לא אינטליגנטים בכלל

בטור שלו ב"7 ימים"* בסוף השבוע יאיר לפיד טוען כי בענייני אידיאולוגיה עולם כמנהגו נוהג, ואדם הוא נוף תבניתו: מי שגדל בבית שמאלני יזדהה עם מחנה השמאל (למשל, אהוד ברק) ומי שגדל בבית ימני יזדהה עם מחנה הימין (למשל, ביבי נתניהו).


כדי לחזק את התיאוריה שלו הוא נתלה באילן גבוה כמקובל בכתיבתו של לפיד – הוא עצמו (גדל בבית חילוני, תרבותי, ולכן מכיר ומוקיר את כ-ל הפנתיאון התרבותי המערבי), וכן מוסיף גם את ידידו קובי אריאלי (חרדי המחמד של התקשורת החילונית, שגדל בבית חרדי, ולכן מכיר ומוקיר בעיקר את נפלאות התורה). תוהה לפיד בקול רם אם היו היוצרות מתהפכות, ויאיר היה נולד בבית אריאלי וקובי היה נולד בבית לפיד, האם עדיין היו יאיר וקובי חושבים, כותבים ומתנהלים כפי שהם עושים זאת כיום.


קטונתי מלהתכחש להשפעה העצומה של הסביבה, ובכלל זה גם הבית, על האדם. ובכל-זאת קשה לי לקבל את התזה של לפיד ש"לאנשים אינטליגנטים אין שום חסינות מפני השפעת הוריהם והשכונה בה גדלו, הם רק מוצאים להשקפות שהושתלו בהם בעל כורחם הסברים משכנעים יותר". חסינות אין, אבל אנשים אינטליגנטיים נפרדים מאחרים בכך שהם שואלים שאלות, ולא מקבלים כמובן מאליו "השקפות שהושתלו בהם בעל כורחם".


אין לי שום בעיה אם אהוד ברק או בנימין נתניהו הגיעו למסקנה – אחרי ששאלו שאלות, קיבלו תשובות, חקרו, ביקרו, התחבטו – שדרכו של בית אבא הייתה נכונה. יש לי בעיה עם עניין ה"בית" (שאודותיו שומעים בשתי המפלגות האלה, ליכוד ועבודה, בכל פעם שמנסים לפצות על אובדן הדרך והמחשבה), שנשלף מהנפטלין ומונע דיון אמיתי ונוקב בנוגע לצדקתה של הדרך.


יתר על כן, ייתכן מאוד כי דרכו של אבא הייתה נכונה לפני שלושים-ארבעים שנה, ואילו עתה היא כבר פחות רלוונטית. חסינות אין, אבל צריכה להיות גם לעיניים הרואות ולמוח החושב השפעה על דרכם של אנשים, אינטליגנטים אמרנו כבר. אין זה פשוט להודות בטעות, אין זה פשוט לעזוב את המטען שצברנו בבית אבא, אין זה פשוט לצאת לדרך חדשה, ובכל זאת רבים עושים כן – אנשים חוזרים בתשובה וחוזרים בשאלה, הולכים ימינה ושמאלה בדעותיהם הפוליטיות, קובעים נחרצות ואז מתחרטים. זה טיבו של האדם הרי.


אבל יאיר לפיד לא מאמין בזה. הוא כותב בחום על בני בגין ודן מרידור, שחזרו בשבוע שעבר לליכוד למרות ש"כמעט בכל עניין חשוב דעותיהם הפוכות לגמרי". לדעת לפיד הסיבה לכך היא ש"ברגע שהחליטו לחזור יש רק מקום אחד שחוזרים אליו: 'הביתה'". אני חושב שרק דבר אחד גרם לכך שבגין ומרידור, כמו גם יעלון ומירי רגב ועוזי דיין ואסף חפץ ויוסי פלד ואחרים, רצים כולם להצטרף לכנופייה של ביבי – הסקרים. הליכוד הולך לנצח את הבחירות ובגדול, וכל העכברים ממהרים לקפוץ על הסירה לפני שהיא מפליגה לדרכה הנפלאה אל האופק. ואם אפשר לקרוא לסירה הזו "בית" מה טוב.


בני בגין לא הסתיר, במסיבת העיתונאים שקיים עם ביבי, את סלידתו מהליכוד ומביבי. "עושים בחיים פשרות", הוא אמר ולא הוסיף. אי אפשר להתווכח עם בגין, אבל הוא יצטרך למצוא הסבר משכנע יותר כדי שאני אקבל את התזה של לפיד בדבר השפעת הבית הכל-יכולה. גם ברק וביבי, אנשים אינטליגנטיים ללא ספק, נצמדים לאידיאולוגיה המפלגתית בגלל הכוח והשררה שהיא מבטיחה להם, ולא בגלל שהגיעו למסקנה כי שם טמונה הדרך.


ואם אין דרך, ויש רק שררה, אז אולי עדיפה כבר מפלגת ה"לא אינטליגנטים" של לבני ומופז, מפלגת האינטרסנטים-שאינם-מתביישים-בכך, מפלגת אלה שלא מתעקשים לחפש הסברים אלא מתעסקים בלחפש כסאות. בראותי את ברק, לבני וביבי, חברי מפלגותיהם וחברי מפלגותיהם לעתיד, הייתי מנסח מחדש את המסקנה של לפיד: כנראה שלאנשים אינטליגנטיים אין שום חסינות מפני השפעת הפוליטיקה והכוח, הם רק  מוצאים להשפעות האלה הסברים משכנעים יותר".


 


 


* ניסיתי לחפש את הטור הזה אונליין ולא מצאתי. אם מישהי מוצאת את הלינק, אנא עדכנו. עד אז, עמכם הסליחה.


** הכותרת ע"פ "אינטואיציה" לשלומי שבן

הבלוגים מתו (שוב). יחי הבלוגים!

פוסט זה נכתב לפני כמה שבועות. הוא מתפרסם היום לרגל וורדקאמפ 2008 שבו בסופו של דבר לא ביקרתי (לא לייב בלוגינג של הכנס אפשר למצוא כאן).





פעם בכמה חודשים, שישה בערך, קם מישהו ומכריז ש"עידן הבלוגים נגמר". הסיבות: זמן (למי יש?), עלות-תועלת (לא מקבלים כלום בתמורה), תחרות מטורפת, מיקרו בלוגינג (טוויטר ושות') וכו' וכו'.


אז קשה להתעלם ממה שאנשים מסביב מרגישים, אבל כל העניין הזה מזכיר לי הייפ אחר, הייפ ה"כולם עושים כסף בהי-טק", שפשה פה בערך לפני עשר שנים. תקציר לאלו שלא היו פה או לא זוכרים: כולם הלכו להי-טק, מהר מאוד אנשים הבינו שלא מדובר כאן בכסף שנופל מהעצים, שצריך לעבוד קשה בשביל להנות מהצ'ופרים, ורוב אלו שבאו לתחום בשביל הכסף פרשו לכיוונים אחרים, לשמחת כל הצדדים.


ועכשיו?   עכשיו מתפוצץ לו הייפ ה"כולם כותבים באינטרנט". כמו שבמקרה של ההי-טק הראשונים לפרוש היו אלו שעשו קיצורי דרך (בוגרי מכללות, קורסים מקצועיים וכו'), כך גם במקרה הזה הראשונים לפרוש הם המיקרו-בלוגרים, אלו שהסתפקו בלעדכן את הסטטוס בפייסבוק או לרשום משהו קצר בטוויטר כי זה "הרבה יותר מהיר".


מכל פינה מספרים לכם שבלוגים זה פאסה?   שזה כל-כך 2004?!   עזבו אתכם משטויות. בלוג זה עבודה, גם אם לא משלמים לכם על זה. מבלוגים לא עושים (בדרך-כלל) כסף, גם אם מישהו מנסה לשכנע אתכם אחרת. בלוג זה תשוקה, שאין לה התחלה, אמצע וסוף. מי שאוהב לכתוב, יכתוב תמיד. ולא במדיומים מעליבים כמו טוויטר או הסטטוס בפייסבוק. כי אחרת מה הוא יעשה  (בזמן שהוא מחפש עבודה)?


לפני כמה שבועות שאלה אותי מישהי כמה כסף אני עושה מהבלוג שלי. היא הופתעה לשמוע שאני כותב "לשם שמיים", "לכיף". לא מעניין אותי אם גוגל מוצא אותי או לא (למרות שכיף לי נורא שהוא כן) או אם רוב התגובות עילגות ומטופשות (כי תגובות מעניינות ומפרגנות עושות לי את זה הרבה יותר). בלוגים הם עדיין מדיום נפלא לאנשי מקצוע ולחובבים להביע את דעתם. העובדה שאני מתחזק בשגרה שני בלוגים (אחד מקצועי, אחד אישי), תורם לשניים נוספים ומתחזק און-אנד-אוף שניים אחרים רק מוכיחה את זה.


אני גרופמן, אני מודה. "כותב למען עצמו" שיש לו המון מה להגיד, וצריך להביע את זה דרך קבע בלי קשר לכמות הקוראים. קשה לי להיזכר מה עשיתי לפני הבלוג, אבל אני יודע שמאז חיי השתנו לגמרי. כותבים שכמותי ימשיכו לכתוב בבלוגים שלהם, כי אנחנו כותבים לא בגלל ההייפ או הכסף או הכתבות בעיתונים שמכריזות שזה קול או לא קול לכתוב בלוג. We write because we can, we write because we are.




"אתה יכול לכתוב פוסט פעם בשבוע?", שאל אותי סמנכ"ל השיווק כשדנו בבלוג המקצועי שאני אחראי עליו במקום עבודתי, ואני גיחכתי מתחת לשפם שאין לי. כשיש לך תשוקה למשהו, הפוסטים נשפכים ממך אל הדף בלי שיש לך שליטה על זה. כמו שנשארתי בהיי-טק הרבה אחרי שהבועה (הקודמת) התפוצצה, וכנראה אשאר כאן גם לבועות הבאות, כך אמשיך לכתוב בין אם זה פאסה או לא, וכנראה אחזיק בלוג גם כשזה יחזור להיות "הדבר החם הבא".



אז בפעם הבאה שמישהו מכריז ש"תם עידן הבלוגים", בנימוקים כאלה ואחרים, אל תקחו את זה ללב. תדלגו עליו באדישות, תלגלגו עליו חרישית, או – במקרה הטוב ביותר – תכתבו על זה פוסט בבלוג שלכם. אחרי הכל, מלים מעולם לא היו כל-כך עכשיו.


 


נ.ב.


אני מסכים שבבלוגספירה יש לא מעט בלוגים מיותרים ומבישים שטוב מאוד אם יגססו וימותו עם התפוצצות "בועת הבלוגים". כמו בהי-טק, כמו בברירה הטבעית, אם בעסק יישארו רק החזקים והטובים, כל מי שבעסק ירוויח.

עד 140: צדק צדק תחטוף (או: לא מנצח, מתבזה!)

לא הספקתי לבחור (ולא היה לי כל-כך במי), וחולדאי ניצח (ואני לא באמת מזיל דמעות על כך), אבל לפחות קיבלנו מנה אחת של נחת, של צדק, של צדק חברתי אפילו, כשמפלגת "צדק חברתי" הקיקיונית של ארקדי גאידמק לא זכתה באף יישוב, וגאידמק עצמו קיבל רק 3.5 אחוזים בבחירות לראשות עיריית ירושלים. שנאמר: ארקדי נתן את שלו, ארקדי יכול ללכת.





הבלוף התקשורתי התגלה במלוא מערומיו. עכשיו אולי הוא יחליף את השם ל-דָיגִימִיק.

אמש בסוזן דלל: שלומיוני לקחו את המאסטרז

פסטיבל הפסנתר הפך להיות מנהג קבוע אצלי. פעם בשנה אני פותח את התכנייה, בוחר לי את המופע הנחשק ומצטרף לקהל האיכותי (לרוב) בסוזן דלל (בשנים האחרונות, לפחות). בשנים האחרונות ביקרתי בעיקר במופעים ש"עובדו" לפסנתר, חלקם עבור הפסטיבל (כמו ריטה שהרטיטה על גג גן העיר או נעם רותם שעזר לי בדרך בשנה שעברה) וחלקם בכלל (כמו שלום חנוך ומשה לוי שדפקו יציאה). כבר הרבה זמן לא ראיתי פסנתרן אמיתי מופיע בפסטיבל שחרת על דגלו את כלי הנגינה האהוב עליי ביותר, הפסנתר.


 


לכן, השנה, היה קל יותר לבחור. ההתלבטות הקשה הייתה בין עשרת הפסנתרנים במופע שעושה טריביוט לגרוניך (אותו ראיתי בהופעה בלתי נשכחת בפסטיבל לפני כמה שנים) לבין ארבעה קליברים רציניים שכל אחד מהם פסנתרן מוכשר, הלא הם יוני רכטר וחבורתו. בסופו של דבר בחרתי ביוני, שביקור הפתע שלו אצל יודית בקיסריה עשה לי געגועים מטורפים אליו, בשלומי שבן (שניגן כמעט בכל מופע בפסטיבל, ומצטייר כאביתר בנאי החדש – יש לכם הופעה, קראו לו והוא בא, ועוד איך הוא בא!), באבנר קנר הזכור לטוב מ"14 אוקטבות" ובאלון יבנאי, פסנתרן ג'אז מוכשר שחוזר לארץ מארצות-הברית. על הנייר זה נשמע מצוין, אז שלפתי ניירות ורכשתי את הכרטיסים האחרונים באולם, מה שמיקם אותנו ביציע, במבט לא רע בכלל על צמד הפסנתרים המרשימים שהיו על הבמה.


 


יוני רכטר הוא איש מדהים. אני לא מכיר אותו, אבל הוא ללא ספק הבחור הכי כשרוני מבין האנשים הצנועים המהלכים בינינו, או האיש הכי צנוע מבין האנשים המוכשרים בינינו. יש לו המון שארם, בדרך האינטימית שלו, והוא אחראי על כל-כך הרבה נכסי צאן ברזל, כולל האלבום האהוב עליי ביותר בשפה העברית, שזה פשוט מדהים שהוא מהלך בינינו בכזו נינוחות.


 


בשעה שהעברנו בסוזן דלל (איחור בלתי נתפס, בטח כשאתה נאלץ להאזין לאיה כורם צורחת ברחבה שמולך…) התבדחנו על השעה המאוחרת ותהינו אם רכטר בנוי להופעה שמתחילה כמעט בחצות, אבל יוני הוכיח על הבמה שהוא הוא השלומי שבן של שנות השבעים, או אולי ששלומי שבן הוא הוא היוני רכטר החדש (אבל נגיע בהמשך לשלומיוני). הוא דפק (קלידים) בראש, הוא אלתר וחילטר, הוא הצחיק והרטיט, הוא נתן תמורה מדהימה לכל אלו שבאו אתמול לחזות ולשמוע את האיש הנפלא הזה.


 


המלך יוני הראשון. צילום: ירון ברנר ל-ynet.


 


אל רכטר הצטרף בתחילת המופע אבנר קנר, שלפני שלושים וחמש שנה ניגן איתו ג'אז ורוק מתקדם, ואחראי איתו על אחד השלאגרים הגדולים שלו, "דמעות של מלאכים". אבל אל תדאגו – רכטר לא טיפוס נוסטלגי. הוא מתבדח על הגיל, על השנים שעברו, אבל נותן בראש ברוק מתקדם (מתקדם דאז, זה בטוח), אלתורים ושטויות מתוזמנות ומתוזמרות היטב. רכטר עובר להמונד, קנר עובר לפסנתר של יוני, וביחד הם מנגנים את "אומקא גומקא" הזכור לטוב, שיר חדש של קנר וגם – כמובן – את "דמעות של מלאכים". הם גם לא מפחדים לשקוע לתוך קטעים אינסטרומנטלים יותר מורכבים. עם זאת, לטעמי, הרגע המרגש ביותר היה הביצוע של "כל עוד", השיר הנפלא של עלי מוהר ורכטר, שכמו הרבה שירים של מוהר דן ביחסי אב ובנו כמו שרק עלי מוהר יכול לתאר.


 


אחרי קנר, שנדמה כאילו לא רצה להיפרד (עד שהגיע לבמה שוב… שלושים שנה!), עלה לנגן עם רכטר כאמור אלון יבנאי. יבנאי הראה יכולות וירטואזיות מרשימות, ורכטר והוא ניגנו בעיקר קטעים אינסטרומנטליים. יבנאי הספיק לשיר גרסה שלו ל"שיר אהבה" של יהונתן גפן, ללוות את רכטר בביצוע סוחף וקצבי של "אז מה אם בן אדם" של חלפי, כולל סולו פסנתר מרשים, ולסיים בקטע שובב של יבנאי, "5 אבנים", שגלש בסיום ל"שיר המכולת" של כוורת לצהלות הקהל.


 


"וואחד פסנתרן" סיכם רכטר את ההופעה של יבנאי, או שמא בעצם הוא קידם כך את שלומי שבן, הגיבור הגדול של הערב, שבלי שום בעיות אגו התיישב על הפסנתר של יוני וניגן איתו את "בעיות אישיות" הנהדר של אבידן (מתוך "עיר"). היה קשה להחליט מי יותר חמוד, מי יותר מוכשר, ועם מי הייתי יותר רוצה לנגן (סתם, הייתי מתפדח בכלל להתקרב לפסנתר עם שני אלה). אחר-כך שלומי עובר לפסנתר משלו והם שרים את "יום יפה" בביצוע כל-כל כך יפה, ואת "שיר אהבה סטנדרטי" של איינשטיין.


 


צילום: ירון ברנר ל-ynet


 


ואז, הו אז, שלומי מתחיל לנגן את הצלילים הראשונים של "כולם אומרים", האופרטה שהיא שלאגר בכל הופעה. יוני לא נשאר חייב ולאחר נגינה משותפת מגיב לו ב"שוב היא כאן". ואז העסק צובר תאוצה ושני השירים נמהלים זה בתוך זה, הופכים לשיר אחד, גולשים זה לתוך זה, חוזרים זה לעצמו של זה, ומסתיימים בצורה מושלמת עם ה"תתביישי!" השבני ברגע קסום אחד, שבו נראה כי הצמד שלומיוני פשוט נוצר כדי לעשות לנו טוב, בין אם שלומי הוא היוני החדש או רכטר הוא השבן הישן.


 


שבן שולף לקראת סיום את אורגן הצעצוע המגוחך שלו, ומתחיל לנגן את צלילי "לילה טוב" (מ"הכבש ה-16"). יוני לא נשאר חייב ומוציא קסילופון. כך, ועם הקהל המצטרף במילים ומאחל לעצמו "ליל מנוחה", הם מסיימים את ההופעה ויורדים לתשואות הקהל. אבל הם חוזרים, הו הם חוזרים עם מחרוזת יפהפיה של שירי הילדים הנהדרים שרכטר חיבר, כולל "קילפתי תפוז", "שבת בבוקר, "גן סגור". "כל-כך נעים לראות אולם מלא", שר יוני וכל-כך נעים לנו לשמוע אותו שר את זה.


 


הוא יורד למול אולם מלא שעומד ומריע, ויודע שהוא חזה באחת ההופעות הטובות שנראו במקומותינו, ובטח זו עם הכמות כשרון פסנתרי הגבוהה מכולן. יוני השאיר אותי עם טעם של עוד, גם שלומי. שלומיוני, מאסטרז של פסנתרים, הותירו אותי עם רצון לראות עוד הופעה, רק שלהם הפעם. ופסטיבל הפסנתר שוב הצליח לשלוח אותי עם חיוך הביתה, עייף אך מרוצה.


 


(יוני רכטר – שלושה דואטים, 12.11.08, פסטיבל הפסנתר, מרכז סוזן דלל)

גם אם אפול פתאום יאמר לבי שירה


אתמול, קצת לפני חצות, יוני רכטר ואבנר קנר ריגשו אותי עד דמעות עם "כל עוד", שיר שרק עלי מוהר יכול היה לכתוב ורק יוני רכטר יכול היה להלחין בכזו מידה של רגישות וחום, ובלי קשר לאיחוד המרגש אחרי כל-כך הרבה זמן (בינינו, הם לא כל-כך השתנו, יוני ואבנר…) ובלי קשר להופעה המשובחת שהייתה לפני ואחרי (כולל התובנה המפתיעה: שלומי (שבן) הוא היוני החדש, או לחילופין: יוני הוא השלומי שבן של המאה העשרים), עליה וודאי עוד אכתוב, ביום כזה סתווי גבר בלב חייו התרגש מאוד ולבו אמר שירה…


גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה

כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה

כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה

הודעה מנהלתית קרה למפגרים

והרי הודעה מנהלתית חשובה:


בשל המצב הכלכלי הקשה, ולאור נבואות הזעם בקשר לבלוגים ובלוגרים (עוד על כך מחר…), החלטתי שהגיע הזמן לעשות לביתי והצטרפתי לכוחות הרשע.




לפיכך, החל מיום ה-21 לאוקטובר, אני על תקן מתמחה במכון המוביל למחקר בנושא מפגרים, הלא הוא "מכון פתח-תקווה להיתוך קר".


אינני יודע לאן ייקחני תפקידי, בינתיים אני מקווה שתעקבו אחריי גם שם (אם אתם לא בעניין עוד לפניי).

ריצת רבים – חצי מרתון

למי שתהה – כן, רצתי ביום שישי ב"חצי מרתון תל-אביב" את ה-10 ק"מ כמובטח. והנה הפוסט בנושא – – –



המרוץ השני שלך הוא במידה רבה כמו הפעם השנייה שלך. אתה הרבה פחות מתרגש, הרבה פחות פוחד, מודע לביצועים שלך, מודה לכך שאתה מסוגל לעשות את זה, מודע להנאות ולכאבים. אתה פנוי להתרכז בדבר האמיתי, והביצועים – בסופו של דבר – כנראה טובים יותר. עם זאת, התחושה המתוקה בקו הסיום פחות מפתיעה, פחות מלהיבה. לפחות תקבל תשובה תוך זמן קצר יחסית על השאלה "נו, איך הייתי?".


 


ובכן, הייתי טוב. טוב מאוד, אפילו. למרות שהתוצאות המופיעות באתר המרוץ לא רציניות – טוב, כל האתר הזה לא רציני (תיכף נגיע לעניין הסדר והארגון…) – ומראות את הזמן שהופיע בשעון העצר כשחציתי את קו המטרה ולא את הזמן האישי שלי (מהרגע שאני והצ'יפ שעל רגלי דרכנו על קו הזינוק ועד שדרכנו על קו הסיום), הזמן שם – 54:48 דקות, מקום 597 – מהווה שיפור משמעותי לזמן שלי במרוץ באוגוסט, ופחות או יותר בהתאם לתחזיות. אין ספק – חודשיים של אימונים, מזג אוויר סתווי וניסיון (ראו לעיל) נותנים תוצאות.



בדרך לקו הסיום. צילום: שוונג.


חצי המרתון אורגן על-ידי הפועל, עיריית תל-אביב וחברת "מרתון ישראל". הספונסר המרכזי הייתה "אדידס". במידה רבה ההבדל בין המרוץ של לפני חודשיים למרוץ של יום שישי הוא כמו ההבדל (התמידי לפחות) שבין נייקי לאדידס – ב"מרוץ נייקי" הכל היה מתוקתק לעילא ולעילא, מההתארגנות ועד החגיגה בסיום, מערכת ההרשמה ועד לגרף המרשים עם הזמנים לאורך המרוץ. במרוץ של יום שישי הכל היה אפור יותר, צנוע, חובבני. אפילו הזינוק היה מבולבל, שלא לדבר על הסיום.



עוד הבדלים בין מרוץ הלילה באוגוסט למרוץ ביום שישי: המרוץ ההוא התקיים בלילה לח להחריד לעומת מרוץ בשמש סתווית חיננית ביום שישי. המרוץ אז נערך מאבן גבירול לגני התערוכה ובחזרה לעומת מרוץ מהדר יוסף לאבן גבירול ובחזרה. כל נושא הספונסרים היה מאוד חובבני ביום שישי, לעומת חגיגה אמיתית ב"מרוץ נייקי".


אבל לא הכל שחור: סימון הקילומטרים היה טוב יותר ביום שישי. הייתה במקום שמירת חפצים שהקלה מאוד על ההתארגנות. וכמובן, השורה התחתונה.



הזינוק. צילום: שוונג.


תרמה מאוד לשורה התחתונה הפייסרית של ה-55 דקות, שאיתרתי בערך ליד הלונה פארק. עד שסוף-סוף הצלחתי לזהות פייסר, והיות שזו הייתה התוצאה אליה כיוונתי, החלטתי שאין מצב שאני מפספף אותה ואין מצב שהיא עוברת אותי, וכך – במשך כ-9 קילומטר – נאבקתי בה באש ובמים וניצחתי אותה בהפרש משמעותי (מה שמחזק אצלי את התחושה שרצתי בערך 54דקות).


עוד תרמו "פרויקט מטבוחה" שנבחרו שוב להיות הפס-קול של הריצה. הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, הגעתי לקו הזינוק במהלך "בלדיסטאן", השיר החותם את האלבום, מה שגם כן מרמז על השיפור המשמעותי בתוצאה.


פרטים לגבי המרוץ הבא עוד אין. למארגנים – אני פתוח להצעות.
מה שבטוח, היעד הבא – 50 דקות. אם מישהו רואה את הפייסרית הרלוונטית, אנא הודיעו לה מראש.


 


עדכון (17.11): הזמן הרשמי התפרסם סוף-סוף – 54:05 דקות, מקום 598. כיפאק היי!