לתת באהבה, ראש השנה תשס"ט

יום חמישי, תשע וחצי בערב. האמפי בקיסריה מאיים להתפקע מרוב אנשים. הקהל מגוון ומשולהב. תיכף, באיחור שגרתי של שעה ("בגלל הפקקים" שמפתיעים את עמישראל כל פעם מחדש), תעלה יהודית רביץ (להלן: יודית) על הבמה. יותר משלושים שנה אחרי שהתגלתה בפסטיבל הזמר והפזמון עם "סליחות", יודית פותחת ככה את ההופעה החגיגית שלה בקיסריה (הופעה שלישית, אם ממש רוצים להתקטנן). לבד, לבושה בשחור, עם גיטרה והקול המדהים שלה, שנדמה כאילו לא השתנה כלל בשלושים השנה שהיא מלווה אותנו.

"באה מאהבה 2008" חוגג, מן הסתם, עשרים (וקצת) שנים לאלבום באותו השם, שהפך את יודית לזמרת של פארקים, של כולנו, אבל הוא בשום פנים ואופן לא סתם "המיטב של". עם להקה צעירה ובועטת, בניצוחו של רע מוכיח (בחירה מסקרנת), יודית מחדשת, מתחדשת, נוסכת אנרגיות מדהימות בשירים שלה, חושפת את עצמה, ניזונה מהאהבה האדירה של הקהל ושוטפת אותו באהבה בכשרון המופלא שלה.

והיא כל-כך מוכשרת. איפה היא ואיפה מי שברדיו מכנים "זמרות" או "דיוות". בשירים השקטים, שפותחים את ההופעה, וגם מרגיעים את הקהל בין אקסטזה לאקסטזה, יודית מרגשת, מצמררת, מפליאה בהגשה. "מישהו", "מילה טובה", "תמונה", "דרך המשי" – נדמה שיודית תמיד ידעה לבחור כותבים מופלאים, ויצירותיה הגדולות עומדות במבחן הזמן ללא קושי, ממש כמוה. לאה גולדברג, דרך אהוד מנור, יהונתן גפן, יענקל'ה רוטבליט, שלום חנוך אל רביקוביץ' ועמיחי – כל כך הרבה יופי יש בשירים של רביץ, כל כך הרבה אמת.

הקהל של רביץ חם, ולא רק בגלל מזג האוויר. הם מכירים את השירים החדשים, מריעים לה כשהיא שרה את "עיר קטנה" השובב בדיוק כמו שהם מריעים כשהיא שרה את "למחרת". וכשהקהל מאיים להכניע את המאבטחים ולחנוק את יודית מרוב אהבה, היא מגישה להם את "שבתות וחגים" בביצוע חזק ומרגש, שמוכיח כמה היא גדולה.

על פי הפרסומים רביץ "מארחת" במופע החגיגי את רע מוכיח, דני ליטני ויוני רכטר. מוכיח מנגן כלי הקשה ומנצח על הלהקה הבועטת – עם עמית יצחק שמפליא לנגן בגיטרה, רן שמעוני שכרגיל מחזיק את הקצב על הכתפיים שלו ושלישיית כלי נשיפה בראשות יאיר סלוצקי שנותנת גרוב מדהים ליודית, ליטני מבצע עם יודית בדרך החפיפניקית ומשעשעת שלו את "בראש אחד", ורק יוני רכטר באמת בא להתארח ומביא איתו להופעה את כל הכשרון והקסם והיופי שיש באיש המיוחד הזה, ואיזה כיף לראות אמפי שלם בקיסריה מריע לו.

רביץ מרפררת ל"כבש", האלבום הכל-כך מושלם של יהונתן גפן, יוני רכטר, יהודית רביץ ושאר החברים, אלבום שרק כשאני רואה אותו כובש גם את הבן שלי בן ה-3 אני מבין שהוא אכן מאסטרפיס. הם מניחים לקהל לפרוק את האהבה על "הילדה הכי יפה בגן" (ייאמר לזכות יודית שהיא השתדלה לא לתת לקהל להרוס את השירים כמנהג אמני ישראל), ואז הם מבצעים יחד את "מה עושות האיילות" ואחר-כך מצדיעים ל"חבר טוב שלנו שלא הגיע לכאן", מר א. אינשטיין, ומבצעים את "צער לך וצער לי", מתוך האלבום הנפלא של רכטר ואינשטיין.

אחר-כך היא תעשה גם גרסה נהדרת ל"צא מזה" של אריק, ותוכיח לכל ה"כוכבים נולדים", אותם ליוותה השנה (או כך מספרים לי), שצריך לא רק להיוולד, אלא גם לגדול, להתבגר, ללמוד, לפני שאפשר לבצע שירים של אחרים בצורה ראויה. ואם מדברים על גרסאות כיסוי, אז היא לא מהססת לבצע עם יוני את "עטור מצחך", השיר הכי יפה בשפה העברית אבל גם אחד מהקשים שבהם (בטח לזמרת), והביצוע הזה מעביר בי צמרמורות עונג ידועות ובלתי ידועות. היא ויוני מקנחים ב"וידוי" של פן, שבו יודית פשוט מרטיטה וכובשת סופית את הקהל, מכינה אותו למתקפה הרוקיסטית החאפלאית שעומדת להגיע מיד.

רביץ חמושה בשירים שקטים ומרגשים. היא יכלה לעשות שמות ב"צוותא" באותה מידה. "סוף לסיפור" מתחיל שקט והופך לפצצת כוח מרגשת, "בך לא נוגע" מחמם את הלב ומחבק, "שיר ללא שם" מצמרר. אבל עם כל הכבוד לשירים השקטים הנפלאים שלה, יודית בסופו של דבר היא רוקרית. (לאלו שרכשו את השכלתם המוסיקלית בעשור האחרון, אני אספר שגם זמרות ישראליות יכולות לעשות רוק. פעם זה אפילו היה אופנתי). כשרביץ רוקדת לצלילי החשמלית והתופים של חבר'ה צעירים ממנה בשלושים שנה, היא נראית הכי במקום, הכי מרוצה. לרגע היא מזכירה לי את פטי סמית.

והיא נותנת בראש – "ארבע לפנות בוקר", "עכשיו הכל בסדר", "געגוע". האנרגיות משתוללות, הקהל מכניע את המאבטחים והאמפי כולו על הרגליים. אפילו בשורות הראשונות, המעונבות, בהן ישבנו, כבר הפסיקו לבקש מהאנשים ש"יישבו בבקשה כי הם מסתירים". רביץ לא מחפפת גם בהדרנים – באחד היא נותנת את השלאגרים הגדולים שלה, "רחבת הריקודים" ו"באה מאהבה"; באחר היא לוקחת את הקהל לברזיל, עם" ארץ טרופית יפה" ו"בוא לריו". לוקחת את הקהל עד לאן שהלב לוקח ומעבר לזה.

האמפי בקיסריה בטירוף. באופן מוזר הוא נדמה פתאום קטן על יודית. היא יכלה להעיף באותה מידה גם את פארק הירקון לשמיים. קניתם כרטיס לפול מקרתני?   לכו לראות את יודית רביץ. למרות שהיא מצטנעת, מחייכת ומסמלת לקהל "זה לא אנחנו, זה אתם", האשה המוכשרת הזו, האנרגטית, מגיעה לסיבוב ההופעות הזו במיטבה. "היה לנו קיץ מדהים", היא מספרת, ובשלהי הקיץ היא מדהימה את כל הנוכחים, סוחפת, ומוכיחה שמי שבאה מאהבה תגיע הכי רחוק שרק אפשר.

 

(יהודית רביץ, באה מאהבה 2008, אמפי קיסריה, 11.9.08)

"ביום שנולדת חיממו פועלי האושר
את כפות הידיים מול האש שהוצתה
בגפרור חייך.
לילה לילה אני מתהפנט מקול נשימתך
כמו הייתה הבהוב מגדלור למלח שכמעט נטרף
בשיני הים".

"שיר לילדה שכבר נולדה" הוא אחד השירים היפים ביותר שקראתי בעברית. רוני סומק, שכתב אותו, הוא המשורר האהוב עליי ביותר.  ובכל זאת, ההתרגשות שאחזה בי ביום שלישי בערב, כשאבי גרייניק (מגובה במירה עווד ומאי ישראלי) ביצע את השיר הזה, ללחן חדש של אורי לשמן, הייתה מדהימה. לרגע, בערך בשעה תשע בערב, כשרוני סומק קרא את שירו היפהפה "אלג'יר" ומיד אחריו ביצע גרייניק את השיר הזה, אפשר היה לשכוח את הלבנט שבו אנחנו חיים, את "קדימה" ו"האח הגדול", את קרן פלס וסינרגיה, ולגלות שיש תרבות ישראלית, יש מוסיקה ישראלית, יש שירה ישראלית, וחשוב מכל – יש להן קהל.

"במה להמתיק ימים אם לא בשירים", סדרה של ארבעה מופעים מיוחדים על שירה ומוסיקה, המפגישה בין משוררים, אנשי רוח, מוזיקאים, זמרים ושחקנים, בעריכת המלחין והמנצח אורי לשמן, היא מהאירועים שמחזירים לי את האופטימיות בקשר לעם ישראל ויחסו לתרבות שלו. בשלישי היה המפגש השלישי שנקרא "בתוך הבית", וכותרת המשנה שלו "אילו יכלו הקירות לדבר, אין ספק שהם היו גדולי המשוררים".

ביד אמן הוביל רוני סומק את הקהל אל תוך כתלי הבית, דרך החלון, בינו לבינה, בתוך המשפחה, עם כל החלומות, האהבה, הקנאה, התשוקה. עם לשמן על הפסנתר, יובל מסנר בצ'לו וגיא קריס על כלי הנשיפה, שלישיית זמרים מעולה והופעת אורח חיננית של אלון אולארצ'יק, הוקראו והושרו שיריהם של ביאליק, אלתרמן, עמיחי, אבידן, סומק, זך, וולך, פנחס שדה ועוד.

רוב השירים הולחנו במיוחד לערב על-ידי לשמן. במרבית המקרים לשמן התמודד בצורה מופלאה עם הטקסטים היפים אך הקשים. מאי ישראלי, מירה עווד ואבי גרייניק הגישו את השירים בצורה מעוררת כבוד, עם רגישות ואהבה גדולה, וגם עם לא מעט הומור וכשרון משחק מרשים. הקהל גמל להם בהמון אהבה, והיה פשוט מרומם רוח לראות את צוותא מלא באוהבי שירה ומוסיקה, שמעבירים ערב בחברת כמה מהיצירות הגדולות ביותר שיש ברפורטאר העברי.

כמה מהשירים בלטו במיוחד, וראויים לפרסום ויפה שעה אחת קודם – "הזר מקנא לחן רעייתו" של אלתרמן ששר גרייניק בצורה יוצאת דופן, "הציפור כבר לא מזמרת" של נתן זך ששרו מירה עווד ואלון אולארצ'יק, "איך זינג וי א פייגאלע" של פנחס שדה שביצעה מאי ישראלי. בין השירים היפים, קטעי הקישור של סומק והמילים המטלטלות שהוקראו, חגגו אתמול האיכות והיופי נצחון קטן על תרבות הרייטינג.

ורק נקודה אחת קצת העציבה אותי אתמול – מבט חטוף בקהל גילה שרוב המשתתפים עברו זה מכבר את גיל החמישים. תמהתי ביני לבין עצמי אם בעוד עשרים או שלושים שנה יהיה מי שימלא את צוותא בערב שכזה. בעוד שהדור שלנו מצמיח גם כוכבים איכותיים, כמו אבי גרייניק שהיה על הבמה אתמול או שמעון אדף שמשיריו קראו אתמול, אני כלל לא בטוח שההערכה והאהבה לשירה הישראלית ולתרבות אמיתית בעברית זורמת בורידים של בני הדור הזה ואלו שאחריו.

לאורך כל הערב, ובמיוחד בסופו, דווקא הרהרתי בשיר של בן הדור שלי, אביתר בנאי, שאלבומו האחרון עסק רובו ככולו בתוך הבית. ביני לבין עצמי קראתי לעצמי את שירו המופלא "בבית", ועם המילים שלו יצאתי לאוויר של אבן גבירול, עם חיוך קטן אבל משמעותי על הפנים:

"מרוב פנטזיות אין מציאות
יכפר עליי אושר לך
קיבלת אותי גופיית משי אדומה
וחזרת בוכה באוטובוס…

חוזר הביתה הביתה
בבית אין ריצפה
אני עומד על נייר"

 

(בתוך הבית, ערב שירי משוררים בעריכת רוני סומק ואורי לשמן, צוותא, 16.9.08)

"ארץ ישראל השלמה נגמרה. אין יותר דבר כזה. מי שמדבר כך רק משלה את עצמו… 
 אנו יכולים להוכיח שאנו היינו לאורך הדרך יוזמים ויצירתיים יותר והצד שכנגד היה עקשן יותר.
אבל כרגיל אנחנו מנצחים בויכוח והולכים בהדרגה ובביטחון להפסיד את העיקר"
                                                                                                     ~ אהוד אולמרט בישיבת הממשלה האחרונה שלו

"בוחרים יורש לאולמרט"
                                  ~ כותרות העיתונים מהיום

 
תמונה: cwbuckminster

 

 

מָקוֹם בּוֹ הַנֶּפֶשׁ מְשֻׁחְרֶרֶת מִפַּחַד וְהָרֹאשׁ גֵּא וְזָקוּף;

מָקוֹם בּוֹ הַ יֶּדַע חָפְשִׁי;

מָקוֹם בּוֹ הָעוֹלָם לֹא נֻתַּץ לִרְסִיסִים עַל יְדֵי קִירוֹת בַּיִת צָרִים;

מָקוֹם בּוֹ המִּלִּים נוֹבְעוֹת מִתּוֹךְ עָמְקָהּ שֶׁל הָאֱמֶת;

מָקוֹם בּוֹ הַהַתְמָדָה פּוֹרֶשֶׂת זְרוֹעוֹתֶיהָ לְלֹא לֵאוּת, לְעֵבֶר שְׁלֵמוּת;

מָקוֹם בּוֹ פֶּלֶג הַתְּבוּנָה הַצָּלוּל, אֵינוֹ תּוֹעֵה בְּחוֹל מִדְבָּר צָחִיחַ שֶׁל שִׁגְרָה מֵתָה;

מָקוֹם בּוֹ הַ נֶּפֶשׁ מוּבֶלֶת קָדִימָה בְּהַשְׁרָאַת חֲזוֹן הַמַּחְשָׁבָה וְהָעֲשִׂיָּה;

אֶל חֹפֶשׁ שְׁמֵימִי זֶה, אָבִי, לוּ תֵּעוֹר אַרְצִי.

 

(עורי ארצי לרבינדראנאת' טאגור, תרגום מאנגלית: שרית שץ)

אומרים שבלוויות אתה בוכה על עצמך

הרי התחלת רק עכשיו לחיות, הקמת משפחה
פתאום יש לזה סוף.

גם אם תעמוד בחזה חשוף ותצעק: קח אותי
לא תשנה את הסיבוב…

אין לזה סוף.

(אין לזה סוף / נעם רותם)

ע"פ פוסי גאלור

 

1. בוקר חדש ללילות

 

2.  שלוותם של אוהבים

 

3.   Paint my masterpiece

"עכשיו בדיעבד אני חושבת שאולי שלא ידע להסתדר עם סכינים קרה מה שקרה. אמרתי לאחי, אולי אם היה יודע לחתוך סלט כמו שצריך לא היה נבהל. אולי הרג את האשה המסכנה כי לא ידע אף פעם לחתוך עגבניה".

~ אמא של הנער שהודה ברציחתה של עו"ד ענת פלינר לשרי מקובר, "איך סכין כל-כך קהה יכולה לחתוך בן-אדם", מוסף "סופשבוע" של מעריב.

אני לא אוהב את פול מקרתני. הנה, אמרתי את זה. (בעצם כבר אמרתי את זה כאן קודם…)

כן, אני מת על הביטלס, אבל ברביעייה המופלאה הזו מקרתני תמיד היה החיפושית הכי פחות אהודה עליי. אפילו ברינגו יש משהו יותר משובב-לב מאשר פול הצנונית…

נכון, אי אפשר לקחת מפול מקרתני את פועלו בביטלס, שירים כמו "Yesterday" או "A Day In A Life". אבל מהו בדיוק השיר של פול מקרתני (ולא של הביטלס) שאתם הכי אוהבים?   במקרה שלי זה כנראה "Hope Of Deliverance" שיצא ב-1992 (כן, לפני 16 שנה), אולי "Pipes Of Peace" שיצא ב-1983 (כן, לפני 25 שנה).

כתבתי כאן לא מזמן למה אני לא הולך להופעה של מוריסי, יוצר זמר מוכשר שהגיע לשיאו לפני 20 שנה. זה בטח נכון לגבי יוצר וזמר מוכשר לא פחות שהגיע לשיאו לפני כמעט ארבעים שנה.

אנחנו כבר לא פרובינציה. הגיע הזמן שנפסיק לחשוב באופן פרובינציאלי. הברידרז, לואו, אייר, הגאטר טווינז, חוזה גונזלס, אנימל קולקטיב – כולם הגיעו/מגיעים לכאן כשהם פועלים ובועטים, חלקם בשיאם, כאילו היינו באמת באירופה.

במקום להוציא 500 ₪ על איזה קשיש שעדיין שר שירים של הביטלס (לפי בדיקת "העיר" מהשבוע 63.8 אחוזים מהשירים בהופעה הם שירים כאלה), קנו לכם כבר את האלבומים הרלוונטים (של הביטלס, לא של מקרתני) ועם העודף תזמינו כבר עכשיו כרטיסים לרופוס ויינרייט.

ולשאלה "מה, את/ה לא הולך לפול מקרתני?" מומלץ לענות "אני אחכה לאיחוד של הביטלס. יהיה גן-עדן".

איחוד ספונטני של הביטלס, 2003.

 

נ.ב. רק כדי שיהיה ברור – אם ליאונרד כהן בא לארץ, אני הראשון שקונה כרטיס. הנה דוגמה לאמן שבגרותו (כלומר זקוניו) לא מביישים את נעוריו.
שוקי וייס, ארקדי גאידמק, מונוקרייב, ווטאבר – לטיפולכם.

יש משהו ברצועת הפתיחה של "מופע החיים של מוטי פנאן" (האלבום, לפחות. לא הייתי עדיין בהופעה. נגיע לזה בהמשך…), שנקראת באופן לא מפתיע "פתיחה", שמרפרר ישר ל"החומה" של פינק פלויד. וזה כנראה לא במקרה. "מופע החיים של מוטי פנאן" (להלן "מופע החיים") הוא אופרת רוק, ממש כמו האופרה ההיא של פינק פלויד.

"אופרת רוק" היא מונח אפעס בעייתי, שכן הגם שרבים לאורך השנים התיימרו ליצור כאלה, כי אולי נדמה שמדובר בדרך קיצור אל הקהל והתילה,  רק מעטים הצליחו באמת ליצור יצירה שראויה לכותרת הזו. לראש מיד קופצות "טומי" של The Who שהמציאה את הז'אנר, "החומה" כמובן, והמאמי המקומית שלנו – "מאמי" של הלל מיטלפונקט, אהוד בנאי ויוסי מר חיים.

יש משהו חמקמק באופרת רוק, אבל אם בודקים את הדוגמאות שהצליחו לאורך השנים מגלים איזה שהוא הגיון מאחורי השיגעון: מדובר ביצירות שמדברות אל כולנו בגובה העיניים, נשענות חזק על התרבות המקומית, מעיזות להתריס ולהציב מראה מול הצדדים המכוערים והמגוחכים של החברה, ומצד שני תלושות מהמציאות, הזויות אפילו, משעשעות לפרקים, מכעיסות לפרקים, גרוטסקיות לעיתים, וכן – נשמעות מצוין.  בלי להיטים קשה לכתוב אופרת רוק טובה. 

"טומי"?  בהחלט עומד בסטנדרטים לעיל. "החומה"?  המציאה את הסטנדרטים האלה. "מאמי"? סטנדרטים גבוהים בהחלט. וכן, גם "מופע החיים" מצליח לצלוח את מבחן הקריטריונים האולימפיים. לגבי הכניסה להיכל התהילה של אופרות הרוק, ימים יגידו (לצערנו, מרבית אופרות הרוק הטובות זוכות להערכה בדיעבד בלבד), אבל החברה של גוטל בוטל בהחלט הרימו פה מועמדת ראויה למדליה.

 

תמונה: grebulon

 

"מופע החיים" האלבום, שהוא אלבום בכורה לנתי אורנן וקבוצת גוטל בוטל (ו"קבוצה" זו הגדרה לא רעה בכלל לאוסף המרשים של חברים מכובדים שהתקבץ כאן), יוצא אחרי שבע שנים שבהם רץ המופע (ומופעים נוספים אחרים). בראשותו של אורנן, שחקן ויוצר כשרוני בטירוף. הקבוצה רוקחת ב"מופע החיים" עלילה הזויה גם במושגים של אופרות רוק: בחור צעיר בשם מוטי פנאן (אין קשר למוני פנאט…), ראש שבט צופי רמת גן, שמתאהב בכותל, בת עקיבא יפה ולא מושגת, מתבאס ומתגייס לצה"ל להיכנס קצת בערבים, משתחרר ומתגלגל להודו, סליחה שאנטי באבאלנד, מוצא לו גורו, מגלה את האושר, חוזר לישראל ומגלה שהים אותו ים אבל הכותל כבר לא אותו כותל.

דרך החתחתים של פנאן, סוג של אלטר-אגו של אורנן, במסלול הכל-כך "ישראל של תחילת האלף השני" –מעניינת, מסקרנת, משעשעת. ועוד יותר מזה, זה מדויק וזה עובד. זה הרבה בגלל הכתיבה הקולחת של נתי אורנן והקולגות לקבוצת גוטל בוטל (להלן קג"ב), הרבה בגלל הלחנים שיושבים יופי על המלים, אבל במיוחד בגלל האנרגיות המדהימות שיוצאות מהמערכת כשהדיסק מתנגן בה, והקרדיט כאן מגיע ליובל בר-און, שהפיק את האלבום הזה ללא עזרה של חברת תקליטים מסודרת, וההפקה שלו מצליחה לשמר את רוח השובבות של המופע גם על הספה מול המזגן.

וכן, יש כאן את הנגיעה המקומית, רמת-גן גבול גבעתיים ("סקס, סביח ורוק'נ'רול"), עם "יש לי עוד אוויר" הרחפני, הקל כמו עננים מעל הדירה שלי ליד הקניון שם; את "אפילו ילד" המתריס והחתרני; "הכנרת" שמזכיר מאוד את הג'ירפות (ולא רק בגלל הכותרת), עם הלחן הנפלא, החצוצרה הממכרת והכתיבה הגרוטסקית ("על ראש הברוש טיפס חזיר / והופ חירבן על האומה…"); "בשבילך" הדרמטי-כסחני; וכמובן ההמנון "מופע החיים גאה לארח", כי "מוכרחים להיות שמח". כל שיר ושיר יושב במקום, שונה מקודמו אבל גם מקדם את העלילה באפקטיביות ובלי להכביד. גם אם לא ראית את המופע (ולא ראיתי, כאמור. תיכף נגיע לזה…), אתה מבין בין השורות את הדמויות והסצנות, ואם לא אז אורנן טרח להכניס כמה סייד-נוטס לתוך החוברת, וההנהלה מודה לו על כך.

 

תמונה: גרבולון

 

ההשראה ברורה, הדמיון עובד שעות נוספות. זיגי של בואי, פינק ופלויד, קינג קרימסון, רדיו בלה בלה של הנטאשות, פוליאנה פראנק, קזבלן. התרבות הישראלית מפורקת, נארזת מחדש ומשווקת על-ידי אורנן והחבר'ה במעטפת חדשה, שכמעט קורעת תחת עומס התמונות, הדימויים, האירועים. החומר של הקג"ב מכיל המון רבדים, שכל-אחד יכול למצוא אחד שיתאים לו, ושעם הזמן אפשר לגלות ולחפור בהם כדי להבין יותר את האמת האמנותית שלהם. 

וכן, יש פה גם שירים מצוינים, במיוחד עם יציאתו של מוטי פ. לארצות הנכר. "לוקח" הוא פשוט שיר מופלא, שאני ממש לא מבין איך לא תפס את כל השדרנים המלחששים ברדיו ואת תוכניות האירוח א-לה "קולה של אמא" ("אם יורים תקפיד להתכופף / ואם האהבה נוקשת בדלת / פתח לידי חריץ כי אולי זה גנב / ותראה איך אמא אף פעם לא פוחדת"), "אני כמו כלב" הוא בטח שוס בהופעה החיה וגם באלבום נשמע נפלא (ומגיע על כך כל הקרדיט לתום קלנר), "פיאט השנטי" עושה צחוק מכל השנטי-באבות שמסתובבים כאן עם שרוואלים וראסטות, ו"שיר הגורו", הו "שיר הגורו" – איזו יצירה נהדרת, איזה חרטא, איזה צחוקים.

גולת הכותרת של היא ללא ספק "המשל על השפן והקיפוד" ששומע מוטי אי-שם בשאנטיבאבאלנד הרחוקה. למען האמת, בפעם הראשונה שמעתי אותו באוטו עם הבן שלי. הבן כמובן נדלק על התסכית המשעשע עם הקולות המצחיקים, אני השתעשעתי מהתוכן החתרני, וכל העסק כמעט נגמר בתאונה חזיתית כשחיות היער החלו לצעוק לעבר השפן והקיפוד "הומואים!" ומוסר ההשכל בישר ש"אם אתה הומו, עדיף להתחנגל בעיר". נתי, איזה צרות עשית לי עם ילד סקרן בן 3…  אפשר רק לדמיין כמה זה מצחיק בהופעה (כבר אמרתי שעוד לא הייתי בהופעה?!).

לצלילי "לופטהאנזה" הקסומים אנחנו חוזרים עם מוטי פנאן הביתה, חוזרים למוטב. "רוצה ללכת" נועל את האלבום הזה בצורה מושלמת, כמו אופרות הרוק הגדולות באמת. אחרי הכל "כותל ללא זיכרון אין זו כותל". וזה משאיר רק עוד מספיק אוויר ל"יש לי עוד אוויר" אחרון לסיום. ודי. האלבום הזה נגמר בדיוק במקום, שובב, חמקמק, משאיר טעם של עוד. ורצון עז ללכת להופעה כבר.

כרזת המופע, 2006.

 

כי לא הייתי עדיין בהופעה של נתי אורנן והחברה מהקג"ב. כן, שמעתי כל הזמן כמה זה מצחיק ומיוחד ומופלא. ועוד שמעתי את זה מאנשים שמבינים. אבל לא יצא לי, ובכל פעם שאני מאזין לאלבום הזה אני מכה על חטא. אני מקווה שהמתקפה היחצ"נית העכשווית (או שרק אני קיבלתי עכשיו את האלבום?) תחזיר את הקג"ב לבמה ותסדר לי מפגש עם מוטי, כותל, הגורו וקופי אנאן (הו, איזה בונוס נפלא!) במהרה בימינו.

אפשר לסגור את הרשימה הזו עם הרבה קלישאות – "מופע החיים של מוטי פנאן הוא מופע החיים של כולנו",  "מוכרחים להיות שמח ונתי אורנן עוזר במצווה", "יש לי עוד אוויר לעוד ועוד סיבובים על האלבום". כולן אגב נכונות. שורה תחתונה – יש לעם ישראל אופרת רוק חדשה, וכדאי ומומלץ לראות ולהאזין, להתפעל ולהתלהב בזמן אמת. ועכשיו באמת אני חייב ללכת כבר להופעה.

 

(מופע החיים של מוטי פנאן, קבוצת גוטל בוטל, הוצאה עצמית)

לאשתי

 

הָאוֹר שֶׁבְּשָׁרְשֵׁי הַתְּמוּנָה, עָלָיו יֵשׁ לְדַבֵּר
וְהָאַיָּלָה הַשְּׁלוּחָה הָרָצָה מִלִּבִּי אֶל לִבֵּךְ מִיּוֹם פְּגִישָׁתֵנוּ
וְצִנּוֹרִיּוֹת הַנְּחֹשֶׁת הַדַּקּוֹת הַשְרוּגוֹת סְבִיבֵנוּ
מוֹלִיכוֹת אָהֲבָה לְצַנֵּן אֶת הַמְּכוֹנָה
הַדָּשָׁה לְלֹא לֵאוּת.

 

                                    (שיר לא גמור ליום נישואין / אלכס בן ארי)