מהתמונות הרבות (והמפורסמות) של ג'ון לנון, אני הכי אוהב את זו שמופיעה על עטיפת
Legend. היא מראה ג'ון מבוגר יותר, שליו יותר, רציני יותר, זה שזנח מאחוריו את התדמיות וההצגות והסמלים. זה שיכול היה להוביל את עולם המוסיקה לגבהים חדשים, לולא היה מעריץ מטורף בשם מארק צ'פמן יורה בו למוות בשעת לילה מאוחרת, היום לפני 25 שנים.
לנון, שבאותה שנה (1980) החליט לחזור מהפרישה שלו, עליה הכריז אחרי הולדת בנו השני, שון (ב-1975), הוציא – יחד עם יוקו אונו – את "Double Fantasy", אלבום קונספט שעסק בעיקר בקשר שביניהם. המשמעות של שירים כמו "(Just Like) Starting Over", "I’m Losing You", “Woman” (משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו אי פעם), "Dear Yoko", “Beautiful Boy” שכתב לבנו שון, ברורה – לנון, הפורע והחתרני, הפך להיות איש משפחה, אבא מסור והביט בצורה מפוכחת יותר בעולם שמסביב, תוך שהוא משיל מעליו את התחפושות והפוזות.
כי אפשר לדבר היום (וידברו, תהיו בטוחים) על לנון כאיש הביטלס ("אנחנו מפורסמים יותר מישו"), על לנון כאיש השלום, על לנון הסקנדליסט, לנון האמן, לנון ויוקו, לנון ופול. המון תחפושות, המון פוזות, המון שלבים בקריירה, שבסופו של דבר כולם רק תפאורה למורשת המוסיקלית המדהימה שהשאיר אחריו האיש עם המשקפיים העגולים.
יש קטע יפה בסרט התיעודי "Imagine", ששוחרר ב-1988, ומתעד את חייו דרך טונות של סרטים וקטעי דיבור, שבו מעריץ מושבע מטיח בלנון שפעם הוא עשה מוסיקה שאמרה משהו על החיים אבל הימים האלה חלפו. לנון, בתגובה, עונה לו שמאז ומתמיד המוסיקה אמרה משהו רק על החיים הפרטיים שלו, ואף פעם הוא ניסה או רצה להיות קול להמונים. זה אולי קצת ציני, וקצת לא מדויק, ובכל-זאת מכל השירים שלנון כתב, אני נוטה לאהוב ביותר את השיר שאומר פחות או יותר את זה, ונקרא "Watching The Wheels":
אנשים אומרים שאני משוגע לעשות את מה שאני עושה
אז הם נותנים לי כל מיני אזהרות להציל אותי מההרס הזה
כשאני אומר שאני בסדר, אז הם מסתכלים עליי בצורה די מוזרה
אתה הרי לא יכול להיות מאושר, כשאתה עכשיו מחוץ למסיבה
אנשים אומרים שאני עצלן, שאני סתם חולם לי את חיי
אז הם נותנים לי כל מיני עצות שאמורות להאיר את עיניי
כשאני אומר שאני מסתדר טוב עם להביט בצללים שעל הקיר
אתה לא מתגעגע לחיים היפים, ילדי, אתה כבר לא על הכביש המהיר
אני רק יושב כאן, מביט בגלגלים ההולכים סחור-סחור
אני ממש אוהב להביט בסיבוב
כבר לא עולה על הקרוסלה הזו
פשוט הייתי חייב לעזוב
אה, אנשים שואלים שאלות, אבודים בבלבול
אז אני אומר להם שאין בעיות, רק פתרונות
אז הם מנענעים את ראשם ומביטים בי כאילו יצאתי מדעתי
אני אומר להם שאין מה להיחפז, אני יושב כאן ומעביר את זמני
אני רק יושב כאן, מביט בגלגלים ההולכים סחור-סחור
אני ממש אוהב להביט בסיבוב
כבר לא עולה על הקרוסלה הזו
פשוט הייתי חייב לעזוב
אז איזו מוסיקה היה יוצר ג'ון לנון, לולא היה מקפח את חייו בנסיבות כל-כך טראגיות, היום לפני 25 שנה? קשה לנבא, ובכל-זאת ג'ון השלם, הבוגר, המאושר שהתגלה באלבומו האחרון, בניגוד למרירות והקשיים שהשתקפו, למשל, באלבומו הטוב ביותר, The Plastic Ono Band, מלמדים שהשמיים היו יכולים להיות הגבול. ג'ון היה מלא בהשראה, אופטימי, על סף צומת דרכים עם המון דרכים חדשות לחקור. את כל אלה לקח מטורף אחד בשם מארק צ'פמן, בשעה 11 בלילה בערך, ביום ה-8 לדצמבר 1980.
עדכון (12:00): פרסמתי את הפוסט הזה גם ב"פורום מוזיקה אלטרנטיבית" של YNET, והת'רד שהתהווה שם פשוט מקסים ועצוב ומדהים בעיניי. אז שווה לבקר שם (בכלל, כי זה פורום רציני ומעניין, ובפרט בת'רד הזה).
שגיא נאור 