האיש שדיבר על הימים המתוקים יותר של האהבה איננו עוד

פעם הכרתי אדם


שהיה בכל מקום בעולם


העניק לי כדור קטן משנהב


אמר שזה יביא לי טוב רב


לא האמנתי בזה כל-כך


עד שהתחלתי לאהוב אותך


 


איש זקן יקר


הוא ראה כמעט כל דבר


העניק לי מעט עצה טובה


אמר שהיא תעשה לי טובה


לא הבחנתי בזה כל-כך


עד שהתחלתי לאהוב אותך


 


עכשיו זה נראה


שהדברים לא כל-כך משונים


אני יכול לראות ברור


פתאום מצאתי את דרכי


אני יודע שהאיש הזקן יצחק


הוא דיבר על הימים המתוקים יותר של האהבה


ובדרכו הרהוטה


אני חושב שהוא דיבר עלייך


את כל-כך נהדרת


לא היית צריכה לומר דבר


 


אבל אני זוכר את האיש הזקן


מספר לי שהוא ראה את האור הבוהק


העניק לי ספר קטן מעור חום


התעקש שהוא צודק


בקושי שמעתי אותו


עד ששמעתי אותך לוחשת


אספתי אותך אליי בידיי


 


 


 


ארתור לי נפטר ולי ישר קפץ "Old Man" מתוך "Forever Changes" המונומנטלי (שזה בעברית "פיסת האומנות הטובה ביותר שכסף יכול לקנות").


האיש הזקן איננו, הימים המתוקים יותר של האהבה יישארו כאן תמיד.

בין חכם לפיקח

כתגובה (ראויה!) לכל מיני אנשים בעלי זכרון קצר, סתם גזענים או חסרי ידע, שטוענים השכם וערב שאילו היו לנו ראש ממשלה ושר בטחון אחרים (כלומר, לא אולמרט ופרץ) הכל היה נראה אחרת (בטח אם היו אלה שרון ומופז, יגידו אלה), באה כתבה מצויינת ב"שישי עם שלח ודרוקר" (ככה קוראים לתוכנית הזו?) בערוץ 10 וסקרה את אי-המעש, ההתעלמות ואוזלת היד של ברק ושרון ומופז ויעלון מאז שנת 2000, היא היא שנת הנסיגה (המבורכת, עדיין, למרות הכל) מלבנון.


 


אבל המחשבות שלי נדדו דווקא לאריאל שרון, שלמזלו (?!) שוכב במצב קטטוני בבית-חולים ולא שומע חדשות. מדהים איך האיש הזה, בערוב ימיו, הצליח להוציא אותנו (ואת עצמו) מכל הצרות בהן סיבך אותנו (ואת עצמו). זה הזכיר לי את הסיפור הידוע על ההבדל בין חכם לפיקח. שרון כנראה היה אחד המנהיגים החכמים שנראו פה, והצליח לצאת מכל הצרות אליהן נכנס. אולי עכשיו, אחרי לכתו, הגיע הזמן למנהיג פיקח?!

האם זה שווה את כל זה? (על ShipBuilding)

גילוי נאות: הכנתי בתחילת המלחמה את הפוסט הזה בנושא ShipBuilding של אלוויס קוסטלו והוא נשכח בלהט העניינים ב"My Documents" עד שנתקלתי בפוסט הזה של שוקי גלילי. אני מודה לו על-כך מקרב לב.


 


האם זה שווה את כל זה?


מעיל חורף חדש ונעליים לאשה


ואופניים ביום ההולדת של הילד


זו רק שמועה שהתפשטה בעיירה


על-ידי הנשים והילדים


בקרוב כולנו נשתתף בבניית הספינות.


 


ובכן, אני שואל אתכם


הילד אמר, "אבא הם יקחו אותי למערכה


אבל אני אחזור עד חג המולד"


זו רק שמועה שהתפשטה בעיירה


מישהו אמר שאחד מהאנשים הוחלף


בגלל שאמר שאנשים נהרגים


כתוצאה מבניית הספינות.


 


עם כל הרצון שבעולם


צוללים בחיפוש אחר החיים היקרים


כשיכולנו לצלול בחיפוש אחר פנינים


זו רק שמועה שהתפשטה בעיירה


מברק או גלויה עם תמונה


תוך שבועות הם יפתחו מחדש את המספנה


ויודיעו לקרובי המשפחה


שוב.


 


בעיניי ShipBuilding הוא אחד הטקסטים המבריקים ביותר שבהם נתקלתי בפופ המסחרי ואחד משירי המחאה החכמים ביותר שקראתי (את הטקסט באנגלית אפשר לקרוא אצל שוקי). אלוויס קוסטלו כתב את השיר בעקבות מלחמת פולקלנד ששלחה את בריטניה למלחמה מטופשת, שהביאה עימה גם שגשוג לא צפוי למספנות הרבות באיזור צפון אנגליה (לתפארת מרגרט תאצ'ר והכלכלה הבריטית). אבל כל ספינה שנבנתה החליפה את הספינה הקודמת שנשרפה או הושמדה, והילדים שהלכו בתקווה לחזור עד חג המולד החליפו ילדים אחרים שלא חזרו בכלל.


 


ShipBuilding בוצע במקור על-ידי רוברט וייאט [אפילו העליתי את הקובץ להנאתכם!], ויש הגורסים כי הלחן של קלייב לאנגר הושפע מהביצוג של וייאט ל"Strange Fruit" של בילי הולידיי. אני נתקלתי בשיר בפעם הראשונה באוסף הנהדר "A Strange Kind Of Love" שהכיל המון שירים שלא היו בכלל שירי אהבה, והשיר שבה אותי מייד (הרבה בזכות החצוצרה הנפלאה של צ'ט בייקר המופיעה בגרסה של קוסטלו מהאלבום Punch The Clock).


 


קוסטלו אמר פעם ש-ShipBulding אינו שיר מחאה ממש, אלא יותר שלט אזהרה. לכולנו. כי לכולנו היה טוב יותר לצלול בחיפוש אחר פנינים אמיתיות ולא לבזבז את הזמן בחיפוש אחר החיים היקרים שגורמים לכולנו אבדות כה רבות.


 


 


 

דפש מוד מאכזבים (או: הכאב שאני כבר רגיל אליו)


היה לי כרטיס. להופעה של Depeche Mode, כמובן. 290 הש"חים נראו חסרי חשיבות למול ההזדמנות לראות סוף-סוף הופעה גדולה אמיתית, של אמן בשיאו (תזכורת) ולא בשלהי הקריירה שלו (אם כי לגבי DM אפשר להתווכח מתי בדיוק היה אותו שיא והאם הם נשארו שם).


 


היה לי פוסט. לגבי ההופעה של Depeche Mode. תחת הכותרת "הלוואי שלא יאכזבו", ציטטתי מתוך "Never Let Me Down Again" וקיוויתי, כל-כך קיוויתי שלא יאכזבו (אותי ואת כל השאר), שיופיעו בחמישי בערב כמתוכנן, שיראו לכולנו את הכוכבים והכל יהיה (סוף סוף) בסדר – – –


 


 


אנחנו עפים גבוה


אנחנו מביטים בעולם החולף על פנינו


לא רוצה עוד לרדת לקרקע


לא רוצה עוד להניח את רגליי בחזרה


 


לעולם לא יאכזבו אותי שוב


 


ראו את הכוכבים, הם בהירים בזוהרם


הכל יהיה בסדר הלילה


 


 


אבל היום בבוקר, עם הקפה והילד על הברכיים, התפוגגו כל התקוות לרסיסים של מציאות. Depeche Mode מבטלים.


אנחנו נשארים עם הכרטיס בכיס (איפה, לעזאזל, אני מקבל החזר?), עם הפוסט הלא-רלוונטי, ועם האכזבה הגדולה, גדולה כל-כך. ולא בגלל ש-DM לא באים. אם הייתי ממש רוצה, הייתי נוסע לראות אותם באירופה. האכזבה היא כי שוב אנחנו מקבלים הוכחה שאנחנו חיים במקום לא-נורמלי בזמנים לא-נורמליים, וכל האסקפיזם והמשחקים והעמדות הפנים והעונג לא ישנו את העובדה הזו. כי אנחנו נשארים פה רק עם המלחמה ותוצאותיה. עם הכאב שאנחנו רגילים אליו – – –


 


האם אתם יכולים לומר


מה שאתם בכל-מקרה מנסים


אני רק משלם


בעוד אתם שוברים את כל החוקים


 


כל הריצה הזו סחור-סחור


ובכן, היא מורידה אותי לתהום שחור


פשוט תתנו לי את הכאב שאני רגיל אליו


אני לא צריך להאמין באמת


אתם פשוט צריכים להגיע


למשהו שמצלצל אמת


 


                                   (מתוך "A Pain That I'm Used To")    


 


 


עדכון (2.8): עמי שלח לי במייל את זה והעלה – סוף סוף – חיוך על שפתיי בכל העניין המקולל הזה…