כולם יורים עלי
רוצים בטוב אולי
אבל יורים
אמצא לי נחת בשביל
לא אדע לאן יוביל
אבל אלך
ראיתי אנשים שורקים
שיר מלחמה מזמרים
אבל שורקים
והרובה הוא הפה
מדברים דברים הרבה
אבל רובה
ואנשים יורים יורים
כולם אלי מתכוונים
ויורים
המלים נכתבו על-ידי יעקב ברג ז"ל, שנפל מפגיעת פגז בנגמ"ש שלו בעת פינוי בפצועים באוקטובר 1973. בן 22 היה בנופלו.
השיר הולחן על-ידי אביתר בנאי במסגרת פרוייקט "לחיות את עצמם" של גלי-צהל.
איש איננו יודע איפה אתה, כמה רחוק או כמה קרוב.
המשך לזרוח, יהלום משוגע שכמוך.
המשך לערום עוד שכבות רבות, ואני אצטרף אליך שם.
המשך לזרוח, יהלום משוגע שכמוך.
ונמשיך להנות בצלו של הנצחון מאמש ולהפליג על רוחות הפלדה.
בוא כבר ילד שכמוך, מנצח ומפסיד שכמוך,
בוא כבר חופר אחר אמת ואשליה שכמוך
ותזרח.
(shine on you crazy diamond, part 2)
סיד בארט, 1946-2006
עדכון: נטלי כתבה יפה-יפה על סיד בארט שלה. שווה קריאה.
אני רוצה לפגוש אותו פתאום במקרה. למרות שלא שכחתי אותו אפילו לרגע.
אני רוצה שזה יהיה לגמרי במקרה.
אני אגיד לו: מאיר, איפה אתה? לא רואים אותך, לא שומעים אותך. הקיץ כבר התחיל רגעים למנות, ואתה עזבת אותנו לאנחות.
והוא יגיד לי: מה, כל-כך הרבה זמן עבר?! בכלל לא שמתי לב. איך הזמן טס כשנהנים.
ואני אגיד לו: כן, מאיר. כבר שבע שנים. הכאב עובר ושב. והנה עוד פעם חזרנו לקיסריה, כמו אז, אבל הפעם זה קצת יותר עצוב וקצת יותר מתגעגעים וכבר אפילו קצת נמאס להתגעגע.
והוא יגיד: לא משנה מקום, גם זמן לא משנה.
ואני אגיד לו: כן זה נכון אבל בכל-זאת… עוד פעם ברוזה שר" מתחת לשמיים" ושלום את "צרבת לזכרון" ורונית שחר ודן תורן. הכל טוב ויפה, אבל חסר משהו. והביאו את אביב גפן לשיר את "סוף עונת התפוזים" ואת שי גבסו (שי גבסו?!) לשיר את "לא יכול להוריד ממך את העיניים", כאילו לא הרגו אותו מספיק ברדיו. חלאס, נמאס.
והוא יחייך אליי את החיוך המאיר-אריאלי שלו ויגיד לי: עזוב, אין מה לכעוס ואין מה להתעצבן. העיקר שאתה זוכר. העיקר שאתה מקשיב.
אז אני אמלט לי ממרוץ החיים המשתקשקים, אשים לי ברמקולים את "נשל הנחש", אעצום את העיניים ואדמיין את מאיר עם גיטרה והתלתלים השובבים, עומד ושר בקולו המחייך-המתחכם.
"תעזבהו יום, יעזבך יומיים", הוא כתב, "העגלה נוסעת, אין עצור". וקפץ ממנה, וחלפו…
חלפו כבר שבע שנים, ואנחנו נשארנו מאחור.
מאיר אריאל נפטר ב-18.7.99 ממחלה פתאומית. מאז מנסים המשפחה, חברים ואמנים שונים לשמר את זכרו בערבים לכבודו הנערכים בכל שנה. השנה זו השנה השנייה שאינני פוקד את הערב הזה, מבחירה כמובן. עם מאיר הסליחה.
עדכון (18:45): קוטנר (ממארגני הערב) הגיב בפורום ב-YNET שם פרסמתי את הדברים גם-כן. אני מאוד מעריך את האיש ופועלו, גם בכל הנוגע למאיר אריאל ולכן אני מפרסם את הדברים כלשונם – – –
כבר קצת נמאס לחזור ולהסביר… ובכל זאת: הערב לזכרו של מאיר אריאל מופק, מאז השנה החמישית, בעיקר בגלל לחץ הקהל שרוצה לקבל את המנה השנתית המרוכזת שלו. בכל שנה אנחנו מעלים את השאלה "האם לא נמאס" ובכל שנה כמות הקהל הולכת וגדלה. כל המשתתפים עושים את זה מתוך אהבה למאיר אריאל ושיריו וההכנסות ממכירת הכרטיסים מכסות פחות או יותר את ההוצאות השונות להנצחת זכרו. כך שלדבר על "מסחרה" זה ממש מקומם.
מארגני הערב (שאני אחד מהם) עומדים בפני דילמה קבועה: איך לא לחזור בדיוק על אותם שירים ומבצעים ומצד שני איך לא לפספס את השירים הקלסיים שאי אפשר בלעדיהם. אז אנחנו מחפשים קצת שירים שעוד לא בוצעו או קצת אמנים שעוד לא השתתפו ולהביא זוויות חדשות לשירים המוכרים. כדי לשמוע את הביצועים המקוריים שוב ושוב אין צורך בערבים כאלה. ואגב, לקטול מראש אמנים מסויימים (שי גבסו, למשל) מבלי לדעת מה ואיך הם ביצעו… זו ממש טיפשות או רשעות. מאיר אריאל עצמו מאד אהב ביצועי "מיינסטרים" לשיריו ורצה מאד להגיע לקהל הרחב. אני בטוח שהוא היה שמח שהמוסיקה שלו מגיעה לקיסריה ומדברת גם את קהל צעיר. הוא היה מאושר אם היו משמיעים אותו בגלגלץ" ולא רק ב88 FM…
עכשיו לעובדות. מי ומה היו אתמול, באחד המופעים הכי מוצלחים מבין כל מופעי ההצדעה. שימו לב שאין כמעט ביצועים זהים לשנים קודמות…
מים שקטים – שלל שרב
האחים לוי- שיר של מים רבים
קליפ מאיר אריאל- שיר כאב 1978
קליפ אמני ישראל: כתונת פסים
ארקדי דוכין: אומרים שבלי
דן תורן ושליחי הבלוז: פלוגה בקו
שליחי הבלוז: בשדה ירוק
רונית שחר: לוליטה + רחל
מאיר סוויסה: הכנסי כבר לאוטו וניסע (בצרפתית)
דין דין אביב עם משה דעבול: שלל שרב + סתם אחד
דורי בן זאב: סוף שבוע בכפר + טרמינל
אפרת גוש: ארול + שיר חדש
שי גבסו: לא תתפוס אותי + סוף עונת התפוזים
האחים אריאל: ברנרד ולואיז + צדק צדק תרדוף
נורית גלרון: שדות גולדברג + איך לפעמים אני
מיקי קם ויהודה עדר: אגדת דשא
טל בלנקשטיין ודניאל ספיר– מים מתוקים
מאיר אריאל – הדשא של השכן
אביב גפן ו"הטעויות": נשל הנחש
דויד ברוזה ו"מיומנה": בצהרי היום + מתחת לשמיים
אהוד בנאי: בשביל לעשן + שיר תת מודע זמני +לילה שקט
שלום חנוך ומשה לוי: צרבת לזיכרון + שיר כאב
בית הבובות: הולך בטל + זרעי קיץ + מודה אני
יובל מביט בים. אני מתבונן בעיניו המשתאות. כל גל שמגיע נושא עמו עוד קצת מפלא הבריאה, מהקצף המופלא הזה של הטבע. אני מרים אותו מעל הגלים והוא צוחק בקול גדול, כמו מתגרה במים שמסביב שלא יכולים כמוהו לעוף. הוא משכשך את ידיו והוא מביט אל האופק אולי חושב כמה רחוק אפשר להגיע והיכן בדיוק שוקעת לה השמש. יובל מביט בים. אני משתאה אל מול עיניו המתבוננות. כל גל שמגיע מעניק לשנינו עוד קצת רגעים של חסד, של הקצב המופלא הזה של החיים.
~ נכתב לצלילי הקצב המופלא של Reflections על חוף ימה של תל-אביב.
זו ללא ספק היתה ההופעה ההזויה ביותר שיצא לי להיות בה (הזויה=מעושנת/שתויה/גמורה מכדורים/כל התשובות נכונות).
זו ללא ספק היתה ההופעה המיוחדת ביותר שיצא לי להיות בה.
זו ללא ספק היתה ההופעה שבה האמן על הבמה (והלהקה שאיתו) הכי נהנה מכל רגע.
זו ללא ספק היתה ההופעה היחידה שבה האמן – אמן אינדי די מוזר, ובכל זאת מהאמנים הגדולים והחמים היום בסצנה העולמית – עלה עם חולצה שחורה של מס' 13 ב"אוסטרובסקי רעננה" (סוג של תיכון רענני, למי שלא מכיר).
זו ללא ספק היתה ההופעה היחידה שבה האמן – אמן אינדי די מוזר, ובכל זאת מהאמנים הגדולים והחמים היום בסצנה העולמית – מעלה לבמה סתם איזה מישהו מהקהל, נותן לו את הגיטרה ומפנה לו את הבמה (ורץ עם כל הלהקה להשתין…).
זו ללא ספק היתה ההופעה היחידה שבה – ביום שבו כוחות צה"ל נכנסים לעזה וחייל ראשון נהרג – האמן על הבמה שר לקהל בספק-הומור-ספק-סרקזם "שמעתי מישהו אומר / שהמלחמה נגמרה היום / אבל כולם יודעים שהיא ממשיכה" וגם "הנה מה שאנחנו מאמינים בו / זה פשוט / אנחנו לא רוצים להרוג" (מתוך Heard Somebody Say).
זו ללא ספק היתה ההופעה היחידה שבה האמן – אמן פריק-פולק אמריקאי, רגיש ומיוסר – מעלה להדרן בחור אלמוני עם גיטרה, ומצטרף אליו לשיר שהוא "מאוד אוהב" ואפילו מצטרף אליו לפזמון – "אני לא זמין / אני לא פנוי / המנוי אינו פנוי לאהבה" (לקול צהלות ושירה בציבור של הקהל בבארבי).
זו ללא ספק היתה ההופעה הצפופה ביותר (מבחינת הקהל) שבה נכחתי בבארבי.
זו ללא ספק היתה הופעה מיוחדת במינה.
וכן, זו ללא ספק לא ביקורת הופעה. זה בעיקר כי יש היום עוד הופעה אחת, ויש המון אנשים שהולכים ואני לא רוצה לקלקל להם (יותר ממה שכבר קלקלתי). בכל אופן, אם לא הבנתם עד עכשיו, אתמול דבנדרה בנהארט נתן שואו נפלא בבארבי.
אני יכול לגרום לאדמה לעצור
במקומה. אני גרמתי ל
מכוניות הכחולות לנסוע מכאן.
אני יכול להפוך את עצמי לבלתי נראה או קטן.
אני יכול להפוך אדיר ולהגיע ל
דברים הרחוקים ביותר. אני יכול לשנות
את מהלך הטבע.
אני יכול לשים עצמי בכל מקום ב
חלל או בזמן.
אני יכול לזמן את המתים.
אני יכול לקלוט מאורעות בעולמות אחרים,
במחשבה הפנימית העמוקה ביותר שלי
ובמחשבות של אחרים.
אני יכול.
אני הנני.
("כוח")
בעולם מציינים השבוע 35 שנה למותו של ג'יימס דאגלס מוריסון, הלא הוא ג'ים מוריסון, סולן להקת "הדלתות". מוריסון הלך לעולמו בגיל 27 ב-3 ביולי 1971 כתוצאה מדום-לב שנגרם לאחר צריכה מוגזמת של אלכוהול. הוא נקבר בבית הקברות "פר לאשז" בפאריז.
יותר משאני אוהב את המוסיקה של "הדלתות", אני אוהב את השירה של מוריסון. הן באלבומים של הלהקה, הן ביצירה האישית שלו והן בספרי השירה שלו. ניתוח מעניין ודי מקיף של שירתו פרסמתי במדור "משוררי הרוק" ב"מגזין העיוור" מספר 8 (דצמבר 2004). שם גם נכלל התרגום שלי לעיל ל-"Power", אחד השירים שלו שאני הכי אוהב.
"שירה אמיתית איננה אומרת דבר", הוא אמר פעם, "אלא רק מציינת את האפשרויות". מוריסון פתח (ועדיין פותח) בפני השומע והקורא אינספור דלתות לאינספור מקומות ועולמות. במובן הזה הוא נשאר איתנו לנצח.
אוסף גדול משיריו של ג'ים מוריסון ניתן למצוא כאן. מומלץ בחום.
"…ואז תבואי ותלכי ותבואי ותלכי קצת
שלא אשאר כבוי ככה
וככה נוכל להיות…"
התעוררתי בבוקר, עייף וכבוי. כבוי, רווי, קבור, גמור. כבוי, כפות, קאפוט. אפס אנרגיה בגוף ואפס רצון לצאת מהמיטה ואפס איכפתיות ממה לעזאזל קורה בחוץ מעבר לחלון המוגף בחדר שלי.
עכשיו זה סופי, חשבתי לעצמי, נשבר לי הזין מאהבה. אחרי שהיא ניפצה לי את הלב לחתיכות, ריסקה לי את הרצון לחיות, הפכה עליי את העולם, עוד הייתי אופטימי, שאולי אשכנע אותה אחרת, שאולי זה ייגמר בטוב, שאם היא באמת האהבה הגדולה לה חיכיתי לא יכול להיות שזה פתאום ייקטע ככה. אבל, עכשיו, אני מקבל עליי בהכנעה את המציאות – האהבה היא לא בשבילי. הנה, כבר הצלחתי לשכנע אותה לחזור, לנסות שוב, לגשר על הפערים, למצוא נחמה ברגשות העזים, בתשוקה הגדולה, באושר העילאי שמצאנו זה בזרועות זו, ועד שהסכימה גיליתי שפתאום היא איננה האשה שראיתי קודם. עוד מקרה של מציאות שהגמשתי, שמימשתי, שקסמתי לי כדי להתאים לחלומות שלי. ואחרי כל הנסיונות והבקשות והתחינות פשוט ביקשתי ממנה ללכת, לוותר, אמרתי לה שזה נגמר.
ומאז אני עייף וכבוי. ומאז אין לי חשק או רצון לאהבה. כלום.
בצהריים התקשרת. הקול שלך רעד כשדיברת. אמרת שאת יוצאת, שאת רוצה לבוא, לראות אותי סוף-סוף. משהו אצלי רעד גם כן. ניצוץ של אש, גחל שנותר ושרד, אוד מוצל של אהבה, של חלום שהצליח לעבור את הכל ולהישאר חם. מאותו רגע כאילו התעוררתי לחיים.
רעב ומצפה. מצפה, מחכה, מנסה, מגלה. מצפה, מבקש, מנחש. אינסוף אנרגיה בגוף ואינסוף רצון שאיים להעיף אותי רחוק מהכלוב הקטן והמחניק שבו הייתי חייב להישאר ואינסוף תשוקה לצאת החוצה מהבניין הקר שבו שכן החדר שלי.
הזמן זה עכשיו, חשבתי לעצמי, ויש עוד סיכוי לאהבה. אחרי שבנתה לי בלב מגדלים של שיר, נתנה לי בחזרה רצון לחיות, פתחה בפניי את העולם, הייתי סוף-סוף אופטימי, שאולי היא תראה לי אחרת, שאולי זה ייגמר טוב, שאולי היא האהבה הגדולה לה חיכיתי, שאני לא מוכן לקבל מציאות שבה האהבה היא לא בשבילי. הנה, הצלחתי לגרום לה לבוא, לנסוע, לחצות מרחקים, לחפש אהבה במקום אחר, באדם שלא הכירה, רק קראה את המלים שכתב וכתבה ואהבה בחזרה.
הייתי רעב ומצפה. עם חשק ורצון לאהבה. המון.
בשעה המצופה עמדתי בתחנת האוטובוס ובעיניים מוארות-מקוות הבטתי באוטובוס האדום והישן שזחל לו לצומת לאט, לאט מדי. הדלת נפתחה והיא ירדה מהאוטובוס ואף-על-פי שמעולם לא ראיתי אותה לפני כן ידעתי שזו היא. כשתיארתי לה את סוג הרכב בו אגיע, היא צחקה ואמרה שהיא "לא מבינה במכוניות". "לבן", אמרתי וצחקתי בחזרה, כי היה משהו צח ומלאכי וממכר בצחוק שלה, בחיוך שלה. ואותו חיוך, מתרגש ורועד, ניצב עכשיו מולי, ממשי וקרוב.
בדרך הביתה דיויד ברוז, שאמרה לי שהיא אוהבת, שר לנו על שניים יחד מתחת לשמיים, והרגשתי שגם אנחנו ככה, לבד בעולם, בדרך למקלט בשבניתי לנו, על גג בית הוריי, כדי שלא יפריעו לנו, שלא יקלקלו. לא דיברנו הרבה, הרבה הבטנו זה בזו. העיניים שלה כישפו אותי, בלבלו, מלאו. הייתי סחרחר, מלא ברגשות, מלא באנרגיה, מבולבל מעצמי וממנה. כשנעתי בכתפה לבסוף, על המיטה הקטנה, הרגשתי שלרגע נגעתי בשמיים, ואחר-כך טעם שפתיה גן-עדן וידעתי – אינני כבוי עוד. ידעתי – זו האהבה לה חיכיתי.
התעוררתי בבוקר לחיים חדשים. צעיר, מהיר, אדיר. מלא בחיים, מלא ברגשות, מלא בחלומות. האנרגיה בגוף איימה לנתק אותי מהאדמה והרצון כמעט ושלח אותי בדרך הארוכה אליה והאהבה לזו שוודאי יושבת עכשיו גם כן בחדר שלה לבד ומביטה בעיניים גדולות אל החלון וחושבת היכן אני נמצא בערה בי.
עכשיו זה סופי, אמרתי לעצמי, זו סוף-סוף האהבה. האהבה שלי, האהבה שבשבילי.
נגמרו החיפושים, ההיסוסים, החששות. אני מאוהב.
מוקדש לאהובתי, שממש היום
לפני 12 שנה, החזירה לי את
האמון באהבה, הציתה בי מחדש
אש והעירה אותי לחיים חדשים
ונפלאים שלא הכרתי.
נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י 
[לרכישה]. הטקסט המקורי כאן.
תחת הכותרת הפרובוקטיבית "הראה לי את צמידך ואומר לך מי אתה… (רמז: טיפש!)" יצאתי כאן לפני שנה וקצת כנגד הטרנד הנוראי של הצמידים הצבעוניים, שאי-שם בחורף 2005 כולם שמו עליהם כאילו היו סמל אולטימטיבי לחוכמה ו/או קוּליות.
ציטטתי אז את יהונתן גפן שכתב "בעולם החלול והמפחיד, שבו דעתו של היחיד כבר אינה מזיזה כלום לאף אחד, לומדים בני-האדם לסמן את עצמם בצמידים שיוכיחו שלא רק שיש להם מה להגיד, הם גם קיימים…". ניחשתי אז שהטרנד הזה לא יחזיק מעמד זמן רב, ושהנה תיכף יבוא הגל הבא (חולצות, מכוניות, כובעים וכד').
והנה בא קיץ 2006 וטרנד חדש, משופר ונוראי הרבה יותר הגיע לפתחנו – הקרוקס. למי שלא מכיר את התופעה (שכרגיל הגיע אליי באיחור…), מדובר בכפכפים מגומי, עם חורים, בצבעים מצבעים שונים, שכ-ו-ל-ם לובשים. "כי זה נוח", כמובן. חלילה, לא בגלל הטרנד.
עכשיו מילא כשילדים לובשים את זה. שעוזרות בית. שסטודנטים. (בסקר שערכו גאפ ואולד נייבי (ומביא The Marker) עולה כי כפכפי הגומי הם פריט האופנה הנלבש ביותר בקרב סטודנטים ותלמידי תיכון לעבודה). אבל כשכולם מסביב לובשים את זה, מטף ועד זקנות בסופר, זה די מביא את הסעיף. העדריות הזו ממש משגעת אותי, וכל אדם חבוש בקרוקס חשוד בעיניי כצאן לזבח.
אבל הדבר הכי משעשע בכל הכתבה המטופשת של The Marker הוא פרשנית האופנה שמצוטטת באומרה ש"נעילת פליפ-פלופס [כפכפי גומי – ש"נ] מעידה על כך שאת רגועה ונמצאת בחופשה…". מזכיר לכם משהו?!
מצא את ההבדלים: צמידים (חורף 2005) מול קרוקס (קיץ 2006)
כן, אי אפשר להתחמק מזה, ולכן אני אעשה עבורכם את ה2+2 ואפצח בסטארט-אפ חדש ומהפכני )מסדרת הסטארט-אפים המנצחים הידועה לשמצה של מפעלי שגיא נאור בע"מ) לקראת חורף 2007: קרוקס בצבעים אבל עם משמעות. קרוקס צהוב בעד המלחמה בסרטן, קרוקס כתום נגד ההתנתקות, קרוקס ירוק למען איכות הסביבה, קרוקס אדום עבור המלחמה באיידס וכו' וכו' וכד' וכד'. כל אחד והקרוקס שלו, שיבטא לא רק את מצב רוחו השאנטי-באבאי אלא גם את דעתו הפוליטית/חברתית/מוסרית ובא לציון כפכף.
הרי פראיירים לא מתים, הם רק מחליפים טרנדים (ונעליים…).
נ.ב. עד שהסטארט-אפ יצליח, אתם מוזמנים לבחון את העבודה השנייה שלי (שגם עליה אני לא מקבל כסף).
ביקורת סינגלים חדשה התפרסמה בפורום. הקליקו ותהנו!
כן, העניינים מתגלגלים עם שירה לוחמנית להמונים.
באור הנכון לימוד הופך אותך לנבון.
אבל המערכת שזילזלה בנו היא גם זו שלימדה אותנו…
העובדות לכאורה הן זיוף
הם רוצים שנצהיר ונישבע
ונשתחווה לאלוהים שלהם
איבדו את התרבות, התרבות אבדה
סובבו את ראשינו ועם הזמן
הבערות השתלטה על המוח.
יו, אנחנו לוקחים בחזרה את הכוח!
כן, הנה התוכנית –
לזיין את השלטון מאחורנית
זוזו אחורה, אני יודע מי אני בבירור
תפקחו אוזניים, אני אעזוב את הסגנון, וברור
שהקצב והמלים הם שאותם מפחידים
הזעם הוא קשוח
אנחנו זקוקים לתנועה מהירה כמו הרוח
אתם העדים לתפנית
וכדי לפעול מיידית
אנחנו צריכים לקחת בחזרה את הכוח!
אני מביט בתוכנית הלימודים
צריך להכות אותה באגרופים
אירוצנטרית לכל הכיוונים
תביטו דרך התחפושת של האדום-לבן-כחול
עם הטפות מוסר אני מנקב את השקר הגדול
שהותקן במוחותינו ומנסה
למנוע מאיתנו לברוח.
אנחנו צריכים לקחת בחזרה את הכוח!
כי החורים בנשמתינו יוצרים דמעות ופחדים
סיפורים של צד אחד לאורך שנים על גבי שנים
אני נחות? נחות לעומת מי?
צריך לבדוק את הצד הפנימי
של המערכת שדואגת רק לתרבות אחת
וזו הסיבה שבגללה
אנחנו צריכים לקחת בחזרה את הכוח.
המורה עומד לפני הכיתה
אבל תוכנית השיעור מזמן נשכחה
עיני התלמידים לא מרגישות בשקרים
שניתכות וקופצות מכל הכיוונים
הוא שומר על-קור הרוח
מפחד לצאת טיפש גמור
התלמידים השאננים יושבים ומקשיבים
לאותו הבולשיט שגם הוא למד בשיעור
אירופה איננה חבל עבורי להיתלות עליו
אין לי מה ללמוד ממנה אבל אני נשען עליו
צריך לקחת, צריך לקחת את העניינים לידיים
כמו החזאי המזויין שמסתכל לו בשמיים
לחשוף ולסגור את הדלתות בפני אלו שמנסים
לחנוק ולהשחית את האמת שבפנים
כי מעגל השנאה ממשיך אלא כן אנחנו נפעל
אנחנו צריכים לקחת בחזרה את הכוח.
לא עוד שקרים!!!
מדי פעם אני מפרסם כאן שחרורי קיטור קטנים. קטנים, קטנים מאוד ביחס לזעם הגדול כנגד המכונה שמכיל Rage Against The Machine, אלבום הבכורה המדהים של RATM שיצא ב-92' בשיאו של עידן הרוק של התשעים.
הביקורת שהתפרסמה לא מכבר ב"שרת" הציפה אותי בגעגועים למרד הנעורים, לזעם הטהור והצודק שנטף מהאלבום הזה, למוזיקה שהיה לה כוח לשנות ולתת תקווה, לצעקות במקום אלימות, למרד פציפיסטי אבל אקטיבי, לשמחה גדולה, ל-headbanging באוטו או בדיסקוטק, לימים שחלמנו על לקחת את הכוח בחזרה לידיים, על שירה לוחמנית להמונים.
זה המרק שאני מאמין בו
זה העשן שאני תמיד נושם
זו הדרך שבה אני חולק את ארוחת הבוקר שלי
זו הדרך שבה אני מעביר את העונש שלי
אני יודע, אני יודע
אני צריך להתחבא
אני צריך לעמוד זקוף
זה הזקן שאני תמיד מגדל
אני יודע שהם כאן – אני רואה אותם מרחפים
הזקנים של הוד מעלתה – הם מרחפים בקדושתם
הזקנים שלהם כאן, אוחזים בעדינות אותי כאן
ובכן, מי יודע, מי יודע
כן, אני אולי אחזור הביתה
כן, אני אולי אשוב
זו הדרך שבה אני תמיד עוזב
זה הקול הרך של שעת הערב
זו הדרך שבה אני שומע את אבי
אלו הלהבות שמטביעות את המים שמסביבי
ובכן, אני יודע, אני יודע
אני צריך לעמוד זקוף
אני צריך להתחבא
זה הקול ששוחה בתוכי
זה הקול המעגלי שהוא שמקיף אותי
זו הארץ שגדלה מסביבי
ואלו הידיים שתמיד עוזרות לי
ובכן, אנחנו ידענו, אנחנו ידענו
היתה לנו בחירה –
בחרנו בשמחה.
(This is The Way, מתוך Rejoicing In The Hands)
בביקורת הנפלאה של sisi, שלינק אליה מובא לעיל, על האלבום "Rejoicing In The Hands", מצוטט אלכסנדר לאורנס: "בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום הזה… חשבתי שאני מקשיב לאיזה טראנסקסואל מסומם מאלבמה. הקול המוזר שלי משך אותי אל עולם סוריאליסטי היכן שהכל אפשרי. זה היה האלבום הכי ייחודי ששמעתי מזה זמן רב…".
כך גם אני הרגשתי, כשמור חשף אותי לדבנדרה בפעם הראשונה. וגם אני התאהבתי בעולם הסוריאליסטי ובקול המיוחד ובמוזיקה הנפלאה. וביום חמישי, אי"ה (אם ירצה הבארבי), אני אוכל להביט לדבנדרה בזקן ולבדוק הכצעקתה.
ווטרס, דפש מוד, סטינג – עזבו אתכם משטויות. לא בכל יום מגיע אלינו אחד האמנים החמים והמבריקים ביותר באינדי העולמי, בשיא ההייפ שלו, בפסגת היצירתיות, ואחרי "Cripple Crow" שהוא בהחלט המאסטרפיס שכולם חיכו לו.
בקיצור, תודה רבה לדני שארגן את הכרטיסים, ומקווה לראות את כולכם שם (לקראת חצות?!).
נ.ב. הקורא גיאחה מתבקש להחליף את הכרטיסים שברשותו ו/או להגיע למרכז כבר ביום חמישי. J
שגיא נאור 