אלוהים לא היה מגדל את זה, אילולא חשד שיש מצב שנעשן את זה

 


דיברו היום בבוקר* בטלוויזיה** על כך ששלמה בר, האיש והברירה (הטבעית, כמובן) , נתפס מעשן צינגלה לפני הופעה. לא הצלחתי למצוא ביסוס לכך בכתובים, אבל כך או כך מדובר באיש שמזמן חלף על פני גיל 60, שבכל הופעה שלו נותן מאה-ועשרים-אחוז של רגש, נשמה ואהבה, שנושא על גבו עשורים של יצירה והשפעה על המוזיקה הישראלית כולה, ו… כן, הוא לוקח לריאות מדי פעם.


 



שלמה בר, מתוך אתר "הבמה"


 


אני לא נמנה על מצביעי "עלה ירוק", וענייני הגלגולים ממני והלאה, ובכל זאת צריך להפסיק להיתמם ולהודות שמיטב אמנינו, כמו גם מיטב בנינו, מעשנים סיגריה שאיננה ממולאת רק בטבק בעיתות אלו ואחרות. אותי, אגב, מגעילות הסיגריות הרגילות הרבה יותר (וכבר פירטתי על זה כאן), וזה תמיד מזכיר לי את האזהרה שראיתי פעם בקופי שופ אחד באמסטרדם, על כך שמי שערבב גראס עם מילוי רגיל של סיגריה עלול לחלות בסרטן (כמובן, בגלל המילוי הרגיל של הסיגריה).


 


בחזרה לענייננו – אם הג'וינט הקטן הזה, לפני ההופעה, זה מה שנותן לשלמה בר את האנרגיות הנפלאות שלו (ובהתאמה – נותן לנו, הקהל, את האנרגיות הנפלאות שלנו כשאנחנו רואים ושומעים אותו), אז הניחו לו לנפשו. אחרי הכל (ואני מצטט מסרט הקאלט ההזוי "קרחנה" -) אלוהים לא היה מגדל את זה, אילולא חשד שיש מצב שנעשן את זה, לא?   (והרי שלמה בר הוא אדם שומר מסורת…).


 


ואסיים עם הסיום של אחד השירים האהובים עליי ביותר, ולבטח האהוב עליי ביותר בענייני סמים, "ארנב לבן" של ג'פרסון איירפליין:


 


"…כשההגיון והפרופרציה


נפלו שפוכים מתים על הרצפה


והפרש הלבן מדבר אחורנית


והמלכה האדומה מטיילת מחוץ לראשה


זכרו מה שהנמנמן אמר:


"הזינו את מוחכם!  הזינו את מוחכם!!!"…"


 



הנמנמן וחברים, איור על-פי "אליס בארץ הפלאות"
 


 


* שעה רבע לשבע בערך. אח, ילדים זה שמחה…  


** תוכנית הבוקר של אברי גלעד ועינב גלילי

פסטרמה בניחוח ריצפז (קונספט שיווקי תמוה)

כמעט כל יום אני עובר ליד המינימרקט של ארקדי בדרך לעבודה, ואין יום שאני לא מביט בשלט הזה ומתמלא פליאה לנוכח הקונספט השיווקי התמוה שעמד במוחו של מי שעיצב אותו.


 


אולי במקומות אחרים או בשפות אחרות זה נשמע מפתה או טעים, אבל לי רוסטביף ברוטב אקונומיקה או פסטרמה בניחוח ריצפז נשמע לא ממש מזמין…

פסטרמה בניחוח ריצפז (קונספט שיווקי תמוה)

כמעט כל יום אני עובר ליד המינימרקט של ארקדי בדרך לעבודה, ואין יום שאני לא מביט בשלט הזה ומתמלא פליאה לנוכח הקונספט השיווקי התמוה שעמד במוחו של מי שעיצב אותו.


 


אולי במקומות אחרים או בשפות אחרות זה נשמע מפתה או טעים, אבל לי רוסטביף ברוטב אקונומיקה או פסטרמה בניחוח ריצפז נשמע לא ממש מזמין…

פסטרמה בניחוח ריצפז (קונספט שיווקי תמוה)

כמעט כל יום אני עובר ליד המינימרקט של ארקדי בדרך לעבודה, ואין יום שאני לא מביט בשלט הזה ומתמלא פליאה לנוכח הקונספט השיווקי התמוה שעמד במוחו של מי שעיצב אותו.


 


אולי במקומות אחרים או בשפות אחרות זה נשמע מפתה או טעים, אבל לי רוסטביף ברוטב אקונומיקה או פסטרמה בניחוח ריצפז נשמע לא ממש מזמין…

2. חבק אותי


 "…אני אמות פה. עדיף לצאת לקרב.


 זה רק יותר יכאב, את אומרת.


 


 חבק אותי. חבק אותי חזק, את אומרת…"
 


 


 


כשאתה בן 16 ומאוהב חייך נראים כפרקים בעלילת דון קישוט. האהבה שלך היא תמיד גדולה מהחיים, תמיד בלתי-אפשרית, והדרך אליה ואיתה מלאה בטחנות רוח שיש לתקוף וחומות בצורות עליהן אתה מתנפץ שוב ושוב. ואהובתך יושבת לה במגדל השן, מביטה עליך בעיניה העמוקות כים ומחכה לך. מחכה שתגבר על כל הפחדים שבפנים והאתגרים שבחוץ ותהיה אמיץ מספיק כדי לממש את אהבתך.


 


אני אפילו לא זוכר איך גיליתי שהיא נוסעת. אולי היא סיפרה לי, אולי אחת החברות. לא היתה לה ברירה, כך זה נראה היה. אחרי שאמא שלה נפטרה, האופציה הסבירה היחידה שראתה מול עיניה היתה לנסוע לאבא שלה, אותו לא ראתה כל חייה, בארצות-הברית. אף פעם לא שאלתי אותה למה. גם לא הצעתי שתישאר. זו היתה טחנת הרוח הגדולה ביותר שבה נתקל דון קישוט במסעו, ונדמה שלא הייתי מוכן לוותר עליה בכזו קלות.


 


"אני אמות פה", אני זוכר שכתבתי לה. לא פחות, לא יותר. המכתבים שלנו התמלאו ברסיסים של פרידה, בדמעות של כמעט. ובאמת הרגשתי כמו מת, כשבאתי להיפרד ממנה, בדירה הריקה שפעם היתה בית, שפעם היתה לי מגדל שן יפהפה. עכשיו היא היתה מלאה בעשרות אבירים ונסיכות, שבאו גם הם לומר דברים אחרונים, ואני לא מצאתי לי שקט.


 


לרגע בודד הסתגרנו בחדר הקטן שלה, על המזרון שהניחה על הרצפה. רגע בודד, בו ניסיתי לומר לה שאני מוכן לצאת לקרב, שאני מוכן להדוף את לגיונות בני הבליעל, שאני מוכן להיות לה בית ומשפחה. במקום זה דמעה זלגה מעיני. במקום זה שמעתי אותה לוחשת "חבק אותי". במקום זה אחזתי אותה חזק חזק, ורגע בודד שלם נותרנו חבוקים.


 


יצאתי מהחדר בלי להביט לאף אחד בעיניים. בטח שלא לחבר שלה, שנראה היה מאוד משועשע מכל האפיזודה הזו. יצאתי מהדלת, ירדתי במעלית, וזרקתי את עצמי לרחוב החשוך והקר. תחנת האוטובוס שלי היתה ממש מתחת לבית שלה, אבל לא יכולתי ולא רציתי לנסוע הביתה. חיפשתי את הסוס שלי, לעלות עליו ולרכב אל האופק, אבל אפילו כסף לא היה לי. רק הכרטיסייה המרופטת של האוטובוס וכאב חזק בצד שמאל.


 


אז רצתי. רצתי כאילו צבא שלם של חיילים רודף אחרי. רצתי כאילו אם ארוץ מהר מספיק אוכל להקפיא את הכל, אולי להחזיר הכל להתחלה כמו סופרמן. רצתי ורצתי, עד שלא יכולתי לרוץ יותר. ובאמצע צומת סואן, נפלתי על הברכיים ופרצתי בבכי. זה לא עזר. זה רק כאב יותר. והכאב נעשה חד יותר וממוקד, ולא יכולתי לנשום.


 


מישהו עצר את האוטו לידי. סנשו פנשה אולי. הוא שאל אם הכל בסדר ולאן אני צריך להגיע. איכשהו מצאתי את עצמי רוכב איתו בדרך הביתה. פתחתי חלון לנשום אוויר, ועד שהגעתי לפינת הרחוב שלי הרוח כבר ייבשה את הדמעות. כשאתה בן 16 ומאוהב, דמעות הם עניין זמני בלבד. גם מוות מאהבה וקרבות נגד טחנות רוח. רק הכאבים נשארים איתך לכל החיים.


 


 


הארות:


* מבוסס על מקרה אמיתי.


* סנשו פנשה שלי התגלה כאישיות טלוויזיונית מתחום הבידור.


* למתעניינים בתחילתו ובסופו של הסיפור, מומלץ לעיין בפוסט הזה.


 


 מוקדש ל"שרת העיוור", שחזר להלך כסומא בינינו (ועוד עם ביקורת שלי על 11א', שכל-כך חיכיתי לה…).


 


 


נכתב כחלק מפרוייקט "12 עפ"י  [לרכישה].  הטקסט המקורי כאן.


 


 


1. שש שעות


2. חבק אותי

2. חבק אותי


 "…אני אמות פה. עדיף לצאת לקרב.


 זה רק יותר יכאב, את אומרת.


 


 חבק אותי. חבק אותי חזק, את אומרת…"
 


 


 


כשאתה בן 16 ומאוהב חייך נראים כפרקים בעלילת דון קישוט. האהבה שלך היא תמיד גדולה מהחיים, תמיד בלתי-אפשרית, והדרך אליה ואיתה מלאה בטחנות רוח שיש לתקוף וחומות בצורות עליהן אתה מתנפץ שוב ושוב. ואהובתך יושבת לה במגדל השן, מביטה עליך בעיניה העמוקות כים ומחכה לך. מחכה שתגבר על כל הפחדים שבפנים והאתגרים שבחוץ ותהיה אמיץ מספיק כדי לממש את אהבתך.


 


אני אפילו לא זוכר איך גיליתי שהיא נוסעת. אולי היא סיפרה לי, אולי אחת החברות. לא היתה לה ברירה, כך זה נראה היה. אחרי שאמא שלה נפטרה, האופציה הסבירה היחידה שראתה מול עיניה היתה לנסוע לאבא שלה, אותו לא ראתה כל חייה, בארצות-הברית. אף פעם לא שאלתי אותה למה. גם לא הצעתי שתישאר. זו היתה טחנת הרוח הגדולה ביותר שבה נתקל דון קישוט במסעו, ונדמה שלא הייתי מוכן לוותר עליה בכזו קלות.


 


"אני אמות פה", אני זוכר שכתבתי לה. לא פחות, לא יותר. המכתבים שלנו התמלאו ברסיסים של פרידה, בדמעות של כמעט. ובאמת הרגשתי כמו מת, כשבאתי להיפרד ממנה, בדירה הריקה שפעם היתה בית, שפעם היתה לי מגדל שן יפהפה. עכשיו היא היתה מלאה בעשרות אבירים ונסיכות, שבאו גם הם לומר דברים אחרונים, ואני לא מצאתי לי שקט.


 


לרגע בודד הסתגרנו בחדר הקטן שלה, על המזרון שהניחה על הרצפה. רגע בודד, בו ניסיתי לומר לה שאני מוכן לצאת לקרב, שאני מוכן להדוף את לגיונות בני הבליעל, שאני מוכן להיות לה בית ומשפחה. במקום זה דמעה זלגה מעיני. במקום זה שמעתי אותה לוחשת "חבק אותי". במקום זה אחזתי אותה חזק חזק, ורגע בודד שלם נותרנו חבוקים.


 


יצאתי מהחדר בלי להביט לאף אחד בעיניים. בטח שלא לחבר שלה, שנראה היה מאוד משועשע מכל האפיזודה הזו. יצאתי מהדלת, ירדתי במעלית, וזרקתי את עצמי לרחוב החשוך והקר. תחנת האוטובוס שלי היתה ממש מתחת לבית שלה, אבל לא יכולתי ולא רציתי לנסוע הביתה. חיפשתי את הסוס שלי, לעלות עליו ולרכב אל האופק, אבל אפילו כסף לא היה לי. רק הכרטיסייה המרופטת של האוטובוס וכאב חזק בצד שמאל.


 


אז רצתי. רצתי כאילו צבא שלם של חיילים רודף אחרי. רצתי כאילו אם ארוץ מהר מספיק אוכל להקפיא את הכל, אולי להחזיר הכל להתחלה כמו סופרמן. רצתי ורצתי, עד שלא יכולתי לרוץ יותר. ובאמצע צומת סואן, נפלתי על הברכיים ופרצתי בבכי. זה לא עזר. זה רק כאב יותר. והכאב נעשה חד יותר וממוקד, ולא יכולתי לנשום.


 


מישהו עצר את האוטו לידי. סנשו פנשה אולי. הוא שאל אם הכל בסדר ולאן אני צריך להגיע. איכשהו מצאתי את עצמי רוכב איתו בדרך הביתה. פתחתי חלון לנשום אוויר, ועד שהגעתי לפינת הרחוב שלי הרוח כבר ייבשה את הדמעות. כשאתה בן 16 ומאוהב, דמעות הם עניין זמני בלבד. גם מוות מאהבה וקרבות נגד טחנות רוח. רק הכאבים נשארים איתך לכל החיים.


 


 


הארות:


* מבוסס על מקרה אמיתי.


* סנשו פנשה שלי התגלה כאישיות טלוויזיונית מתחום הבידור.


* למתעניינים בתחילתו ובסופו של הסיפור, מומלץ לעיין בפוסט הזה.


 


 מוקדש ל"שרת העיוור", שחזר להלך כסומא בינינו (ועוד עם ביקורת שלי על 11א', שכל-כך חיכיתי לה…).


 


 


נכתב כחלק מפרוייקט "12 עפ"י  [לרכישה].  הטקסט המקורי כאן.


 


 


1. שש שעות


2. חבק אותי

2. חבק אותי


 "…אני אמות פה. עדיף לצאת לקרב.


 זה רק יותר יכאב, את אומרת.


 


 חבק אותי. חבק אותי חזק, את אומרת…"
 


 


 


כשאתה בן 16 ומאוהב חייך נראים כפרקים בעלילת דון קישוט. האהבה שלך היא תמיד גדולה מהחיים, תמיד בלתי-אפשרית, והדרך אליה ואיתה מלאה בטחנות רוח שיש לתקוף וחומות בצורות עליהן אתה מתנפץ שוב ושוב. ואהובתך יושבת לה במגדל השן, מביטה עליך בעיניה העמוקות כים ומחכה לך. מחכה שתגבר על כל הפחדים שבפנים והאתגרים שבחוץ ותהיה אמיץ מספיק כדי לממש את אהבתך.


 


אני אפילו לא זוכר איך גיליתי שהיא נוסעת. אולי היא סיפרה לי, אולי אחת החברות. לא היתה לה ברירה, כך זה נראה היה. אחרי שאמא שלה נפטרה, האופציה הסבירה היחידה שראתה מול עיניה היתה לנסוע לאבא שלה, אותו לא ראתה כל חייה, בארצות-הברית. אף פעם לא שאלתי אותה למה. גם לא הצעתי שתישאר. זו היתה טחנת הרוח הגדולה ביותר שבה נתקל דון קישוט במסעו, ונדמה שלא הייתי מוכן לוותר עליה בכזו קלות.


 


"אני אמות פה", אני זוכר שכתבתי לה. לא פחות, לא יותר. המכתבים שלנו התמלאו ברסיסים של פרידה, בדמעות של כמעט. ובאמת הרגשתי כמו מת, כשבאתי להיפרד ממנה, בדירה הריקה שפעם היתה בית, שפעם היתה לי מגדל שן יפהפה. עכשיו היא היתה מלאה בעשרות אבירים ונסיכות, שבאו גם הם לומר דברים אחרונים, ואני לא מצאתי לי שקט.


 


לרגע בודד הסתגרנו בחדר הקטן שלה, על המזרון שהניחה על הרצפה. רגע בודד, בו ניסיתי לומר לה שאני מוכן לצאת לקרב, שאני מוכן להדוף את לגיונות בני הבליעל, שאני מוכן להיות לה בית ומשפחה. במקום זה דמעה זלגה מעיני. במקום זה שמעתי אותה לוחשת "חבק אותי". במקום זה אחזתי אותה חזק חזק, ורגע בודד שלם נותרנו חבוקים.


 


יצאתי מהחדר בלי להביט לאף אחד בעיניים. בטח שלא לחבר שלה, שנראה היה מאוד משועשע מכל האפיזודה הזו. יצאתי מהדלת, ירדתי במעלית, וזרקתי את עצמי לרחוב החשוך והקר. תחנת האוטובוס שלי היתה ממש מתחת לבית שלה, אבל לא יכולתי ולא רציתי לנסוע הביתה. חיפשתי את הסוס שלי, לעלות עליו ולרכב אל האופק, אבל אפילו כסף לא היה לי. רק הכרטיסייה המרופטת של האוטובוס וכאב חזק בצד שמאל.


 


אז רצתי. רצתי כאילו צבא שלם של חיילים רודף אחרי. רצתי כאילו אם ארוץ מהר מספיק אוכל להקפיא את הכל, אולי להחזיר הכל להתחלה כמו סופרמן. רצתי ורצתי, עד שלא יכולתי לרוץ יותר. ובאמצע צומת סואן, נפלתי על הברכיים ופרצתי בבכי. זה לא עזר. זה רק כאב יותר. והכאב נעשה חד יותר וממוקד, ולא יכולתי לנשום.


 


מישהו עצר את האוטו לידי. סנשו פנשה אולי. הוא שאל אם הכל בסדר ולאן אני צריך להגיע. איכשהו מצאתי את עצמי רוכב איתו בדרך הביתה. פתחתי חלון לנשום אוויר, ועד שהגעתי לפינת הרחוב שלי הרוח כבר ייבשה את הדמעות. כשאתה בן 16 ומאוהב, דמעות הם עניין זמני בלבד. גם מוות מאהבה וקרבות נגד טחנות רוח. רק הכאבים נשארים איתך לכל החיים.


 


 


הארות:


* מבוסס על מקרה אמיתי.


* סנשו פנשה שלי התגלה כאישיות טלוויזיונית מתחום הבידור.


* למתעניינים בתחילתו ובסופו של הסיפור, מומלץ לעיין בפוסט הזה.


 


 מוקדש ל"שרת העיוור", שחזר להלך כסומא בינינו (ועוד עם ביקורת שלי על 11א', שכל-כך חיכיתי לה…).


 


 


נכתב כחלק מפרוייקט "12 עפ"י  [לרכישה].  הטקסט המקורי כאן.


 


 


1. שש שעות


2. חבק אותי

עד העונג הבא, אה, אה, אה…

"השרת העיוור" עדיין פאקינג בהחלפת סרבר, מה שאומר שכל התוכניות הגדולות שלי בעניין  (11א', חבק אותי – – – פרטים בהמשך) נדחות בכמה ימים, ובכל זאת ידיד הבלוג גיא(חה) לא שוקט לרגע ודופק ספין-אוף נפלא למדור האהוב של "השרת", "עונג שבת", שכבש ללא עוררין את מדור החדשות כמו גם את סופי השבוע שלי.


 


ובכן, בקמרקו לכם מעתה את "העונג", מעין בלוג שהוא אושר צרוף של עשרות לינקים, בעיקר בענייני מוסיקה (אלבומים, שירים, כתבות), אבל גם בחורות שנראות טוב, טי-שירטים (פטיש של גיא), בלוגים מעניינים, קומיקסים ועוד ועוד.


 


בקיצור, סופי השבוע שלכם לעולם לא יהיו משעממים עוד, ומי יודע (במיוחד אם לשפוט לפי שם האתר), אולי העונג הזה עוד ישתלט לכם גם על ימי החול. עד העונג הבא, אה, אה, אה…

חוויה לא סימפטית במיוחד בבוקר חורפי של פברואר

אני עובד בקומה השמינית בבניין משרדים מפואר למדי (הייטק או לא הייטק). כמקובל במקומותינו (מזה שנתיים או משהו כזה) אסור לעשן בבניין, בין אם בחדרים ובין אם בחדרי המדרגות או השטחים הציבוריים.


 


המיעוט המעשן נאלץ לכתת את רגליו או לקומת הגג או לקומת הקרקע (מחוץ ללובי), מה שמצריך מאמץ לא קטן (וקשה לי לומר שאני מרחם עליהם). בימות החורף הקרים, דוגמת היום, המשימה נעשית קשה שבעתיים.


 


כשאני מזדמן ללובי (בעיקר כשאני מגיע בבוקר), אני תמיד מתפלא – במיוחד ביום גשום וקר כמו היום – על עובדה שאיום אפשרי של דלקת ריאות לא מרתיע את המעשנים. מצד שני, גם איום אפשרי תמידי של סרטן ריאות לא מרתיע אותם. מצד שלישי, אולי הם בונים על זה ששני האיומים הללו יבטלו זה את זה, והמעשנים יחיו עד מאה ועשרים קופסאות ליום לנצח-נצחים.


 


אפילו אם זה יקרה, עדיין מדובר ברוח וגשם וסרחון. חוויה לא סימפטית במיוחד בבוקר חורפי של פברואר.