"…אולי גם הוא מכור למשהו – בדיוק כמוך
ולא יכול להיגמל – כמוך בדיוק
פוחד שיישאר מתישהו רק עם ההרגל…
בסך הכל גם הוא בשר ודם – בדיוק כמוך
לא מאמין לאף אחד – כמוך בדיוק
והוא יכול להיות אוהב שלך, אם תושיט לו יד…"
(בדיוק כמוך / שלום חנוך)
(אסוציאציה אותנטית, גם אם פרועה משהו, שעלתה למראה התמונה הזו שצילמה ErGa)
אחת הצופות מתרגמת לעברית רשימה באנגלית שכותרתה "להיות עני".
אין הרבה דברים שגורמים לבטן שלי להתכווץ ולמצב-רוח להתקלקל ולמזג הנוח שלי להתעצבן. זה ללא ספק אחד מהם.
עצם העובדה שהרשימה הזו נשמעת כל-כך "טוב" ו"מתאים" בעברית, צריכה לגרום לשנת כולנו לנדוד. כן, גם שלך, אדון ביביהו "נמאס לי מלהיות שר אוצר, עכשיו אני רוצה להיות ראש הממשלה" נתניהו.
אולי צריך להוסיף סעיף: להיות עני זה להמשיך ולהצביע לאנשים שמפזרים הבטחות גדולות בכל מערכת בחירות ואחרי-זה עסוקים ארבע שנים בלדפוק אותך.
* מתוך "קו העוני" לרוני סומק.
כשיובל צוחק
נדמה שכל האושר בעולם
מתרכז לרגע אחד
בפניו העגולות.
העיניים שלו מתמלאות
באור טהור,
כזה שהעולם עוד לא טימא
במציאות;
שפתיו נמתחות לחיוך
שאיש עוד לא קלקל עם מוסכמות.
ואז
מגופו הקטן
פורץ צחוק שמשכיח ברגע אחד
הכל
וממלא את החלל שמסביב
ביופי.
(פוסט של אבא מתגעגע, ברשותכם…)
לשירי
השמיכה הזוגית,
התמונה על השידה,
הילד הקטן בעריסה שלצד המיטה,
הידיים השלובות זו בזו,
שמות החיבה,
החיבוק, הפינוק,
הנשיקה.
האהבה היומיומית –
אותה יש לקדש.
הקסם המחבר בין לבי ללבך
מיום שנפגשנו.
האש,
שבוערת כדי לתת עוד כוח
בדרך הארוכה והמפותלת.
הסוד שידוע רק לנו,
זוג מאוהבים שכאלה.
שיחה בטלפון,
על הספה בסוף היום,
ידיי שמלטפות את שיערך,
החום של ירכך,
הרוגע, המגע,
הקסם המופלא.
התעוררתי באמצע הלילה עם חיוך רחב על הפנים. התמתחתי והצד הקר של המיטה משמאלי החזיר אותי למציאות.
שוב חלמתי את אותו החלום – ילדים באוהל בסלון, משחקים בטיול שנתי, סוגרים את הריצ'רץ' ומדליקים פנס כיס, מספרים סיפורים וצ'יזבטים אל תוך הלילה, ישנים.
על זה אני חולם, כל הזמן, כל לילה כמעט. זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא – אני בטוח. אני יודע שאני אמור להתאזר בסבלנות, במיוחד עכשיו אחרי שהיא יצאה מהחיים שלי, אבל עכשיו זה מגרד ומחר אולי כבר לא.
כל מה שהיא אמרה היה נכון – הבדידות שאני צריך, שאני מרגיש, שאני אוהב. מחשבות הזימה. הכשלונות המהדהדים שלי. ההצלחה שלי, שמפחידה אותי הכי בעולם. הפחדים האינסופיים, הקנאה המטורפת, השכחה. הצורך שלי לשאול כל הזמן שאלות: את מי את אוהבת? כמה את אוהבת? את מי אני אוהב? למה אני אוהב?
לא יכולתי לחזור לישון. זרקתי על עצמי איזה טרנינג ישן, לקחתי את המפתחות של האוטו ונסעתי לים. הים בלילה עושה לי טוב. המגע הנעים של החול בכפות הרגליים, השקט המופרע רק על ידי רחש הגלים, ופיסה של ירח עם טיפה של אור שעוזרת לסלק את החושך, מהעיניים וגם מהלב.
פתאום הרגשתי טוב. טוב מאוד, אפילו. זרקתי מעליי את החולצה, אחר-כך את המכנסיים. רצתי כמו משוגע לכיוון המים.
"תיזהר, יש מערבולות. מסוכן שם", שמעתי קול נשי מצד ימין. עצרתי את עצמי, והבטתי לכיוון. ישבה שם בחורה, עם שיער ארוך ומתולתל, והביטה בי משועשעת. קפאתי במקום, לבוש רק בתחתונים, והבטתי עמוק לתוך עיניה. היא חייכה.
"הרבה זמן את יושבת כאן?", הוצאתי בקושי משפט מהפה שלי. "לא. סתם חולמת בהקיץ", היא ענתה. חשבתי לעצור את העניין כבר בשלב הזה, למנוע מעצמי את המבוכה, את הכשלון, את התסכול. אבל משהו בתוכי רצה להמשיך. "על מה את חולמת?", שאלתי כשאני מתיישב לידה. "אתה תצחק", היא אמרה נבוכה, "חלמתי על ילדים באוהל בסלון". התקרבתי אליה, ונשקתי לשפתיה. לעצור זה בסוף, עכשיו זה התחלה.
באמצע הלילה, עם חיוך רחב על הפנים, שפתיים חמות שלימיני החזירו אותי לחלום.
(נכתב לגלריית הסיפורים הרביעית של פורום "מוסיקה ישראלית", על-פי "טיפה של אור" מאת אביתר בנאי)
"השרת העיוור" מביא אותה בשיחוק שוב (או בעצם מביא אותה בשיחוק כרגיל), ומוציא את "פולארויד 02", גרסה 2.0 של האוסף הכי שווה במוסיקה הישראלית (האלטרנטיבית, אבל למעשה נראה לי שזו המוסיקה הישראלית האמיתית).
באוסף 18 קטעים, חלקם מתוך אלבומים (שרובם לא ראו הרבה אור בתחנות הרדיו המסחריות ובתקשורת) וחלקם קטעים נדירים (בי-סיידז, גרסאות מיוחדות, קטעים גנוזים וכו'). באלבום משתתפים, בין היתר, הפליינג בייבי, רועי חן, רזי בן-עזר, קטאמין, ערן מדר, הג'ירפות, ג'ט סאם, עמרי לוי ועוד. ערכו אותו יקיר הבלוג, גיא חג'ג', ובני אסתרליס, הלא הוא מורפלקסיס.
מטרת האוסף, שניתן להורדה חינם וחוקית, היא המטרה הכי שווה בעולם – "שתוכלו לשמוע מוזיקה טובה בלי להתאמץ". ואם מישהו עשה לכם את זה, פרגנו, לכו להופעות, רכשו דיסקים (מקוריים!!!) – "כי מגיע להם להרוויח ממה שהם עושים". לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר.
בקיצור, קחו לעצמכם מתנה לחג(ים), ותתחילו להשקיע בתרבות שלכם. איך אומר/שר עברי – "תפסיקו לקרוא, תתחילו לשמוע שירים, אז אולי תדעו על מה כולם מדברים…".
"עם רדת החושך, העצב הקושי, עלו לשמיים"*
* מתוך "כמעט אופטימי", מ"שינויים בהרגלי הצריחה" של הנטאשות (שיוסי הפיק).
אפריקה-ישראל (חברת בנייה, you know) הודיעה שהיא מעלה (שוב) את מחירי הדירות. נשיא התאחדות הקבלנים אף הזהיר כי היום אפריקה-ישראל ומחר שאר חברות הבנייה (יעני, כל העולם ואשתו-ישראל).
לאור תגובת מנכ"ל משרד השיכון, על כך שהענף מצוי "במשבר עמוק", וש"גם תל-אביב ואיזור המרכב נכנסו למיתון במכירות", אפשר רק להתפלא על הצעד החריג של אפריקה-ישראל ועל ההתיישרות המוזרה של שאר החברות לפיה.
נכון, בשנה וחצי האחרונות סופג ענף הבנייה עלייה מתמדת במחירי התשומות (יעני, החומרים), ובכל-זאת מדובר בשוק ללא ביקוש. אם היה ביקוש מועט, הוא נבע ממצב מאוד כדאי שנוצר כאן, לאור הריבית הנמוכה על המשכנתאות מחד ומחירים הנמוכים יחסית של דירות מאידך. חברות בנייה קורסות על ימין ועל שמאל, המגמה בשוק לא משתנה, והקבלנים עומדים לכרות את הענף היחידי עליו הם עוד מצליחים לעמוד – המחירים הנמוכים יחסית.
לא אכנס כאן לתיאוריה כלכלית סבוכה, ובכל-זאת באחד השיעורים הראשונים בכלכלה מודרנית לומדים על עקומת ביקוש. הרי היא לפניכם:
השורה התחתונה: במחיר גבוה תמכור כמות מסויימת. ככל שהמחיר יירד, הכמות תגדל. סוף שורה.
עליית מחירי הדירות תביא בסופו של דבר לירידה נוספת במכירת דירות, לשפל נוסף בתולדות ענף הבנייה ולהתמוטטות של עוד כמה חברות בנייה. אולי זה מה שזקוקים לו הקבלנים כדי להבין שמחירי הדירות יקרים מדי, שהציבור הישראלי (במיוחד הצעיר) איננו עשיר די, ולטובת כל הצדדים כדאי לזוז מהצד השמאלי-עליון של העקומה לצד הימני-תחתון של העקומה. אפריקה-ישראל אמנם חברה גדולה, אולי חברת הבנייה הגדולה ביותר, אבל אתם יודעים מה אומרים תמיד: the bigger they are, the harder they fall.
לא זוכר איך הגעתי לאתר של גל פז, "ענק המוזיקה החסידית", אבל מצאתי שם את החדשות המרעישות הבאות:
לטובת הקוראים המודאגים, אני יכול לספר שהאתר חושף כי עמיצור נחשוני לא עוזב לגמרי את להקת הקינדרלך (אגב, העזיבה היא עקב נסיעה לחו"ל). הוא הבטיח להם שבהופעות בניו יורק הוא יבוא להופיע איתם. עכשיו נרגעתם? J
שגיא נאור 