באמצע טיימס סקוור מצאתי את עצמי עומד מול המגה-סטור של וירג'ין. שיו, כמה זמן לא הייתי בחנות תקליטים. שיו, כמה יקר עולים היום דיסקים. שיו, איזה מוזר זה לעבור ככה על פלסטיקים בלי לקרוא כמה reviewים טובים עליהם, בלי להוריד קודם. שיו, כמה מפתיע לגלות שאת רוב המוסיקה שאני אוהב עשו כבר לפני כמה שנים טובות, ושאת רוב הדיסקים שאני רוצה שיהיו אצלי בבית כבר יש לי.

 

ובכל זאת, אי אפשר לצאת בידיים ריקות מחנות דיסקים. ככה ששמחתי מאוד כשעיניי נחו על ה-EP החדש של ביירות, Lon Gisland, שאני מאוד מאוד אוהב, מאז שהורדתי אותו לדיסק הקשיח שלי לפני כמה וכמה שבועות (באדיבות העונג המאה של גיאחה. חפשו לבד…). במחיר צנוע של 8.99 דולרים אמריקאים הפכתי אותו לשלי, ושמח וטוב לב יצאתי בחזרה לשדרה עם אותו האלבום ממש באוזניות (באדיבות נגן המפ3 של אחי הצעיר), שר לי בשמחה עם זאק קונדון "אם הייתי צעיר, הייתי בורח מהעיר הזו / הייתי קובר את החלומות שלי מתחת לקרקע / כמו שעשיתי אני, אנחנו שותים כדי למות / אנחנו שותים הלילה…". שר את Elephant Gun.

 

קונדון, שמוגדר כאן כניו-יורקי (גר היום בברוקלין), עושה מוזיקה בלקנית, אבל לא מהסוג המלוקק והמתנחמד שתפס כאן את האוזן של כולם לפני שנה. קונדון עושה מוסיקה תיאטרלית, מרשימה ומאוד מעניינת, ומצליח למזג בין מזרח למערב, בין אינדי לפולקה.

 

האלבום הראשון של ביירות היה טוב. האי.פי. הזה כבר ממש נפלא. ו-"Elephant Gun", הסינגל, הוא לא פחות ממושלם. ואיזה כיף לטייל איתו ברחבי התפוח הגדול. "הרחק מהבית, רובה פילים / בואו ונוריד אותם אחד אחרי השני". מזל שאף-אחד לא הוריד אותי כששמע אותי שר בקולי קולות באמצע השדרה השביעית.

 

עוד ביירות?   הנה…

– החללי שלהם (אל תיבהלו – השגיאה במקור…)

– הורדה חוקית של רובה הפילים (באדיבות פיצ'פורק)

– ולסיום, אותו רובה רק בגרסה שונה וחיה מסן פרנסיסקו – – –

 

קרדיט: paulmcdee (פליקר)

 

לא יעזור כמה פעמים כבר עשיתי את זה, אני עדיין מתרגש כל פעם מחדש, כשאני עולה על אחד הגשרים וחוצה את ההדסון בדרך למנהטן. יש משהו מאוד עוצמתי ויפה בקו הרקיע של מנהטן, בטח בבוקר יפה כמו שהיה אתמול.

 

* * *

 

את הדרך למנהטן הפעם עשיתי בקו M60 שלקח אותי מלה-גווארדיה לתוך העיר. היה בנסיעה הזו את כל מה שיפה ומה שמוציא מהדעת באמריקה. מצד אחד, תחבורה ציבורית מדהימה ביעילותה, שלוקחת אותך ב-2$ משדה התעופה אל לב ליבה של העיר הגדולה. מצד שני, אתה מגלה על האוטובוס שאפשר לשלם או בכסף מזומן, קטן (לא שטרות, חס וחלילה), או בכרטיס חופשי-חודשי שכזה. כמובן שאין לך לא את זה ולא את זה, ואז אתה יורד מהאוטובוס וחוזר לטרמינל. שם אתה מגלה שאף אחד, ואני מתכוון אף אחד, לא יודע איפה אפשר לפרוט כסף או לקנות כרטיס שכזה. רגע לפני שאתה יוצא מדעתך מהאדישות וחוסר היכולת לצאת מהריבוע, אתה מזהה גזלן בשעה שלוש, הולך וקונה ממנו פחית דיאט קולה, מבקש ממנו שיחזיר לך שני דולר בכסף קטן ופותר את הבעיה. אמריקה…

 

* * *

 

בארץ המהגרים הבלתי-מתמנגלים אתה יכול לאכול באמת כל מנה מכל מדינה בעולם ברדיוס של כמה בלוקים. אתמול אכלנו קובני במסעדה קטנה ונחמדה, שגם מכינה לך סנגריה משובחת מבקבוק יין שאתה מביא (מהבית, כמובן). מעניין שהאוכל הלטיני – ארגנטינאי, קובני וכדומה – לא תפס בארץ. ארוחה טובה, קנקן סנגריה והעייפות מהטיסה הפילו אותי די מהר, אני חייב לציין.

 

* * *

 

 קרדיט: corazon de melon (פליקר)

 

פתיתי שלג יורדים עליי. פתיתים רכים כאלה, כמו צמר גפן. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ירד עליי שלג. כשזה קורה לך באמצע טיימס סקוור יש בזה משהו ממש מרגש, כמעט כמו באיזה סרט. אני עוצר במקום, לוגם מהקפה שלקחתי לי בסטארבאקס וחושב לעצמי שלמרות הקור אני נורא אוהב את ניו-יורק בחורף.

 

* * *

 

אני מקווה שמזג האוויר ישתפר, אחרת הולך להיות קר לאללה בשיקגו.

 

ניצלתי את ה-VOD ב-777 של דלתה כדי לראות, סוף סוף, את "השתולים", באיחור אופנתי כרגיל אבל בעיתוי הכי רלוונטי שיכול להיות. סרט טוב, ללא ספק, אבל אני מתקשה לקבל את זה שהוא הסרט הכי טוב שיצא ב-2006. בטח בשנה שבה הוא היה מועמד מול "בבל", שריגש אותי הרבה הרבה יותר, ובטח בשנה שבה יצא גם "לחזור".

 

"השתולים" (במקור: The Departed. תוסיפו את זה לרשימת השמות המפוספסים…) הוא סקורסזה קלאסי, עם רשימת כוכבים מרשימה – ג'ק ניקולסון כרגיל מלך, ליאונרדו דה קפריו עושה עבודה טובה באופן מפתיע, ומאט דיימון מתקשה לקלקל. אפילו אלק בולדווין, בתפקיד יותר קומי מדרמטי, מספק את הסחורה.

 

התסריט מפתיע, מותח ואלים למדי, כמו שהקהל האמריקאי אוהב, אבל בסוף הסרט אני מודה שלא נשארתי עם יותר מדי תובנות. ואני, כך למדתי על עצמי זה מכבר, מחפש כאלה כשאני כבר משקיע שעתיים (ויותר…) בסרט.

 

* * *

 

אם לא היו הטיסות הארוכות האלה, כנראה היה מישהו צריך להמציא אותן.

רק ככה, תלוש בין שמיים לארץ, מנותק מהעולם, אני מצליח סוף-סוף להתרכז. לראות סרט, לקרוא ספר, לכתוב את הביקורת על "התשובה" של מיקי שביב. כולם שוכבים אצלי יותר מדי זמן על השולחן, מופיעים יותר מדי זמן ב"To Do List" שלי.

אם לא היו הטיסות הארוכות האלה, כנראה שמישהו היה צריך להמציא אותן.

 

* * *

 

על העטיפה של "תולדות האהבה" של ניקול קראוס כתוב שזהו "סיפור שובר לב אך גם מאחה לב". אני מודה שהרבה זמן לא הרגשתי את הלב שלי מתכווץ ככה.

 

בעמ' 178 היא כותבת: "אולי זה המשמעות של להיות אבא – ללמד את הילד שלך לחיות בלעדיך". ואני חושב על כל הדברים שאני רוצה ללמד את הילד שלי, לפני שיצטרך לחיות בלעדיי.

 

כל-כך הרבה אהבה יש ב"תולדות האהבה". וכל-כך הרבה בדידות. וזהויות שהולכות לאיבוד. ובלבול. "ייתכן שהרגש העתיק ביותר בעולם היה פשוט בלבול" נכתב ב"לידת הרגש", פרק מתוך "תולדות האהבה" של ליטווינוב, הספר שבתוך הספר. 

 

על ליאופולד גורסקי נכתב באותו הספר שבתוך הספר, בפרק האחרון, "הוא התאהב. אלה היו חייו". ואלו חיים נהדרים אלו. מההתאהבות ועד המוות, אלה תולדות האהבה.

טוב, לא ממש שיר. גם לא בתוך המטוס, אלא בתוך הטרקלין. אבל טס, טס לניו-יורק. ושיקגו ודאלאס.

 

יש ימים כאלה שארצי נשמע רלוונטי לאללה… 

 

'תראות!

שוב אני לבד… מה אני הולך לעשות עם זה?!

 

לעצים הנמוכים ביותר צמרות, לנמלה חוצפתה,

לזבוב זעמו, לניצוצות הקטנים חומם הנעים;

השערות הדקות ביותר מטילות צללית, אף שהיא קטנה,

ולדבורים עוקצים, אף שהם אינם מרשימים;

   לימים יש את מקורותיהם, גם למעיינות רדודים;

   ואהבה היא אהבה, בלב קבצנים ומלכים.

 

היכן שהמים זורמים ברכות אינסופית, שם נהרות נחצים עמוקים ביותר:

החוגה סובבת, אך איש אינו מבחין בה נעה;

האמונה החזקה ביותר נמצאת בקומץ מילים, לא יותר;

הצבים לא שרים, ובכל-זאת מלאים אהבה;

   ללבבות אמיתיים יש אוזניים, ועיניים, לא לשונות כדי לדבר:

   הם שומעים, ורואים, ומסמנים, ואז מגיע זמנם להישבר.

 

 

 "The Lowest Trees Have Tops" שכתב סר אדוארד דייר, נחשב לאחד הטקסטים האליזבתיינים החשובים ביותר.

 

דייר, שחי במאה ה-16, היה חצרן ומשורר. המלכה אליזבת ה-I שלחה אותו במשימות לארצות השפלה ולדנמרק. מאוחר יותר הוא זכה לתואר אביר. שמו הלך לפניו כמשורר חשוב, אך מעט מיצירתו שרדה לאורך השנים. אגב, בשנה שעברה חידש סטינג את לחניו של ג'ון דאולנד, וביניהם את הלחן לשיר הזה, באלבום "Songs From The Labyrinth".