לוח שעם [3]

בעקבות (עוד) פרוייקט מעניין של גיאחה (שוב הוא…), תחת הכותרת "מריצים שורות" (http://haoneg.com/oneg/79, סעיף 1), הרי לכם לוח השעם המעודכן שלי:


 


 



 


הטקסט, למי שלא מצליח ממש לקרוא את ה-Post-It (מצטער, התאורה בחדר שלי מאוד פלורסנטית…) לקוח מתוך The Fallen של פרנץ פרדיננד (מהאלבום האחרון והמצויין שלהם):


 


So they say you're trouble, boy
just because you like to destroy
all the things that bring idiots joy
?well, what's wrong with a little destruction


 


  [1] [2]

לוח שעם [3]

בעקבות (עוד) פרוייקט מעניין של גיאחה (שוב הוא…), תחת הכותרת "מריצים שורות" (http://haoneg.com/oneg/79, סעיף 1), הרי לכם לוח השעם המעודכן שלי:


 


 



 


הטקסט, למי שלא מצליח ממש לקרוא את ה-Post-It (מצטער, התאורה בחדר שלי מאוד פלורסנטית…) לקוח מתוך The Fallen של פרנץ פרדיננד (מהאלבום האחרון והמצויין שלהם):


 


So they say you're trouble, boy
just because you like to destroy
all the things that bring idiots joy
?well, what's wrong with a little destruction


 


  [1] [2]

לוח שעם [3]

בעקבות (עוד) פרוייקט מעניין של גיאחה (שוב הוא…), תחת הכותרת "מריצים שורות" (http://haoneg.com/oneg/79, סעיף 1), הרי לכם לוח השעם המעודכן שלי:


 


 



 


הטקסט, למי שלא מצליח ממש לקרוא את ה-Post-It (מצטער, התאורה בחדר שלי מאוד פלורסנטית…) לקוח מתוך The Fallen של פרנץ פרדיננד (מהאלבום האחרון והמצויין שלהם):


 


So they say you're trouble, boy
just because you like to destroy
all the things that bring idiots joy
?well, what's wrong with a little destruction


 


  [1] [2]

אמת בקלפי

 


אחרי התלבטויות רבות, ולאור העובדה שנותרו רק שבועיים עד הבחירות, החלטתי לעשות מעשה (ותודה לחנן כהן, שפוליטי שלו שכנע אותי לצאת מהארון) ולחשוף כאן, ברצינות, ומתוך כוונה, את הצבעתי ב-28 במרץ: אני אצביע למפלגת העבודה, אני אצביע לעמיר פרץ!


 


אתם יכולים להרים גבה, לחייך חיוך מבולבל, לזרוק איזו הערה גזענית, אבל ההחלטה שקיבלתי היא החלטה שיש מאחוריה הרבה מחשבה (גם אם היא החלטה שהתקבלה על דרך האלימינציה… מצער לומר, אך זו האמת): במצבה העגום של הפוליטיקה הישראלית מודל 2006 עמיר פרץ נראה כמו הסיכוי האחרון שלנו להפסיק את הנפילה החופשית, לעצור את המפולת.


 


תחסכו ממני את ההערות המתחכמות והבדיחות. אני מכיר את כולן. אני חושב שמי שניסה להצניע את הגזענות שעדיין ממלאת את הארץ הזאת קיבל את השפם של עמיר פרץ ישר בפנים. הוא מרוקאי, הוא גדל בעיירת פיתוח, הוא לא יודע אנגלית מי-יודע-כמה. הוא גם מושבניק לשעבר, ראש מועצת שדרות לשעבר, ח"כ לשעבר, וכמובן יו"ר ההסתדרות לשעבר. אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל האיש הוא די ווינר, והוא הוכיח את זה בכל מבחן שהוא השתתף בו עד היום. אז למה לא לתת לו צ'אנס?   למה לבחור שוב באולמרט או ביביהו המושחתים, בליקודימה?


 


ממשלת ליקודימה (ליכוד+קדימה) פגעה בצורה בוטה במעמד הביניים בישראל. היא פגעה בעניים ובחלשים, היא נכשלה בחזית המדינית-בטחונית והיא הביאה לעליית החמאס. היא המשיכה בהרס החינוך וההשכלה הגבוהה, היא הגדילה את העוני ו…זהו. שום דבר טוב, שום דבר בעצם. אז לא משנה איך קוראים עכשיו למפלגה עליה נמנים ביביהו, סילבן שלום (ולא להתראות), צחי הנגבי, נעמי בלומנטל, ענבל גבריאלי ושאר חברי הכנופייה, אני לא מתכוון להצביע לה בשום פנים ואופן.


 


אני מעדיף את עמי איילון כשר הבטחון, את יולי תמיר כשרת החינוך (חברים וחברות, סוף-סוף אפשר לבעוט בתחת היהיר של לימי!), את אבישי ברוורמן, את אופיר פינס, את שלי יחימוביץ. ה"נבחרת" שמאחורי עמיר פרץ נראית לי טובה לאין שיעור מהמתחרות. אני יכול לדבר פה על התכנית הכלכלית של "העבודה", שמדברת על העלאת שכר המינימום, הבטחת חינוך שווה והשכלה גבוהה לכל נפש, פנסיה חובה ושוק חופשי. אני יכול לדבר על עיקרי המצע. אבל אתם ילדים גדולים, אתם יכולים לקרוא לבד. אני רוצה לדבר פה על סיכוי וסיכון.


 


בחירה בליקודימה תביא עוד ארבע שנים של ביביהו, אולמרט וכל מה שביניהם. היינו שם, ניסינו את זה, יצא חרא. בחירה במפלגות קטנות ואיזוטריות, סימפטיות כלל שיהיו, לא תביא כלום (ע"ע שינוי, או יותר נכון חוסר שינוי). בחירה בעמיר פרץ היא סיכוי לארבע שנים אחרות, לאנרגיות חדשות, לחשיבה אחרת. יש פה סיכון – יש הסתברות די טובה שגם פרץ יתגלה כפוליטיקאי ממוצע ומטה, שהקואליציה שתוקם תכלול את ליקודימה, שהממשלה הנבחרת לא תעשה דבר מכל מה שהבטיחה. בואו נהיה ריאלים – זו הסתברות לא רעה בכלל. ובכל זאת, יש סיכוי, והוא לא אפסי, שהבחירה ב"עבודה" תביא למהפך, מהפך אמיתי, מהפך חברתי, מהפך מחשבתי. כמו עליית בגין ב-77', כמו רבין ופרס ב-92', מ-ה-פ-ך.


 


בראיון ל"הארץ" לפני שבוע הבטיח עמיר פרץ מהפך. לא פחות מכך. פרץ מאמין בעצמו ומאמין בשליחותו. הוא מתגלה כמנהיג ממולח ורציני, בעל עצבי ברזל. הוא אומר את מה שעל לבו. "עמיר פרץ יחזור אל מה שבגין ורבין התחילו", הוא אומר על עצמו בגוף שלישי, "אם אני אבחר תהיה כאן מהפכה סוציאל-דמוקרטית שלישית… אתה תראה איזה אנרגיות ישתחררו כאן – עשייה, צמיחה, חבל על הזמן." "אני ראוי לקבל את ההזדמנות", הוא אומר, "ה-29 במארס לא יהיה רק בוקר של שחר חדש. זה יהיה יום של הכרזת עצמאות ממש".


 


כולנו כבר היינו בסרט הזה. היינו ונכוונו. עם אהוד ברק, עם מצנע, עם וילנאי. ובכל זאת, וכאן מגיעה האלימינציה עליה דיברתי בהתחלה, מה האופציות שנותרו לנו, הבוחרים השפויים?    ביביהו?   אולמרט?!   או איזה מפלגת נישה לא ברורה כמו מרץ או שינוי?     כמו שכותב חנן, בשנים האחרונות לרובנו נהיה יותר רע. מפלגת העבודה מתכוונת להפוך את הקערה על פניה. קול למפלגת העבודה, קול לעמיר פרץ הוא קול בדרך לשינוי כיוון, למהפך, לסדר יום חדש.


 


ובגלל הסיכוי הזה, הקלוש אבל הקיים, החלטתי, אחרי התלבטויות רבות, ולאור העובדה שנותרו שבועיים עד הבחירות, לעשות מעשה ולהודיע מעל במת בלוג זה שאני אצביע ב-28 במרץ למפלגת העבודה, לעמיר פרץ.


אתם יכולים להרים גבה, לחייך חיוך מבולבל, לזרוק איזה הערה גזענית, אבל ההחלטה שקיבלתי היא החלטה שיש מאחוריה הרבה מחשבה. כי הגיע הזמן לעשות משהו, הגיע הזמן לשינוי, למהפך.


 


להתראות בקלפי!

הדרך לאושר עוברת דרך ברייט אייז

ברייט אייז


 


לפני שנה בערך, כששגעון הברייט (אייז, לא ישראל) שטף את העולם כולו וגם את ארצנו הקטנטונת, אני נשארתי די אדיש. כמובן שסילסקתי את שני האלבומים המדוברים ("I’m Wide Awake, It’s Morning" ו- "Digital Ash In A Digital Urn"), שמעתי כמה פעמים ולא ממש התרגשתי. אבל IWAIM פשוט גדל עליי. כמובן שהסופרלטיבים שזרמו כמו יין, ההשוואות לדילן שהמשיכו לקפצו מכל פינה, ורשימה נהדרת של debaser ב"שרת", כולל

התגובה הנרגשת של גיאחה, יקיר הבלוג (ציטוט נבחר: "הכתיבה משובחת, אמיתית וכנה, רגישה מספיק כדי לא להיות קיטשיות ומודעת מספיק כדי לפרום תפרים… זה האלבום המושלם הראשון שלי בשנה זו…"), רק הוסיפו שמן למדורה שהחלה ניצתת בלבי. החלטתי שבהזדמנות הראשונה ארכוש את האלבום, מעשה שאני נוטה לעשות לאלבומים שאני באמת אוהב.


 


וההזדמנות הזו הגיעה ב-megastore של Virgin ב-Union Square בשבוע שעבר. IWAIM ב-9.99$ היה פשוט מבצע שלא יכולתי לעבור עליו לסדר היום, וכך – ביומי השני על אדמת ארצות-הברית – הברייט היה שלי. את שארית המסע שלי באמריקה עשיתי עם IWAIM באזוניים, ויש לי הרושם שזה המקום האידיאלי להקשיב לו. נשביתי סופית בקסמו של הברייט, ובקסמו המחופף, הזרוק והכן של האלבום הזה. כמו debaser לפני שנה, גם אני מרגיש פתאום שבא לי שכולם ידעו כמה גדול האלבום הזה. כמו גיאחה, גם אני באמת אוהב הכל באלבום הזה, וזה לא קורה כל יום.


 


עטיפת האלבום IWAIM 


 


השיר שעשה לי את זה במיוחד, השיר שהתחבר לי בדיוק למסע הזה, השיר שהיה לי מעין המנון בשבוע ששהיתי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הוא Road To Joy, השיר שחותם אותו ושממנו לקוח שם האלבום. Road To Joy – משחק מלים מתוחכם על Ode To Joy, מהקטעים הקלאסיים היודעים ביותר של לודוויג ואן בטהובן (למדקדקים, מדובר בחלק הרביעי והאחרון של הסימפוניה התשיעית), שהלחן של ברייט אייז משחק איתו/מרפרר אליו לאורך כל השיר – הוא פשוט פיסה נפלאה של הומור, ציניות וכנות, עם לחן שובה-לב ומשובב-לב וטקסט פשוט נפלא שלוקח אותך על כנפיו בדרך לאושר – – –


 


השמש עלתה ללא כל מסקנות


הפרחים עודם ישנים במיטות


בית הקברות העירוני רוחש מרוגש


אני ער לגמרי, זה בוקר חדש


 


יש לי את הסמים שלי, יש לי את האישה שלי


הם מרחיקים ממני את הבדידות שלי


להורים שלי יש המון אמונה


אבל הם ישנים בבתים נפרדים כבר שנה


 


קראתי את ספירת הגופות בעיתון


ועכשיו היא מרוחה לי על כל הפנים


אף אחד לא מתכנן לישון בפינת הרחוב


אבל זה המקום הכי נוח לפעמים


 


אז עכשיו אני שותה, נושם, כותב, שר.


אני תמיד כמו שעון, בדיוק בזמן.


המוח שלי מתרוצץ מלא בכל הערגות שלי


אבל לא מסוגל להתמודד עם מה שיש לי עכשיו וכאן.


 


אז אני מקווה שאני לא נשמע יותר מדי כפוי טובה


מה כבר ההסטוריה לאדם בן-זמננו נתנה?


טלפון לדבר בו עם זרים,


מכונת יריה ועדשה של מצלמה.


 


אז כשאתה מתבקש ללחום במלחמה על שום דבר


הכי טוב זה לחבור לצד שהולך לנצח


ואף אחד לא בטוח איך כל זה התחיל בצד שלנו ובשלהם


אבל אנחנו הולכים לגורם להם כוס-אמק לדעת בדיוק איך כל זה הולך להסתיים


 


יכולתי להיות זמר מפורסם


אם היה לי קול של מישהו אחר לפעמים


אבל כשלון חרוץ תמיד נשמע יותר מוצלח


אז בואו ונדפוק את זה, חברים.  


בואו נעשה קצת רעש לשכנים!!!


 


השמש עלתה ללא כל מסקנות


הפרחים עודם ישנים במיטות


בית הקברות העירוני רוחש מרוגש


אני ער לגמרי, זה בוקר חדש


 


(Road To Joy)


  


 






 


 


ואם כבר ארה"ב, ואם כבר "השרת העיוור", אז שם סיימתי את הביקורת שלי ל"שרת" על Remote, האי.פי. החדש והמצויין של Jet Sam, שנשמעים לא מכאן (גם השם, גם האלבום), אבל הם להקה ישראלית, ואפילו להקה ישראלית מצויינת, אז אתם מוזמנים לקרוא.

הדרך לאושר עוברת דרך ברייט אייז

ברייט אייז


 


לפני שנה בערך, כששגעון הברייט (אייז, לא ישראל) שטף את העולם כולו וגם את ארצנו הקטנטונת, אני נשארתי די אדיש. כמובן שסילסקתי את שני האלבומים המדוברים ("I’m Wide Awake, It’s Morning" ו- "Digital Ash In A Digital Urn"), שמעתי כמה פעמים ולא ממש התרגשתי. אבל IWAIM פשוט גדל עליי. כמובן שהסופרלטיבים שזרמו כמו יין, ההשוואות לדילן שהמשיכו לקפצו מכל פינה, ורשימה נהדרת של debaser ב"שרת", כולל

התגובה הנרגשת של גיאחה, יקיר הבלוג (ציטוט נבחר: "הכתיבה משובחת, אמיתית וכנה, רגישה מספיק כדי לא להיות קיטשיות ומודעת מספיק כדי לפרום תפרים… זה האלבום המושלם הראשון שלי בשנה זו…"), רק הוסיפו שמן למדורה שהחלה ניצתת בלבי. החלטתי שבהזדמנות הראשונה ארכוש את האלבום, מעשה שאני נוטה לעשות לאלבומים שאני באמת אוהב.


 


וההזדמנות הזו הגיעה ב-megastore של Virgin ב-Union Square בשבוע שעבר. IWAIM ב-9.99$ היה פשוט מבצע שלא יכולתי לעבור עליו לסדר היום, וכך – ביומי השני על אדמת ארצות-הברית – הברייט היה שלי. את שארית המסע שלי באמריקה עשיתי עם IWAIM באזוניים, ויש לי הרושם שזה המקום האידיאלי להקשיב לו. נשביתי סופית בקסמו של הברייט, ובקסמו המחופף, הזרוק והכן של האלבום הזה. כמו debaser לפני שנה, גם אני מרגיש פתאום שבא לי שכולם ידעו כמה גדול האלבום הזה. כמו גיאחה, גם אני באמת אוהב הכל באלבום הזה, וזה לא קורה כל יום.


 


עטיפת האלבום IWAIM 


 


השיר שעשה לי את זה במיוחד, השיר שהתחבר לי בדיוק למסע הזה, השיר שהיה לי מעין המנון בשבוע ששהיתי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הוא Road To Joy, השיר שחותם אותו ושממנו לקוח שם האלבום. Road To Joy – משחק מלים מתוחכם על Ode To Joy, מהקטעים הקלאסיים היודעים ביותר של לודוויג ואן בטהובן (למדקדקים, מדובר בחלק הרביעי והאחרון של הסימפוניה התשיעית), שהלחן של ברייט אייז משחק איתו/מרפרר אליו לאורך כל השיר – הוא פשוט פיסה נפלאה של הומור, ציניות וכנות, עם לחן שובה-לב ומשובב-לב וטקסט פשוט נפלא שלוקח אותך על כנפיו בדרך לאושר – – –


 


השמש עלתה ללא כל מסקנות


הפרחים עודם ישנים במיטות


בית הקברות העירוני רוחש מרוגש


אני ער לגמרי, זה בוקר חדש


 


יש לי את הסמים שלי, יש לי את האישה שלי


הם מרחיקים ממני את הבדידות שלי


להורים שלי יש המון אמונה


אבל הם ישנים בבתים נפרדים כבר שנה


 


קראתי את ספירת הגופות בעיתון


ועכשיו היא מרוחה לי על כל הפנים


אף אחד לא מתכנן לישון בפינת הרחוב


אבל זה המקום הכי נוח לפעמים


 


אז עכשיו אני שותה, נושם, כותב, שר.


אני תמיד כמו שעון, בדיוק בזמן.


המוח שלי מתרוצץ מלא בכל הערגות שלי


אבל לא מסוגל להתמודד עם מה שיש לי עכשיו וכאן.


 


אז אני מקווה שאני לא נשמע יותר מדי כפוי טובה


מה כבר ההסטוריה לאדם בן-זמננו נתנה?


טלפון לדבר בו עם זרים,


מכונת יריה ועדשה של מצלמה.


 


אז כשאתה מתבקש ללחום במלחמה על שום דבר


הכי טוב זה לחבור לצד שהולך לנצח


ואף אחד לא בטוח איך כל זה התחיל בצד שלנו ובשלהם


אבל אנחנו הולכים לגורם להם כוס-אמק לדעת בדיוק איך כל זה הולך להסתיים


 


יכולתי להיות זמר מפורסם


אם היה לי קול של מישהו אחר לפעמים


אבל כשלון חרוץ תמיד נשמע יותר מוצלח


אז בואו ונדפוק את זה, חברים.  


בואו נעשה קצת רעש לשכנים!!!


 


השמש עלתה ללא כל מסקנות


הפרחים עודם ישנים במיטות


בית הקברות העירוני רוחש מרוגש


אני ער לגמרי, זה בוקר חדש


 


(Road To Joy)


  


 






 


 


ואם כבר ארה"ב, ואם כבר "השרת העיוור", אז שם סיימתי את הביקורת שלי ל"שרת" על Remote, האי.פי. החדש והמצויין של Jet Sam, שנשמעים לא מכאן (גם השם, גם האלבום), אבל הם להקה ישראלית, ואפילו להקה ישראלית מצויינת, אז אתם מוזמנים לקרוא.

הדרך לאושר עוברת דרך ברייט אייז

ברייט אייז


 


לפני שנה בערך, כששגעון הברייט (אייז, לא ישראל) שטף את העולם כולו וגם את ארצנו הקטנטונת, אני נשארתי די אדיש. כמובן שסילסקתי את שני האלבומים המדוברים ("I’m Wide Awake, It’s Morning" ו- "Digital Ash In A Digital Urn"), שמעתי כמה פעמים ולא ממש התרגשתי. אבל IWAIM פשוט גדל עליי. כמובן שהסופרלטיבים שזרמו כמו יין, ההשוואות לדילן שהמשיכו לקפצו מכל פינה, ורשימה נהדרת של debaser ב"שרת", כולל

התגובה הנרגשת של גיאחה, יקיר הבלוג (ציטוט נבחר: "הכתיבה משובחת, אמיתית וכנה, רגישה מספיק כדי לא להיות קיטשיות ומודעת מספיק כדי לפרום תפרים… זה האלבום המושלם הראשון שלי בשנה זו…"), רק הוסיפו שמן למדורה שהחלה ניצתת בלבי. החלטתי שבהזדמנות הראשונה ארכוש את האלבום, מעשה שאני נוטה לעשות לאלבומים שאני באמת אוהב.


 


וההזדמנות הזו הגיעה ב-megastore של Virgin ב-Union Square בשבוע שעבר. IWAIM ב-9.99$ היה פשוט מבצע שלא יכולתי לעבור עליו לסדר היום, וכך – ביומי השני על אדמת ארצות-הברית – הברייט היה שלי. את שארית המסע שלי באמריקה עשיתי עם IWAIM באזוניים, ויש לי הרושם שזה המקום האידיאלי להקשיב לו. נשביתי סופית בקסמו של הברייט, ובקסמו המחופף, הזרוק והכן של האלבום הזה. כמו debaser לפני שנה, גם אני מרגיש פתאום שבא לי שכולם ידעו כמה גדול האלבום הזה. כמו גיאחה, גם אני באמת אוהב הכל באלבום הזה, וזה לא קורה כל יום.


 


עטיפת האלבום IWAIM 


 


השיר שעשה לי את זה במיוחד, השיר שהתחבר לי בדיוק למסע הזה, השיר שהיה לי מעין המנון בשבוע ששהיתי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הוא Road To Joy, השיר שחותם אותו ושממנו לקוח שם האלבום. Road To Joy – משחק מלים מתוחכם על Ode To Joy, מהקטעים הקלאסיים היודעים ביותר של לודוויג ואן בטהובן (למדקדקים, מדובר בחלק הרביעי והאחרון של הסימפוניה התשיעית), שהלחן של ברייט אייז משחק איתו/מרפרר אליו לאורך כל השיר – הוא פשוט פיסה נפלאה של הומור, ציניות וכנות, עם לחן שובה-לב ומשובב-לב וטקסט פשוט נפלא שלוקח אותך על כנפיו בדרך לאושר – – –


 


השמש עלתה ללא כל מסקנות


הפרחים עודם ישנים במיטות


בית הקברות העירוני רוחש מרוגש


אני ער לגמרי, זה בוקר חדש


 


יש לי את הסמים שלי, יש לי את האישה שלי


הם מרחיקים ממני את הבדידות שלי


להורים שלי יש המון אמונה


אבל הם ישנים בבתים נפרדים כבר שנה


 


קראתי את ספירת הגופות בעיתון


ועכשיו היא מרוחה לי על כל הפנים


אף אחד לא מתכנן לישון בפינת הרחוב


אבל זה המקום הכי נוח לפעמים


 


אז עכשיו אני שותה, נושם, כותב, שר.


אני תמיד כמו שעון, בדיוק בזמן.


המוח שלי מתרוצץ מלא בכל הערגות שלי


אבל לא מסוגל להתמודד עם מה שיש לי עכשיו וכאן.


 


אז אני מקווה שאני לא נשמע יותר מדי כפוי טובה


מה כבר ההסטוריה לאדם בן-זמננו נתנה?


טלפון לדבר בו עם זרים,


מכונת יריה ועדשה של מצלמה.


 


אז כשאתה מתבקש ללחום במלחמה על שום דבר


הכי טוב זה לחבור לצד שהולך לנצח


ואף אחד לא בטוח איך כל זה התחיל בצד שלנו ובשלהם


אבל אנחנו הולכים לגורם להם כוס-אמק לדעת בדיוק איך כל זה הולך להסתיים


 


יכולתי להיות זמר מפורסם


אם היה לי קול של מישהו אחר לפעמים


אבל כשלון חרוץ תמיד נשמע יותר מוצלח


אז בואו ונדפוק את זה, חברים.  


בואו נעשה קצת רעש לשכנים!!!


 


השמש עלתה ללא כל מסקנות


הפרחים עודם ישנים במיטות


בית הקברות העירוני רוחש מרוגש


אני ער לגמרי, זה בוקר חדש


 


(Road To Joy)


  


 






 


 


ואם כבר ארה"ב, ואם כבר "השרת העיוור", אז שם סיימתי את הביקורת שלי ל"שרת" על Remote, האי.פי. החדש והמצויין של Jet Sam, שנשמעים לא מכאן (גם השם, גם האלבום), אבל הם להקה ישראלית, ואפילו להקה ישראלית מצויינת, אז אתם מוזמנים לקרוא.

3. היא ואני

"…בבית מלון, בחדר צבעוני


הייתה מיטה אחת, והיא בינך וביני


והיא נוגעת לאט, לאט יותר


ורק אני ער


 


והיא ואני – ואתה ישן.


 


סיפור יפה לשמוע מרחוק, אסור להתקרב


זה השטן שהתערב, עשה תרגיל…"


 


 


 


זה מוזר שאפילו לא זכרתי את השם שלה. הייתי צריך לחפש בין האלבומים הישנים שאני שומר מהילדות את האלבום שבו שמרתי את התמונה שלה, התמונה שהיא נתנה לי כשהכל נגמר, לנתק אותה מהדבק שבו היתה מחוברת כמעט חמש-עשרה שנה, ולהסתכל מאחורה. "כדי שיהיה לך איך לזכור. אוהבת, קרן" היא רשמה שם בכתב-יד ילדותי. קרן קראו לה, קרן אור.


 


זה היה בתקופה שלפני הצבא, תקופה של חופש אבסולוטי כמותו בן-אדם לא חווה עוד לעולם – אפס מחויבויות, אפס מחשבות לטווח ארוך (כי במילא תיכף יבוא הצבא ויקטע אותן), אפס סיבות להיות רציני או לעשות משהו אפקטיבי. העברתי את התקופה הזו בניצול לרעה של כל ההנאות הקטנות שהחיים יכלו להעניק לבחור בן שמונה-עשרה,ונהניתי מאוד מהעניין.


 


הוא היה החבר הכי טוב שלי מכיתה א', החבר היחיד שנותר לי מאז. שתים-עשרה שנה, דרך כל השינויים וההתבגרות, הלכנו ביחד, צמודים. ההורים שלו היו כמעט הורים בשבילי, ביליתי בבית שלו יותר מאשר אצלי בבית, סיפרנו זה לזה הכל. קרן היתה החברה שלו, ולכן באיזהשהוא מובן היתה גם חברה שלי. ליוויתי אותם מהרגע הראשון שהוא פגש אותה, באיזו קייטנה בחופש הגדול שבין י"א לי"ב, דרך הדייטים הראשונים שלהם, ועד לגיבושה של מערכת יחסים רצינית (עד כמה שמערכת יחסים יכולה להיות רצינית בגיל שמונה-עשרה) ביניהם.


 


קרן היתה בחורה מדהימה, לפחות מבחינה חיצונית. היא היתה די ילדותית באופי, וזה היה מוזר מאוד, כי מבחינה פיזית היא היתה אחת מהנשים היותר מדהימות שראיתי עד אז, אולי עד היום. אני מתבונן בתמונה שלה, לבושה בשמלה לבנה, יושבת על חוף הים, ואני חושב שהיא היתה סוחטת ממני התפעלות גם היום, בטח שאז, כשההורמונים עבדו שעות נוספות, והנסיון שלי בנשים אמיתיות היה אפסי. למרות זאת, היחסים שלי עם קרן היו כמובן אפלטוניים לחלוטין, שהרי אחרי הכל היא היתה החברה של החבר הכי טוב שלי. את המחשבות, הפנטזיות, השארתי חבויות עמוקות במעמקי ראשי.


 


וזה עבד מצויין כמעט שנתיים. שלא תבינו אותי לא נכון – קרן היתה בחורה מאוד מינית והיא התיזה מיניות והתגרות לכל הכיוונים. ובכל זאת, אני השתדלתי לא להתייחס אל הפלירטוטים הקטנים שלה, אל הרמיזות והמשחקים. רוב הזמן גם אני יצאתי עם בחורה זו או אחרת, ושאר הזמן – אם היינו יוצאים בשלישיה, לקחתי את כל העניין כמשחק משעשע ותו לא. הכל היה תמים, הכל היה די ילדותי, עד אותו הסופשבוע באילת.


 


נסענו לאילת במהלך החופש הארוך בין הלימודים לצבא אולי עשרים פעם. קשה להסביר מה אילת היתה עבורנו, ילדים טובים רעננה, באותם ימים – מעין גרסה ישראלית של לאס-ווגאס, עיר של בילויים וחטאים, עיר שבה הכל מותר, עיר שאין בה פיקוח על שום דבר, עיר החופש העילאי. הנסיעה הארוכה באוטובוס של "אגד" היתה מחיר קטן שהיה צריך לשלם בשביל התענוג, וגם האכסניות הדי מגעילות שבהן שהינו לא הצליחו להרוס את התענוג.


 


בסופשבוע הספציפי הזה דווקא הרשינו לעצמנו להתפנק. תאריך הגיוס של שנינו התקרב, והחלטנו לאפשר לעצמנו קצת להשתולל והזמנו חדר באחד המלונות המפוארים (דאז) של "ישרוטל". חדר משפחתי, עם שתי מיטות, ארוחת בוקר ו… מה עוד צריך?    וכך מצאנו את עצמנו נוסעים ביום חמישי לפנות בבוקר אל התחנה המרכזית בתל-אביב, ומשם לאילת. הנסיעה עברה כרגיל בויכוחים סוערים על איך ייראו החיים שלנו בעוד חודש, כאשר נתגייס, ומה בדיוק קרן תעשה עם החיים שלה כשהוא (וגם אני) ייעלם לה לשבועיים או שלושה כל פעם.


 


המלון התגלה כמפואר ממה שאפילו דמיינו (שהרי מעולם לא היינו לבדנו במלון באילת), ויומיים שלמים עברו עלינו ברביצה חסרת תכלית בשמש. ביום שישי, לעומת זאת, חזרנו בכוונה לחדר בשעות אחר-הצהריים המוקדמות, וכל זה כדי להתכונן להעביר את הערב בשתייה וריקודים עד כלות בדיסקוטק הגדול (והיחיד) שבעיר. החוק על מכירת אלכוהול לקטינים היה אז, איך לומר, בתיאוריה בלבד, וכבר שנים לפני כן קנינו באילת כל מה שכסף יכול היה להציע, ובכל זאת היה משהו מתוק בלהיות בן 18 רשמית. וכך שתינו באותו ערב המון, מכל הבא ליד, והשתוללנו כמו שלא השתוללנו מעולם. באיזהשהוא שלב הוא התמוטט על איזו ספה שהיתה ספונה בפינת הרחבה, ואני וקרן רקדנו איזה שעה לבדנו, עד שכבר לא יכולנו לעמוד על הרגליים.


 


חזרנו לחדר, סוחבים אותו בקושי, מתקשים בעצמנו ללכת בצורה ישרה. מיותר לציין שהוא התמוטט על המיטה שלהם מיד כשנכנסנו לחדר ונרדם, ואילו אני וקרן התפנינו להסתדר לשינה בעצמנו. כשיצאתי מחדר האמבטיה גיליתי להפתעתי שקרן שוכבת במיטה שלי, מכוסה בשמיכה ומנומנמת. "את רוצה…", שאלתי בהיסוס, "את רוצה לישון במיטה שלי?   אני יכול לישון על הספה". "לא", היא אמרה בקול מנומנם, "תישן כאן. המיטה מספיק גדולה". היה משהו מתגרה בקול שלה, אבל באותו רגע הייתי כנראה שיכור מדי ועייף מדי כדי להבחין. וכך נכנסתי למיטה שלי לצידה, התעטפתי בשמיכה, הסתובבתי על הצד כשאני מפנה לה את הגב ועצמתי את העיניים.


 


לקח לי כמה דקות להבין, מתוך העננים הסמיכים שכיסו את ההכרה שלי, שהמגע הנעים על גופי אינו חלום. כשהתעשתתי הבנתי שזו קרן. סובבתי את הראש אליה, והיא חייכה אליי את אחד החיוכים המקסימים שלה. הבטתי אל המיטה השניה, והוא עדיין היה ישן. היא ואני, והוא ישן. כמו הסיפורים האלה שאתה שומע אליהם מרחוק ואומר "זה לא קורה במציאות". אבל איכשהוא זה קרה, ואני ער והיא נוגעת לאט, לאט יותר. והוא ישן.


 


והיא ואני, והוא ישן. ישן עד הבוקר, ולא שמע בכלל שהיא ואני. ונרדמנו מחובקים, והתעוררנו מחובקים. והלכנו להתרחץ. וירדנו לאכול ארוחת בוקר. והוא ישן. כשהוא הצטרף אלינו, בשעת צהריים מוקדמת, על הבריכה, הוא שאל אם הכל היה בסדר אתמול בלילה, והיא ואני ענינו בלקוניות שכן. הבטתי בה, כשהיא נושקת לו ומחבקת אותו, והרגשתי נורא. את שארית היום העברתי במחשבות, בהתחבטויות. למזלי, או למזלי הרע, קרן היתה צמודה אליו במשך כל היום, ולא מצאתי רגע לבד איתו. אז אולי הייתי מספר לו.


 


חזרנו הביתה, היא הוא ואני, ומעולם לא דיברנו על הלילה ההוא. אבל מאותו לילה אני והוא התרחקנו. לתמיד. הצבא עשה לי טובה, ושלח את שנינו למקומות רחוקים נורא, והפגישות שלנו הפכו פחות ופחות תדירות. עם הזמן, הטלפונים פסקו. על כך שהיא והוא נפרדו שמעתי ממכר משותף. אחר-כך כבר גם המכרים המשותפים נעלמו.


 


מאז פגשתי אותו רק פעם אחת. זה היה באיזו שמחה גדולה בכיכר מלכי ישראל. שלום-שלום סתמי כזה, שהיה כל מה שנשאר מאיתנו. את השם שלה אפילו לא זכרתי, אז לא רציתי להזכיר.


 


 





 


 


נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י  [לרכישה].  הטקסט המקורי כאן.


 


 


1. שש שעות


2. חבק אותי


3. היא ואני

3. היא ואני

"…בבית מלון, בחדר צבעוני


הייתה מיטה אחת, והיא בינך וביני


והיא נוגעת לאט, לאט יותר


ורק אני ער


 


והיא ואני – ואתה ישן.


 


סיפור יפה לשמוע מרחוק, אסור להתקרב


זה השטן שהתערב, עשה תרגיל…"


 


 


 


זה מוזר שאפילו לא זכרתי את השם שלה. הייתי צריך לחפש בין האלבומים הישנים שאני שומר מהילדות את האלבום שבו שמרתי את התמונה שלה, התמונה שהיא נתנה לי כשהכל נגמר, לנתק אותה מהדבק שבו היתה מחוברת כמעט חמש-עשרה שנה, ולהסתכל מאחורה. "כדי שיהיה לך איך לזכור. אוהבת, קרן" היא רשמה שם בכתב-יד ילדותי. קרן קראו לה, קרן אור.


 


זה היה בתקופה שלפני הצבא, תקופה של חופש אבסולוטי כמותו בן-אדם לא חווה עוד לעולם – אפס מחויבויות, אפס מחשבות לטווח ארוך (כי במילא תיכף יבוא הצבא ויקטע אותן), אפס סיבות להיות רציני או לעשות משהו אפקטיבי. העברתי את התקופה הזו בניצול לרעה של כל ההנאות הקטנות שהחיים יכלו להעניק לבחור בן שמונה-עשרה,ונהניתי מאוד מהעניין.


 


הוא היה החבר הכי טוב שלי מכיתה א', החבר היחיד שנותר לי מאז. שתים-עשרה שנה, דרך כל השינויים וההתבגרות, הלכנו ביחד, צמודים. ההורים שלו היו כמעט הורים בשבילי, ביליתי בבית שלו יותר מאשר אצלי בבית, סיפרנו זה לזה הכל. קרן היתה החברה שלו, ולכן באיזהשהוא מובן היתה גם חברה שלי. ליוויתי אותם מהרגע הראשון שהוא פגש אותה, באיזו קייטנה בחופש הגדול שבין י"א לי"ב, דרך הדייטים הראשונים שלהם, ועד לגיבושה של מערכת יחסים רצינית (עד כמה שמערכת יחסים יכולה להיות רצינית בגיל שמונה-עשרה) ביניהם.


 


קרן היתה בחורה מדהימה, לפחות מבחינה חיצונית. היא היתה די ילדותית באופי, וזה היה מוזר מאוד, כי מבחינה פיזית היא היתה אחת מהנשים היותר מדהימות שראיתי עד אז, אולי עד היום. אני מתבונן בתמונה שלה, לבושה בשמלה לבנה, יושבת על חוף הים, ואני חושב שהיא היתה סוחטת ממני התפעלות גם היום, בטח שאז, כשההורמונים עבדו שעות נוספות, והנסיון שלי בנשים אמיתיות היה אפסי. למרות זאת, היחסים שלי עם קרן היו כמובן אפלטוניים לחלוטין, שהרי אחרי הכל היא היתה החברה של החבר הכי טוב שלי. את המחשבות, הפנטזיות, השארתי חבויות עמוקות במעמקי ראשי.


 


וזה עבד מצויין כמעט שנתיים. שלא תבינו אותי לא נכון – קרן היתה בחורה מאוד מינית והיא התיזה מיניות והתגרות לכל הכיוונים. ובכל זאת, אני השתדלתי לא להתייחס אל הפלירטוטים הקטנים שלה, אל הרמיזות והמשחקים. רוב הזמן גם אני יצאתי עם בחורה זו או אחרת, ושאר הזמן – אם היינו יוצאים בשלישיה, לקחתי את כל העניין כמשחק משעשע ותו לא. הכל היה תמים, הכל היה די ילדותי, עד אותו הסופשבוע באילת.


 


נסענו לאילת במהלך החופש הארוך בין הלימודים לצבא אולי עשרים פעם. קשה להסביר מה אילת היתה עבורנו, ילדים טובים רעננה, באותם ימים – מעין גרסה ישראלית של לאס-ווגאס, עיר של בילויים וחטאים, עיר שבה הכל מותר, עיר שאין בה פיקוח על שום דבר, עיר החופש העילאי. הנסיעה הארוכה באוטובוס של "אגד" היתה מחיר קטן שהיה צריך לשלם בשביל התענוג, וגם האכסניות הדי מגעילות שבהן שהינו לא הצליחו להרוס את התענוג.


 


בסופשבוע הספציפי הזה דווקא הרשינו לעצמנו להתפנק. תאריך הגיוס של שנינו התקרב, והחלטנו לאפשר לעצמנו קצת להשתולל והזמנו חדר באחד המלונות המפוארים (דאז) של "ישרוטל". חדר משפחתי, עם שתי מיטות, ארוחת בוקר ו… מה עוד צריך?    וכך מצאנו את עצמנו נוסעים ביום חמישי לפנות בבוקר אל התחנה המרכזית בתל-אביב, ומשם לאילת. הנסיעה עברה כרגיל בויכוחים סוערים על איך ייראו החיים שלנו בעוד חודש, כאשר נתגייס, ומה בדיוק קרן תעשה עם החיים שלה כשהוא (וגם אני) ייעלם לה לשבועיים או שלושה כל פעם.


 


המלון התגלה כמפואר ממה שאפילו דמיינו (שהרי מעולם לא היינו לבדנו במלון באילת), ויומיים שלמים עברו עלינו ברביצה חסרת תכלית בשמש. ביום שישי, לעומת זאת, חזרנו בכוונה לחדר בשעות אחר-הצהריים המוקדמות, וכל זה כדי להתכונן להעביר את הערב בשתייה וריקודים עד כלות בדיסקוטק הגדול (והיחיד) שבעיר. החוק על מכירת אלכוהול לקטינים היה אז, איך לומר, בתיאוריה בלבד, וכבר שנים לפני כן קנינו באילת כל מה שכסף יכול היה להציע, ובכל זאת היה משהו מתוק בלהיות בן 18 רשמית. וכך שתינו באותו ערב המון, מכל הבא ליד, והשתוללנו כמו שלא השתוללנו מעולם. באיזהשהוא שלב הוא התמוטט על איזו ספה שהיתה ספונה בפינת הרחבה, ואני וקרן רקדנו איזה שעה לבדנו, עד שכבר לא יכולנו לעמוד על הרגליים.


 


חזרנו לחדר, סוחבים אותו בקושי, מתקשים בעצמנו ללכת בצורה ישרה. מיותר לציין שהוא התמוטט על המיטה שלהם מיד כשנכנסנו לחדר ונרדם, ואילו אני וקרן התפנינו להסתדר לשינה בעצמנו. כשיצאתי מחדר האמבטיה גיליתי להפתעתי שקרן שוכבת במיטה שלי, מכוסה בשמיכה ומנומנמת. "את רוצה…", שאלתי בהיסוס, "את רוצה לישון במיטה שלי?   אני יכול לישון על הספה". "לא", היא אמרה בקול מנומנם, "תישן כאן. המיטה מספיק גדולה". היה משהו מתגרה בקול שלה, אבל באותו רגע הייתי כנראה שיכור מדי ועייף מדי כדי להבחין. וכך נכנסתי למיטה שלי לצידה, התעטפתי בשמיכה, הסתובבתי על הצד כשאני מפנה לה את הגב ועצמתי את העיניים.


 


לקח לי כמה דקות להבין, מתוך העננים הסמיכים שכיסו את ההכרה שלי, שהמגע הנעים על גופי אינו חלום. כשהתעשתתי הבנתי שזו קרן. סובבתי את הראש אליה, והיא חייכה אליי את אחד החיוכים המקסימים שלה. הבטתי אל המיטה השניה, והוא עדיין היה ישן. היא ואני, והוא ישן. כמו הסיפורים האלה שאתה שומע אליהם מרחוק ואומר "זה לא קורה במציאות". אבל איכשהוא זה קרה, ואני ער והיא נוגעת לאט, לאט יותר. והוא ישן.


 


והיא ואני, והוא ישן. ישן עד הבוקר, ולא שמע בכלל שהיא ואני. ונרדמנו מחובקים, והתעוררנו מחובקים. והלכנו להתרחץ. וירדנו לאכול ארוחת בוקר. והוא ישן. כשהוא הצטרף אלינו, בשעת צהריים מוקדמת, על הבריכה, הוא שאל אם הכל היה בסדר אתמול בלילה, והיא ואני ענינו בלקוניות שכן. הבטתי בה, כשהיא נושקת לו ומחבקת אותו, והרגשתי נורא. את שארית היום העברתי במחשבות, בהתחבטויות. למזלי, או למזלי הרע, קרן היתה צמודה אליו במשך כל היום, ולא מצאתי רגע לבד איתו. אז אולי הייתי מספר לו.


 


חזרנו הביתה, היא הוא ואני, ומעולם לא דיברנו על הלילה ההוא. אבל מאותו לילה אני והוא התרחקנו. לתמיד. הצבא עשה לי טובה, ושלח את שנינו למקומות רחוקים נורא, והפגישות שלנו הפכו פחות ופחות תדירות. עם הזמן, הטלפונים פסקו. על כך שהיא והוא נפרדו שמעתי ממכר משותף. אחר-כך כבר גם המכרים המשותפים נעלמו.


 


מאז פגשתי אותו רק פעם אחת. זה היה באיזו שמחה גדולה בכיכר מלכי ישראל. שלום-שלום סתמי כזה, שהיה כל מה שנשאר מאיתנו. את השם שלה אפילו לא זכרתי, אז לא רציתי להזכיר.


 


 





 


 


נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י  [לרכישה].  הטקסט המקורי כאן.


 


 


1. שש שעות


2. חבק אותי


3. היא ואני

3. היא ואני

"…בבית מלון, בחדר צבעוני


הייתה מיטה אחת, והיא בינך וביני


והיא נוגעת לאט, לאט יותר


ורק אני ער


 


והיא ואני – ואתה ישן.


 


סיפור יפה לשמוע מרחוק, אסור להתקרב


זה השטן שהתערב, עשה תרגיל…"


 


 


 


זה מוזר שאפילו לא זכרתי את השם שלה. הייתי צריך לחפש בין האלבומים הישנים שאני שומר מהילדות את האלבום שבו שמרתי את התמונה שלה, התמונה שהיא נתנה לי כשהכל נגמר, לנתק אותה מהדבק שבו היתה מחוברת כמעט חמש-עשרה שנה, ולהסתכל מאחורה. "כדי שיהיה לך איך לזכור. אוהבת, קרן" היא רשמה שם בכתב-יד ילדותי. קרן קראו לה, קרן אור.


 


זה היה בתקופה שלפני הצבא, תקופה של חופש אבסולוטי כמותו בן-אדם לא חווה עוד לעולם – אפס מחויבויות, אפס מחשבות לטווח ארוך (כי במילא תיכף יבוא הצבא ויקטע אותן), אפס סיבות להיות רציני או לעשות משהו אפקטיבי. העברתי את התקופה הזו בניצול לרעה של כל ההנאות הקטנות שהחיים יכלו להעניק לבחור בן שמונה-עשרה,ונהניתי מאוד מהעניין.


 


הוא היה החבר הכי טוב שלי מכיתה א', החבר היחיד שנותר לי מאז. שתים-עשרה שנה, דרך כל השינויים וההתבגרות, הלכנו ביחד, צמודים. ההורים שלו היו כמעט הורים בשבילי, ביליתי בבית שלו יותר מאשר אצלי בבית, סיפרנו זה לזה הכל. קרן היתה החברה שלו, ולכן באיזהשהוא מובן היתה גם חברה שלי. ליוויתי אותם מהרגע הראשון שהוא פגש אותה, באיזו קייטנה בחופש הגדול שבין י"א לי"ב, דרך הדייטים הראשונים שלהם, ועד לגיבושה של מערכת יחסים רצינית (עד כמה שמערכת יחסים יכולה להיות רצינית בגיל שמונה-עשרה) ביניהם.


 


קרן היתה בחורה מדהימה, לפחות מבחינה חיצונית. היא היתה די ילדותית באופי, וזה היה מוזר מאוד, כי מבחינה פיזית היא היתה אחת מהנשים היותר מדהימות שראיתי עד אז, אולי עד היום. אני מתבונן בתמונה שלה, לבושה בשמלה לבנה, יושבת על חוף הים, ואני חושב שהיא היתה סוחטת ממני התפעלות גם היום, בטח שאז, כשההורמונים עבדו שעות נוספות, והנסיון שלי בנשים אמיתיות היה אפסי. למרות זאת, היחסים שלי עם קרן היו כמובן אפלטוניים לחלוטין, שהרי אחרי הכל היא היתה החברה של החבר הכי טוב שלי. את המחשבות, הפנטזיות, השארתי חבויות עמוקות במעמקי ראשי.


 


וזה עבד מצויין כמעט שנתיים. שלא תבינו אותי לא נכון – קרן היתה בחורה מאוד מינית והיא התיזה מיניות והתגרות לכל הכיוונים. ובכל זאת, אני השתדלתי לא להתייחס אל הפלירטוטים הקטנים שלה, אל הרמיזות והמשחקים. רוב הזמן גם אני יצאתי עם בחורה זו או אחרת, ושאר הזמן – אם היינו יוצאים בשלישיה, לקחתי את כל העניין כמשחק משעשע ותו לא. הכל היה תמים, הכל היה די ילדותי, עד אותו הסופשבוע באילת.


 


נסענו לאילת במהלך החופש הארוך בין הלימודים לצבא אולי עשרים פעם. קשה להסביר מה אילת היתה עבורנו, ילדים טובים רעננה, באותם ימים – מעין גרסה ישראלית של לאס-ווגאס, עיר של בילויים וחטאים, עיר שבה הכל מותר, עיר שאין בה פיקוח על שום דבר, עיר החופש העילאי. הנסיעה הארוכה באוטובוס של "אגד" היתה מחיר קטן שהיה צריך לשלם בשביל התענוג, וגם האכסניות הדי מגעילות שבהן שהינו לא הצליחו להרוס את התענוג.


 


בסופשבוע הספציפי הזה דווקא הרשינו לעצמנו להתפנק. תאריך הגיוס של שנינו התקרב, והחלטנו לאפשר לעצמנו קצת להשתולל והזמנו חדר באחד המלונות המפוארים (דאז) של "ישרוטל". חדר משפחתי, עם שתי מיטות, ארוחת בוקר ו… מה עוד צריך?    וכך מצאנו את עצמנו נוסעים ביום חמישי לפנות בבוקר אל התחנה המרכזית בתל-אביב, ומשם לאילת. הנסיעה עברה כרגיל בויכוחים סוערים על איך ייראו החיים שלנו בעוד חודש, כאשר נתגייס, ומה בדיוק קרן תעשה עם החיים שלה כשהוא (וגם אני) ייעלם לה לשבועיים או שלושה כל פעם.


 


המלון התגלה כמפואר ממה שאפילו דמיינו (שהרי מעולם לא היינו לבדנו במלון באילת), ויומיים שלמים עברו עלינו ברביצה חסרת תכלית בשמש. ביום שישי, לעומת זאת, חזרנו בכוונה לחדר בשעות אחר-הצהריים המוקדמות, וכל זה כדי להתכונן להעביר את הערב בשתייה וריקודים עד כלות בדיסקוטק הגדול (והיחיד) שבעיר. החוק על מכירת אלכוהול לקטינים היה אז, איך לומר, בתיאוריה בלבד, וכבר שנים לפני כן קנינו באילת כל מה שכסף יכול היה להציע, ובכל זאת היה משהו מתוק בלהיות בן 18 רשמית. וכך שתינו באותו ערב המון, מכל הבא ליד, והשתוללנו כמו שלא השתוללנו מעולם. באיזהשהוא שלב הוא התמוטט על איזו ספה שהיתה ספונה בפינת הרחבה, ואני וקרן רקדנו איזה שעה לבדנו, עד שכבר לא יכולנו לעמוד על הרגליים.


 


חזרנו לחדר, סוחבים אותו בקושי, מתקשים בעצמנו ללכת בצורה ישרה. מיותר לציין שהוא התמוטט על המיטה שלהם מיד כשנכנסנו לחדר ונרדם, ואילו אני וקרן התפנינו להסתדר לשינה בעצמנו. כשיצאתי מחדר האמבטיה גיליתי להפתעתי שקרן שוכבת במיטה שלי, מכוסה בשמיכה ומנומנמת. "את רוצה…", שאלתי בהיסוס, "את רוצה לישון במיטה שלי?   אני יכול לישון על הספה". "לא", היא אמרה בקול מנומנם, "תישן כאן. המיטה מספיק גדולה". היה משהו מתגרה בקול שלה, אבל באותו רגע הייתי כנראה שיכור מדי ועייף מדי כדי להבחין. וכך נכנסתי למיטה שלי לצידה, התעטפתי בשמיכה, הסתובבתי על הצד כשאני מפנה לה את הגב ועצמתי את העיניים.


 


לקח לי כמה דקות להבין, מתוך העננים הסמיכים שכיסו את ההכרה שלי, שהמגע הנעים על גופי אינו חלום. כשהתעשתתי הבנתי שזו קרן. סובבתי את הראש אליה, והיא חייכה אליי את אחד החיוכים המקסימים שלה. הבטתי אל המיטה השניה, והוא עדיין היה ישן. היא ואני, והוא ישן. כמו הסיפורים האלה שאתה שומע אליהם מרחוק ואומר "זה לא קורה במציאות". אבל איכשהוא זה קרה, ואני ער והיא נוגעת לאט, לאט יותר. והוא ישן.


 


והיא ואני, והוא ישן. ישן עד הבוקר, ולא שמע בכלל שהיא ואני. ונרדמנו מחובקים, והתעוררנו מחובקים. והלכנו להתרחץ. וירדנו לאכול ארוחת בוקר. והוא ישן. כשהוא הצטרף אלינו, בשעת צהריים מוקדמת, על הבריכה, הוא שאל אם הכל היה בסדר אתמול בלילה, והיא ואני ענינו בלקוניות שכן. הבטתי בה, כשהיא נושקת לו ומחבקת אותו, והרגשתי נורא. את שארית היום העברתי במחשבות, בהתחבטויות. למזלי, או למזלי הרע, קרן היתה צמודה אליו במשך כל היום, ולא מצאתי רגע לבד איתו. אז אולי הייתי מספר לו.


 


חזרנו הביתה, היא הוא ואני, ומעולם לא דיברנו על הלילה ההוא. אבל מאותו לילה אני והוא התרחקנו. לתמיד. הצבא עשה לי טובה, ושלח את שנינו למקומות רחוקים נורא, והפגישות שלנו הפכו פחות ופחות תדירות. עם הזמן, הטלפונים פסקו. על כך שהיא והוא נפרדו שמעתי ממכר משותף. אחר-כך כבר גם המכרים המשותפים נעלמו.


 


מאז פגשתי אותו רק פעם אחת. זה היה באיזו שמחה גדולה בכיכר מלכי ישראל. שלום-שלום סתמי כזה, שהיה כל מה שנשאר מאיתנו. את השם שלה אפילו לא זכרתי, אז לא רציתי להזכיר.


 


 





 


 


נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י  [לרכישה].  הטקסט המקורי כאן.


 


 


1. שש שעות


2. חבק אותי


3. היא ואני