"אושר הוא רגש המבטא את מצבו הנפשי והמנטאלי של האדם. פירושו הרגשה חזקה של שמחת חיים, ולו סממנים פנימיים כמו תחושות של התלהבות, רוגע ותקווה, וסימנים חיצוניים כמו חיוך, צחוק או שמחה" (וויקיפדיה)
"סליחה שאני נפעם מהרעיון, אבל כרגע עלה בדעתי, שכל שיר שאני כותב ראוי להיקרא 'אושר'…"
בילי בראג, זמר מחאה, סוציאליסט וטרובדור להמונים, ומי שסומן כקיצוני השמאלי של מחאת הפאנק, התפרסם כמנהיג להקת Riff Raff ואחר-כך כסולן אינטיליגנטי ובועט. הוא זכה לתהילה בארצות-הברית, בעיקר בגלל ששיריו שמו ללעג ולקלס את בריטניה מולדתו. "The Great Leap Forward" הופיע באלבום Worker's Playtime, שזכה לכותרת המשנה "קפיטליזם הורג את המוזיקה" (והיה האלבום הראשון שלו, אגב, שיצא בלייבל מסודר… J)., והיה סוג של אוסף שיצא ב-88.
"קפיצת הדרך הגדולה קדימה" (The Great Leap Forward) היתה תוכנית טפשית למדי שהגה מאו דזדונג כדי להקפיץ את הכלכלה הסינית (יותר נכון את התעשייה הכבדה של סין) לסטנדרטים עולמיים. התוכנית החלה מיד אחרי מלחמת קוריאה, כאשר דזדונג חשב שהיות שמדינות כמו בריטניה וגרמניה הפכו למעצמות בגלל התעשיות הכבדות שלהן (בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה), גם סין תוכל לנצל את התעשייה שלה כדי להפוך למעצמה, בעיקר דרך ייצור פלדה.
הכלכלה כולה התמקדה בפלדה, החקלאות נזנחה, המזון נעלם, אנשים שלא עמדו במכסות שהוקצבו להם במסגרת התוכנית נענשו בחומרה. גל הרעב שהגיע המית כ-30 מליון תושבים, בעוד דזדונג וחבריו אוכלים לשובע בארמון החבוי בבייג'ינג. גל הרעב הזה, אגב, היה אחד הגורמים לעלייתו של היו"ר מאו, שבעזרת הצבא האדום הסיני חילק מזון לתושבים, צבר כוח ולבסוף השתלט על סין.
עשרים שנה אחר-כך, בילי בראג עדיין שר את השיר הזה ונאבק את אותו המאבק. אבל בדומה לדילן הוא משנה את ההגשה של השיר בהופעות חיות, מפתח כל הזמן את המלים ומתאים אותם לשערוריות והזוועות העדכניות. נכון שהמלחמה הקרה נגמרה, אבל בעיראק עדיין משתוללת מלחמה בין "הדוד סם" ל"כוחות הרשע", ולא חסרות טחנות רוח כדי להילחם בהן.
בועז כתב בבלוג שלו ממש לפני ארבעה ימים שכבר חמש שנים הוא לא רואה משחקים של מכבי ת"א בכדורסל, אדיש לקבוצת נעוריו. "היא לא עושה לי כלום", הוא התוודה, "אין בה שום דבר ישראלי… אני לא מוצא בהם כבר שום דבר שאני יכול להתחבר אליו. כלום". ואני, דווקא אתמול, החלטתי לצפות במשחק הכדורסל של מכבי, אחרי כמה שנים טובות שאני לא צופה בשום משחק, בארץ, בספרד או באירופה (ואפילו מנצל כהלכה את ימי חמישי בערב לטובת עשיית ספורט ולא צפייה בספורט, מה שמבטיח מגרשים פנויים ושקט תעשייתי).
התחלתי לשחק כדורסל בגיל שש. אני מתאר לעצמי (לא זוכר ממש) שהתחלתי לאהוב כדורסל בערך באותו גיל. בתחילת שנות השמונים מכבי תל-אביב בכדורסל היתה "הקבוצה של המדינה", קונצנזוס, גאווה לאומית, סמל, הוכחה שאנחנו מסוגלים להתחרות עם ה"גויים" גם במישור הפיזי, לבוא כאנדרדוג ולצאת גדולים.
בגיל חמש-עשרה אפילו נבחנתי למכבי. הגעתי מרעננה, עברתי את המבחנים, עשו לי צרות לקבל את כרטיס השחקן (כן, כבר בגיל חמש-עשרה יש עסקנים שממש, אבל ממש משעמם להם בחיים, ואין להם משהו טוב יותר מאשר למרר את חייו של ילד שכל רצונו הוא לשחק כדורסל…) ובסופו של דבר העניין הזה הוביל לפרישתי (בשיא!) מהכדורסל המקצועני.
לא הרבה אחר-כך התחילו הבקיעים בחומה הבצורה הקרויה "מכבי שלנו, מכבי תל-אביב". לא היה משהו ספציפי, אבל קשה היה לפספס את רוח הדברים: את שמעון מזרחי המושך בחוטים, את גניבת השחקנים וריקון הקבוצות האחרות מתוכן וסיכוי ריאלי, את מצעד שכירי החרב (משובחים אחד-אחד, אבל בלי שום לויאליות או כבוד לסמל), את איבוד הרוח והחן בשם הקפיטליזם ותאבת הבצע והתארים.
כשאני מנסה להסביר את זה לאוהדים "שרופים" אני מגלה שקשה לי. כנראה רק מי שפעם שיחק באופן פעיל כדורסל, ומבין מה מכבי ת"א עשתה לליגה הישראלית, לכדורסל הישראלי, לכדורסלן הישראלי, יכול להבין כמה כעס ובוז קיימים כלפי מכבי בשכבות הולכות וגדלות של האוכלוסיה. לטעמי, מי שאוהב ספורט, את רוח הספורט, את היופי שבספורט, לא יכול לאהוד את מכבי. זה לא היה קורה, למשל, בליגה הטובה בעולם, שם האימפריות עולות ונופלות, שם התחרות מקסימלית והרוח אופטימלית.
והשנה הכל התפוצץ כמו בומרנג – הזרים המצויינים עזבו לטובת הזדמנויות טובות יותר ושכר גדול יותר, הזרים החדשים עליהם בנו מגדלים התגלו ככשלון, הישראלים המצויינים שמכבי גנבה ו/או גידלה (אליהו, בורשטיין, הלפרין, ששון) התבקשו פתאום לגלות מנהיגות ולהוביל את הקבוצה אחרי שנים שהדרישה היחידה מהם היתה להצטלם לפוסטר והפלא ופלא יש גבול ליכולתם – ואת החריקות של המכונה התל-אביבית אפשר לשמוע גם אם לא צופים אפילו במשחק אחד.
אז את העונה האירופית מכבי מצליחה איכשהוא לגרד, מכוח האינרציה ובזכות האוהדים השרופים שממלאים את יד נוקיהו, אבל דווקא בליגה, ובמיוחד בגביע, יש תחושה השנה שאפשר לעשות את זה, אפשר לתת בראש לענק הצהוב. ואכן, אתמול, הגיעה בני השרון, קבוצה קטנה וסימפטית, ונתנה בראש למכבי, כולל הפרש של 20 נקודות בשלבים שונים של המשחק. היה מביך לראות שמות כמו ניקולה וויצ'יץ', דרק שארפ ויותם הלפרין בהלם אל מול שחקנים כמו משה מזרחי, ארז כץ ולי ניילון.
ספאחיה who?! ספאחיה אוי!!! (צילום: אלי אלגרט ל-YNET)
ועל מי יש למכבי לסמוך בימים אלה ברגעי שפל?איזה מנהיג יכול ספאחיה לשלוף מהכובע שייקח את מכבי על ידיו?!רק איזה שכיר חרב חדש, ירטין, שאמנם קלע שמונה נקודות רצופות וצימק קצת את התוצאה, אבל רחוק מלהחדיר רוח קרב בחברים החדשים. בני השרון לא מצמצה, לחצה על דוושת הגז ופשוט פירקה את מכבי.
שתים-עשרה שנה לא פספסה מכבי תל-אביב גמר גביע. שתי-עשרה שנה של הגמוניה משעממת של דאבל ועוד דאבל ועוד דאבל. שתים-עשרה שנה שגרמו לרבים וטובים לסגור את הטלוויזיה במשחקים של מכבי בליגה הישראלית, ואפילו להשאיר אותה סגורה בימי חמישי בערב, הפריים-טיים של מכבי באירופה. אני לא בקיא בהלכי הרייטינג של ערוץ 1, אבל יש לי הרושם שכבר אין עוצר ברחובות כשמכבי משחקים ביום חמישי. וזה לא קשור לאלי סהר.
ההפסד הזה וודאי יאפשר לקומץ הקטן (אך האיכותי) של לא-אוהדי מכבי לזקוף את ראשם לכמה דקות של אוויר ולשמוח. אני, שנמנה על קומץ קטן עוד יותר (לא בטוח לגבי איכותו) של אדישי מכבי, סתם סגרתי את הטלוויזיה בסיום המשחק והמשכתי הלאה. כמו בועז, מכבי לא עושה לי כלום בימים כתיקונם, שמות כמו ספאחיה, ביינום וארנולד עוברים לידי ולא נדבקים. מה הפלא שאפילו את המותג "עלית" החליטו בשטראוס-עלית להוציא לגמלאות?!
ובכל-זאת המבט של שמעון מזרחי אתמול, בסיום המשחק, רוגז, מדוכא ועצוב העלה איזה חיוך על שפתיי, נקודה של אור. כי שמעון מזרחי איש חכם, והוא יודע שאין לו את מי להאשים אלא את עצמו, ואת המערכת הזו המכונה "מכבי ת"א", שאיבדה את נשמתה ומכרה את אופיה תמורת אוסף צלחות וגביעים. אחד המאמנים הראשונים שלי אמר לי פעם ש"כדורסל מנצחים עם הלב, לא עם הגוף". לאור מה שראיתי אתמול מכבי לא צריכה גופות חדשות, היא צריכה ניתוח לב פתוח. ואיזה מסכנים האוהדים…
ב"בליידראנר" הנפלא של רידלי סקוט הרפליקנטים (אנדרואידים (ע"ע) מתקדמים מאוד, שהם אורגניים לחלוטין ובעלי יכולות פרא-פיזיקליות. שמם,“replicants”, כלומר "מגיבים", מעיד על יכולתם לתקשר בצורה זהה לבני-אדם) נטמעו בכדור הארץ ואין יכולת עוד להבדיל בין בן-אדם (human) למכונה.
מבחן ווייט-קמפף בפעולה ב"בליידראנר"
בסרט, המבוסס על הספר "Do Androids Dream of Electric Sheep" של סופר המדע הבדיוני הנודע פיליפ קינדרד דיק, בודק דקארד (הריסון פורד) את זהות ה"אדם" שמולו באמצעות מבחן ווייט-קמפף, מעין פוליגרף מתוחכם שבודק את התגובות הפיזיות (הזעה, סומק, קצב לב, תנועות עיניים וכדומה) בתגובה לשאלות רגשיות פרובוקטיביות.
אני לא יודע מה איתכם, אבל זו האסוציאציה הראשונה שהייתה לי כשב-Yedda, שהסלוגן שלהם הוא "אנשים חולקים ידע", ביקשו ממני להוכיח שאני בן-אדם (ולא אנדרואיד?!):
לצערי הרב, במקרה של "ידע" מדובר רק בהקשת טקסט מציקה (כרגיל) ולא במבחן אמפתיה אמיתי, כמו שעשו למשל במגזין "The Wave" (דו-שבועון היוצא בעמק הסיליקון), שם ביקשו פעם לבחון את המועמדים לראשות עיריית סן-פרנסיסקו במבחן ווייט-קמפף (כדי לוודא שהם לא אנדרואידים?!).
כך שלפחות בינתיים ניצלתי מהחשיפה… עכשיו רק נשאלת השאלה האם כל העניין הזה נועד לבחון אם אני בן-אדם או אם אני לסבית… J
אני מתכבד לפתוח בזאת את פרויקט "שירת זרים", עליו סיפרתי כבר בפוסט הפתיחה.
לצערי, החברים הנכבדים שהודיעו על הצטרפותם למועדון העדיפו להימנע מהשתתפות פעילה בפוסט הפתיחה, ולכן נותרתם רק עם התרגום שלי ל-"Brown Penny", שירו של המשורר והמחזאי האירי ו.ב. ייטס, זוכה פרס נובל לספרות (1923) ופרס גוטנברג לשירה (1934).
Brown Penny הוא שיר נהדר על האהבה והחיים סביבה/איתה. המטבע החום הוא כמובן הפני הבריטי הישן, שאכן היה גדול וחום ובעל משמעות סמלית מיוחדת אצל בני העם הבריטי – שהאהבה היא יקרה מפז, חסרת מחיר. (אגב, מכאן מגיע עם הביטוי האנגלי "penny for your thoughts").
לאחרונה נתקלתי בשיר הנפלא הזה בקומדיה "Must Love Dogs" (מטופשת למדי, אבל מעבירה יופי טיסה לחו"ל) ואני שמח מאוד לפתוח איתו את הפרויקט.
ליאור: אני לא מאמין… את לוקחת את כל הדיסקים הטובים. אני לא מאמין…
הדר: אם אתה לא רוצה שאני אקח משהו, רק תגיד…
ליאור(מדבר לעצמו): ניק קייב… וולווט אנדרגראונד… ג'וני שועלי. תמיד חשבתי ש"עכשיו" יהיה השיר בחתונה שלנו.
לפני כך וכך שנים (לא זוכר בדיוק) פנו אליי מגלי צה"ל והציעו לי לכתוב תסכית רדיו לאיזו תכנית שרצתה להחזיר את התסכיתים למרכז העניינים. הנושא: "העץ הנדיב" של של סילברסטין.
הרהרתי בעניין זמן מה, השתעשעתי בכל מיני רעיונות, ולבסוף יצא תסכית, "האקס הנדיב", שקטע ממנו הבאתי לעיל. אני ממש אהבתי, בגל"צ אהבו גם כן בתחילה, אבל לבסוף התסכית לא הופק (או כך לפחות נאמר לי… לא הקשבתי לתוכנית בסופו של דבר. לא זוכר למה…).
לכבוד ט"ו בשבט, אתם מוזמנים לקרוא את "האקס הנדיב" בדפיוצר שלי ב"במה חדשה".
מאוד הפתיע אותי לשמוע מאנשים שאני ממש מכבד, גברים בעיקר אבל גם ונשים, על "אי-הצדק" שנגרם לחיים רמון כתוצאה מהעמדתו לדין ועוד יותר כתוצאה מהרשעתו. עבודה טובה עשו עורכי הדין ויועצי התקשורת של רמון, כשגרמו לכולנו לדקלם חצאי אמיתות וספקולציות חד-צדדיות ואז לתמוה מה עושים עניין כזה גדול מנשיקה בין שני אנשים שנורא נמשכו זה לזה.
ובכן, אנשים שאני ממש מכבד, אתם מוזמנים לקרוא את פסק הדין (באדיבות YNET). מסופר שם בפרטי פרטים איך הנאשם, בן 56 בהיותו חבר-כנסת ושר המשפטים, ביום 12.7.06 (היום שבו פרצה מלחמת לבנון השנייה), סמוך לשעה 8 בערב, בלשכת ראש הממשלה, נשק והחדיר את לשונו לפיה של המתלוננת, קצינה בצה"ל, שהיתה בתפקיד במזכירות הצבאית, בחורה צעירה בת 21.
רמון נמצא בלשכת ראש הממשלה בגלל אירוע החטיפה בצפון. הקצינה, שזה היה יומה האחרון שלה במשרד, שמחה לנצל את האופציה ולהצטלם עם כל האישים המכובדים. רמון, בניגוד לכל האחרים, התעקש להצטלם איתה בחדר צדדי. מיד אחרי ביצוע התמונה, בפוזה של חיבוק כמו שהרבה תמונות מצטלמות, רמון תפס בסנטרה, נישק אותה והחדיר את לשונו לפיה. הם לא היו חברים, בקושי הכיר אותה, אפילו לא ידע את שמה.
נקודה מאוד מעניינת וחשובה שמפורטת בכתב האישום היא שהמתלוננת ביקשה מכל מי שדיברה איתו בסמוך לאירוע, והיו הרבה כאלה, לשמור על העניין בסוד ו"עמדה על דעתה שאינה מעוניינת להתלונן במשטרה… שמא יעשו לה מה שעשו למתלוננת של הנשיק קצב… בפחד שמא לא יאמינו לה".
לטענת השופטים, הגרסה של המתלוננת קוהרנטית, הגיונית, עקבית ומשתלבת היטב עם עדויות וראיות למכביר. מאידך, אין בעדויות ההגנה כדי לבסס את טענת הנאשם, כי המתלוננת "התחילה איתו" וכי גרמה לו לשוב בטעות שהיא מעוניינת בנשיקה. "לא מצאנו", הם כותבים, "כי התנהגותה של המתלוננת או אמירותיה יכולות להביא את הנאשם באורח סביר לכלל מחשבה כנה שהמתלוננת מחזרת אחריו". "מעשיו של הנאשם", הם מוסיפים, "נעשו, איפוא, לא מתוך טעות כנה, אלא מתוך אדישות לקיום הסכמה מצד המתלוננת".
אל תתפתו, אנשים יקרים, לטענות כוזבות על "ההתאכזרות של "המערכת" לאיש ציבור", ל"רדיפה", ל"קיפוח", לדבר מה בכך. השופטים כותבים: "מצאנו שהנאשם לא דבק באמירת אמת, ניסה להסיט את האש ממנו והלאה, המעיט וצמצם את מעשיו וארחיותו ומנגד הגזים והפריז. באשר לחלקה של המתלוננת עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת".
רמון הורשע כי הוא אכן ביצע מעשה מגונה בבחורה צעירה שהיתה במידה רבה תחת מרותו. "ההרשעה של היום היא הנורמה של מחר", אמרה התובעת במשפט, והשופטים הוסיפו "האמירות 'העלילו עליי', 'הפילו עליי תיק', 'תפרו לי תיק' הן בדרך-כלל מפלטם של עבריינים… שמסתתרים מאחורי אמירות חסרות שחר כדי להינצל מחבל החקירה והמשפט". ואני מצטט את ג'יימס דין ברדפילד מהמניק סטריט פריצ'רס – אם תסבלו את זה היום, הילדים שלכם הם הבאים בתור.
אני מאוד מקווה שאותם אנשים שאני ממש מכבד ישנו את דעתם היום, ושממחר אנשים דוגמת רמון יקבלו את היחס הבז והנגעל שהם זכאים לו. בפעם הבאה שינסו לשטוף לכם את המוח עם טענות על הרשעים בפרקליטות, בכס המשפט, במשטרה… הבחורות, התקשורת… כ-ו-ל-ם, תזכרו את לקח משפט רמון.
בשביל זה, בשביל אנשים אטומים כמו יובל שטייניץ, שלמרות שהוא ד"ר לפילוסופיה מצליח לומר משפט כמו ""לא ייתכן שאי הבנה בין גבר לאישה, גם אם גרמה לאי נוחות חריפה לאחד מהם,תהפוךלעבירה פלילית ולהרשעה בבית משפט", ובשביל להיות קצת יותר שפויים וקצת יותר מוסריים ולהביע קצת יותר אמון במערכת אכיפת החוק והמשפט במדינה שלנו, היה שווה כל הקרקס התקשורתי הזה שהסתיים (כמעט) אתמול.
שגיא נאור 