על הדרך לשומקום (המנון בחירות 2009)

כשמימין ומשמאל אומרים אותו הדבר – שהצלחתו של "עופרת יצוקה" נמדדת בעיקר במנדטים ושהמערכה תמה אך לא נשלמה – זה הזמן להתחיל לדאוג.


הקלק לתמונה גדולה יותר
התמונה לעיל ויה זאפ.

כן, הבחירות בדיוק בעוד שלושה שבועות, וזה הזמן הנכון להכריז בזאת על ההמנון הרשמי של הבלוג למערכת הבחירות הזו – "על הדרך לשומקום".



ובכן ידוע לנו לאן אנחנו הולכים


אבל לא ידוע לנו איפה היינו


וידוע לנו מה אנחנו יודעים


אבל לא ברור לנו מה כבר ראינו


ואנחנו לא ילדים קטנים


וידוע לנו מה אנחנו רוצים


והעתיד הוא וודאי


תנו לנו זמן לסדר את העניינים


 


אנחנו על הדרך לשומקום


הצטרפו למסיבה


נוסעים בדרך לשומקום


כן, גם את ואתה.


 


אני מרגיש בסדר הבוקר


ואתם יודעים


אנחנו בדרך לגן עדן


הנה אנחנו יוצאים


 


אולי אתם תוהים איפה אתם


בעיניי זה לא לעניין


הזמן כאן הוא הרי לצידנו


אני אקח אתכם לשם


 


אנחנו על הדרך לשומקום


 


יש מקום בדמיוני


הצטרפו ובואו איתי


והכל בסדר, חבר'ה, הכל בסדר


והוא מאוד מאוד רחוק


אבל מתחזק מיום ליום


והכל בסדר, חבר'ה, הכל בסדר


 


הם יכולים להגיד לך מה לעשות


אבל הם רק יגרמו לך כמו טיפש להיראות


והכל בסדר, חבר'ה, הכל בסדר


 


אנחנו על הדרך לשומקום


(talking heads)

לא נוכל להרחיב מעבר לכך (בעלטת)

 


"עכשיו כולנו בדיאטת מידע מרצון, אבל מתישהו הבטן תתחיל לקרקר. המילואימניקים ישתחררו ויחזרו הביתה. בכניסה לרצועה הם הפקידו את הטלפון הנייד, אבל לא את השכל ולא את התובנה והביקורתיות של אנשים בוגרים. ומילואימניקים הרי לא צריכים אישור מדובר צה"ל להתראיין. מה נגלה אז?  את זה, כמובן, אי אפשר לומר. בשלב הזה, צופים יקרים, לא נוכל להרחיב מעבר לכך… "             


             (אילן לוקץ', מתוך "שקט יורים, שקט משדרים", חדשות שישי, ערוץ 2, 16.1.09)


צילום: MARCO LONGARI/AFP/Getty Images


 



אִם יַרְאוּנִי אֶבֶן וְאֹמַר אֶבֶן יֹאְמרוּ אֶבֶן.


אִם יַרְאוּנִי עֵץ ואמַר עֵץ יֹאמְרו עֵץ.     


אַך אִם יַרְאוּנִי דָם וְאֹמַר דָּם יֹאמְרו צֶבַע.


אִ ם  יַ ר א  וּ נִ י   דָ ם  וְ אֹ מַ  ר   דָּ ם  יֹ א מְ ר וּ   צֶ בַ ע.


                                                                                         (בעלטת/אמיר גלבע)



 


עוד בנושא: "דובר צה"ל מודיע" ("העין השביעית").

המוזות שותקות, אין לאן לברוח (המנון למלחמה בזמן-אמת)

אתמול בבוקר שמעתי ברדיו את "המנון המלחמה בעזה", כך לפחות לפי קלקל"צ. לולא היו מספרים לי שמדובר בשיר שזהבה בן הוציאה השבוע "לעודד את חיילי צה"ל" הייתי משוכנע שמדובר בעוד הפקה איכותית מבית "ארץ נהדרת" (ע"ע דריה פלג). הנה, הזדעזעו בעצמכם:



מעבר לרעד הבלתי-מוסבר בכל הגוף למקרא השורות הפותחות את השיר – "אני רואה אלפי פרחים בצבע זית / הם צועדים אל מול עיני והם יפים אחד אחד" – שמוכיחות כי יוסי גיספן (מחבר המלים) וזהבה בן לא מכירים כלל את שירתו של נתן יונתן ("יש פרחים"?!), מדובר באוסף של קלישאות נבובות ומלים שלא מכבדות את הנייר עליהן הן רשומות מהמטופשים שבהם נתקלתי, אפילו בסטנדרטים של זמר "מזרחי".


"אני הייתי מחבקת את כולם / מהטוראי עד לרמטכ"ל"?!    אגב, אם כבר חייבים, לא עדיף – למען החרוז – לחבק את כולם, מהטוראי עד ראש אג"ם?   אני מניח שהמטכ"ל יסתדר גם בלי החיבוקים של זהבה.


"לא משנה אם זה בשק"מ או בשטח / הם נותנים את הנשמה, מגלגלים את הפז"מ"?!    ראשית, אין כבר שק"ם. השם הוחלף מזמן לשק"ל. שנית, בשק"ם נותנים את הנשמה?  היחידים שנותנים את הנשמה הם הגזלנים, שלפי מה ששמעתי מגיעים גם לגבול הרצועה.   שלישית, מי כתב את הטקסט הזה, דובר הבקו"ם?!


"השיר הזה ממני מוקדש באהבה / לכל החיילים שבצבא"?!   נו, באמת, זהבה… עשי טובה – עזבי אותך מהמנונים של מלחמה. רוצה לעזור?  עלי על מדים, וצאי לרצועה, שירי לחיילים את "בן יפה נולד", "שלווה" או "הנסיך הקטן", שירי מלחמות שמכבדים את כותביהם ואת מבצעיהם. גם ככה קשה לנו עם כל המלחמה הזו…


 



השמש שוקעת על גבול ישראל-עזה, 4 בינואר 2009 (צילום: Yannis Behrakis/רויטרס)


 


שמעתי את דלית עופר אתמול מסבירה שהמנון מלחמה יכול להיווצר רק אחרי המלחמה, כשיש קצת פרספקטיבה (וזאת למרות האמנים הרבים שמנסים לתפוס על העניין טרמפ וליצור המנון בזמן-אמת…).


 


כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. ואם כבר מוזות שותקות, הייתי שמח לאמץ את אלה של קוב להמנון בזמן-אמת של המלחמה, ושיהיה כבר לכל המלחמה הזו סיום… כי אין לנו לאן לברוח.


 



 


כן, זה סיום מפואר בלחיצת כפתור


בלחיצת כפתור הם יסדרו גם מציאות


וזה שיעור שנשכח לו בתימרות עשן


לא בתימרות עשן נגיע אל הגאולה


המוזות שותקות


אין לאן לברוח…


 


וזה סיכול מתוזמר מבעד כוונות


מבעד כוונות הם יעצבו גם מחילה


המוזות שותקות זאת הדלות, זה המוסר,


זה קוץ קטן, זה שום דבר


והתמונות ממש קשות, אני לא צופה בחדשות,


אני לא צופה בחדשות…


 


המוזות שותקות


אין לאן לברוח…


 


                             (מלים ולחן: קוב, מתוך "סיום מפואר בלחיצת כפתור")

קחו את הוואלס הזה (עם נשימת הברנדי והמוות הכל-כך ייחודית שלו)

בשבת דנו בשאלה האם "ואלס עם באשיר" בבתי קולנוע בארצות-הברית ובאירופה בעת הזו זה טוב ליהודים.
אני טענתי ש"ואלס עם באשיר" טוב.




"ואלס עם באשיר" טוב באופן אובייקטיבי – הוא סרט מצוין, אמנותי וערכי, עם סיפור טוב וערך מוסף, והוא נשאר בדם גם שלושה חודשים אחרי שצפיתי בו.


"ואלס עם באשיר" טוב ליהודים, כי אנחנו צריכים סרט כזה ברפרטואר, שיזכיר שהמלחמה היא לא פיקניק, לא משהו להתגאות בו. שגם אנשים טובים ומצפוניים מוצאים את עצמם הופכים לחיות טורפות, שזה טירוף שאדם צריך "לקום בבוקר, לצחצח שיניים וללכת להרוג" (ציטוט של השופט העליון בדימוס מיכאל חשין). העם היושב בציון לא יודע היסטוריה, ומי שלא יודע היסטוריה יחזור עליה שוב, ולכן טוב ש"ואלס עם באשיר" מוקרן פה.





"ואלס עם באשיר" טוב ליהודים בעת הזו, כי קשה שלא לחשוב על קווי הדמיון בין לבנון של אז (הראשונה) ועזה של היום – הקלות בה אנו מתחילים והתיאבון שמתגבר עם כל קילומטר שאנחנו נכנסים, הקלות בה נראים החיים בתל-אביב לעומת המציאות בעזה, המטוסים המפציצים, החיילים המתלהבים, הרגשת הכוח שיכולה בקלות להפוך ארבעים קילומטר לעשרים שנה של דשדוש בבוץ. אם יש לאולמרט, ברק ולבני זמן מיותר באיזה ערב, הייתי ממליץ על צפייה (חוזרת?) ב"ואלס" על כל צרה שלא תבוא.


"ואלס עם באשיר" מוקרן בעולם בעת הזו זה טוב ליהודים, כי ראוי שבעולם יידעו שלא כולנו נתניהו, גילרמן ואולמרט, לא כולנו משוכנעים בצדקת דרכנו, בכך שבצד השני יש רק רשעים וצוררים, שאנחנו יורים ובוכים, הולכים למלחמה בלית ברירה וחוזרים ממנה מצולקים ומתוסבכים, סוחבים אותה עשרים שנה אחר-כך, ולא מתביישים לבוא חשבון עם עצמנו כשצריך (צריך).




צילום:
APF


"ואלס עם באשיר" זכה בגלובוס הזהב בזכות ולא בחסד, למרות ולא בגלל, וזה מגיע לארי פולמן, מגיע לכל מי שהיה מעורב בסרט הזה, מגיע לכולנו. פולמן איחל מעל הבמה בטקס ששמונת התינוקות שנולדו לצוות ההפקה במהלך העבודה על הסרט יראו את המלחמה רק במשחק מחשב, ללא כל קשר למציאות של החיים שלהם, אבל אני מניח שגם הוא, ממש כמוני, יודע שהילדים שלנו, כנראה, יילכו גם הם לצבא, אולי ייכנסו גם הם לעזה, וגם בשבילם טוב שיש את "ואלס עם באשיר".


"הוואלס הזה, הוואלס הזה, הוואלס הזה, הוואלס הזה
עם נשימת הברנדי והמוות הכל-כך ייחודית שלו
גורר את זנבו אל הגלים…


איי איי איי איי… קחו את הוואלס הזה, קחו את הוואלס הזה
קחו את הוואלס, הוא גוסס כבר שנים…"
                                                            
(ליאונרד כהן)



ליאונרד כהן שר את "
Take This Waltz" בהופעה חיה במונטריאול השנה.


 


נ.ב. מראות הגבורה של כתבינו הצבאיים, זקופים אל מול הטילים הנופלים, עם מעילי העור הטווסיים והפרצוף יודע הכל, כל-כך מזכירים לי את רון בן-ישי הצועד הרוקד לצלילי הכדורים שסביבו ב"ואלס", שלא פלא שאי אפשר שלא להמשיך ולהרהר בסרט הזה בעת הזו…

יחזקאל איט איז! (חייב לזוז?!)

אודי שרבני כותב על כך ש"אין פה מספיק אנשים שקמים והולכים" (וגם קורא את זה לא רע בכלל). הוא לא היחיד שאומר דברים כאלה, בטח לא עכשיו.


השבוע, בחומוס בקרליבך, אחרי "חייב לזוז", עם מור שגר בניו-יורק ושי שגר בלונדון, הרהרתי בכל העניין (שהרי לא רק אהוד בנאי "נתקע" בגבעתיים).


הרהרתי על כל העניין, וישר התנגן לי בראש – אולי בגלל עודף חומוס? – "ניו יורק VS יחזקאל" של שלומי שבן. כי…



אולי באמת צריכים לנסוע מכאן


אולי כמו תמיד אני חושב בקטן


כאן ועכשיו לא עזרו לי אף פעם


אולי באמת אני סתם עצלן


כי לי בעליבות הזאת בסדר


יושב אצל יחזקאל על החוף


ניו יורק VS יחזקאל


יחזקאל איט איז!



שפת הים ברח' הברזל (רמת החייל), קיץ 2008.