הקדמה ואזהרה: אחרי ראש השנה דיברתי עם מור, יקיר הבלוג החי בניו-יורק, שצפה ערב לפני ב"ואלס עם באשיר" שהציג ב-New York Film Festival.
מור תהה איך לא כתבתי על הסרט הזה, ואני סיפרתי במידה רבה של מבוכה שגם אני צפיתי בסרט סוף-סוף (רק) בראש השנה. עד אותה צפייה התעקשתי בקנאות לא לקרוא על הסרט, לא לשמוע עליו יותר מדי ובטח לא להיכנס לדיונים ופולמוסים אודותיו.
אם טרם צפיתם בסרט, אני ממליץ גם לכם לעשות כן ולהפסיק לקרוא עכשיו, כי עומדים להופיע בהמשך לא מעט פרטים, שגם אם אינם ממש ספויילרים (אחרי הכל, הסוף ידוע מראש), עלולים לפגוע בחוויית הצפייה.
ראו הוזהרתם!
מור סיפר לי שארי פולמן דיבר עם הקהל בסוף אותה הקרנה בניו-יורק וטען שמההתחלה ידע שהסרט לא יהיה סרט תעודה אלא סרט אנימציה. בראיונות אחרים הוא סיפר שהציג את הסרט כסרט אנימציה רק כדי שיצליח להשיג מימון לפרויקט הזה. כך או כך, לא קשה לתאר איך היה נראה הסרט אם היה "רק" סרט תעודה (אפשר להציץ בפרקים של "החומרים מהם עשויה האהבה", למשל) – היה מעניין, אינפורמטיבי, אבל בסופו של דבר לא מוסיף דבר על מה שאפשר למצוא במקומות אחרים (ספרי היסטוריה, ספרים שהוקדשו לנושא, פרוטוקול ועדת כהן ועוד). אמנם, לאור רמת הידיעות הלקויה של עם ישראל בהיסטוריה של עצמו (שלושים שנה אחורה… לך תזכור!) רצוי וראוי להמשיך ולהזכיר מאורעות כמו מלחמת לבנון (הראשונה) והטבח בסברה ושתילה, אך מסופקני אם סרט תעודה היה סוחט את אותו אפקט מהצופה שיש ל"ואלס".
כי האנימציה והתעודה רוקדות כאן ואלס נפלא, אסתטי להחריד ומחריד באסתטיותו, לאורך הסרט כולו. קשה להבדיל ברגעים רבים בין המציאות לדמיון, ולא רק בסצנות ההזויות הנפלאות שממלאות את הסרט. הואלס הזה משרת היטב את התמה של פולמן – המלחמה היא איוולת. מה שאלטמן עשה ב"מ.א.ש" בעזרת קומדיה גאונית, מה שהלר עשה ב"מלכוד 22" עם סאטירה מתוחכמת, פולמן – ובמידה רבה דוד פולונסקי, המעצב האמנותי הכל-כך מוכשר של הסרט – עושה בשילוב המופלא בין תעודה ריאליסטית שלעתים קשה להבחין אם היא מצולמת או מצוירת ובין פיקציה מטורפת, מלווה במוסיקה קשורה-לא קשורה (הקטעים הקלאסיים שכתב ו/או עיבד מקס ריכטר על רקע ילדי ה-RPG או המטוסים המפציצים או שירים "קשים" על לבנון של אמני שוליים כמו "נוודי האוכף" או זאב טנא).
כי מה יש במלחמה, ובמיוחד במלחמה הזו, במבט מפוכח לאחור? ילדים שמתחפשים לחיילים, שלא יודעים מה הם אמורים לעשות ולכן "רק" מצייתים לפקודות – אומרים לך לירות, אתה יורה. אומרים לך לנסוע, אתה נוסע. אומרים לך "לשפוך את הפצועים וההרוגים", אתה לא מתווכח. רק שואל "לשפוך לאן" את "הקצין בעל הדרגה הגבוהה", שגם הוא רק משחק בלהיות מפקד ומודה שאין לו מושג. "תנסה את האור הגדול. בדרך-כלל שם שופכים את הפצועים וההרוגים". ל"האור הגדול", אותה "תחנת איסוף" עליה דיבר עמיחי ב"אלוהים מרחם", גם גיבורינו יגיעו כבר שותתי דם.
"על מה אתה יורה?", שואל מישהו שמצטרף לנסיעה בנגמ"ש את פולמן, שקיבל באחת את תפקיד מפקד הרכב. "זה לא משנה", עונה לו פולמן וכולם ממשיכים לירות. "אם אתה לא יודע לאן אתה רוצה ללכת", אומר לאליס (בארץ הפלאות) החתול הצ'שיירי, "זה לא משנה באיזה דרך אתה בוחר". ולכן הדרכים ההרואיות ביותר – החייל שנמלט אל הים אחרי שנקלע למארב ומצליח לשחות בחזרה לכוח שנטש אותו, הקצין שלוקח לידיו את המאג מהמאגיסט שלו ויורה לכל עבר כדי לחלץ את הכוח שלו (תוך שהוא רוקד ואלס בקטע שנתן לסרט את שמו), רון בן ישי שהולך בחזה זקוף בין הכדורים הנורים כדי לסקר את הקרב – נראות גם הביזאריות ביותר. כי ברור לכולם בדיעבד – לחיילים שהיו שם כמו גם לכל מי שצופה בסרט – שלא היה לאף אחד מושג לאן רוצים ללכת (אולי זולת אריק שרון, אבל המטרות נשארו שמורות אצלו בכספת בחווה).
מצד אחד, פולמן לא חושש להתעסק בעניין הזה – "מה ידענו, כמה ידענו, מתי ידענו". בראיון לרוגל אלפר ל"סופשבוע" פולמן סיפר שהסרט עוסק ב"כרונולוגיה של הטבח", ב"דינמיקה של רצח עם". עם זאת, ממש כמו המרואיין שלו בסרט, שהיה על טנק במעגל הראשון מסביב למחנה, ראה את כל המתרחש אבל לא הבין בזמן-אמת (לפחות לטענתו), גם פולמן מאמין כי "טבח זה לא משהו שנמצא במסגרת האפשרויות… אתה לא מעלה על דעתך ששוחטים אנשים… אתה לא מחבר את הפרטים".
והוא לא מפחד לעשות את הקישור הכל-כך מתבקש בין מלחמת העולם השנייה והנאצים לבין מאורעות סברה ושתילה, לאו דווקא בהקשר של רצח עם אלא יותר בהקשר של "השתיקה שמסביב". הוא לא משאיר את זה באוויר, אלא שם את המלים בפה של שותפו וחברו הטוב אורי סיוון. אנחנו, דור שני לאלו ששרדו את השואה, לו שהאשימו את העולם כולו שידע ולא עשה דבר, היינו אלה שידעו ושתקו, שקיבלו בהכנעה, שהסתפקו בטלפון למפקד או לאריק שהסתיים ב"זה בטיפול" ותו לא.
אבל מצד שני, פולמן – שהואשם כצפוי על-ידי גורמים מהימין באנטי-פטריוטיזם, אנטי-צה"ליזם ועוד מחמאות שכאלה – במידה רבה הוא זה ששם חותמת הכשר על קו ה"רק ירינו פצצות תאורה, לא ידענו מה יש למטה" ו"מזכה" את צה"ל, מדינת ישראל והעם היושב בציון מחמת הספק. הטבח, אליבא דפולמן, בוצע על-ידי הפלנגות. אם מישהו אצלנו ידע, היו אלה אולי במקרה הטוב רק אריק שרון ועמוס ירון. והחיילים שמסביב? הם בעצם הקורבן כאן. הם מתהלכים מאז הלומי קרב, מדחיקים, שוכחים, לא מבינים. אי אפשר לבוא אליהם בטענות.
וזה נכון – קשה לבוא בטענות לילדים בני 18 או 19, שנזרקים למלחמה לפני שלמדו להתגלח. במשך כל הסרט רק חשבתי על הילד שלי ואם ייאלץ לקחת חלק במלחמות מיותרות כמו זאת. ברוב הסרטים הישראליים יש גלוריפיקציה של המלחמה, גם אם רובם עוסקים בשכול ואובדן. צריך לתת הרבה קרדיט לפולמן שמראה את המלחמה במלוא כיעורה ונוראיותה, דרך הדברים הכי טריוויאלים – רצח כלבי השמירה שממשיך לרדוף את החבר (הדמיוני?) בועז, רצח הסוסים הערביים בהיפודרום, המטוס שרודף אחרי רכב המחבלים ומשמיד חצי עיר בתהליך (בלי להרגיש כלום זולת מכה קלה בכנף?), הטנק הדורס את המכוניות והבניינים בדרכו בפאתי ביירות.
כך פולמן משיג את התרגיל הגדול ביותר של "ואלס עם באשיר" – דרך האנימציה, דרך הסיפור, אתה מתחבר לדמות של ארי פולמן הצעיר, בלי לדעת – עד רגעים מתקדמים ביותר בסרט – את תפקידו בכל סיפור הטבח. כשזה מתברר לבסוף, גם אתה מרגיש חלק מהעניין הזה (במקרה שלא הרגשת כך קודם). בטריילר המצוין של הסרט כתוב "אתה יכול לשכוח את העבר, אבל העבר לא שוכח אותך". ופולמן מחזיר את העבר בגדול לתוך החיים שלנו, העבר של כולנו, כדי שנתמודד איתו אחת ולתמיד. בדיוק כמו באותה סצנה בלתי נשכחת שחוזרת ומופיעה בחלום של פולמן, גם אנחנו יוצאים מתוך המים, מביטים בבירות המתפוצצת והמוארת שלפנינו ומנסים להבין מה קרה.
וכשמגיע הרגע להתמודדות, הסיפור המאופק (אם כי מזעזע) עד לאותו הרגע של רון בן ישי הופך לרגע נוראי ומחריד, כשהאנימציה הופכת לרגעים מעטים לתעודה נוקבת שאי אפשר להתווכח איתה ואי אפשר להוציא אותה מהראש. אם עד אותו הרגע, אפשר היה לפטור את הסרט ב"האמת של פולמן" (וכך אכן הוא ניסה להציג את הסרט לא פעם), הרי שהתמונות מההרס והקטל הנוראי במחנה מציגות אמת מוחלטת, נוראית ולא מתפרשת לשני פנים.
וזהו, אגב. פולמן עוצר כאן. משאיר אותנו עם התמונות של הילדים הקבורים תחת ההריסות, אבל לא מספר כמה אנשים נרצחו בטבח, מה בדיוק אמרה ועדת כהן על תפקידם של צה"ל ועמוס ירון ואריק שרון בעניין הטבח, לא מזכיר את בגין שמככב לשנייה בסרט, כלום. הוא שולח אותנו החוצה עם מראות שלא יישכחו בקלות, אבל לאו דווקא אם מצפון מלוכלך מדם. נכון, רון בן ישי מזכיר את "גטו ורשה", פולמן עצמו קורא בסרט לטבח "רצח עם", אבל נדמה שפולמן לא מנסה לחפור בעניין האחריות הקולקטיבית. הוא מעדיף להסתכל על הסבל של היחיד, החייל הישראלי, ותו לא.
ובכל-זאת זהו סרט חובה. חובה לילדים בני 17 לפני גיוס, חובה לאנשים בני 30 שעדיין עושים מילואים, חובה להורים ששולחים את ילדיהם לצבא, חובה לאזרחים לפני בחירות, חובה. חובה להבין שמלחמה היא עניין רציני, לא צ'יק צ'אק וגמרנו כפי שהיו רוצים חלוץ ופרץ ואולמרט שנחשוב. יש לה תוצאות הרסניות, בטווח הקצר אבל גם בטווח הארוך (וכל המרואיינים בסרט מוכיחים זאת). חובה להבין שגם אנחנו חייבים להמשיך ולחיות על חרבנו, עלינו לעשות כל מאמץ להקיא מעלינו את ההווי המלחמתי שאימצנו לעצמנו בחום, לפני שמשהו נורא יקרא פה.
ב"קלרה הקדושה", הסרט הנפלא כל-כך שפולמן ואורי סיוון עשו לפני יותר מעשור, מתעסקת חבורת ילדים במציאות הישראלית שלפני אסון נורא (שמהותו לא מתבררת כל הסרט). ב"ואלס" הם מציגים אסון נורא לא פחות, כזה שהתרחש בעבר ונמשך גם בזמן אמת. בין אם מדחיקים אותו ובין אם לא מספיקים להתייסר בגללו (כמו אותו חייל ששרד את ליל התופת ומתקשה להגיע לבית הקברות כי הוא מאשים את עצמו שנשאר בחיים).
פרופ' זהבה סולומון, אותה מראיין פולמן בסרט, מספרת על ההדחקה, על הדרך שבה אנשים רואים זוועות דרך מצלמה בלתי נראית, עד ש"המצלמה נשברת", עד שהם משתגעים. במידה רבה כך אנחנו, הצופים בסרט, רואים את המתרחש דרך המכחול הכשרוני של יוני גודמן, אבל רק כשהוא נשבר, בסוף הסרט, מרשים לעצמנו לעכל. כי כשנגמר הסרט, קשה להתרומם מהכסא, קשה לחזור ולדבר על משהו אחר, קשה אפילו לשתות קפה (וזה מניסיון). הסרט הזה לא יוצא מהראש, וזה אולי כוחו.
וזה צריך להישאר בראש. כי כל מה שאפשר לראות במבט לאחור בלבנון של 82' אפשר לראות גם היום בצה"ל (או אפשר היה לראות לפני שנתיים), ואולי אפשר היה גם לראות לפני 35 שנה – נערים בני 18 שהולכים להיות חיילים קרביים בלי לדעת מה זה אומר (ובעיקר כי זה עוזר עם הבנות); נערים שבלחץ המלחמה עושים דברים נוראיים, כמו הרג אזרחים, בלי להבין את משמעות הפעולות שלהם; נערים שהחיים שלהם נתונים לחסדי שיקולים ציניים של פוליטיקאים כמו שרון וחבר מרעיון; נערים שהקצינים שלהם אינם מתביישים לבזוז את רכושו של העם הנכבש או לצפות בפורנו בזמן שהם מטפלים במכונית תופת שמאיימת עליהם. פורנוגרפיה אחרי הכל היא עניין של גיאוגרפיה, ובמזרח התיכון לא מזדעזעים מכלום.
הטריילר ל"ואלס עם באשיר".
ובאמת כמה קל לא להזדעזע. "בלחיצה קלה גמרנו / על אנשים שלא הכרנו / הרגנו בטח כמה בטעות / יצאתי חי, יכולתי גם למות / כל יום הפצצתי את ביירות", שר זאב טנא ב"ביירות" שלו, המופיע כאמור בסרט (ומבוסס על "I Bombed Korea Every Night" של Cake). ודווקא העובדה שהשירים המופלאים של שנות ה-80, כמו "אנולה גיי" של OMD או "This is not a love song" של PIL, שירים שמתקשרים אצלי (ובטח גם אצל אחרים) לעשור רומנטי ונפלא, מתנגנים לאורך כל הסרט, בזמן שהגיבור מגלה שאין שום דבר רומנטי או נפלא בחיים האלה, מקשה באיזו שהיא מידה להזדעזע.
אני זוכר שיובל בנאי סיפר (נדמה לי שזה היה ב"סוף עונת התפוזים" של קוטנר) על החזרה מלבנון לתל-אביב הבליינית והאסקפיסטית, שכבר אז כנראה הייתה חו"ל ממש ממול. בזמן שחיילים נהרגו או העבירו את זמנם בתופת, רוב המדינה המשיכה לחיות כאילו כלום. אז למה שנזדעזע מ"מאורעות" במקומות עם שמות כמו "סברה" או "שתילה".
לא מזמן ראיתי את צבי יחזקאל מסביר ב"חדשות 10" על המצב היום בלבנון. משפחת ג'ומייל, שעדיין מנהיגה את הנוצרים בלבנון, נלחמת היום בחיזבאללה ובניסיונותיו להשתלט על לבנון. אנחנו, מהצד, ממשיכים לרקוד ואלס עם אלה ועל אלה. ואולי על הריקוד הזה בעצם קרוי הסרט של פולמן – הריקוד הסוער שאנחנו מנהלים זה שנים עם לבנון, ואלס שהוא שילוב של חלום ומציאות – רוקדים אחד עם השני, ניזונים זה מזה, מחליפים תפקידים. אבל כשמתעוררים מגלים שהביצה אותה ביצה, הצפרדע אותו צפרדע.
עם מה אני נשארתי, בסופו של דבר, אחרי הצפייה ב"ואלס עם באשיר"? עם הרבה חששות, שמי ששוכח את העבר שלו עלול לשחזר אותו; עם הרבה דאגה לילד שלי, שעלול למצוא את עצמו מחר בסיטואציה שכזו (אני, כך אני מקווה, כבר מבוגר מדי וג'ובניק מדי); ועם המלים של יהודה עמיחי, שמעולם לא היו רלוונטיות כל-כך – – –
אלוהים מרחם על ילדי הגן,
פחות מזה על ילדי בית הספר.
ועל הגדולים לא ירחם עוד,
ישאירם לבדם,
ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע
בחול הלוהט,
כדי להגיע לתחנת האסוף
והם שותתי דם.
(ואלס עם באשיר, בימאי, תסריטאי: ארי פולמן, עיצוב אומנותי: דוד פולונסקי, אנימציה: יוני גודמן, עריכה: נילי פלר, מוזיקה: מקס ריכטר, ישראל 2008)
שגיא נאור 