"היינו בבית, ישבנו סתם ככה,

אחר-כך הלכנו לבכות בכיכר…"

 

אף-פעם לא הייתי ממעריציו של יצחק רבין. לא הצבעתי עבורו בבחירות ולא הייתי בכיכר מלכי ישראל (דאז) בעצרת השלום המפורסמת ההיא. ובכל-זאת, הכדורים של יגאל עמיר שפילחו את גופו של רבין באותו לילה בנובמבר 1995 פילחו גם חלק ממני, חלק מהתמימות, חלק מהחלומות.

 

קשה לשפוט מה היה עולה בסופו של רבין המנהיג לולא היה משיג אותו הרוצח הארור. רבין סימל תקווה, הזדמנות, אפשרות, אבל לפניו ובעיקר אחריו היו מנהיגים אחרים (ביביהו, ברקח), שסימלו (כמעט) אותו הדבר, והתקווה ירדה איתם לביב השופכין של הפוליטיקה לשם מיהרו לרדת.

 

"כמה דמעות, כמה נרות,

כמה שגעון עוד אפשר לזהות

כמה ימים, כמה חשכה,

יעברו עד שהכל יישכח…"

 

"מורשת רבין" גם היא בעייתית בעיניי. במיוחד שהיא הפכה לאוסף של שירים עבריים שקטים מצד אחד ודיונים בצעקות של מתנחלים ופעילי "שלום עכשיו" מאידך. האדרתו של רבין הרבה מעבר לפרופורציה מרחיקה ומדחיקה. רבין היה פוליטקאי, לרבין היו גם חסרונות ושגיאות, אבל אין לקחת ממנו את הצעד הראשון ההוא, שלקח בכיוון הנכון (כנראה), כיוון השלום וקץ הסכסוך.

 

"מורשת רבין" לטעמי נקבעה באותו לילה בנובמבר. באותו לילה קיבלנו הדגמה חיה למה שאלימות יכולה לעולל, למה שקורה כמתירים את הרסן ונותנים אישור וגיבוי לאלימות (מכל סוג שהיא, ואלימות מילולית היא אלימות), לקשר שבין קנאות (דתית, אך זה נכון לגבי קנאות מכל סוג שהיא) ובין אלימות. זה מצחיק איך הזדעזענו מזה לפני אחת-עשרה שנים, והיום – כשמתנחלים מרימים יד על חיילים ושוטרים, כשאנשים נרצחים כאן סתם, כשתאונות דרכים גובות מחיר דמים יומי – הפכנו אדישים.

 

"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", אמר יצחק רבין מעל הבמה בארבעה בנובמבר, כאילו מנבא את הצפוי לקרות, "יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך הכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות…". רבים קיוו כי הרצח יהווה את קו השבר, נקודה שבה תפחת האלימות ויגבר הדו-שיח, אך היום ברור שהרצח היה רק נקודת ההתחלה.

 

"הימים ימי זעם, אומרים שזה ככה.

הימים ימי פעם, ימי עכשיו.

איך תבוא מנוחה על ארץ הפחד

ורק השאלה – מי עוד יירצח?!"

 

"אין לי נכסים, יש לי רק חלומות – להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, מפויס יותר, עולם שנעים לחיות בו. אין זה הרבה מדי", אמר רבין בנאום בפני הקונגרס האמריקאי ביולי 1994. כנראה שזה היה קצת יותר מדי בכל זאת. העולם שאחרי רבין טוב פחות, כועס יותר, נעים פחות, קודר יותר.

 

הצדק האמיתי, הנקמה, ה"מורשת" יהיו אם וכאשר בנו של יגאל עמיר (איציק?!) ילמד בבית-הספר על היום שבו אביו רצח כאן ראש ממשלה, ואיך הרצח הביא בסופו של דבר לנצחון השלום על הסכסוך, לדרך של שלום ומאבק באלימות, לפיוס בתוך העם ובין העם לעמים שמסביב. אז, ורק אז, אפשר יהיה לומר שמותו של יצחק רבין לא היה לשווא…

 

 

* הציטוטים מתוך "דו"ח רצח" של שלמה ארצי (מתוך "שניים" שיצא ב-1996)

התגייסתי לצה"ל מורעל בטירוף. אני יודע שממרחק של זמן קשה לדמיין אותי, ציני שכמוני, מורעל על הצבא, אבל בגיל 18 הייתי פייטר אמיתי. מטייס זרקו אותי במיון הרפואי (בעיה איזוטרית בתלת-מימדיות של העין) אז נחתתי בחיל הים, ובהתלהבות אותה תמצאו רק אצל בני 18 התגייסתי.

 

מרץ 1993, בסיס חיל הים בחיפה, המרכז לרפואה ימית (מר"י). חיל הים הישראלי מגלה בבדיקה שיגרתית שהחייל הצעיר שגיא סובל מפגם כלשהו בריאות. עוד באותו היום אני מחזיר ציוד ונשלח למפקדת חיל הים, שם אני מגלה שהפרופיל שלי גבוה מדי לכל תפקיד אחר שיכולים להציע לי, ומשוחרר מהחיל לאלתר.  

 

ביום חמישי אני מחזיר את הבגדים הלבנים, ביום ראשון אני בבקו"ם. כל הסיפור שלי בצה"ל מתחיל מחדש, כך זה נראה. אני מתיישב מול קצין המיון, שמסביר לי שפספסתי את כל המסלולים המובחרים בחיל הירוק, ושאם אני רוצה אני יכול להתגייס לאחת מחטיבות החי"ר, לגדודים, ולמצוא את דרכי שם.

 

 

 

אני חושב על זה לרגע, ובהתלהבות של בן 18 הולך על זה. עוד באותו יום אני משונע לבסיס הטירונות של חטיבת הצנחנים.

 

שבע שנים אחר-כך אני משתחרר בדרגת רב-סרן.  בתפקידי האחרון שימשתי כפרוייקטור ביחידה המיוחדת אליה הגעתי כמ"מ לאחר שסיימתי בהצטיינות את בה"ד 1. יום אחרי שאני מחזיר ציוד בבקו"ם אני על מטוס לניו-דלהי. את השנה וחצי הבאות אני מעביר בהודו.

 

באיזה גסט האוס נידח בצפון הודו אני פוגש ערב אחד ישראלי חביב שמבוגר ממני בכמה שנים טובות. הוא מבחין בי יושב בפינה וכותב, ומתעניין בי ובכתיבה שלי. אני מספר לו על הספר שאני כמעט והשלמתי, ומגלה שמדובר במו"ל די מפורסם. במשך שבוע הוא קורא את החומר שלי, ובסופו של אותו שבוע מציע לי, על מפית נייר, חוזה.

 

שלושה חודשים אחר-כך הוא מבשר לי באימייל שהספר שלי, "כשצנחנים בוכים סימן שמשהו לא בסדר", בחנויות. שלושה חודשים נוספים ואמא שלי שולחת לי במייל תמונה סרוקה של השער של "7 ימים" עליו מתנוססת התמונה שלי ושלו מאותו הגסט-האוס. אני מחליט שזה הזמן לחזור לארץ, ולמחרת כבר נוחת בנתב"ג.

 

הספר זוכה להצלחה לא רעה, וההוצאה לאור מציעה לי חוזה לשלושה ספרים. שמח וטוב לב אני מתמסר למקצוע החדש שלי, סופר. בשנה הקרובה אני יושב כל יום מול המחברת, אבל לא מצליח לכתוב כלום. מתוסכל ומיואש אני קונה כרטיס טיסה ונוסע בחזרה להודו. אני לא מוצא את המוזה שלי בהודו, אבל כן מוצא את דנה, סטודנטית לרפואה שסיימה את לימודיה ונסעה לנפוש קצת במזרח. אנחנו מטיילים במשך כמה חודשים במזרח, אני שורף את שארית הפיצויים שלי מהצבא ואנחנו חוזרים ביחד לישראל.

 

אחרי חודשיים אנחנו מתחתנים. אחרי שלושה חודשים אני מוציא את הספר השני שלי, "ירח מלא מעל ווראנסי", רומן רומנטי שנקטל על-ידי המבקרים והקהל. אחרי חצי שנה נולדת בתנו הבכורה, שיר. דנה מתחילה את ההתמחות שלה ואני יושב בבית, מגדל את שיר ומנסה לעבוד על הספר השלישי שלי.

 

באחד מהבקרים אני שומע בתוכנית בערוץ 2 על "בלוגים", נכנס לאינטרנט ומגלה את "ישראבלוג". בחדווה אני פותח את הבלוג שלי שם, "שגיא נאור – רשימות של אבא נאור", ומפרסם שם רשימות יומיות על חיי כאבא וגם על החיים בכלל.

 

 

אני חושב על זה לרגע, ובקור רוח אומר לו שעם כל הכבוד, לגדודים אני לא הולך.

 

 

---

 

הכותרת מתוך "הדלת" של פורטיס, כמובן.

 

"דלתות מסתובבות" (הפרוייקט) באדיבות דודה מלכה. קראתי עליו אצל חבוט.

 

למתעניינים במה שנמצא מאחורי דלת ב' אשמח לספר שהעברתי את שירותי הצבאי בסופו של דבר כג'ובניק ביחידת המודיעין המפורסמת של צה"ל. שם פגשתי את אשתי (לעתיד), חברים טובים (עד היום) ואפילו מצאתי את עבודתי הראשונה בביצת ההיי-טק. בדיעבד, כנראה שהרגע ההוא, הגורלי, אצל קצין המיון, היה הרגע המכונן של החיים שלי.

 

כמו שכותבת כרמל קשה, אולי בלתי-אפשרי לדמיין את החיים במסלול האלטרנטיבי, כי תזוזה אחת יכולה להביא לאינסוף תגובות שרשרת. אבל אני מאמין שהחיים הם מה שקורה לך כשאתה עושה תכניות אחרות (הו, ג'ון, ג'ון…), שאנחנו עושים את המקסימום אבל יש דברים שהם פשוט צירוף מקרים/מזל/עניין של הסתברויות. כל דלת שנסגרת היא גם דלת שנפתחת ולהיפך. בקיצור, מאוד נהניתי מהתרגיל המחשבתי הזה.