"אלוהים קינא באושר שלנו,
אז הוא שלח את כוחות השטן שייקחו אותו מאיתנו…"
שאריות האמונה שלי מתפוגגות.
הן מפנות מקום לדמעות,
מקום לשאלות.
לחמה שבוערת מבפנים,
לכאבים.
"אמרו אמן", אבל אני
מתקשה להסכים.
אבות קוברים בנים,
הפרחים הכי טובים נקטפים.
שאריות האמונה שלי נרמסות.
הן מפנות מקום לכעסים,
מקום לפחדים.
לנשמה שמתכווצת בפנים,
לחוסר במלים.
"אין דין ואין דיין", ואני
מתקשה להבין.
רשעים בכל פינה ובכל בית,
הטובים נזרקים לשוליים.
שאריות האמונה שלי גוססות.
הן מפנות מקום לחיים.
היה צריך להופיע פוסט אחר במקום הזה. פוסט ליום האהבה.
אבל הבלתי-אפשרי והנורא קרה, והיום הזה התמלא באור אפור-עצוב נורא.
כל היום אני מנסה להביא את עצמי לכתוב משהו.
כל היום, ורק השיר הזה חוזר ומתנגן.
וזה כה בלתי-אפשרי בצורה נוראה ובלתי-אפשרית…
היום השמש עלתה שוב אל-
על ואי-הצדק הנורא החל
ולפתע לא נותר שום זוהר בחמה
את כיבית את החמה
כי כיבית את האהבה
להרגיש את אור השמש של אהבתך החמה
הופכת כה חסרת צבעים ועמומה
לפתע לא נותר שום זוהר באורה
את כיבית את האהבה
כאילו כיבית את החמה
זה כה נורא
זה כה בלתי-אפשרי
זה כה בלתי-אפשרי בצורה נוראה ובלתי-אפשרית עבורי…
Eמייל כתב על "Funny How Love Is" של ה-Fuck Fine Young Canibals, ותיכף ומייד הזכיר לי את האוסף בעל אותו שם שיצא ב"הד ארצי" בשנת 2000 והתיימר להציע "אלטרנטיבה לאהבה", שירי אהבה "אחרים", בעריכת דדי סיטון (שמודה בחוברת ל"כל מי שעדיין אוהב מוסיקה טובה!").
בהתכתבות הטוקבקיסטית שלי עם Eמייל הוא טען שאי אפשר להשיג עוד את האלבום (שנמצא, כמובן, ברשותי, הו אספן אלבומים כפייתי שכמוני…), ושאני יכול למכור אותו ב-eBay תמורת רווח יפה. במקום זאת (הו סוציאליסט יפה נפש שכמוני…) החלטתי לשתף אותו עמכם (כאן).
באלבום קלאסיקות מודרניות דוגמת Glorious של אנדריאס ג'ונסון, At My Most Beautiful של REM, I Started A Joke בביצוע המצוין של Faith No More, Fuzzy של גרנט לי בופאלו וכמובן שיר הנושא, לצד שירים שלא היית מצפה למצוא שם אך הם מצוינים בכל זאת, כמו Love Will Tear Us Apart של ג'וי דיוויז'ן או Rust של אקו והבאנימן.
במבט לאחור, השיר שאני הכי אוהב (נכון להיום, כמובן) מהאלבום הזה הוא Blindfold של Morcheeba מתוך האלבום המצויין שלהם Big Calm. אותו שיר עם השורות המצוינות: "אני כל-כך שמח שיש לי אותך / וזה רק נעשה גרוע יותר / אני כל-כך מטורף לאהוב אותך / את קללה ארורה ביותר".
משונה איך היא האהבה…
בשנת 1995 יצא האלבום הראשון של להקת "אבטיפוס", "מה החזאי מבין". בעוד שאת רוב אור הזרקורים תפס אייל שכטר הסולן, על הלהיטים הגדולים של הלהקה – "בוקר טוב עולם" ו"אשה אשה" – היה חתום הבסיסט של הלהקה שרון הולצמן.
אחרי פירוק "אבטיפוס", שרון הולצמן כתב והלחין שירים לעצמו ולאחרים. הוא הוציא עד כה שלושה אלבומים – "פתח את ליבך", "סיכוי קלוש" ו"זהב".
במשך השנה האחרונה הקליט הולצמן יחד עם הגיטריסט והמפיק המוזיקלי יהל דורון אלבום ובו גרסאות חדשות לשיריו מכל התקופות ושירים חדשים, פורמט שנהיה אופנתי לאחרונה (ע"ע כנסיית השכל ומוקי).
באלבום מתארחת רשימת אורחים מכובדת ומעניינת. בין היתר אפשר למצוא את ג'קו אייזנברג בדואט עם שרון ב"בוקר טוב עולם" (שכבר יצא כסינגל), את אבי בללי שמצטרף אליו ל"אשה אשה" בביצוע נהדר, את ירמי קפלן ורונית שחר.
הביצועים ששמעתי עד כה – גם אם לא בגרסה הסופית שלהם – מפתיעים ומעניינים. הם נותנים פרשנות אחרת לשירים של שרון, שהתפרסמו והפכו ללהיטים בעיבודים אחרים לגמרי.
במיוחד מצא חן בעיניי הדואט עם חמי רודנר ל"סיכוי קלוש" הנהדר, ששרון חושף ממש היום לאוזני כל:
"עשיתי יותר מדי טעויות", אמר לאחרונה שרון, "הפעם אני נותן למוזיקה לדבר". יש לקוות שלקראת החגים, כשייצא האלבום, השירים אכן ידברו בשבילו, ויזכירו שמדובר באחד האנשים היותר כישרוניים שמסתובבים לנו פה בין הרגליים.
קצת פרופורציה
יש מערכון מעולה של "החמישייה" שבו קרן מור ומנשה נוי (נדמה לי שזה היו הם… עבר כבר הרבה זמן, you know) צופים בטלוויזיה בחדשות מהעולם. הם שומעים שם על עוד פיגוע, עוד אסון ועוד מלחמה, שבהם נהרגו ככה וככה אנשים, ונרגעים רק כשהם שומעים ש"אין ישראלים בקרב הנפגעים".
נזכרתי במערכון הזה כששמעתי על צדוק יחזקאלי. עם כל הכבוד ל"עיתונאי בקרב", רק לי זה נראה קצת מוזר שynet, תחת "חדשות > בעולם", ממש מתחת לתמונת הזוועה של שני האחים בשדה הקטל עם הכיתוב "מלחמה בקווקז", מדווח על "שיפור קל במצבו של צדוק יחזקאלי"?
כשבאותו אתר מדווחים על "רצח עם וטיהור אתני", על 2000 הרוגים ביומיים (!) של עימות, הייתי מצפה מהם לקצת פרופורציה.
עוד קצת פרופורציה
אפרופו פרופורציה, שימו לב לסקירת "הם יורים גם בעיתונאים"* שסיפק ynet אתמול (חבצלת שהקדימה את זמנה?!) – בפברואר 1999 נהרג אילן רועה כתב "קול ישראל" בפעילות מבצעית בלבנון, בספטמבר 2004 נפצע איציק סבן כתב "ידיעות" ברצועת עזה, ביולי 2006 נפצע יובל אזולאי כתב "הארץ" בקרית שמונה, ו… בספטמבר 1987 נדקר צדוק יחזקאלי על-ידי אוהד בית"ר ירושלים.
"עיתונאי בקרב", כבר אמרנו?!
ו…בדיחה!
לסיום, משהו קטן על התקרית בגורי: 12 בצהריים, אמצע היום, לאחר שנכנסה לתוקפה הפסקת האש, פצצת מרגמה נופלת על התקהלות של עיתונאים מהעולם, הורגת חלק מהם ופוצעת אחרים.
אין ספק – אפשר להוציא את גרוזיה מהאטלס (ולקרוא לה גיאורגיה), אבל אי אפשר להוציא את הגרוזיניות מהגיאורגים….
* "הם יורים גם בעיתונאים", מאמר מאת אביתר בן-צדף, ספר השנה של העיתונאים, תשמ"ד.
היחסים של התקשורת הישראלית – ואולי של העם היושב בציון – עם ההי-טק הישראלי היו מאז ומתמיד בבחינת "כבדהו וחשדהו" – כשקטר ההי-טק רץ קדימה וסוחב אחריו את הרכבת המיושנת הקרויה "המשק הישראלי" כולם מריעים, שמחים לקפוץ על הקרונות ומנפחים את הסיפורים (והתקשורת הישראלית, ולטעמי במיוחד "גלובס" מצטיין בכך); כיש מהמורות בדרך, ע"ע משבר הסאבפריים והיחלשות הדולר, כולם שמחים לאיד, ויותר מכולם התקשורת הישראלית (ולטעמי במיוחד "דה מארקר" מצטיין בכך).
למתבונן מהצד, שאינו מעורה ב"בועה", בשבועות האחרונות יש רושם שההי-טק הישראלי מתפרק. חדשות לבקרים מבשרים העיתונים הכלכליים, שקמו על גב הצלחת ההי-טק הישראלי, על פיטורים, סגירת חברות והקפאת שכר. הנה קצת כותרות מהשבועות האחרונים מ"הטוש": קפאון בשכר בהי-טק, הפיטורים בהי-טק דופקים בדלת, קרנות הון סיכון ישראליות מוכנות פחות להסתכן. ממש חורבן בית שלישי, ע"ע התפוצצות הבועה.
אבל לשמחתי – כן, לשמחתי – אני חלק מהתעשייה הזו, המכונה "הי-טק". ובמבט יותר ביקורתי, כל הכותרות הסנסציוניות לעיל, וגם כאלה שלא הבאתי כאן, אינן שחורות כמו שאפשר לדמיין, לעתים הן אפילו בהירות ומשמחות. קפאון בשכר? זה נכון, אבל זה אחרי עליות שכר משמעויות כל שנה ושנה מאז 2003, שמהנדס תוכנה מתחיל מרוויח לפחות 14 אלף שקל ועם קצת נסיון מרוויח כבר לפחות 21 אלף, כשרוב החברות לא הפסיקו לגייס מועמדים ובמקצועות מסוימים יש קושי רב בגיוס כוח אדם מתאים, התמונה לא נראית קשה כל-כך.
הפיטורים בהי-טק דופקים בדלת? נכון, לא מעט סטארט-אפים נסגרו וחברות מבוססות מפטרות, אבל ברוב המקרים מדובר בסטארט-אפים שלא הצליחו מסחרית וחברות שפיטרו את ה"עודפים" שהצטברו. אלה שינויים טבעיים, הברירה הטבעית של ההי-טק – אם תרצו, כשלצד הפיטורים חברות סטארט-אפ ממשיכות לגייס כסף, לגייס עובדים ולהצליח (כולל אקזיטים), ומספיק להסתכל בדף של "הטוש" המוקדש לסטארט-אפים בכדי להתרשם שהתמונה די ורודה.
קרנות הון סיכון מסתכנות פחות? אולי. אבל היקף הגיוסים השנה חצה כבר את סף מיליארד הדולר. לא רע בשביל תעשייה בסיכון.
הקלישאה הידועה אומרת: "מי שיכול – עושה. מי שלא יכול – כותב על זה". נדמה שבתקשורת פשוט מתקשים להבין את, אולי אפילו מקנאים בכל האנשים האלה, שמציבים את ישראל במקום גבוה ברשימת המדינות החשובות לכלכלת העולם ומקבלים בתמורה לא מעט כסף בשביל זה. אז כשהולך, הם מסקרים את זה כאילו היינו התאומות של בראד ואנג'לינה וכשלא הולך הם יותר מנהנים להספיד את המת טרם זמנו.
איש חכם אמר לי פעם שבהי-טק שורדים רק הפסימים. ובכל-זאת, כל איש הי-טק, במיוחד היזמים שביניהם, הוא אופטימיסט מושבע. אז בתור פסימי-אופטימי שכזה, עם לא מעט שנות נסיון בתעשייה הזו, אני יכול לומר לכם במידה רבה של ודאות: השמועות על מותו של ההי-טק היו מוקדמות מדי. יש האטה? אחריה תבוא עוד צמיחה. ואולי עוד האטה. ואולי עוד צמיחה. בסופו של דבר, התעשייה הזו מאפשרת את החיים הנוחים והנפלאים של כולנו, ולכן היא תישאר פה לנצח.
ולכל הנשמות הטובות – נתראה בבועה הבאה.
גילוי נאות: הכותב עובד למחייתו ומבלה את מרבית זמנו כמנהל קבוצת פיתוח בחברת הי-טק ישראלית.
ראיתי את (חלק מ)טקס הפתיחה של האולימפיאדה באילת. צפייה בקרקס הסיני מהקרקס הישראלי הייתה חוויה מעניינת במיוחד, ובכל-זאת קשה היה להתעלם מהתחושה הקשה שהתלוותה לטקס הארוך-ארוך-ארוך הזה: עינוי סיני.
בפרסומים בנושא הטקס, נמסר שהבמאי (במאי הקולנוע ג'אנג יימו) רצה שמופע הפתיחה ישמש כ”חלון ראווה לאלפי שנות תרבות סינית”. במקום זה קיבלנו אלפי רובוטים אנושיים שזזים לפי הקצב בסנכרון מושלם, שהעבירו צמרמורת נוראית של גועל בעמוד השדרה שלי ומחשבות על "1984". אתם מתארים לכם כמה חזרות נערכו כדי להגיע לתיאום מושלם כזה? אתם מתארים לעצמכם כמה סרבני ת"ס-תס"חים יושבים היום בכלא הסיני או בכלל נעלמו מעל האדמה?!
מקור: BSPCN
כשזכו הסינים בזכות לארח את המשחקים האולימפיים, הם הבטיחו לשפר את מצב זכויות האדם שם. המשחקים האולימפיים כבר יצאו לדרך, ועדיין מתרחשות שם הפרות חמורות של זכויות אדם, כולל מעצרים של פעילי זכויות אדם, והצנזורה על העיתונות והאינטרנט רק מתחזקת. לאולימפיאדה, אם לא שמתם לב במהלך הטקס הנוצץ, יש גם צד אפל. מספיק לראות את "הקוד האתי" של הצופים באולימפיאדה (איסור על עישון, הימורים, צילום בפלאש, הכנסת מצתים וכו') בשביל להבין שאת החלום על החרות והכבוד אין מה לחפש כאן.
מקור: BSPCN
אני לא אכנס כאן לקונוטציות שרצו לי בראש, על משטרים פאשיסטיים בעבר שידעו להרים מופעים שכאלה, המבוססים על תנועת אלפי בני אדם בדייקנות על-אנושית. "אלו שלא זוכרים את העבר, נדונים לחזור עליו", אמר הפילוסוף סנטאיאנה, והסינים חוזרים עליו בריש גלי, ומגייסים את הועד האולימפי ומכונת התקשורת ההרסנית לצורך זה.
גם אנחנו עוזרים להם בכך, כל עוד איננו מוחים, כאן ועכשיו, כנגד מעללי המשטר הסיני ותרגילי יחסי הציבור שלהם. הקריאות להחרים את האולימפיאדה נתקלו כצפוי בקיר של אינטרסים, נציגי ישראל ראלב מג'אדלה ושמעון פרס כבר חוגגים להם בסין, הערוץ הראשון מקדם באופן פעיל את האינטרס הסיני – נדמה שאיש כאן לא זוכר את ברלין 1936.
מקור: רויטרס
ומי שכן זוכר, ומי שרוצה למחות, ומי שחושב שכל זה מרגיש כמו עינוי סיני, יכול – ממש כמוני, וכמו קנצלרית גרמניה, ראש ממשלת בריטניה וראשי מדינות אחרות שכבר עשו את זה – לסגור את הטלוויזיה, לשכוח לכמה ימים מאתרי הספורט והחדשות הרלוונטיים ולהתעלם מהאולימפיאדה.
יש לנו מספיק בעיות מוסריות משלנו גם בלי לתמוך בה.
בואי נמלט מן האספלט
ומן הערים המקומטות
בואי נמלט אל הלגונות השקטות
בואי לאילת
לאילת…
מלים: ירון לונדון לחן: נורית הירש ביצוע: ליאור ייני
"קופים הם כמו בני-אדם. רק עם אוזניים גדולות…"
~ יובל הולך בדרכו של דארווין, אחרי צפייה משותפת ב"קופים בחלל".
משמאל: קריקטורה מ-1871 המציגה את דארווין כקוף. מימין: קופים בחלל – כרזת הסרט.
שגיא נאור 