אני מוצא את עצמי, ברגעים אקראיים באמצע היום, אבל בעיקר כשקשה או כשמעצבן או כשאין כוח, מסיט את המבט ללוח השעם.

ואז אני מתסכל בילד שלי, שמביט אליי מכל אחת מהתמונות ומחייך, וברגע אחד חולפות להן כל הבעיות מהראש כאילו לא היו, פשוט נעלמות, וחיוך גדול ממלא אותי מבפנים ויוצא החוצה דרך השפתיים.

בפעם הבאה שאתם עוברים ליד משרד, ורואים בו גבר שמחייך לעצמו חיוך של ילד, הביטו שמאלה ובדקו. די בטוח שתמצאו שם לוח שעם.

[1]