הנה חדשות שבאמת מדהימות ומרגשות אותי: ליאונרד כהן, האיש והאגדה, הודיע שלשום, יום אחרי שנכנס רשמית להיכל התהילה של הרוק'נ'רול, שהוא עומד לצאת לסיבוב עולמי.
לסטריאוגאם כבר יש את רשימת המופעים, כולל כמה באירופה (שזה חו"ל ממש ממול) שגורמים לי לרייר (יקירתי, מה את אומרת?!).
כהן, בגיל 70 פלוס, הוא עדיין אחד האמנים האהובים והמעניינים ביותר שאני מכיר. המחשבה על אנרגיות חדשות שעוברות בגופו, על אלבום חדש שיכול לקרום עור-וגידים במהלך או אחרי הסיבוב הזה, וכמובן האופציה לראותו אותו לייב (יש מצב להופעה בארץ?!), גורמת אפילו לי לספוק כפיי השמיימה ולבקש קצת התחשבות.
ליאונרד, מזמן, שר… הללויה!
ובאותו עניין – בטקס ההכתרה המרגש להיכל התהילה הקריא לו ריד קטעים מהטקסטים של כהן ואמר ש"אנו כל-כך בני מזל לחיות באותה תקופה כמו ליאונרד כהן". כהן עצמו אמר שכל העניין הזה "זה לא אירוע סביר עבורי" ואף סיים בבדיחה-למבינים: "ראיתי את העתיד של הרוק'נ'רול והוא לא ליאונרד כהן" (לפחות מבינים: ע"ע).
כך או כך, דמיאן רייס, חביב הבלוג, נתן את קולו בקאבר מרגש לכהן, גם אם הבחירה שלו – ב"הללויה" – היא אפעס קצת נדושה.
היה נפלא, ויהיה עוד יותר נפלא לראות את כהן מבצע את השיר בתל-אביב… הללויה!
– אבא, אתה יודע מה אני רוצה שתביא לי היום? שוקולד פרה.
– שוקולד פרה? מי סיפר לך על שוקולד פרה?
– ראיתי את זה בקלטת של רינת.
(נשמע היום במכוניתי בשעת בוקר מוקדמת)
מעבר להנאה שלי בשיחות הבוקר המרתקות עם ילדי הקט, קשה היה לי שלא להיחרד מהעובדה שלראשונה בחייו (ובחיי כהורה) הבנתי שהפרסום הסמוי הגלוי בקלטות (שם קוד אצלנו לDVDים של יובל, שהרי הקלטות פסו מן העולם עוד לפני הולדתו, אבל הוא קורא לכל תוכנית בטלוויזיה "קלטת").
הקלטת האמורה, "הפיציקט של רינת", מעצבנת אותי בכל פעם שאני מביט בה וזאת מסיבות אחרות (השילוב של טקסטים אינפנטיליים עם מיטב היצירות הקלאסיות פשוט מעורר בי רעידות אי-רצוניות בגוף), אבל עתה היא נוספה ל"רשימה השחורה" של הקלטות (ע"ע). ה"דחיפה" של שוקולד כזה או אחר לתוך מוחו של ילדי משולה בעיניי להטרדה מינית שלו. לתוך עולמו הנאיבי ומלא האמון חודרים גופים מסחריים, שמסווים את כוונותיהם הנלוזות בתחפושת של מתיקות ונחמדות, וכל זאת כדי לעשות רווח קל.
אני, אישית, שונא פרסומות, ונוהג לזפזפ אותן חופשי. עם זאת, אין לי בעיה עם פרסומות לפני או אחרי הקלטת. יש לי בעיה גדולה עם תוכן שאי אפשר לסנן, שאי אפשר להפריד. זהו בעיניי מעשה נוראי. במיוחד שאת הקלטת האמורה אני קונה בכסף מלא. במיוחד כשמדובר בקלטת לגיל הרך, רך מאוד.
ברשימה שהכינה בעבר גילי בר-הלל ניתן לראות את כמות הפרסומות הבלתי-נתפשת המופיעה בקלטות לילדים. אינני מתיימר לטעון שביכולתי להחרים את כל הקלטות האלה או למנוע מילדי את החשיפה לפרסומות האלה ובכלל, אבל בפעם הבאה שאבוא לבחור (איתו, כמובן) קלטת לצפות בה בהחלט אכוון אותו לקלטות "נקיות" יותר, הוגנות יותר מאשר "הפיציקט הפרסומט של רינת".
נ.ב. אם תהיתם, בשום פנים ואופן אינני מתכוון להביא ליובלי הערב שוקולד פרה. מבחינתי, החרמת המפרסמים הסמויים חשובה בדיוק כמו החרמת מספקי הפלטפורמה הפרסומית (אולי יותר). ולו רק כדי שיפיקו את הלקחים ויימנעו מפרסום לילדים בפעם הבאה. ולו רק שלא יחשבו שהפרסום בקלטות ילדים עובד.
רציתי נורא לכתוב על "צודק כמו גשם" של קובי אור (ויוסי בבליקי ובועז כהן), אבל משהו במלים של קובי אור תמיד גורם לי לאבד את יכולת הכתיבה, כמו גם כמה פעימות בלב.
אני רואה לפעמים את קובי אור ברחוב. הוא גר לא רחוק ממני כנראה. הרבה פעמים חשבתי לגשת אליו ולספר לו כמה אני מעריך, מעריץ אפילו, אותו ואת פועלו. אבל קובי אור גורם לי לאבד את יכולת הדיבור, כמו גם כמה נשימות.
בטיסה לפראג שמעתי, בפעם המאה אולי, את "נגד". בפעם הראשונה אולי יכולתי להתרכז ממש במלים המדויקות והאוהבות-כואבות כל-כך שקובי אור מקריא, ובלי שיש לי שליטה על כך זלגו לי דמעות מהעיניים.
רוקנרול זו הפעם הראשונה בה המאהבת של אלוהים ראתה את זריחת השמש. כלומר, זה צליל האורגזמה הראשונה, המשותפת לשניהם.
– "הי, קובי. מדברת א.ש. מעתון _______. אנחנו מכינים לשבועות משאל בין עיתונאי רוק "מהו השיר הכי יפה שאתה מכיר". אתה מוכן להשתתף?".
– "הי, א.ש., אוקיי. השיר הכי יפה לדעתי הוא "ספינות" ("Ships") של איאן הנטר, מאלבום הסולו שלו "אתה אף פעם לא לבד עם סכיזופרן".
– "מי זה איאן הנטר?"
– "הוא היה הסולן של להקה אנגלית בשם "מוט דה הופל", שהיתה מאוד פופולרית בשנות השבעים. הסגנון שלה היה גלאם רוק מתוחכם (?), יותר ופחות. הוא עזב, הקליט די הרבה אלבומי סולו, חלקם עם מיק רונסון, הגיטריסט של דיויד בואי ב"עכבישים ממרס". נושא השיר הוא יחסי אב ובן, נושא בעייתי לגביי. הנטר מטפל בו לעומק. לגביי, עומק הוא יופי. יופי ללא עומק הוא עקר, מוצר יאפי, ואני מתעב יאפים".
– "המזכירה האוטומטית שלי מדקלמת את המשפט: "רוקנרול זו הפעם הראשונה בה המאהבת של אלוהים ראתה את זריחת השמש. כלומר, זה צליל האורגזמה הראשונה, המשותפת לשניהם". אם תפרקי את המשפט, תראי שהוא בנוי מהמושגים: "הפעם הראשונה", "מאהבת" – כלומר אהבה, מין, תשומת לב – "אלוהים", "ראייה", "זריחת שמש", "צליל", "אורגזמה", "שיתוף" ו-"שניים". אני נותן לך אותם כשיעורי בית: מי מבין מושגים אלה "עמוק"? מי מביניהם נגיעה מרפרפת? מי מביניהם חשוב באמת ומי מתפקד רק כמשקה צונן ביום חם? השתמשתי במושג "עומק" לגבי השיר הנ"ל של הנטר משום שהוא גרם לי, באחת מהפגישות ההזתיות שלי עם אבי המנוח, לומר: "אבא, אני חושב שאתה יותר יפה מאלן דלון". חיכיתי ארבעים שנה עד שיכולתי לומר את המשפט הזה".
""צודק כמו גשם" הוא "תוצר אהבה", כתב בועז כהן בבלוג שלו. "הוא פאנק אלקטרוני של המאה ה-21, ספוקן וורד על סמפלרים ומקלדות. קובי אור מסרב להוציא ספר. הוא מתריס כנגד קיומה הפיזי של האמנות בכך שהוא לא רוצה גם לנפק מוצר שניתן לממש. לכן "צודק כמו גשם" יוצא אך ורק לאינטרנט…".
כהן ובבליקי מספקים לקובי אור קרקע רכה, אולי רכה מדי. על רקע האלקטרוניקה שלהם, הלופים והתופים, אור חופר בתוך הטקסטים הבלתי מתפשרים שלו, מנפק אמיתות שנוחתות על האוזניים והמוח כמו טיפות גשם, צודקות-צודקות. "אם אתם אוהבים רוק של אגרופים קפוצים, הקשיבו לג'ון קייל", מכריז אור ב"אחת כחולה, השניה חומה". אם אתם אוהבים מילים שהן סכינים חדות שננעצות בלב ההכרה שלכם, הקשיבו לקובי אור. בועז גולדברג כתב פעם ש"כל מוזיקאי הוא קובי אור מתוסכל". ואני משורר מתוסכל, מוזיקאי לא ממומש. ואני כל-כך שומע את קובי אור.
האלבום של קובי אור מוקדש לאהובתו החרשת. "זה מאמץ טפשי", כתב על האלבום צ'יקי ארד. טפשי כמו יוצר ש"כשאי אפשר למצוא מילה נכונה יחידה אחת במקומה, כשכל הצלילים לא מתאימים וניתנים להחלפה", הוא עושה את "כל הטעויות האפשריות… במקום להחליק את הקשר לזֵףזֶף עליו זיפים".
גאה שאני הפוך ממך. היית מתאגרף ואני רבע עוף. זיינת בחודש יותר נשים ממספר השירים של שלמה ארצי שמושמעים בימי זיכרון בשנה שלמה, ואילו אני וסקס זה צפרייטד. את השירים שלך מעריכים עד היום, את הרשימות שלי על רוק אני מוכר לעיתונים במאה שקול ועוד עושים לי טובה שלא שוכחים לשלם לי…
אני שונא אותך אבל חשוב לי שתדע שלא הייתי מחליף אותך באף אבא אחר, למרות שאני יודע שאותי היית מחליף בפרס נובל לספרות, באות לניון ואפילו בהרבה פחות. הספינה השחורה – המוות הוא יופי, יופי הוא ראשי תיבות של ילדים ופיות, שיט, הכל מתערבל לי במוח, אבא, אני לא יודע איך לצאת מהבלאגן, תוכל לעזור לי? לא אהבה כשניגנתי בגיטרה, לא אהבת כשכתבתי על מוסיקה, כשהייתי אומר הרבה "תודה" ו"בבקשה". אני זוכר את פרקי אצבעותך הלבנים הם כמו שמלות כלה שבאלימות כופים עליהם להינשא, אני עוזב עכשיו, רוקנרול זו הפעם הראשונה בה מי שהכי אהב את אבא ראה את זריחת השמש. כלומר, זה צליל האורגזמה הראשונה, המשותפת, לי ולו.
"נגד" מטלטל אותי יותר מהכנף של האיירבוס שאני יושב עליה. אני מקווה שאף-אחד לא רואה שאני בוכה, כי איך אני אסביר להם שאני לא עצוב, זה רק השיר עצוב. בעצם גם השיר לא עצוב, הוא שיר שמח, מנצח. מנצח את המציאות העצובה עליה הוא מספר, אותה הוא מתאר. הוא מזכיר לי קצת את "אבי" של יהודה עמיחי. "זכר אבי עטוף בנייר לבן כפרוסות ליום עבודה". אבל יהודה עמיחי כתב על אבא שהוציא מתוך גופו הקטן אהבה, ואילו קובי אור מתאר על אהבה קטנה שיוצאת מגוף גדול. זה וזה מרגשים אותי. זה וזה עושים קסמים עם מלים יומיומיות כמו "אבא" ו"אהבה".
"אנחנו רק אוניות שחוצות את הלילה / ואנחנו מחייכים כשאנחנו אומרים שהכל טוב / אנחנו עדיין כאן, רק שיצאנו מטווח הראייה", כותב הנטר ב"אוניות". "ממש כמו האניות שחוצות את הלילה, אנחנו שתי אוניות שחוצות את הלילה". וקובי אור חוצה אתי את העננים בדרך לפראג, ואני מחייך כי בסך-הכל הכל טוב אתי, ולוחץ על הכפתור באייפוד כדי לנגן שוב את "נגד".
רציתי נורא לכתוב על "צודק כמו גשם" של קובי אור (ויוסי בבליקי ובועז כהן), אבל משהו במלים של קובי אור תמיד גורם לי לאבד את יכולת הכתיבה, כמו גם כמה פעימות בלב.
במקום זה אני רק אתן שוב את הלינק לאלבום ואמליץ לכם בחום לשמוע לפחות את "נגד". יכול להיות שזה השיר הכי יפה שאני מכיר.
במקרה שפספסתם, ורגע לפני שלא תוכלו לפספס – קוקה קולה עומדת להשיק החודש את קוקה קולה זירו (zero ) בישראל בהשקעה של 10 מליון שקלים. הזירו, אם שאלתם, הושק בארצות-הברית ב-2005, כתגובה להצלחה של פפסי מקס בקרב הצעירים האמריקאים (המקס הושק רשמית ב-94', אבל בשל בעיות של ה-FDA עם המרכיב העיקרי שלו, אסולפם פוטסיום, לא נמכר בארצות-הברית שנים רבות). השילוב של האסולפם פוטסיום עם הממתיק הידוע של הדיאט קולה, האספרטיים, גורם לדעת רבים – כולל כותב שורות אלה – לפפסי מקס להיות טעים יותר משאר משקאות הדיאט. הזירו, המשתמש באותו הרכב ממתיקים, אכן דומה בטעמו לפפסי מקס, ולמרות שקוקה קולה ישראל לא תודה בזה לעולם, קשה שלא לתהות האם להצלחה היחסית של הפפסי מקס (אין לי שום נתונים בעניין… העדות היחידה לכך היא שכל חבריי עברו מהקוקה קולה דיאט לפפסי מקס) היתה יד בבואו של הזירו לארץ הקודש.
הזירו, השבוע בארומה.
אבל לא בענייני קולה עסקינן, אלא דווקא בענייני מותגים. או יותר נכון תרגומם של מותגים לשפת הקודש (או לכל שפה מקומית לצורך העניין). חדי העין וודאי הבחינו שעל הפחיות והבקבוקים, כמו גם במסע הפרסום, של הזירו מופיע zero באנגלית ולא, למשל, "קולה אפס". למרות ששמו של המשקה ניתן לו בשל העובדה שהוא מכיל אפס קלוריות (או אחת, תלוי איפה אתם נמצאים על כדור הארץ), ברור שהקונוטציה של "אפס" היא קונוטציה בעייתית בעברית (איך נשמע לכם הסלוגן "אני קול – אני שותה אפס"?), ולכן לא מפתיע שקוקה קולה נצמדים לאנגלית. סוגיית תרגומם לעברית (או לכל שפה אחרת לצרוך העניין) היא עסק מורכב ומסובך, שחכמים לא נכנסים אליו ופיקחים מצליחים (בקושי) לצאת ממנו.
כל הקולות, לפני שבוע בפראג.
אחד המקרים המפורסמים ביותר לפיקחות שלאחר מעשה היא הפאג'רו של מיצובישי. שמו של הג'יפ הפופולרי מוצלח מאוד ברוב העולם, אבל במדינות דוברות ספרדית פירוש השם הוא פחות או יותר "מישהו שמאונן", וכך מיצובישי, בדיעבד, נאלצה להחליף את שם המותג בארצות אלה (הגי'פ נקרא, אגב, מונטרו). מקרה דומה, אגב, קרה לפורד עם ה"פינטו" שלה, שבסלנג פורטוגזי פירושו "איבר זכרי קטן". ג'נרל מוטורס ביטלה תוכניות להחליף בקנדה את הביואיק רגאל בביואיק לה-קרוס, שכן בחלקים דוברי הצרפתית של המדינה הפירוש של "לה-קרוס" זהה לפירוש של פאג'רו בספרדית…
בישראל יש לנו, כמובן, את עניין Kia, יצרנית הרכב הקוריאנית, שבכל העולם מבטאים את שמה "קִיָה", ורק אצלנו הוחלט לקרוא לא "קאיה" (בגלל הקונוטציה ל"קיא", כמובן).
אבל לא רק במכוניות קורות תקלות מסוג זה. קולגייט נאלצה למצוא שם חדש למשחת השיניים שלה Cue, כיוון שבסלנג צרפתי המשמעות של המלה היא "תחת". Pupa, חברת האיפור, משווקת את מוצריה תחת שם אחר בפולין, שכן בפולנית פירוש המלה גם כן קשור לאחוריים. מוצרי טיפוח השיער של פרוקטור אנד גמבל משתייכים לקו המוצרים Dreck, שפירושו בגרמנית הוא… דראק. לאחרונה נרשמה שערורייה זוטא בבריטניה, כשנינטנדו הכריזה על ה-Wii שלה (שהרי wee בסלנג אנגלי פירושו להשתין).
ואצלנו? מי לא גיחך כשהוא קרא על המוצר החדש מבית מיקרוסופט, מתחרה לאייפוד, ששמוע "Zune" (וכן, מבטאים את זה ממש כמו המלה הנרדפת למשגל…).
אגב, מיותר לציין שרוב הדוגמאות הן בתרגום מאנגלית לשפות אחרות. היות שרוב המוצרים מחו"ל מגיעים דרך חברות אמריקאיות (גם אם לא מיוצרות בארצות-הברית), שמות המוצרים הם בדרך-כלל באנגלית, והחברות האמריקאיות חוטאות פעמים רבות באתנוצנטריות, ואינן טורחות לבדוק מבעוד מועד את משמעות השמות. עם זאת, לאחרונה נתקלתי בתמונה שלעיל, פרסומת לרשת סופרמרקט מכסיקנית מצליחה בשם "בימבו". מעניין היה לראות את הילדה החמודה הזו מפרסמת את הרשת בארצות-הברית, ושולחת מליוני בימבו אמריקאיות לחנות (או שלא).
בכל מקרה, במקרה של הזירו זוהי כבר עובדה מוגמרת. עכשיו נותר לראות אם מישהו במשרד הפרסום של פפסי בישראל יעלה על העניין, ויוציא סרט שייכנס ראש בראש בזירו. אני כבר יכול לשמוע את התשדיר: "בצד ימין של הזירה – המקס… בצד שמאל של הזירה – האפס…" או "יש משקאות שנותנים לך מקסימום טעם, ויש משקאות שנותנים לך… אפס". כך או כך, במקרה שלא אמרתי זאת עדיין, אני שומר אמונים למקס.
ונסיים בציטוט של פרופסור מקס בעניין הזה: "מה נשמקס?!".
נ.ב. מבולבלים? יש גם דיאט פפסי מקס… (כאן בפרסומת המדהימה ששודרה בסופרבול האחרון):
לפני שבועיים ראיתי סוף-סוף את "בופור", רגע לפני שסידר והחבר'ה כמעט ולקחו את האוסקר.
הצפייה ב"בופור" היא כמו צפייה במראה, או בסרט תיעודי שצולם בסתר על חייך מבלי שהרגשת. בגלל זה היה לי ברור ש"בופור" לא ינצח בתחרות שבה השופטים לא שירתו מעולם בצבא או עשו קו בלבנון. אבל בגלל זה גם "בופור" הוא סרט חשוב כל-כך.
לצופה הישראלי האינטיליגנטי, בטח לצופה שנולד בשנות השבעים, אין ב"בופור" שום-דבר חדש: ב-1982 נכנסנו ללבנון עם תוכניות גרנדיוזיות ויומרות לפתור את הבעיה הפלסטינית. במשך זמן קצר דווקא הצלחנו לא רע, עד שהבעיה הפלסטינית התפוצצה לנו בפנים בפאתי צור וצידון. ב-1985 נסגנו מרוב לבנון. ואחר-כך, במשך 15 שנה, המשכנו לשמור על "רצועת הבטחון" שבדרום לבנון, להרוג וליהרג, חרדים מהיציאה (שבאופן סימבולי היא גם שם הקוד של נפילת הטילים במוצב) וחרדים מהמשך ההתבוססות בבוץ הלבנוני. גם הסוף של "בופור" ידוע, והוא לא הפי אנד – ברחנו. אין מלה אחרת, יפה יותר. ברחנו, נערכנו מעבר לגדר, שמחנו במשך כמה חודשים, והתחלנו לספור לאחור, בדרך למלחמת לבנון השנייה.
העלילה של "בופור" יכולה היתה במידה רבה להיות סרט תיעודי מצליח (ובטח גם היו כאלה). בלי לזלזל לרגע ביכולות הכתיבה של רון לשם, לא זיהיתי בסרט קווי עלילה מפותלים או התפתחויות מפתיעות. לירז, אושרי ושאר החברים במוצב מנסים לשמור את הראש למעלה ימים בודדים לפני שהצבא נסוג מלבנון, מעבירים את ימיהם במבוך הבטון המדכא ובעמדות שמירה חשופות, יודעים שאין בעצם טעם ומתחילים לשאול אם כל זה היה שווה בכלל. באופן דומה לשאלות ששאלו החיילים האמריקנים שנסוגו מוייטנאם, גם כאן ניתן לתהות איך הרגיש האחרון שמת על אדמת לבנון, האחרון שמת לשווא. תחושת הנטישה החריפה שממלאת את האוויר – הנטישה של הצבא והמדינה את החיילים במוצב, אבל גם תחושת הנטישה של האידאות והערכים הצהליים (לא בורחים, לא מפסיקים להילחם, יודעים בשביל מה נלחמים), שלא לדבר על נטישת המוצב ופיצוצו – היא אולי הדבר הדרמטי ביותר שקורה בסרט.
באמצע הסרט שיבצו לשם וסידר את אלון אבוטבול (נו, איך אפשר סרט מלחמה בלי אלון אבוטבול?) בתפקיד מפקד הגזרה המבוגר. קל לפספס, אבל הדיאלוג של אבוטבול ואושרי כהן, שמעלה באוב את אירועי ה-6 ביוני 1982, כאשר צה"ל כבש את הבופור (מה שמתגלה בסרט כמעשה הירואי אך מנוגד לפקודות, שלמעשה "תקע" דורות של חיילים שם ללא כל ערך) לראשונה, מחבר את העכשיו לאז, את סוף המלחמה לתחילתה, ואת השתן שעולה לראש לגברים במדים עם השתן שבורח במכנסיים לילדים שנשלחים לחזית. "הר הקללה" היה צריך להיקרא "בופור" במקור, כשם הכתבה של רון לשם ב"7 ימים" שהיוותה את הבסיס לספר, והקללה של הבופור היא הקללה שלנו. לא רק בלבנון, אלא גם בעזה.
התחושה הקשה שליוותה אותנו לאחר הסרט חזרה וצפה אצלי לאור אירועי הימים האחרונים. הסצנה שבה אביו של קצין ההנדסה הצעיר שנהרג בתחילת הסרט מתראיין בטלוויזיה ומסביר שהוא אשם במותו של בנו, שמדובר בכשלון חינוכי, לא עזבה אותי. "לימדתי אותו לא לרוץ לכביש" הוא אומר שם, "אבל לא חינכתי אותו לא ללכת למלחמה". זו אמירה קשה, אבל מנקודת המבט של אבא אני לא יכול שלא להזדהות איתה. אמו של סמ"ר ערן דן-גור, שנהרג שלשום בעזה, אמרה את אותו הדבר: "אם ערן יפסיק את הקסאמים, אני מוכנה לקורבן… המוות של ערן היה לחינם". אבא בוכה על בן בוכה על אבא.
התחושה הקשה, אז ועכשיו, היא שאין פתרון. אנחנו יושבים לפתח הר הגעש, לא מוכנים לנטוש את הבית, לא מוכנים לקפוץ אל תוך הלוע. מה שלמדנו בלבנון, במלחמה הראשונה והשנייה, אנחנו מיישמים בעזה – אין פתרון קסמים. ניכנס, אז נצטרך להישאר. נישאר, אז נשלוט על עם אחר ונאבד חיילים יום-יום לחינם. לא ניכנס, אז טילים ימשיכו ליפול, היום על אשקלון ומחר על תל-אביב, והחיים פה ימשיכו להיראות כמו סרט מלחמה. העובדה שכולם שותקים – השרים בממשלה, הקצינים במטכ"ל, אפילו העיתונאים בתקשורת – מעידה שכולם מבינים שאין – לעזאזל – שום פתרון אמיתי. כל הפתרונות המוצעים הם לטווח קצר – נכה בהם כך או אחרת, אחר-כך נצא ונחכה עד הפעם הבאה. כמו אז גם עכשיו, יציאה ונפילה. אלה הפנים של המציאות שלנו.
בופור כונה "הר הקללה". כל הארץ הזו מקוללת. מיטב בנינו מקיזים את דמם עבורה, ובאופק אין כלום, שום שינוי, שום עתיד, שום הבטחה. אני מביט בילדי הקטן ותוהה אם גם הוא ייאלץ להיכנס ללבנון, לעזה. אם גם אני אדרש לדבר על קורבן, בין אם מוצדק ובין אם לאו. אם גם מחר יהיה עוד ביקור בהר.
גיא חג'ג' מפעלי עינוגים בע"מ מעלה בשבועות האחרונים את his latest project – ספירת העונג: מההתחלה, פרוייקט המשך ל"ספירת העונג" (זוכרים?), והפעם כל אחד ואחת מוזמנים לכתוב על שיר-פתיחת-האלבום האהוב עליהם.
השבוע התפרסמה במסגרת הפרוייקט הרשימה שלי על שיר הפתיחה האהוב עליי, שהוא למעשה שניים – "פתיחה+יש לי סיכוי" של אביתר בנאי (מתוך אלבום הבכורה המופתי שלו).
אני כותב שם, בין היתר:
"האלבום "אביתר בנאי" נפתח בשיר "יש לי סיכוי". אמנם הוא מופרד פיזית, טכנית, לשני קטעים, "פתיחה" ו"יש לי סיכוי", אבל למעשה מדובר ביצירה אחת. יצירה שהיא בעיניי קטע הפתיחה הנפלא ביותר שאי-פעם הוקלט לאלבום כלשהו. ובעצם קטע הפתיחה הנפלא ביותר שאי-פעם הוקלט לקריירה של אמן כלשהו…
יש שירי פתיחה שמעידים על האלבום שמגיע אחריהם. "יש לי סיכוי" מעיד אל אביתר כאדם, כיוצר, ועל יצירתו בכללותה…"
שגיא נאור 