הקללה הגדולה באמת של מי שחי את כל חייו באזור אסון כמו שלנו (דויד גרוסמן סופד לבנו אורי)

הבטחתי לקחת קצת הפסקה מהמלחמה הזו, ואני לא יכול. אבל לא בא לי להתעסק במלחמות היהודים, מודל 2006, אלא דווקא באלו שבאמת הפסידו במלחמה הזו, במיוחד המשפחות השכולות. אלו שאנחנו נעטוף עכשיו בהמון אהבה וחמלה ואיכפתיות, אבל בעוד שבועיים איש כבר לא יזכור או יזכיר.


 


ביום ראשון פורסם שאורי גרוסמן, בנו של הסופר דויד גרוסמן, נהרג בדרום לבנון. אני מאוד אוהב את דויד גרוסמן, וגם מזדהה עם דרכו הפוליטית רוב הזמן (מחאה שמאלנית שקטה ולא אגרסיבית, שמכבדת את בעליה). הידיעה הזו מילאה אותי כאב, כאילו מישהו שאני מכיר ממש איננו. אתמול פורסם תוכן ההספד של דויד על קבר בנו בן ה-21, ואני מודה שהוא מילא אותי התרגשות, כאב והערכה.


 


ההתרגשות והכאב מובנים, אבל ההערכה וודאי תפתיע. זו הערכה לבסיס הדמוקרטי של המדינה הזו, שלמרות המאבקים והביקורת והנסיונות לערער אותו, נשמר בקפידה עד עצם היום הזה. העובדה שדויד גרוסמן, ממתנגדיה הנחרצים ביותר של המלחמה, שוכל את בנו, שגם הוא היה שותף לאותן הדעות ממש, במלחמה הזו היא – נוראה ככל שתהיה – הבסיס למדינה שלנו, לכל מדינה דמוקרטית באשר היא.


 


כשנדרשתי לסוגיית הסרבנים משמאל פעם, בדיון עם ידידי הטוב מור, הפתעתי אותו בביקורת קשה נגדם. מבחינתי, הגם שאני מתנגד מאוד לא פעם לדרכה הפוליטית והצבאית של המדינה, סירוב הוא קו אדום, ייהרג ובל יעבור. במדינה דמוקרטית לא יכולה להיות סרבנות על רקע אידיאולוגי. אפשר להיאבק בצורה קשה וחמורה כנגד כל דבר, אבל מרגע שהוחלט הדבר (על-ידי הרוב, גם אם לא בצורה ישירה) כולם, ואני מתכוון כ-ו-ל-ם, צריכים לקבל עליהם את ההחלטה, בין אם זה לרוחם ובין אם זה לא לרוחם.


האלטרנטיבה, שבה כל אחד בוחר למה הוא מסכים ולא מסכים, מסוכנת מאוד, ומי שלא מבין את זה, כדאי שילמד היסטוריה.


 


שמעתי הרבה ביקורת על הביקורת שלי, ושל אחרים, כנגד המלחמה הזו, הדרך שבה היא מתנהלת, הזלזול בחיי אדם (גם שלנו, גם שלהם) ועוד. אני חונכתי שאור השמש הוא חומר הניקוי הטוב ביותר*, ושרק שקיפות וביקורת (ראוייה, בונה) יכולות לשפר, לקדם, לשמור על הדמוקרטיה, על החופש של כולנו, על החיים שלנו כאן ובכלל. גרוסמן ידע להיות מבקר חד וכואב של החברה הישראלית, ובאותה מידה להיות עמוד תווך שלה. הוא נלחם בכל כוחו בכוחניות ובחיים על החרב של כולנו, ובאותה מידה חינך את בנו לשרות קרבי בצבא.


 


כשראש "אגף משאבי אנוש" בצה"ל, מחפש לו מלחמות חדשות, ומשסה את המושבניקים ותושבי הפריפריה ב"תל-אביבים השמאלנים", כדאי לו שיהיה קצת יותר אנושי, ויבין שלכל אדם מותר להביע את דעתו, מעצבנת ושונה ככל שתהיה, אבל ברגע האמת כולם צריכים להתייצב לשורה – ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, תל-אביבים וירושלמים – ולהיות מוכנים לשלם בחייהם על העקרונות שבחרנו לעצמנו לחיות לפיהם.


 


"אני לא אומר כרגע דבר על המלחמה שבה נהרגת", אמר גרוסמן בהספד שלו, "אנחנו, המשפחה שלנו, כבר הפסדנו במלחמה הזאת…  הלוואי שאת האהבה והסולידריות… נדע לתת אלה לאלה גם בזמנים אחרים. זה אולי המשאב הלאומי הייחודי ביותר שלנו. זה אוצר הטבע האנושי הגדול שלנו… הלוואי ונצליח לחלץ את עצמנו מן האלימות והאיבה שחלחלו כל-כך עמוק אל כל מערכי חיינו. הלוואי שנדע להתעשת ולהציל את עצמנו כעת, ברגע האחרון ממש, כי זמנים קשים עוד מחכים לנו".


 


"אורי היה ילד ישראלי מאוד… הוא היה תמצית הישראליות כפי שהייתי רוצה לראות אותה", סיפר גרוסמן מעל קברו של אורי. "זו שלפעמים נחשבת כמעט לקוריוז. והוא היה אדם ערכי. המילה הזאת נשחקה מאוד וגם היתה ללעג בשנים האחרונות, כי בעולמנו המטורף והאכזר והציני זה לא "קול" להיות ערכי, או להיות הומניסט, או להיות רגיש באמת למצוקתו של האחר, גם אם האחר זה אויבך בשדה הקרב. אבל אני למדתי מאורי שאפשר וצריך גם וגם. שאנחנו אכן צריכים לעמוד על נפשנו… בשני המובנים: גם להתגונן, אבל גם להתעקש על נפשנו. להתעקש ולשמור עליה מפני הכוח והחשיבה הפשטנית, מפני ההשחתה שיש בציניות, מפני זיהום הלב והזלזול באדם שהם הקללה הגדולה באמת של מי שחי את כל חייו באזור אסון כמו שלנו".


 


 


* ציטוט של לואיס ברנדס, שופט בית-המשפט העליון בארצות-הברית.

החידה האמיתית בין דפי "צופן דה וינצ'י"


הערה: הפוסט הזה נכתב לפני ששקענו (שוב) בבוץ הלבנוני. הוא מפורסם עתה בנסיון לחזור לשגרה. הראש עדיין מלא בפוסטים שמתייחסים לכל מה שקורה מסביב, אבל אני אנסה להתעלם לעת עתה. לא בטוח שאצליח.


 


אזהרה: מכיל ספוילרים לגבי "צופן דה וינצ'י" ו"מלאכים ושדים" (הספרים).


 


 


באיחור משמעותי, השמור רק לאנשים שמתעבים טרנדים, אוהבים לקרוא ספרים בשפת המקור (אם אפשר) ושונאים לעשות מה שכולם עושים, סיימתי סוף-סוף לקרוא את "צופן דה וינצ'י" (אזהרה: הלינק מכיל ספוילרים).


 


כן, אני יודע שכבר יש סרט, אבל אני מעדיף תמיד לקרוא קודם את הספר. למען האמת, יש לי את הספר בעברית כבר די הרבה זמן (כמעט מאז שיצא), אבל בניתי על הגרסה האנגלית, וכשכבר הגעתי לארצות-הברית גיליתי שהוא עוד לא יצא בגרסה רכה, ובסופו של דבר קניתי (וקראתי) את "מלאכים ושדים", הספר הראשון של בראון, ודי נהניתי ממנו. רק בגלל ההנאה (הדי מפתיעה) החלטתי בכל-זאת לקרוא את "הצופן" בעברית.


 


הרבה אנשים התלהבו מ"הצופן". אחרים מאוד התאכזבו. אני בעיקר השתעממתי. צריך לומר את האמת – הספר הזה הוא פשוט העתקה, בוטה אפילו. לא, אינני מדבר על "בת האלוהים" של לואיס פדרו (הרי שופט כבר קבע שאין מדובר בהעתקה). גם לא על "המטוטלת של פוקו" של אומברטו אקו. אפילו לא על "הדם הקדוש והגביע הקדוש" של בייג'נט וליי, שבראון הודה כי שאל חלק מהעובדות ההיסטוריות שבו ואת התזה המרכזית המוצעת בספר. אני מדבר על "מלאכים ושדים". (אזהרה: שוב ספוילרים)


 


לטעמי, המזל היחיד של בראון הוא שמעטים קראו את "מלאכים ושדים" ורובם עשו זאת אחרי שקראו את "צופן דה וינצ'י". שכן אחרת היו כולם מגיעים למסקנה כי בראון מיחזר את עלילת "מלאכים ושדים" בצורה כה בוטה, עד שכמעט כל המתח וההפתעות נעלמות ב"הצופן". זה הגיוני שגיבור הספר הוא שוב רוברט לנגדון, וששוב מדובר בחידות הסטוריות, ארגון סודי והוותיקן, אבל כל-כך הרבה פרטים אחרים זהים עד שזה פשוט מוגזם: הרצח בפתיחה, שיחת הטלפון המבקשת את עזרתו של לנגדון, האינטנסיביות של העלילה (הכל מתרחש תוך פחות מיממה), הבחורה היפה והחכמה המצטרפת אליו (ובסוף זוכה בליבו), הרוצח המסתורי, המוזר והמאמין, התיאורים ההסטוריים, העיר העתיקה המלאה במוניומונטים ועוד ועוד.


 


ההעתקה הזו, לולא היתה מספר אחד של בראון לספר שני שלו, היתה וודאי זוכה להדים רבים ומגמדת מאוד את ה"הישג" של "הצופן". התמזל מזלו של בראון, ו"הצופן" הפך ללהיט ענק אצל כ-ו-ל-ם, וכ-ו-ל-ם עברו ללהיט התורן הבא לפני שטרחו לבדוק מה עוד כתב בראון (ובטח מה כתב לפני). לי, בכל אופן, גם נהרס המתח (שהיה, אגב, למכביר ב"מלאכים ושדים"), גם הפתיע הדמיון וגם נהרסה ההנאה, ואני חייב לומר שבסוף הספר, כשלנגדון וסופי נווה מתחילים בקוצ'י-מוצ'י שלהם, המיאוס שלי היה כה גדול עד שנטשתי את הספר מבלי שוב.


 


לסיכום, אם ממש בא לכם לקרוא ספר של בראון, אני ממליץ על "מלאכים ושדים". בכל מקרה, אין שום סיבה לקרוא את שני הספרים האלה. יותר פשוט להחליף את רומא בלונדון, את האילומנייטי באופוס דיי ועוד כמה שינויים מינוריים ולהבין בדיוק מה קורה בספר השני. אולי הצופן האמיתי ב"צופן דה וינצ'י" הוא לזהות את כל העלילה של "מלאכים ושדים" המסתתרת בתוך הספר. אם כך הדבר, אז אני רואה את עצמי גם כלנגדון קטן כזה, המגיע למסקנה המתבקשת: לדן בראון יש בעצם רק ספר אחד, והרבה דרכים לעשות ממנו כסף.


 



תמונה שמצאתי אצל האחת, רק האחת


 


 


נ.ב. מבלי לראות את הסרט, אני חייב לומר שהבחירה בטום הנקס כלנגדון תמוהה, תמוהה מאוד. מדובר בגבר יפה אך מזדקן, חכם אך אנרגטי. מין רוברט רדפורד כזה, מקסימום הריסון פורד. אבל טום הנקס?  ועוד בגרסה השמנמנה שלו???    פספוס גדול, במיוחד למי שכבר קרא קודם את הספר.

צעד אחד קטן שלך

 


"גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן" ~ לאו דזה


 


המסע הארוך שלך


מתחיל בצעד אחד קטן


לפנים,


צעד אחד ענק


לעתיד


ומבט אחד שלי מהצד


החושב:


 


כל-כך הרבה צעדים עוד מחכים


כל-כך הרבה לא נודע


מתקדמים בזהירות, יראים תמיד


את הצעד הבא


 


חושש אולי תמעד


פוחד שמא תתקדם מהר מדי


דואג שלא אצליח לתת יד


כואב שאתה חומק מבין ידיי


 


ובכל-זאת כשאתה נופל


אני עוזר לך לקום לרגליך,


להביט קדימה, לחייך


ולצאת שוב אל עבר חלומותיך


 


המתחילים בצעד אחד קטן


לפנים,


צעד אחד ענק


לעתיד


ואני נותר לי כך בצד


ורושם.


 


 


יובל עושה את צעדיו הראשונים, 11.8.06


 

מקרה קב"ן (או: שקר שאיננו מאמינים בו עוד)

 


בסופו של דבר לא קראו לי למילואים. כזכור לכם (?), קיבלתי צו שמונה, אבל בסופו של דבר אחרי שביקשתי רק לדחות אותו, צה"ל וויתר עליי (וזו לא הפעם הראשונה). לא שאני פייטר גדול, ובכל-זאת אני שייך לאחד הגופים שמפקדים על הלחימה בצפון.


 


ובכל-זאת, אני לא יכול שלא להתנתק מהתחושה הקשה שהיתה לי, כשקיבלתי את הטלפון מהצבא. תחושה קשה, משום שהפחד שלי ותחושת הדאגה והחנק לא היו בגלל שאני עוזב בבית אשה ותינוק, ולא משום שאני הולך להילחם (כי אני לא), אלא בגלל הנסיון העשיר שלי במצבים מסוג זה.


 


זה עצוב אבל יותר הפחיד אותי להיות תקוע ארבעה שבועות בבסיס ליד ראש פינה, חשוף להפגזות החיזבאללה, מאשר להיכנס ללבנון ולהילחם (וזאת עוד לפני האסון בכפר-גלעדי). הייתי כבר בסרט הזה, ואני יודע שטוב לא יכול לצאת מזה. זה כנראה יכול להסביר את תחושת המחנק והכאב בבטן.


 


ביום שבת בערב, כשעדיין פחדתי מכל טלפון שהגיע ללא זיהוי, מלמלתי ללא הרף את "כל הזמן באוויר" של אהוד בנאי, המכונה בפי (ובצדק) "מקרה קב"ן". מזמן הוא הפך לאחד השירים האהובים עליי של אהוד, אם לא בכלל. מאז תחילת המלחמה והתגובה שלי אליה, הוא אפילו שידרג את מעמדו, ונמצא כל הזמן באוויר. אולי גם אני מקרה קב"ן?!  – – –


 


מאיפה להתחיל?


שוב חלמתי מסדרון ארוך. בית חולים?


רמקול רחוק ניגן: "הוא לא ידע את שמה, אבל אותה צמה הלכה איתו והלכה איתו והלכה איתו…".


הנוכחות שלה היתה כל הזמן באויר.


 


התעוררתי באמצע המדבר בעמדת תצפית, וזה היה בדואי שהופיע מתוך החושך עם רדיו נייד פתוח.


והוא לא ידע את שמה, אבל אותה צמה הלכה איתו והלכה איתו.


 


אחר כך הגיע מישהו עם קפה ושאל אותי: "במה אתה עוסק?". ואני אמרתי: "אני במילואים כרגע, אחר כך נראה". בינתיים הבדואי פרש שמיכה ליד השער ונרדם. גם אני חזרתי לנמנם (הנוכחות שלה היתה כל הזמן באויר).


 


בטירונות לקחו אותנו לצפון סיני ופקדו עלינו לבנות גדר ומהר. הבדואים ברחו החוצה למדבר ואני ברחתי פנימה, מתחת לקסדה. כל מה שרציתי זה לישון.


 


אתה מבין, אני דווקא רציתי להיות חלק מהמערכת, אבל הריח הזה של הברזנט עושה לי כאב חריף בקרקעית הבטן. אני מרגיש כאילו נפערת תחתיי תהום.


 


ושוב קוראים בשמי, המספר האישי, ודוקטור כסוף שיער עם מקטרת רושם חוות דעת בתיק הרפואי:


"הוא לא ידע את שמה אבל אותה צמה הלכה איתו


והלכה איתו והלכה איתו


והלכה איתו…"


 



(כל הזמן באוויר, מתוך השלישי של אהוד בנאי)


 


 


נ..ב.   עכשיו כשיש הפסקת אש (לכמה זמן?  איש לא יודע) כולם יתעסקו בשאלה האם ניצחנו במלחמה/לחימה/חימה הזו, שנכפתה עלינו מחד ויצאנו אליה בששון ובשמחה מאידך.


אני כבר כתבתי, וחזרתי וכתבתי שמעטות הן המלחמות שמסתיימות. מעטות עוד יותר הן אלה שמסתיימות ב"נצחון".ולכן אני שב ומזכיר לכם, לנו, לכולם: "אין דבר כזה כמו מלחמה הניתנת לניצחון. זה שקר שאיננו מאמינים בו עוד".

לא לבד, לא מלחמה של מפסידים בלבד

אם אפשר, הייתי רוצה – ביום נוראי שכזה – להקדיש לכל אלה שמתעוררים עכשיו (או בכלל לא הלכו לישון) בלבנון את "לא לבד" של שרון הולצמן (שמעתי שעורך מוזיקלי זריז בטלוויזיה כבר הקדים אותי, אז אני מתנצל על חוסר המקוריות…), שיכול בשקט (ובצירוף מקרים מוזר, שהרי השיר נכתב על כשלון אחר לגמרי…) להפוך להמנון הרשמי של המלחמה הזו, חסרת השם – – –


 


שמועות על כשלון החלו לבצבץ


כמו פטריות אחרי הגשם צמח לו הספק


לחיצות ידיים מהוססות


פגישות בארבע עיניים, מסקנות סותרות


 


אנשים קרובים נהפכו זרים מיום ליום


רוצה לשיר אבל לא יכול לנשום


שמועות על כשלון החלו להיאסף


כמו פרפרים אל מול האש, מחכים להישרף


 


לא לבד


לא עלה רועד מצד לצד


לא לבד הלילה


 


לא לבד


לא מלחמה של מפסידים בלבד


לא לבד היום

* "לא לבד", מתוך האלבום "סיכוי קלוש".

I heard somebody say that the war ended today

במקום לשמוע את מיטב מגישינו/פרשנינו/כתבינו אומרים לנו שאין שום חדש והמלחמה היא עדיין הדרך הטובה ביותר בעיני כולם (והרי התלמוד וגם לואיס קרול כבר אמרו שאם לא ידועה לך המטרה, אזי באמת כל הדרכים טובות באותה מידה), אני ממליץ להסתגר בסוף-השבוע הזה (ואולי גם בבאים אחריו) עם דבנדרה ולשמוע אותו שר בדיוק את מה שכולנו שומעים וחושבים ומרגישים היום – – –


 


שמעתי מישהו אומר


שהמלחמה הסתיימה היום


אבל כולם יודעים שהיא עדיין נמשכת…

3 סיבות (נוספות) למה אנחנו מפסידים את המלחמה הזו (כולנו יודעים את זה)

1, 2, 3 – בום!  

פתאום אתה קולט שזה לא רק אתה, שתמיד ביקורתי מאוד כלפי הסביבה, ומלא שנאה לגופים בירוקרטיים מסואבים וגדלת בבית של הסטוריון צבאי שלא מפסיק לפזר נבואות איוב. זה לא רק אתה, זה כולנו – – – 

כולנו יודעים שהצבא מבורדק, ששום דבר לא מתנהל בו כמו שצריך, שמה שקטן ולא חשוב באימונים – גדל וכואב מאוד במלחמה (לא עומדים בזמנים באימונים – מאחרים בגדול במלחמה, חיילים רעבים ומשלימים ארוחות אצל ה"גזלן" באימונים – אין מספיק אוכל ושתייה ללוחמים במלחמה, תאונות "כמעט ונפגע" באימונים – חיילים נפגעים במלחמה וכו' וכו'), שאין תחום בצבא (ויסלחו לי כחולי המדים) שאיננו מרושל ומבולגן.


אומרת האחת (לינק 3 למעלה) ובצדק: כולנו יודעים את זה כי כולנו משרתים בו, ובכל מקום זה ככה. זה כל-כך נכון וכל-כך עצוב וכל-כך עצוב שהשלמנו עם כמה שזה נכון. זה נכון בסדיר, אבל שטויות – זה נגמר עוד שלוש שנים. זה נכון במילואים, אבל שטויות – עוד שבועיים אני הולך הביתה. זה נכון באימונים, אבל שטויות – זה רק משחק בכאילו. וזה נכון במלחמה, ואז אין אבל ואין שטויות.

תביטו בלינקים למעלה. אלה רק דוגמאות מעטות. לכל מי ששירת בצבא יש לפחות סיפור אחד על מחסור בציוד, על החלטות שגויות שסיכנו חיי אדם, על רישול וטפשות. אלף ואחת ועדות חקירה יקומו וייפלו, ועדיין הצבא יישאר בשלו – גדול וחסר יעילות, שמן וכבד. כנראה צריך לבוא איזה חיזבאללה כזה, קטן ותחמן, שרוחו איתנה וציודו תקין וחדיש, וללמד את צה"ל לקח אחת ולתמיד (?!).


גם אני, כמו האחת, נתפס לקטנות, לאוכל ולשתייה. צבא שלא דואג לחיילים שלו לאוכל ולשתייה מספיקים, עדיף שיתלה דגל לבן כבר עכשיו. והצבא לא דואג לחיילים שלו לאוכל ושתייה במלחמה, כי הוא לא דאג לחיילים שלו לאוכל ושתייה בקו (הייתי שם), וכי הוא לא דאג לחיילים שלו לאוכל ושתייה באימון (הייתי שם) ואפילו לא דאג לחיילים שלו לאוכל ושתייה בשגרה. כולנו יודעים את זה כי כולנו היינו שם, ובכל מקום זה ככה.


 


וכשאתה קולט את זה בבום!, פתאום נורא עצוב לך ואתה מתמלא פחד וחשש מהעתיד לבוא. כי את המלחמה הזו אולי ננצח בסופו של דבר, בעיקר בגלל שהחייל הפשוט, הקטן, שנקרע מהמשפחה שלו והחברים והעבודה והתנדב לסכן את חייו למען המולדת טוב עשרות מונים על ילדי החיזבאללה האומללים שנלחמים מולו, אבל החייל הזה הוא פשוט וקטן ואם לא יזכה למפקדים הראויים לו, גם הוא יקרוס לבסוף.

הגיע הזמן לשינוי דרסטי, בכל הדרגים ובכל הכיוונים. המונופול של הצבא על החוכמה מת סופית במלחמה הזו. לאחריה הגיע הזמן לחשבון נפש ארוך וכואב, רצוי מחוץ לכתלי הצבא. אחרי המלחמה הזו צריך לבנות מחדש את הצבא מהיסוד ולדאוג שצה"ל, צבא ההגנה לישראל, הצבא שכולנו סומכים עליו להגן עלינו, יהיה בדיוק כזה. כולנו יודעים את זה כי כולנו רוצים בזה והגיע הזמן שזה יהיה ככה.

יידע כל מפקד שעליו להיות ראוי לבנים אותם מוסרים בידיו


מצטער אבל הייתי חייב לכתוב משהו. הרבה זמן כבר לא התעצבנתי כל-כך, התעצבתי כל-כך…


 


 



אם באמת רוצים הוכחה ליחס הגרוע (שלא לומר מסכן-חיי-אדם) של צה"ל לחייליו, די לבחון איזה מרחק עברנו מ"תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידי מפקדים הראויים לכך" שהצהיר בן-גוריון לפני ארבעים שנה (ומאז נתלה על מאות שלטים במאות בסיסים ברחבי הארץ) ועד "אני לא הולך לבנות לכל חייל בונקר ולשים מוצב ממוגן ליד כל חייל" של רמ"ט פיקוד צפון, תת-אלוף אלון פרידמן (בעקבות האסון בכפר גלעדי, כמובן).


 


פרידמן (שאני חייב להתוודות שלא סבלתי אותו מהרגע הראשון שבו התלוותה אליו מצלמה, אי-שם בתחילת המלחמה) הולך בדרכיו של הרמטכ"ל ("אני מרגיש מכה קלה באווירון כתוצאה משחרור הפצצה וכעבור שנייה זה עובר" – זוכרים?!), אלא שבעוד שחלוץ התייחס באדישות לפגיעה בחפים מפשע בצד השני (המכונה: "האויב"), פרידמן מתייחס בנון-שלנטיות לפגיעה בחיילי מילואים, לא בקרב אלא בכינוס כזה או אחר, שכנראה (אינני בקיא בפרטים המדויקים, אבל זו התמונה המסתמנת) יכול היה להיות במקום או בצורה מוגנים יותר.


 


"החיילים פה בשביל לבצע את המשימה שלהם, גם במחיר סיכון", הוא אומר, כאילו לכנס חיילים בשטח הפתוח בקיבוץ כפר-גלעדי היא משימה קריטית בקרב נגד חיזבאללה, ואף מוסיף "אין מקום שאפשר להגיד שהוא טוב יותר ממקום אחר…  אנחנו בלחימה. יש לה מחיר של למידה שאנחנו נדרשים לו". ובכן, תא"ל פרידמן היקר, למרות דרגתי הזוטרה אני יכול לשער שמקלט או מרחב מוגן טובים יותר משטח פתוח (כך, אגב, סבורים גם בפיקוד העורף), ואני בהחלט חושב שלצורך הלימוד של הנחיות ההתגוננות לא צריך לשלם מחיר נורא שכזה.


 


כמעט ונקראתי לשירות מילואים בפיקוד של אותו תא"ל פרידמן, ואני חייב להתוודות שהפחיד (ועדיין מפחיד) אותי יותר הברדק בתוך הצבא מאשר חיזבאלון כזה או אחר (חי"רניק גדול אני לא…). כפי שכותבת לפרידמן מעל דפי YNET ט', רוב המילואימניקים לא מעוניינים "לקחת סיכון", לא בוחרים לשלם מחיר כזה או אחר של למידה, ולא מעוניינים להיות קורבנות של החלטות שגויות של מפקדים לא ראויים. הם רוצים להאמין, כדבריה, שכאשר מורים להם לשהות בשטח פתוח כשמסביב נופלות קטיושות "הדבר נובע תמיד מהכרח ומשיקולי לחימה, ולא כפי שנראה לפעמים משאננות שאינה במקומה".


 


איש איננו מבקש "בונקר לכל חייל". "אנחנו רק רוצים להיות בטוחים שבחזית מנסים לעשות את המקסימום כדי לשמור על חיילינו", כפי שכותבת ט', "ואין לי ספק שבמעט מחשבה יצירתית ובריאה ניתן להקטין נזקים של אסונות מעין אלה". "אין לי ספק שעיקר המיקוד של רבים ממפקדי הצבא הוא בלחימה בדרום לבנון ובצדק", היא מוסיפה, "אך יש צורך דחוף ומידי להקדיש גם מעט מחשבה למה שאפשר לעשות היום על-מנת למנוע הישנות של אסון נוסף כזה בימים הקרובים".


 


אין לי דבר להוסיף על זה. פרט לכך שהגיע הזמן שמפקדי צה"ל יידעו שלכל בן יש אם, ואשה ומשפחה. וכל בן הוא מחיר שאיש איננו מוכן לשלם, וודאי לא מראש, וודאי לא כהנחת יסוד. שיידעו המפקדים שעליהם להיות תמיד ראויים, יותר מראויים,  לקבל בנים (ובנות) שמוכנים להקריב את חייהם לטובת כולנו, אבל לא רוצים לאבד אותם בגלל אטימות, זלזול או החלטות לא-ראויות. אולי הגיע הזמן להתחיל לתלות בבסיסי צה"ל שלטים אחרים: "יידע כל מפקד שעליו להיות ראוי לבנים אותם מוסרים בידיו".

שקט מקופסא / מים שקטים

כתבתי פוסט על מה שקרה אתמול בכפר גלעדי, על הזלזול בחיי אדם, על שירות המילואים בצה"ל (צבא הברדק לישראל?) ועל אנשים שמתים סתם.


זה עצבן אותי, כי יכולתי להיות שם, בסיטואציה הזו. אני אפילו שייך לאוגדה הזו, במילואים כמובן.


אבל היום בבוקר התברר שחבר טוב נפצע קשה אתמול, ועכשיו אין לי כוח לכתוב כלום. רק לקוות שהכל יהיה בסדר.


ושנוכל כבר לקבל קצת שקט, אפילו בקופסא.


 


שלח לי שקט טוב מוגן


 שלח לי שקט מענן


 שלח לי שקט ממוכן


 לשמוע שקט לא מכאן


 תשלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה.


 


שלח לי שקט מאורגן


 שלח לי שקט מעודכן


 שלח לי שקט מפואר


 תשלח לי שקט מהכפר


 תשלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה.


 


שקט, שקט, שקט מופתי


 מיום הולדתי עד יום מותי.


 שקט עד יום מותי.


 


                          (מתוך "שקט" ליונה וולך)


 






ואפרופו שקט ויונה וולך ורצון לקצת נורמליות, אני מפרסם היום בפורום ב-YNET ביקורת על האלבום של "מים שקטים", המכיל בין היתר גם טקסטים של יונה וולך, לצד ביאליק והיינריך היינה ורחל. מפרסם ולא מצליח להשתחרר מהשיר הפותח את האלבום, "אהובתי המתה", שנראה כל-כך מתאים לימים האלה:


 


"הנה חי והנה מת


 דם נוזל או דם שותת


 דם נרגש או דם נקרש


 


 את אמרת שתחיי תמיד


 תמיד תחיי לי שם


 ואני עוד


 מחפש עוד


 אם הנצח הוא את…"