעה, כמובן, תורו של האבל הלאומי, עם הדמעות והמלים היפות, והתחרות בין המראיינים והמרואיינים על הרייטינג של האבל (מה שאותי קצת מכעיס/מגעיל). אבל כל פולחן המוות הזה (פרטים אצל מיברג) לא יכול היה לחבל בתחושה האותנטית של עצב, של אבל, של פרידה ממישהו שמלווה אותנו מאז שנולדנו.  כי אהוד מנור לא היה "רק" הפזמונאי הפורה ביותר בזמר הישראלי, לא היה "רק" אוהב מוסיקה מושבע שגם אני גדלתי על תוכניות הטלוויזיה והרדיו שלו, לא היה "רק" מי שכתב מלים שכולנו כתבנו במכתבים ("ברית עולם", למשל) או שרנו בטקסים ("אחי הצעיר יהודה", "אין לי ארץ אחרת") – אהוד מנור, כך אמר רוני סומק באחת מתוכניות הבוקר, פיצח את הקוד של התרבות הישראלית, ו"מסוגל, כמו בפזמונים לו, להסתכל לכל אחד בעיניים ולדבר איתו כמו שצריך לדבר". וזה מוזר, כי בעצם אהוד מנור היה אולי ההיפך הגמור מהישראליות בת זמננו: הוא היה רגיש, עדין, רומנטיקן, אופטימיסט, איש משפחה נאמן, משכיל.


 


 


                              מסע הלוויה, בנימינה. צילום: תומריקו ל-YNET.


 


"גן עדן די קטן
וגבולו גיהנום.
מלאכים עפים,
אך כנפי השלג חרוכות,
עיניים עייפות, אדומות.

עוד נשיקה אחת,
עד אובדן נשימה.
כשהלב נשבר,
הכאב מתוק, העונג הוא מר…"


                        (מתוך "מה זאת אהבה")


 


הוא כתב שירי אהבה מופלאים – לארץ, לילדים שלו, לאשתו, וגם בעצם לכולנו. "תהליך היצירה הוא בעיקר המאמץ לאחות את השברים למשהו שלם", הוא אמר בראיון לפני חמש שנים, "אפילו אם רואים את הדבק, אני מרגיש שהייעוד שלי בחרוזים הוא לא לכתוב שיר ייאוש, אלא לחזק את החלום". ואת החלום שלו הוא טווה והגיש לנו, כאילו מכסה אותנו במורשת תרבותית ענקית ומחייבת, ומעביר לנו, הדור הבא, את השרביט.


 


"הדור הבא ישן בחדר הסמוך,
אני שומע את נשימתו.
הדור הבא חולם בחדר הסמוך
וממלמל פחדים מתוך שנתו.
אני רוצה אליו לגשת
ולחבק אותו חזק
אך מחשבה שניה עוצרת –
אני טעיתי, הוא יצדק.

דור, דור,
אל תשבור את חלומך, כמוני.
דור, דור,
אל תמכור את עולמך.
עיניים פקח
אך אל תשכח
כל מה שאתה רוצה עכשיו.
ידיים שלח
אך אל תבטח
באלה הקוראים לשוא.
אל תשתוק – עמוד מולי
אל תסמוך על הדור שלי!
"


                                    (מתוך "דור")


 



העיר: יותר טוב להישרף מאשר להתפייד

 


עצוב היה לקרוא בסוף השבוע את . המגזין שיותר מכל דבר אחר זוהה עם מדינת תל-אביב – לטוב ולרע, השמאלניות הבכיינית ותרבות בתי הקפה, האפטר-פארטיז וענני הגראס, הכוסיות בביקיני והוויסקי סאוור, צינוביץ' וחולדאווין – גוסס לאיטו, מחכה למותו, אם היה לו כוח היה כבר מתאבד. בסוף השבוע הזה הוא כבר אפילו מתבדח על חשבון עצמו, מין הומור ציני כזה, של מי שרואה את חייו עוברים מול עיניו, נפרד מהעולם. והיה עצוב לקרוא את זה.


 


 


עדיין אופטימי, מתבדח על חשבון עצמו. צילום: עידו קינן (CC חלק מהזכויות שמורות).


 


כבר סיפרתי כאן על עונג השבת של ילדותי – יום שישי אחרי הצהריים, עיתוני סוף השבוע על השולחן, ואני קורא בהם שעות, נהנה, בלי בושה. סיפרתי אז שמזמן כבר לא נהניתי מקריאת עיתון. לפני כמה זמן אפילו הסברתי לנציג מכירות של "הארץ", עליו אני (עדיין) מנוי (אבל רק ביום שישי), שאין בכוונתי לעשות מנוי לעיתון, פשוט משום שהעיתונים היום כבר לא מעניינים אותי, ובקושי בסוף השבוע אני מצליח למצוא כתבה או שתיים ששווה להתעכב עליהן. אני מודה שבכמה שנים האחרונות העיתון היחיד ממנו  נהניתי היה – עד לא מזמן הייתי פשוט קונה רק אותו בסוף השבוע; לאחרונה החלטתי שבמחיר הזה כבר שווה לקנות את כל "הארץ" (גם אם אני כבר לא באמת קורא אותו). חזון אחרית העיתונים עליו כתבתי כבר מזמן איננו אפוקליפטי או בדיוני. זה קורה כאן ועכשיו, אם לא שמתם לב.


 


שוקן נתן ושוקן לקח, יהא שם המוציא לאור מבורך. מה-22 באפריל יהפוך מגזין הדגל של הרשת לעיתון המחולק חינם (!), עיתון שונה מבחינה תוכנית ותקציבית(!!) ויצומצם מספר העיתונאים בעובדים בעיתון (!!!). "הארץ" מדווח שהעיסוק בתרבות – לשעבר אחד מהמדורים המוערכים ביותר והמעניינים ביותר בעיתון – ייעשה מעתה בעיקר ב"עכבר העיר", המוספון הפרסומי-צבעוני. רשת שוקן מסרה ש" החליט להחזיר את הפוליטיקה הארצית לעיתונים הארציים ולחזק את הרלוונטיות כעיתון מקומי". קראתם נכון – העיתון שהצמיח את רוגל אלפר, גל אוחובסקי, חנוך מרמרי, יאיר רווה, מאיר שניצר, אורית שוחט, אלוף בן, רן רזניק, אביב לביא, אורנה קדוש ועוד; העיתון שהוביל קו פוליטי ביקורתי ובלתי מתפשר; העיתון שנלחם בשחיתויות הפנימיות בעיר, בחולדאווין ועושי דברו – יהפוך להיות עוד אחד מהמקומונים האלה, שמכניסים לי לתיבת הדואר ביום חמישי (ואני ישר זורק לפח שנמצא ממש ליד התיבות).


 


 גוסס כבר הרבה זמן, עליבות החומר שלו פשוט מעליבה, ההחלטות המערכתיות השערורייתיות – לבטל מדורים (כמו "הכי הכי"), לשנות פורמטים, לוותר על כותבים מוכשרים (כמו יאיר רווה)  – פשוט מרגיזות. הנטישה ההמונית, היעדר התקציב והכריזמה של הכותבים החדשים, ולבסוף הגרפיקה העצובה והפשוטה שנתנו לו בגליונות האחרונים – כל אלה ביחד גרמו לכך שהכתובת כבר היתה על הקיר, ולמי שלא הואיל לקרוא, באים המעטים שעוד נותרו ומאייתים את המלה "סוף" באופן ברור (אם כי עדיין מתחכם, כראוי ל"שמאלנים תבוסתניים", כמו שעידו קינן מכנה אותם):  הברווז של דודו גבע ז"ל, חבול, מוכה, פצוע אבל "עדיין אופטימי"; "שירות העיר" שמשיב "אולי אפילו אתה תישאר"; התמונה של עמוס שוקן לצד זו של מר ברנז, המנהל הדיקטטור מהסימפסונים.


 



                  איור: דוד פולונסקי


 


 מבקש שינתקו אותו ממכונת ההנשמה, שיתנו לו למות בשקט, כל עוד נותר לו (מעט) כבוד עצמי. לי, כקורא נאמן, ממש עצוב לקרוא אותו ככה. פעם חשבתי שתפקיד של כתב ב זה המשרה האולטימטיבית; פעם הלכתי לסרטים לפי ההמלצות של יאיר רווה והאזנתי למוסיקה בהתאם לטורים במדור המוזיקה; פעם הייתי בטוח שלגור בתל-אביב זה לחיות בגן העדן של העולם הזה. "יותר טוב להישרף", שר פעם ניל יאנג, "מאשר להתפייד" . אם זה רק היה חוקי (כי מוסרי זה בטוח), הייתי עולה על בית "הארץ" ושורף את מכונות הדפוס שמוציאות את המצומק והעלוב לאוויר העולם.  שלא ניאלץ להתפכח, שלא ניאלץ לראות במו עינינו את החלום מתפוגג.


 


"איי איי, כן כן,


רוק'נ'רול תמיד יישאר


יותר טוב להישרף


מאשר להתפייד


איי איי, כן כן


 


מחוץ לכחול ולתוך השחור


הם נותנים לך את זה, אבל אתה משלם על ההוא


ואחרי שעזבת, לעולם לא תוכל לחזור


כשאתה מחוץ לכחול ובתוך השחור.


 


המלך מת אבל הוא לא נשכח…"


 


                                             (מתוך my my hey hey לניל יאנג)

העיר: יותר טוב להישרף מאשר להתפייד

 


עצוב היה לקרוא בסוף השבוע את . המגזין שיותר מכל דבר אחר זוהה עם מדינת תל-אביב – לטוב ולרע, השמאלניות הבכיינית ותרבות בתי הקפה, האפטר-פארטיז וענני הגראס, הכוסיות בביקיני והוויסקי סאוור, צינוביץ' וחולדאווין – גוסס לאיטו, מחכה למותו, אם היה לו כוח היה כבר מתאבד. בסוף השבוע הזה הוא כבר אפילו מתבדח על חשבון עצמו, מין הומור ציני כזה, של מי שרואה את חייו עוברים מול עיניו, נפרד מהעולם. והיה עצוב לקרוא את זה.


 


 


עדיין אופטימי, מתבדח על חשבון עצמו. צילום: עידו קינן (CC חלק מהזכויות שמורות).


 


כבר סיפרתי כאן על עונג השבת של ילדותי – יום שישי אחרי הצהריים, עיתוני סוף השבוע על השולחן, ואני קורא בהם שעות, נהנה, בלי בושה. סיפרתי אז שמזמן כבר לא נהניתי מקריאת עיתון. לפני כמה זמן אפילו הסברתי לנציג מכירות של "הארץ", עליו אני (עדיין) מנוי (אבל רק ביום שישי), שאין בכוונתי לעשות מנוי לעיתון, פשוט משום שהעיתונים היום כבר לא מעניינים אותי, ובקושי בסוף השבוע אני מצליח למצוא כתבה או שתיים ששווה להתעכב עליהן. אני מודה שבכמה שנים האחרונות העיתון היחיד ממנו  נהניתי היה – עד לא מזמן הייתי פשוט קונה רק אותו בסוף השבוע; לאחרונה החלטתי שבמחיר הזה כבר שווה לקנות את כל "הארץ" (גם אם אני כבר לא באמת קורא אותו). חזון אחרית העיתונים עליו כתבתי כבר מזמן איננו אפוקליפטי או בדיוני. זה קורה כאן ועכשיו, אם לא שמתם לב.


 


שוקן נתן ושוקן לקח, יהא שם המוציא לאור מבורך. מה-22 באפריל יהפוך מגזין הדגל של הרשת לעיתון המחולק חינם (!), עיתון שונה מבחינה תוכנית ותקציבית(!!) ויצומצם מספר העיתונאים בעובדים בעיתון (!!!). "הארץ" מדווח שהעיסוק בתרבות – לשעבר אחד מהמדורים המוערכים ביותר והמעניינים ביותר בעיתון – ייעשה מעתה בעיקר ב"עכבר העיר", המוספון הפרסומי-צבעוני. רשת שוקן מסרה ש" החליט להחזיר את הפוליטיקה הארצית לעיתונים הארציים ולחזק את הרלוונטיות כעיתון מקומי". קראתם נכון – העיתון שהצמיח את רוגל אלפר, גל אוחובסקי, חנוך מרמרי, יאיר רווה, מאיר שניצר, אורית שוחט, אלוף בן, רן רזניק, אביב לביא, אורנה קדוש ועוד; העיתון שהוביל קו פוליטי ביקורתי ובלתי מתפשר; העיתון שנלחם בשחיתויות הפנימיות בעיר, בחולדאווין ועושי דברו – יהפוך להיות עוד אחד מהמקומונים האלה, שמכניסים לי לתיבת הדואר ביום חמישי (ואני ישר זורק לפח שנמצא ממש ליד התיבות).


 


 גוסס כבר הרבה זמן, עליבות החומר שלו פשוט מעליבה, ההחלטות המערכתיות השערורייתיות – לבטל מדורים (כמו "הכי הכי"), לשנות פורמטים, לוותר על כותבים מוכשרים (כמו יאיר רווה)  – פשוט מרגיזות. הנטישה ההמונית, היעדר התקציב והכריזמה של הכותבים החדשים, ולבסוף הגרפיקה העצובה והפשוטה שנתנו לו בגליונות האחרונים – כל אלה ביחד גרמו לכך שהכתובת כבר היתה על הקיר, ולמי שלא הואיל לקרוא, באים המעטים שעוד נותרו ומאייתים את המלה "סוף" באופן ברור (אם כי עדיין מתחכם, כראוי ל"שמאלנים תבוסתניים", כמו שעידו קינן מכנה אותם):  הברווז של דודו גבע ז"ל, חבול, מוכה, פצוע אבל "עדיין אופטימי"; "שירות העיר" שמשיב "אולי אפילו אתה תישאר"; התמונה של עמוס שוקן לצד זו של מר ברנז, המנהל הדיקטטור מהסימפסונים.


 



                  איור: דוד פולונסקי


 


 מבקש שינתקו אותו ממכונת ההנשמה, שיתנו לו למות בשקט, כל עוד נותר לו (מעט) כבוד עצמי. לי, כקורא נאמן, ממש עצוב לקרוא אותו ככה. פעם חשבתי שתפקיד של כתב ב זה המשרה האולטימטיבית; פעם הלכתי לסרטים לפי ההמלצות של יאיר רווה והאזנתי למוסיקה בהתאם לטורים במדור המוזיקה; פעם הייתי בטוח שלגור בתל-אביב זה לחיות בגן העדן של העולם הזה. "יותר טוב להישרף", שר פעם ניל יאנג, "מאשר להתפייד" . אם זה רק היה חוקי (כי מוסרי זה בטוח), הייתי עולה על בית "הארץ" ושורף את מכונות הדפוס שמוציאות את המצומק והעלוב לאוויר העולם.  שלא ניאלץ להתפכח, שלא ניאלץ לראות במו עינינו את החלום מתפוגג.


 


"איי איי, כן כן,


רוק'נ'רול תמיד יישאר


יותר טוב להישרף


מאשר להתפייד


איי איי, כן כן


 


מחוץ לכחול ולתוך השחור


הם נותנים לך את זה, אבל אתה משלם על ההוא


ואחרי שעזבת, לעולם לא תוכל לחזור


כשאתה מחוץ לכחול ובתוך השחור.


 


המלך מת אבל הוא לא נשכח…"


 


                                             (מתוך my my hey hey לניל יאנג)

העיר: יותר טוב להישרף מאשר להתפייד

 


עצוב היה לקרוא בסוף השבוע את . המגזין שיותר מכל דבר אחר זוהה עם מדינת תל-אביב – לטוב ולרע, השמאלניות הבכיינית ותרבות בתי הקפה, האפטר-פארטיז וענני הגראס, הכוסיות בביקיני והוויסקי סאוור, צינוביץ' וחולדאווין – גוסס לאיטו, מחכה למותו, אם היה לו כוח היה כבר מתאבד. בסוף השבוע הזה הוא כבר אפילו מתבדח על חשבון עצמו, מין הומור ציני כזה, של מי שרואה את חייו עוברים מול עיניו, נפרד מהעולם. והיה עצוב לקרוא את זה.


 


 


עדיין אופטימי, מתבדח על חשבון עצמו. צילום: עידו קינן (CC חלק מהזכויות שמורות).


 


כבר סיפרתי כאן על עונג השבת של ילדותי – יום שישי אחרי הצהריים, עיתוני סוף השבוע על השולחן, ואני קורא בהם שעות, נהנה, בלי בושה. סיפרתי אז שמזמן כבר לא נהניתי מקריאת עיתון. לפני כמה זמן אפילו הסברתי לנציג מכירות של "הארץ", עליו אני (עדיין) מנוי (אבל רק ביום שישי), שאין בכוונתי לעשות מנוי לעיתון, פשוט משום שהעיתונים היום כבר לא מעניינים אותי, ובקושי בסוף השבוע אני מצליח למצוא כתבה או שתיים ששווה להתעכב עליהן. אני מודה שבכמה שנים האחרונות העיתון היחיד ממנו  נהניתי היה – עד לא מזמן הייתי פשוט קונה רק אותו בסוף השבוע; לאחרונה החלטתי שבמחיר הזה כבר שווה לקנות את כל "הארץ" (גם אם אני כבר לא באמת קורא אותו). חזון אחרית העיתונים עליו כתבתי כבר מזמן איננו אפוקליפטי או בדיוני. זה קורה כאן ועכשיו, אם לא שמתם לב.


 


שוקן נתן ושוקן לקח, יהא שם המוציא לאור מבורך. מה-22 באפריל יהפוך מגזין הדגל של הרשת לעיתון המחולק חינם (!), עיתון שונה מבחינה תוכנית ותקציבית(!!) ויצומצם מספר העיתונאים בעובדים בעיתון (!!!). "הארץ" מדווח שהעיסוק בתרבות – לשעבר אחד מהמדורים המוערכים ביותר והמעניינים ביותר בעיתון – ייעשה מעתה בעיקר ב"עכבר העיר", המוספון הפרסומי-צבעוני. רשת שוקן מסרה ש" החליט להחזיר את הפוליטיקה הארצית לעיתונים הארציים ולחזק את הרלוונטיות כעיתון מקומי". קראתם נכון – העיתון שהצמיח את רוגל אלפר, גל אוחובסקי, חנוך מרמרי, יאיר רווה, מאיר שניצר, אורית שוחט, אלוף בן, רן רזניק, אביב לביא, אורנה קדוש ועוד; העיתון שהוביל קו פוליטי ביקורתי ובלתי מתפשר; העיתון שנלחם בשחיתויות הפנימיות בעיר, בחולדאווין ועושי דברו – יהפוך להיות עוד אחד מהמקומונים האלה, שמכניסים לי לתיבת הדואר ביום חמישי (ואני ישר זורק לפח שנמצא ממש ליד התיבות).


 


 גוסס כבר הרבה זמן, עליבות החומר שלו פשוט מעליבה, ההחלטות המערכתיות השערורייתיות – לבטל מדורים (כמו "הכי הכי"), לשנות פורמטים, לוותר על כותבים מוכשרים (כמו יאיר רווה)  – פשוט מרגיזות. הנטישה ההמונית, היעדר התקציב והכריזמה של הכותבים החדשים, ולבסוף הגרפיקה העצובה והפשוטה שנתנו לו בגליונות האחרונים – כל אלה ביחד גרמו לכך שהכתובת כבר היתה על הקיר, ולמי שלא הואיל לקרוא, באים המעטים שעוד נותרו ומאייתים את המלה "סוף" באופן ברור (אם כי עדיין מתחכם, כראוי ל"שמאלנים תבוסתניים", כמו שעידו קינן מכנה אותם):  הברווז של דודו גבע ז"ל, חבול, מוכה, פצוע אבל "עדיין אופטימי"; "שירות העיר" שמשיב "אולי אפילו אתה תישאר"; התמונה של עמוס שוקן לצד זו של מר ברנז, המנהל הדיקטטור מהסימפסונים.


 



                  איור: דוד פולונסקי


 


 מבקש שינתקו אותו ממכונת ההנשמה, שיתנו לו למות בשקט, כל עוד נותר לו (מעט) כבוד עצמי. לי, כקורא נאמן, ממש עצוב לקרוא אותו ככה. פעם חשבתי שתפקיד של כתב ב זה המשרה האולטימטיבית; פעם הלכתי לסרטים לפי ההמלצות של יאיר רווה והאזנתי למוסיקה בהתאם לטורים במדור המוזיקה; פעם הייתי בטוח שלגור בתל-אביב זה לחיות בגן העדן של העולם הזה. "יותר טוב להישרף", שר פעם ניל יאנג, "מאשר להתפייד" . אם זה רק היה חוקי (כי מוסרי זה בטוח), הייתי עולה על בית "הארץ" ושורף את מכונות הדפוס שמוציאות את המצומק והעלוב לאוויר העולם.  שלא ניאלץ להתפכח, שלא ניאלץ לראות במו עינינו את החלום מתפוגג.


 


"איי איי, כן כן,


רוק'נ'רול תמיד יישאר


יותר טוב להישרף


מאשר להתפייד


איי איי, כן כן


 


מחוץ לכחול ולתוך השחור


הם נותנים לך את זה, אבל אתה משלם על ההוא


ואחרי שעזבת, לעולם לא תוכל לחזור


כשאתה מחוץ לכחול ובתוך השחור.


 


המלך מת אבל הוא לא נשכח…"


 


                                             (מתוך my my hey hey לניל יאנג)

במילואים

 


 


השבוע (וגם בשבוע הבא) אני במילואים. כן, האקט הזה, חד-שנתי בדרך-כלל, שבו אתה מכניס את המוח לקופסא וסוגר עם בריח, שם על עצמך מדים שלא נראו עליך טוב גם כשהיית בן 18, ויוצא לשרת את המדינה, שזה במילים אחרות לא לעשות (כמעט) כלום ולקבל כסף. בכל שנה נדמה שהמרחק בין צה"ל של ימינו לבין זה של "גבעת חלפון" מעולם לא היה קטן יותר…


 


ובכל זאת, ככל שאתה מתבגר ומתרחק מהסדיר, כך אתה מתחיל למצוא סדר באי-סדר, כלומר אתה מפצח את המנגנון הסבוך והסודי שמאחורי שירות המילואים. לטובת אלה שעדיין לא גילו את האור, אני עומד להקדיש את הטור השבועי למתן תורה – עשרת הדברות עליהם בנוי צה"ל, החוקים שעליהם הוא מושתת, העקרונות הסודיים שעומדים בבסיס הקונספציה, ואלו הם (מחולקים, כמובן, לשלושה חלקים, כמו כל דבר בצבא):


 


 קלישאות אל-זמניות


 


1. בלי חום אתה לא חולה.


 


מיותר אפילו להסביר – כל מי שדרך אי-פעם בתוך נעל צבאית יודע שהצבא לא מכיר במחלות שאינן מלוות בחום. כך שגם אם אתה חולה בשפעת, כל גופך כואב ואינך מסוגל להחזיק את הראש ישר, אל לך אפילו להטריח את עצמך לרופא – קח אקמול, שתה מים ותתפלל חזק שתרגיש יותר טוב או שהחום יעלה.


 


2. עד שלא יורד החושך לא יוצאים הביתה.


 


אם חוק 1 הוא חוק עקרוני שתקף לגבי כל חייל, הרי שחוק 2 הוא כנראה חוק 1 של חיילי המילואים. לא משנה אם אין שום דבר לעשות כל היום, אם סתם אתה יושב ומתבטל, גומר שלושה ספרים ביום או מחברת שלמה עמוסה בתוצאות משחק הקלפים, עד שאין חושך (ובשעון הקיץ זה די מאוחר…) אין סיכוי שתשתחרר הביתה. מישהו, היכן שהוא, מתי שהוא, לימד את כל הקצינים האחראים בצבא שכל דקה אבודה (כלומר, בשעות האור) יכולה להפוך לדקת עבודה, וכך הם ימצאו תירוצים, ינאמו נאומים, יתדרכו תדריכים – הכל, העיקר שתישאר עד שיגיע החושך. אז נדבר…


 


3. טבח צבאי לא יודע להכין שום דבר כמו שצריך, פרט לביצים קשות.


 


תהרגו אותי איך במעצמה קולינרית כמו מדינת ישראל מצליח הצבא לבחור את האנשים הכי פחות מוכשרים לתפקיד הטבחים, וזה כשכבר נפוליאון ידע שהצבא צועד על קיבתו. וזה בכלל לא משנה עם אילו מוצרים הוא צריך לעבוד, הטבח הצבאי יידע לקלקל הכל – הוא ישרוף את ההמבורגר, יטביע בשמן את הצ'יפס, יהפוך את תפוחי האדמה לקשים כמו אבן ואת המיץ לחסר טעם. אבל מה – הביצים הקשות הקרות תמיד יהיו לעניין. וכך מוצא את עצמו החייל הישראלי רעב (ראו חוק 4) בתור לשק"ם, לצד החיילת הישראלית שמוצאת את עצמה משמינה (ראו חוק 5) עד אין קץ. 


 


4. היחיד שבאמת יודע איפה יהיה התרגיל ומתי הוא הגזלן.


 


עזבו אותכם מהקצין שלכם, תשכחו מסמב"צים או קציני מודיעין. יש רק מישהו אחד במדינה שבאמת יודע איפה תעשו מילואים, מתי תפרשו בשטח ואיפה מסתיים הציר – הגזלן. עם האוטו-גלידה החבוט, עם המערכת הלא-מתפקדת, עם כסאות הפלסטיק והשמשיה, עם המאבקים המתמידים עם הקצינים שחושבים שהם מנהלים את התרגיל – הגזלן הוא הדבר הכי קבוע והכי בטוח במילואים. וחוץ מזה, כמו שהטבח הצבאי מבשל (ראו חוק 3), איך היה הצבא שורד ללא הסיגריות, המגנום והבקבוק קולה שמציע הגזלן במחיר שווה לכל נפש (נפש המתגוררת בהרצליה פיתוח, כמובן).


 


פרט


 


5. החייל הישראלי יהיה תמיד עייף, רעב ומבואס.


 


גם חוק 5 תקף במיוחד לגבי חיילי המילואים, אם כי הוא נותן את אותותיו גם בסדירים. לא משנה כמה ישנת בלילה, לא משנה שהארוחה האחרונה היתה לפני 5 דקות, לא משנה שהמילואים נגמרים בעוד שעה – חייל, כלומר אזרח במדים, יהיה תמיד עייף, מוכן לישון בכל מצב, תמיד רעב, מחפש נואשות אחר שק"ם (היום שק"ל) או גזלן או איזה שקית וופלים שמישהו שכח את קיומה, ותמיד מבואס, רואה שחורות, לחוץ בית, שונא את המדינה.


 


6. החיילת הישראלית שמנה.


 


חוק 6 הפתיע אותי מאוד במילואים הראשון שלי, ואני מוכן להישבע שהמצב לא היה ככה כשהייתי בסדיר, ועוד יותר – שהמצב מדרדר משנה לשנה. החיילת הישראלית היא פשוט (לא נעים לומר) בהמה, והמדים הירוקים לא מסייעים לה. אינני יודע איך זה קורה, שהרי לפני הצבא ואחריו הבנות הישראליות הן דקיקות ויפהפיות, אבל החיילות שאני זוכה לפגוש במילואים הם גושי בשר רוטטים, עגולים וכבדים, שפשוט מתקשים אפילו לעורר את החייל העייף, הרעב והמבואס ביותר (ראה חוק 5).


 


7. החלטה של קצין תמיד תהא תקפה עד בואו של קצין בדרגה גבוהה יותר.


 


אם מרפי היה קצין בצבא הישראלי, כנראה שזה היה החוק המקורי שהוא היה מנסח: קצין בצה"ל שמחליט החלטה כלשהי, קלה כחמורה – החלטתו תהא תקפה רק עד בואו של קצין בדרגה גבוהה יותר. יתרה מזאת, הקצין הבכיר יותר תמיד (!) ינסה להפוך את ההחלטה המקורית (כנראה כדי לבסס את מעמדו). וכך מוצא את עצמו חייל המילואים (החפ"ש) נחשף לשלל החלטות סותרות של ילדים בדרגות, המבזבזות לריק את זמנו היקר מאוד (אותו כולנו משלמים), ומגלה ששוב הגיע החושך (ראה חוק 2) ולא הספקנו שום דבר גם היום.


 


 


טכנולוגיה


 


8. תורת הלחימה של צה"ל במאה ה-21 מושתת ביסודה על הטלפון הסלולרי.


 


אל תאמינו למה שמספרים לכם – כן תקשוב, לא תקשוב, כן סלולרי צה"לי, לא סלולרי צה"לי –צה"ל


נשען על שלוש זרועות חשובות, בלעדיהן אין לו קיום: סלקום, אורנג' ופלאפון. הדבר הראשון שכל קצין יודע, לפני שהוא מספר לך מה תפקידך או מחתים אותך על נשק, הוא שהוא חייב לקחת ממך את מספר הסלולרי שלך. אחרת הוא לא ימצא אותך, לא יידע מה אתה עושה, וברגע האמת מי יודע מה יהיה. אם אני הייתי אסטרטג של צבא אויב, הייתי נוטש את הטנקים והמטוסים, ומתחיל לאסוף בבורסה של תל-אביב מניות של החברות הסלולריות. האדם עם הנוקיה ינצח.


 


9. רכב השטח האולטימטיבי הוא רכב חברה.


 


כל מיני קצינים עם כל מיני דרגות מגיעים בגי'פים שלהם לשטח, ועיניהם מנצנצות מהתלהבות. אבל מי סופר את הלנדרוברים, האיסוזואים וההאמרים?   כלי השטח האולטימטיבי, וזאת יודע כל מילואימניק, הוא רכב חברה. מילואימניק ברכב חברה, ולא משנה אם הוא יפני, קוריאני או אמריקאי, יגיע לכל מקום – הר, עמק או נחל, בדרך לא דרך, העיקר שהאוטו יחנה ליד הש.ג. ואפשר יהיה לברוח הביתה שניה אחרי שיירד החושך (כן, ההוא מחוק 2). אגב, רכב החברה משמש גם כמרכז בידור, אוהל (לשינה), יחידת אפסנאות (לאחסון התיקים) ואפילו מטבח (במובן שהוא לוקח אותך כמה שיותר מהר למזללה הקרובה למקום מילואיך). אגב אגב, רכב החברה ניחן בעוד תכונה מדהימה – הדרך הביתה תמיד לוקחת חצי מהזמן שלוקחת הדרך אל המילואים. אל תשאלו אותי איך.


 


10. בלי נשק וקיטבג אתה לא באמת חייל.


 


הגעת למילואים?  מדביקים לך נשק וקיטבג. אבל למה נשק, אם בעצם אתה רק אפסנאי או טכנאי או טבח?  איזו שאלה – שתוכל להגן על עצמך. אבל למה נשק, אם לא ירית כדור כבר עשר שנים, ואתה לא זוכר אפילו איך מתפעלים את האמ-16 הזה??  איזו שאלה – שתוכל להגן על עצמך. אבל למה נשק, אם ממילא תאפסן אותו בבגאז', או תשכח אותו בצד האוהל או שהוא ייקבר תחת ערימה של חול ביום הראשון???   איזה שאלות יש לך, באמת.    וקיטבג אתה תיקח גם אם אתה לא זקוק לכלום – הבאת קיטבג מהבית, גם מעיל, תודה. כי בשביל מה יש אפסנאים (סליחה, מש"קי לוגיסטיקה) בעולם?   אה, רוצה חולצה גדולה?  זה אין. תבוא מחר.


 


 


וכך, עולם כמנהגו נוהג. שבוע שלם הייתי במילואים, אולי שעתיים של עבודה, ושאר הזמן נהנה מהנוף המדברי, משעות איכותיות של וויסט, משיחות עמוקות על כל נושא שבעולם, מספר ומוזיקה טובה*. בקיצור, החיים הטובים, ועוד משלמים לי על זה. אז למה, לעזאזל, אני לא מפסיק להתלונן???


נתראה בעוד שבוע. עד אז אני (וגם אתם) אחשוב על זה.


 


 


 


* למילואים האלה לקחתי איתי את "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו, ואת "עומד על נייר" של אביתר בנאי ו"11 א'" של ברי סחרוף (עליהם כבר כתבתי כאן). אחרי המון זמן שלא היתה לי שלווה לקרוא ו/או לשמוע מוסיקה, בכיף ובלי מגבלת זמן, מצאתי את עצמי מתאהב מכל אחד מהשלושה ובשלושתם יחד. הפוסטים כבר נכתבו, בבלוג הפרטי שלי המאוחסן אי שם במוחי הקודח. מן הסתם, הם יגיעו גם לכאן במהרה, עם סיום המילואים.


 

במילואים

 


 


השבוע (וגם בשבוע הבא) אני במילואים. כן, האקט הזה, חד-שנתי בדרך-כלל, שבו אתה מכניס את המוח לקופסא וסוגר עם בריח, שם על עצמך מדים שלא נראו עליך טוב גם כשהיית בן 18, ויוצא לשרת את המדינה, שזה במילים אחרות לא לעשות (כמעט) כלום ולקבל כסף. בכל שנה נדמה שהמרחק בין צה"ל של ימינו לבין זה של "גבעת חלפון" מעולם לא היה קטן יותר…


 


ובכל זאת, ככל שאתה מתבגר ומתרחק מהסדיר, כך אתה מתחיל למצוא סדר באי-סדר, כלומר אתה מפצח את המנגנון הסבוך והסודי שמאחורי שירות המילואים. לטובת אלה שעדיין לא גילו את האור, אני עומד להקדיש את הטור השבועי למתן תורה – עשרת הדברות עליהם בנוי צה"ל, החוקים שעליהם הוא מושתת, העקרונות הסודיים שעומדים בבסיס הקונספציה, ואלו הם (מחולקים, כמובן, לשלושה חלקים, כמו כל דבר בצבא):


 


 קלישאות אל-זמניות


 


1. בלי חום אתה לא חולה.


 


מיותר אפילו להסביר – כל מי שדרך אי-פעם בתוך נעל צבאית יודע שהצבא לא מכיר במחלות שאינן מלוות בחום. כך שגם אם אתה חולה בשפעת, כל גופך כואב ואינך מסוגל להחזיק את הראש ישר, אל לך אפילו להטריח את עצמך לרופא – קח אקמול, שתה מים ותתפלל חזק שתרגיש יותר טוב או שהחום יעלה.


 


2. עד שלא יורד החושך לא יוצאים הביתה.


 


אם חוק 1 הוא חוק עקרוני שתקף לגבי כל חייל, הרי שחוק 2 הוא כנראה חוק 1 של חיילי המילואים. לא משנה אם אין שום דבר לעשות כל היום, אם סתם אתה יושב ומתבטל, גומר שלושה ספרים ביום או מחברת שלמה עמוסה בתוצאות משחק הקלפים, עד שאין חושך (ובשעון הקיץ זה די מאוחר…) אין סיכוי שתשתחרר הביתה. מישהו, היכן שהוא, מתי שהוא, לימד את כל הקצינים האחראים בצבא שכל דקה אבודה (כלומר, בשעות האור) יכולה להפוך לדקת עבודה, וכך הם ימצאו תירוצים, ינאמו נאומים, יתדרכו תדריכים – הכל, העיקר שתישאר עד שיגיע החושך. אז נדבר…


 


3. טבח צבאי לא יודע להכין שום דבר כמו שצריך, פרט לביצים קשות.


 


תהרגו אותי איך במעצמה קולינרית כמו מדינת ישראל מצליח הצבא לבחור את האנשים הכי פחות מוכשרים לתפקיד הטבחים, וזה כשכבר נפוליאון ידע שהצבא צועד על קיבתו. וזה בכלל לא משנה עם אילו מוצרים הוא צריך לעבוד, הטבח הצבאי יידע לקלקל הכל – הוא ישרוף את ההמבורגר, יטביע בשמן את הצ'יפס, יהפוך את תפוחי האדמה לקשים כמו אבן ואת המיץ לחסר טעם. אבל מה – הביצים הקשות הקרות תמיד יהיו לעניין. וכך מוצא את עצמו החייל הישראלי רעב (ראו חוק 4) בתור לשק"ם, לצד החיילת הישראלית שמוצאת את עצמה משמינה (ראו חוק 5) עד אין קץ. 


 


4. היחיד שבאמת יודע איפה יהיה התרגיל ומתי הוא הגזלן.


 


עזבו אותכם מהקצין שלכם, תשכחו מסמב"צים או קציני מודיעין. יש רק מישהו אחד במדינה שבאמת יודע איפה תעשו מילואים, מתי תפרשו בשטח ואיפה מסתיים הציר – הגזלן. עם האוטו-גלידה החבוט, עם המערכת הלא-מתפקדת, עם כסאות הפלסטיק והשמשיה, עם המאבקים המתמידים עם הקצינים שחושבים שהם מנהלים את התרגיל – הגזלן הוא הדבר הכי קבוע והכי בטוח במילואים. וחוץ מזה, כמו שהטבח הצבאי מבשל (ראו חוק 3), איך היה הצבא שורד ללא הסיגריות, המגנום והבקבוק קולה שמציע הגזלן במחיר שווה לכל נפש (נפש המתגוררת בהרצליה פיתוח, כמובן).


 


פרט


 


5. החייל הישראלי יהיה תמיד עייף, רעב ומבואס.


 


גם חוק 5 תקף במיוחד לגבי חיילי המילואים, אם כי הוא נותן את אותותיו גם בסדירים. לא משנה כמה ישנת בלילה, לא משנה שהארוחה האחרונה היתה לפני 5 דקות, לא משנה שהמילואים נגמרים בעוד שעה – חייל, כלומר אזרח במדים, יהיה תמיד עייף, מוכן לישון בכל מצב, תמיד רעב, מחפש נואשות אחר שק"ם (היום שק"ל) או גזלן או איזה שקית וופלים שמישהו שכח את קיומה, ותמיד מבואס, רואה שחורות, לחוץ בית, שונא את המדינה.


 


6. החיילת הישראלית שמנה.


 


חוק 6 הפתיע אותי מאוד במילואים הראשון שלי, ואני מוכן להישבע שהמצב לא היה ככה כשהייתי בסדיר, ועוד יותר – שהמצב מדרדר משנה לשנה. החיילת הישראלית היא פשוט (לא נעים לומר) בהמה, והמדים הירוקים לא מסייעים לה. אינני יודע איך זה קורה, שהרי לפני הצבא ואחריו הבנות הישראליות הן דקיקות ויפהפיות, אבל החיילות שאני זוכה לפגוש במילואים הם גושי בשר רוטטים, עגולים וכבדים, שפשוט מתקשים אפילו לעורר את החייל העייף, הרעב והמבואס ביותר (ראה חוק 5).


 


7. החלטה של קצין תמיד תהא תקפה עד בואו של קצין בדרגה גבוהה יותר.


 


אם מרפי היה קצין בצבא הישראלי, כנראה שזה היה החוק המקורי שהוא היה מנסח: קצין בצה"ל שמחליט החלטה כלשהי, קלה כחמורה – החלטתו תהא תקפה רק עד בואו של קצין בדרגה גבוהה יותר. יתרה מזאת, הקצין הבכיר יותר תמיד (!) ינסה להפוך את ההחלטה המקורית (כנראה כדי לבסס את מעמדו). וכך מוצא את עצמו חייל המילואים (החפ"ש) נחשף לשלל החלטות סותרות של ילדים בדרגות, המבזבזות לריק את זמנו היקר מאוד (אותו כולנו משלמים), ומגלה ששוב הגיע החושך (ראה חוק 2) ולא הספקנו שום דבר גם היום.


 


 


טכנולוגיה


 


8. תורת הלחימה של צה"ל במאה ה-21 מושתת ביסודה על הטלפון הסלולרי.


 


אל תאמינו למה שמספרים לכם – כן תקשוב, לא תקשוב, כן סלולרי צה"לי, לא סלולרי צה"לי –צה"ל


נשען על שלוש זרועות חשובות, בלעדיהן אין לו קיום: סלקום, אורנג' ופלאפון. הדבר הראשון שכל קצין יודע, לפני שהוא מספר לך מה תפקידך או מחתים אותך על נשק, הוא שהוא חייב לקחת ממך את מספר הסלולרי שלך. אחרת הוא לא ימצא אותך, לא יידע מה אתה עושה, וברגע האמת מי יודע מה יהיה. אם אני הייתי אסטרטג של צבא אויב, הייתי נוטש את הטנקים והמטוסים, ומתחיל לאסוף בבורסה של תל-אביב מניות של החברות הסלולריות. האדם עם הנוקיה ינצח.


 


9. רכב השטח האולטימטיבי הוא רכב חברה.


 


כל מיני קצינים עם כל מיני דרגות מגיעים בגי'פים שלהם לשטח, ועיניהם מנצנצות מהתלהבות. אבל מי סופר את הלנדרוברים, האיסוזואים וההאמרים?   כלי השטח האולטימטיבי, וזאת יודע כל מילואימניק, הוא רכב חברה. מילואימניק ברכב חברה, ולא משנה אם הוא יפני, קוריאני או אמריקאי, יגיע לכל מקום – הר, עמק או נחל, בדרך לא דרך, העיקר שהאוטו יחנה ליד הש.ג. ואפשר יהיה לברוח הביתה שניה אחרי שיירד החושך (כן, ההוא מחוק 2). אגב, רכב החברה משמש גם כמרכז בידור, אוהל (לשינה), יחידת אפסנאות (לאחסון התיקים) ואפילו מטבח (במובן שהוא לוקח אותך כמה שיותר מהר למזללה הקרובה למקום מילואיך). אגב אגב, רכב החברה ניחן בעוד תכונה מדהימה – הדרך הביתה תמיד לוקחת חצי מהזמן שלוקחת הדרך אל המילואים. אל תשאלו אותי איך.


 


10. בלי נשק וקיטבג אתה לא באמת חייל.


 


הגעת למילואים?  מדביקים לך נשק וקיטבג. אבל למה נשק, אם בעצם אתה רק אפסנאי או טכנאי או טבח?  איזו שאלה – שתוכל להגן על עצמך. אבל למה נשק, אם לא ירית כדור כבר עשר שנים, ואתה לא זוכר אפילו איך מתפעלים את האמ-16 הזה??  איזו שאלה – שתוכל להגן על עצמך. אבל למה נשק, אם ממילא תאפסן אותו בבגאז', או תשכח אותו בצד האוהל או שהוא ייקבר תחת ערימה של חול ביום הראשון???   איזה שאלות יש לך, באמת.    וקיטבג אתה תיקח גם אם אתה לא זקוק לכלום – הבאת קיטבג מהבית, גם מעיל, תודה. כי בשביל מה יש אפסנאים (סליחה, מש"קי לוגיסטיקה) בעולם?   אה, רוצה חולצה גדולה?  זה אין. תבוא מחר.


 


 


וכך, עולם כמנהגו נוהג. שבוע שלם הייתי במילואים, אולי שעתיים של עבודה, ושאר הזמן נהנה מהנוף המדברי, משעות איכותיות של וויסט, משיחות עמוקות על כל נושא שבעולם, מספר ומוזיקה טובה*. בקיצור, החיים הטובים, ועוד משלמים לי על זה. אז למה, לעזאזל, אני לא מפסיק להתלונן???


נתראה בעוד שבוע. עד אז אני (וגם אתם) אחשוב על זה.


 


 


 


* למילואים האלה לקחתי איתי את "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו, ואת "עומד על נייר" של אביתר בנאי ו"11 א'" של ברי סחרוף (עליהם כבר כתבתי כאן). אחרי המון זמן שלא היתה לי שלווה לקרוא ו/או לשמוע מוסיקה, בכיף ובלי מגבלת זמן, מצאתי את עצמי מתאהב מכל אחד מהשלושה ובשלושתם יחד. הפוסטים כבר נכתבו, בבלוג הפרטי שלי המאוחסן אי שם במוחי הקודח. מן הסתם, הם יגיעו גם לכאן במהרה, עם סיום המילואים.


 

במילואים

 


 


השבוע (וגם בשבוע הבא) אני במילואים. כן, האקט הזה, חד-שנתי בדרך-כלל, שבו אתה מכניס את המוח לקופסא וסוגר עם בריח, שם על עצמך מדים שלא נראו עליך טוב גם כשהיית בן 18, ויוצא לשרת את המדינה, שזה במילים אחרות לא לעשות (כמעט) כלום ולקבל כסף. בכל שנה נדמה שהמרחק בין צה"ל של ימינו לבין זה של "גבעת חלפון" מעולם לא היה קטן יותר…


 


ובכל זאת, ככל שאתה מתבגר ומתרחק מהסדיר, כך אתה מתחיל למצוא סדר באי-סדר, כלומר אתה מפצח את המנגנון הסבוך והסודי שמאחורי שירות המילואים. לטובת אלה שעדיין לא גילו את האור, אני עומד להקדיש את הטור השבועי למתן תורה – עשרת הדברות עליהם בנוי צה"ל, החוקים שעליהם הוא מושתת, העקרונות הסודיים שעומדים בבסיס הקונספציה, ואלו הם (מחולקים, כמובן, לשלושה חלקים, כמו כל דבר בצבא):


 


 קלישאות אל-זמניות


 


1. בלי חום אתה לא חולה.


 


מיותר אפילו להסביר – כל מי שדרך אי-פעם בתוך נעל צבאית יודע שהצבא לא מכיר במחלות שאינן מלוות בחום. כך שגם אם אתה חולה בשפעת, כל גופך כואב ואינך מסוגל להחזיק את הראש ישר, אל לך אפילו להטריח את עצמך לרופא – קח אקמול, שתה מים ותתפלל חזק שתרגיש יותר טוב או שהחום יעלה.


 


2. עד שלא יורד החושך לא יוצאים הביתה.


 


אם חוק 1 הוא חוק עקרוני שתקף לגבי כל חייל, הרי שחוק 2 הוא כנראה חוק 1 של חיילי המילואים. לא משנה אם אין שום דבר לעשות כל היום, אם סתם אתה יושב ומתבטל, גומר שלושה ספרים ביום או מחברת שלמה עמוסה בתוצאות משחק הקלפים, עד שאין חושך (ובשעון הקיץ זה די מאוחר…) אין סיכוי שתשתחרר הביתה. מישהו, היכן שהוא, מתי שהוא, לימד את כל הקצינים האחראים בצבא שכל דקה אבודה (כלומר, בשעות האור) יכולה להפוך לדקת עבודה, וכך הם ימצאו תירוצים, ינאמו נאומים, יתדרכו תדריכים – הכל, העיקר שתישאר עד שיגיע החושך. אז נדבר…


 


3. טבח צבאי לא יודע להכין שום דבר כמו שצריך, פרט לביצים קשות.


 


תהרגו אותי איך במעצמה קולינרית כמו מדינת ישראל מצליח הצבא לבחור את האנשים הכי פחות מוכשרים לתפקיד הטבחים, וזה כשכבר נפוליאון ידע שהצבא צועד על קיבתו. וזה בכלל לא משנה עם אילו מוצרים הוא צריך לעבוד, הטבח הצבאי יידע לקלקל הכל – הוא ישרוף את ההמבורגר, יטביע בשמן את הצ'יפס, יהפוך את תפוחי האדמה לקשים כמו אבן ואת המיץ לחסר טעם. אבל מה – הביצים הקשות הקרות תמיד יהיו לעניין. וכך מוצא את עצמו החייל הישראלי רעב (ראו חוק 4) בתור לשק"ם, לצד החיילת הישראלית שמוצאת את עצמה משמינה (ראו חוק 5) עד אין קץ. 


 


4. היחיד שבאמת יודע איפה יהיה התרגיל ומתי הוא הגזלן.


 


עזבו אותכם מהקצין שלכם, תשכחו מסמב"צים או קציני מודיעין. יש רק מישהו אחד במדינה שבאמת יודע איפה תעשו מילואים, מתי תפרשו בשטח ואיפה מסתיים הציר – הגזלן. עם האוטו-גלידה החבוט, עם המערכת הלא-מתפקדת, עם כסאות הפלסטיק והשמשיה, עם המאבקים המתמידים עם הקצינים שחושבים שהם מנהלים את התרגיל – הגזלן הוא הדבר הכי קבוע והכי בטוח במילואים. וחוץ מזה, כמו שהטבח הצבאי מבשל (ראו חוק 3), איך היה הצבא שורד ללא הסיגריות, המגנום והבקבוק קולה שמציע הגזלן במחיר שווה לכל נפש (נפש המתגוררת בהרצליה פיתוח, כמובן).


 


פרט


 


5. החייל הישראלי יהיה תמיד עייף, רעב ומבואס.


 


גם חוק 5 תקף במיוחד לגבי חיילי המילואים, אם כי הוא נותן את אותותיו גם בסדירים. לא משנה כמה ישנת בלילה, לא משנה שהארוחה האחרונה היתה לפני 5 דקות, לא משנה שהמילואים נגמרים בעוד שעה – חייל, כלומר אזרח במדים, יהיה תמיד עייף, מוכן לישון בכל מצב, תמיד רעב, מחפש נואשות אחר שק"ם (היום שק"ל) או גזלן או איזה שקית וופלים שמישהו שכח את קיומה, ותמיד מבואס, רואה שחורות, לחוץ בית, שונא את המדינה.


 


6. החיילת הישראלית שמנה.


 


חוק 6 הפתיע אותי מאוד במילואים הראשון שלי, ואני מוכן להישבע שהמצב לא היה ככה כשהייתי בסדיר, ועוד יותר – שהמצב מדרדר משנה לשנה. החיילת הישראלית היא פשוט (לא נעים לומר) בהמה, והמדים הירוקים לא מסייעים לה. אינני יודע איך זה קורה, שהרי לפני הצבא ואחריו הבנות הישראליות הן דקיקות ויפהפיות, אבל החיילות שאני זוכה לפגוש במילואים הם גושי בשר רוטטים, עגולים וכבדים, שפשוט מתקשים אפילו לעורר את החייל העייף, הרעב והמבואס ביותר (ראה חוק 5).


 


7. החלטה של קצין תמיד תהא תקפה עד בואו של קצין בדרגה גבוהה יותר.


 


אם מרפי היה קצין בצבא הישראלי, כנראה שזה היה החוק המקורי שהוא היה מנסח: קצין בצה"ל שמחליט החלטה כלשהי, קלה כחמורה – החלטתו תהא תקפה רק עד בואו של קצין בדרגה גבוהה יותר. יתרה מזאת, הקצין הבכיר יותר תמיד (!) ינסה להפוך את ההחלטה המקורית (כנראה כדי לבסס את מעמדו). וכך מוצא את עצמו חייל המילואים (החפ"ש) נחשף לשלל החלטות סותרות של ילדים בדרגות, המבזבזות לריק את זמנו היקר מאוד (אותו כולנו משלמים), ומגלה ששוב הגיע החושך (ראה חוק 2) ולא הספקנו שום דבר גם היום.


 


 


טכנולוגיה


 


8. תורת הלחימה של צה"ל במאה ה-21 מושתת ביסודה על הטלפון הסלולרי.


 


אל תאמינו למה שמספרים לכם – כן תקשוב, לא תקשוב, כן סלולרי צה"לי, לא סלולרי צה"לי –צה"ל


נשען על שלוש זרועות חשובות, בלעדיהן אין לו קיום: סלקום, אורנג' ופלאפון. הדבר הראשון שכל קצין יודע, לפני שהוא מספר לך מה תפקידך או מחתים אותך על נשק, הוא שהוא חייב לקחת ממך את מספר הסלולרי שלך. אחרת הוא לא ימצא אותך, לא יידע מה אתה עושה, וברגע האמת מי יודע מה יהיה. אם אני הייתי אסטרטג של צבא אויב, הייתי נוטש את הטנקים והמטוסים, ומתחיל לאסוף בבורסה של תל-אביב מניות של החברות הסלולריות. האדם עם הנוקיה ינצח.


 


9. רכב השטח האולטימטיבי הוא רכב חברה.


 


כל מיני קצינים עם כל מיני דרגות מגיעים בגי'פים שלהם לשטח, ועיניהם מנצנצות מהתלהבות. אבל מי סופר את הלנדרוברים, האיסוזואים וההאמרים?   כלי השטח האולטימטיבי, וזאת יודע כל מילואימניק, הוא רכב חברה. מילואימניק ברכב חברה, ולא משנה אם הוא יפני, קוריאני או אמריקאי, יגיע לכל מקום – הר, עמק או נחל, בדרך לא דרך, העיקר שהאוטו יחנה ליד הש.ג. ואפשר יהיה לברוח הביתה שניה אחרי שיירד החושך (כן, ההוא מחוק 2). אגב, רכב החברה משמש גם כמרכז בידור, אוהל (לשינה), יחידת אפסנאות (לאחסון התיקים) ואפילו מטבח (במובן שהוא לוקח אותך כמה שיותר מהר למזללה הקרובה למקום מילואיך). אגב אגב, רכב החברה ניחן בעוד תכונה מדהימה – הדרך הביתה תמיד לוקחת חצי מהזמן שלוקחת הדרך אל המילואים. אל תשאלו אותי איך.


 


10. בלי נשק וקיטבג אתה לא באמת חייל.


 


הגעת למילואים?  מדביקים לך נשק וקיטבג. אבל למה נשק, אם בעצם אתה רק אפסנאי או טכנאי או טבח?  איזו שאלה – שתוכל להגן על עצמך. אבל למה נשק, אם לא ירית כדור כבר עשר שנים, ואתה לא זוכר אפילו איך מתפעלים את האמ-16 הזה??  איזו שאלה – שתוכל להגן על עצמך. אבל למה נשק, אם ממילא תאפסן אותו בבגאז', או תשכח אותו בצד האוהל או שהוא ייקבר תחת ערימה של חול ביום הראשון???   איזה שאלות יש לך, באמת.    וקיטבג אתה תיקח גם אם אתה לא זקוק לכלום – הבאת קיטבג מהבית, גם מעיל, תודה. כי בשביל מה יש אפסנאים (סליחה, מש"קי לוגיסטיקה) בעולם?   אה, רוצה חולצה גדולה?  זה אין. תבוא מחר.


 


 


וכך, עולם כמנהגו נוהג. שבוע שלם הייתי במילואים, אולי שעתיים של עבודה, ושאר הזמן נהנה מהנוף המדברי, משעות איכותיות של וויסט, משיחות עמוקות על כל נושא שבעולם, מספר ומוזיקה טובה*. בקיצור, החיים הטובים, ועוד משלמים לי על זה. אז למה, לעזאזל, אני לא מפסיק להתלונן???


נתראה בעוד שבוע. עד אז אני (וגם אתם) אחשוב על זה.


 


 


 


* למילואים האלה לקחתי איתי את "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו, ואת "עומד על נייר" של אביתר בנאי ו"11 א'" של ברי סחרוף (עליהם כבר כתבתי כאן). אחרי המון זמן שלא היתה לי שלווה לקרוא ו/או לשמוע מוסיקה, בכיף ובלי מגבלת זמן, מצאתי את עצמי מתאהב מכל אחד מהשלושה ובשלושתם יחד. הפוסטים כבר נכתבו, בבלוג הפרטי שלי המאוחסן אי שם במוחי הקודח. מן הסתם, הם יגיעו גם לכאן במהרה, עם סיום המילואים.


 

בשבילך (ממש לא ביקורת, אולי שיר אהבה…)

תמיד רעב, לא מוותר


על פירורים


אפילו היום כשהשמש


יוקדת, את יודעת,


משוגעים כמו פרחים


מפלסטיק (אף פעם לא נובלים).


 


למרות שאת נועצת


בי שיניים לא מרגיש


בשום כאב גם אם


אצטרך להיתלות בציפורניים


ביום כזה אני לא עוזב, כי


 


בשבילך הוא ירקוד


כמו אלוויס פרסלי בשבילך


הוא יקמט את האוויר ביום


כזה כמו עבד


לרגלייך (תשתמשי בי, תשתמשי).


 


            (בשבילך / ברי סחרוף)


 


 


ב-1993 הייתי בצבא. אני זוכר איזו שיחה לילית כזו, עם בחור שהערכתי. "מה האלבום הישראלי הכי טוב אי-פעם?", שאלתי אותו. "סימנים של חולשה", הוא השיב בלי היסוס. זה היה ממש מיד אחרי שברי סחרוף ורע מוכיח שיחררו את האלבום המדהים הזה, ואני מודה שאז עוד לא הבנתי את גדולתו. "למה?", שאלתי אותו, "תן נימוק". והוא בתגובה ציטט לי את הפזמון של "בשבילך". לא היה צריך יותר מזה…


 



 


שתים-עשרה שנים אחרי, סחרוף ומוכיח שוב משחררים אלבום שהוא פרי שיתוף פעולה ביניהם, "11 א'". השבוע אספתי אותו לביתי. בלי סינגלים, בלי יחסי ציבור, פרי עבודה משותפת של שנתיים. מהשמיעות המעטות שהספקתי (זו בפירוש לא ביקורת, אם חשבתם ככה…), יש סיכוי שמדובר בעוד מאסטרפיס.


 


גם אביתר בנאי שיחרר סוף-סוף את האלבום הכל-כך מיוחל שלו, "עומד על נייר". באותה הזדמנות שרכשתי את סחרוף/מוכיח, אספתי גם אותו. שש שנים של עבודה, התבגרות והתעמקות, מולידים את האלבום הזה. גם כאן הספקתי רק לטעום על קצה הלשון, וזה עושה תחושה חמימה מאוד של משהו מוכר, אבל חדש ומעניין.


 



 


גם באלבום החדש של אביתר בנאי יש שיר בשם "בשבילך". גם הוא מסתמן כנימוק משכנע לרכישת האלבום. ממרחק של זמן, אולי אפשר יהיה להשוות בין שני השירים האלה. כרגע, אפשר פשוט להנות משניהם. אז הנה, בשבילכם…


 


אם הייתי נר להאיר לך בלילה


אם הייתי נעל הייתי מגף או כפכף
אם הייתי יד ללטף אותך
אם הייתי שיר היית איתי לבד


ריח ישן שחוזר עכשיו
אם הייתי גלגל להסתובב אחורה
בשבילך עלה יבש בין שפתייך
ידי בשערך לבי בלבך בשבילך


 


            (בשבילך / אביתר בנאי)


 

בשבילך (ממש לא ביקורת, אולי שיר אהבה…)

תמיד רעב, לא מוותר


על פירורים


אפילו היום כשהשמש


יוקדת, את יודעת,


משוגעים כמו פרחים


מפלסטיק (אף פעם לא נובלים).


 


למרות שאת נועצת


בי שיניים לא מרגיש


בשום כאב גם אם


אצטרך להיתלות בציפורניים


ביום כזה אני לא עוזב, כי


 


בשבילך הוא ירקוד


כמו אלוויס פרסלי בשבילך


הוא יקמט את האוויר ביום


כזה כמו עבד


לרגלייך (תשתמשי בי, תשתמשי).


 


            (בשבילך / ברי סחרוף)


 


 


ב-1993 הייתי בצבא. אני זוכר איזו שיחה לילית כזו, עם בחור שהערכתי. "מה האלבום הישראלי הכי טוב אי-פעם?", שאלתי אותו. "סימנים של חולשה", הוא השיב בלי היסוס. זה היה ממש מיד אחרי שברי סחרוף ורע מוכיח שיחררו את האלבום המדהים הזה, ואני מודה שאז עוד לא הבנתי את גדולתו. "למה?", שאלתי אותו, "תן נימוק". והוא בתגובה ציטט לי את הפזמון של "בשבילך". לא היה צריך יותר מזה…


 



 


שתים-עשרה שנים אחרי, סחרוף ומוכיח שוב משחררים אלבום שהוא פרי שיתוף פעולה ביניהם, "11 א'". השבוע אספתי אותו לביתי. בלי סינגלים, בלי יחסי ציבור, פרי עבודה משותפת של שנתיים. מהשמיעות המעטות שהספקתי (זו בפירוש לא ביקורת, אם חשבתם ככה…), יש סיכוי שמדובר בעוד מאסטרפיס.


 


גם אביתר בנאי שיחרר סוף-סוף את האלבום הכל-כך מיוחל שלו, "עומד על נייר". באותה הזדמנות שרכשתי את סחרוף/מוכיח, אספתי גם אותו. שש שנים של עבודה, התבגרות והתעמקות, מולידים את האלבום הזה. גם כאן הספקתי רק לטעום על קצה הלשון, וזה עושה תחושה חמימה מאוד של משהו מוכר, אבל חדש ומעניין.


 



 


גם באלבום החדש של אביתר בנאי יש שיר בשם "בשבילך". גם הוא מסתמן כנימוק משכנע לרכישת האלבום. ממרחק של זמן, אולי אפשר יהיה להשוות בין שני השירים האלה. כרגע, אפשר פשוט להנות משניהם. אז הנה, בשבילכם…


 


אם הייתי נר להאיר לך בלילה


אם הייתי נעל הייתי מגף או כפכף
אם הייתי יד ללטף אותך
אם הייתי שיר היית איתי לבד


ריח ישן שחוזר עכשיו
אם הייתי גלגל להסתובב אחורה
בשבילך עלה יבש בין שפתייך
ידי בשערך לבי בלבך בשבילך


 


            (בשבילך / אביתר בנאי)