המוזות שותקות, אין לאן לברוח (המנון למלחמה בזמן-אמת)

אתמול בבוקר שמעתי ברדיו את "המנון המלחמה בעזה", כך לפחות לפי קלקל"צ. לולא היו מספרים לי שמדובר בשיר שזהבה בן הוציאה השבוע "לעודד את חיילי צה"ל" הייתי משוכנע שמדובר בעוד הפקה איכותית מבית "ארץ נהדרת" (ע"ע דריה פלג). הנה, הזדעזעו בעצמכם:



מעבר לרעד הבלתי-מוסבר בכל הגוף למקרא השורות הפותחות את השיר – "אני רואה אלפי פרחים בצבע זית / הם צועדים אל מול עיני והם יפים אחד אחד" – שמוכיחות כי יוסי גיספן (מחבר המלים) וזהבה בן לא מכירים כלל את שירתו של נתן יונתן ("יש פרחים"?!), מדובר באוסף של קלישאות נבובות ומלים שלא מכבדות את הנייר עליהן הן רשומות מהמטופשים שבהם נתקלתי, אפילו בסטנדרטים של זמר "מזרחי".


"אני הייתי מחבקת את כולם / מהטוראי עד לרמטכ"ל"?!    אגב, אם כבר חייבים, לא עדיף – למען החרוז – לחבק את כולם, מהטוראי עד ראש אג"ם?   אני מניח שהמטכ"ל יסתדר גם בלי החיבוקים של זהבה.


"לא משנה אם זה בשק"מ או בשטח / הם נותנים את הנשמה, מגלגלים את הפז"מ"?!    ראשית, אין כבר שק"ם. השם הוחלף מזמן לשק"ל. שנית, בשק"ם נותנים את הנשמה?  היחידים שנותנים את הנשמה הם הגזלנים, שלפי מה ששמעתי מגיעים גם לגבול הרצועה.   שלישית, מי כתב את הטקסט הזה, דובר הבקו"ם?!


"השיר הזה ממני מוקדש באהבה / לכל החיילים שבצבא"?!   נו, באמת, זהבה… עשי טובה – עזבי אותך מהמנונים של מלחמה. רוצה לעזור?  עלי על מדים, וצאי לרצועה, שירי לחיילים את "בן יפה נולד", "שלווה" או "הנסיך הקטן", שירי מלחמות שמכבדים את כותביהם ואת מבצעיהם. גם ככה קשה לנו עם כל המלחמה הזו…


 



השמש שוקעת על גבול ישראל-עזה, 4 בינואר 2009 (צילום: Yannis Behrakis/רויטרס)


 


שמעתי את דלית עופר אתמול מסבירה שהמנון מלחמה יכול להיווצר רק אחרי המלחמה, כשיש קצת פרספקטיבה (וזאת למרות האמנים הרבים שמנסים לתפוס על העניין טרמפ וליצור המנון בזמן-אמת…).


 


כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. ואם כבר מוזות שותקות, הייתי שמח לאמץ את אלה של קוב להמנון בזמן-אמת של המלחמה, ושיהיה כבר לכל המלחמה הזו סיום… כי אין לנו לאן לברוח.


 



 


כן, זה סיום מפואר בלחיצת כפתור


בלחיצת כפתור הם יסדרו גם מציאות


וזה שיעור שנשכח לו בתימרות עשן


לא בתימרות עשן נגיע אל הגאולה


המוזות שותקות


אין לאן לברוח…


 


וזה סיכול מתוזמר מבעד כוונות


מבעד כוונות הם יעצבו גם מחילה


המוזות שותקות זאת הדלות, זה המוסר,


זה קוץ קטן, זה שום דבר


והתמונות ממש קשות, אני לא צופה בחדשות,


אני לא צופה בחדשות…


 


המוזות שותקות


אין לאן לברוח…


 


                             (מלים ולחן: קוב, מתוך "סיום מפואר בלחיצת כפתור")

קחו את הוואלס הזה (עם נשימת הברנדי והמוות הכל-כך ייחודית שלו)

בשבת דנו בשאלה האם "ואלס עם באשיר" בבתי קולנוע בארצות-הברית ובאירופה בעת הזו זה טוב ליהודים.
אני טענתי ש"ואלס עם באשיר" טוב.




"ואלס עם באשיר" טוב באופן אובייקטיבי – הוא סרט מצוין, אמנותי וערכי, עם סיפור טוב וערך מוסף, והוא נשאר בדם גם שלושה חודשים אחרי שצפיתי בו.


"ואלס עם באשיר" טוב ליהודים, כי אנחנו צריכים סרט כזה ברפרטואר, שיזכיר שהמלחמה היא לא פיקניק, לא משהו להתגאות בו. שגם אנשים טובים ומצפוניים מוצאים את עצמם הופכים לחיות טורפות, שזה טירוף שאדם צריך "לקום בבוקר, לצחצח שיניים וללכת להרוג" (ציטוט של השופט העליון בדימוס מיכאל חשין). העם היושב בציון לא יודע היסטוריה, ומי שלא יודע היסטוריה יחזור עליה שוב, ולכן טוב ש"ואלס עם באשיר" מוקרן פה.





"ואלס עם באשיר" טוב ליהודים בעת הזו, כי קשה שלא לחשוב על קווי הדמיון בין לבנון של אז (הראשונה) ועזה של היום – הקלות בה אנו מתחילים והתיאבון שמתגבר עם כל קילומטר שאנחנו נכנסים, הקלות בה נראים החיים בתל-אביב לעומת המציאות בעזה, המטוסים המפציצים, החיילים המתלהבים, הרגשת הכוח שיכולה בקלות להפוך ארבעים קילומטר לעשרים שנה של דשדוש בבוץ. אם יש לאולמרט, ברק ולבני זמן מיותר באיזה ערב, הייתי ממליץ על צפייה (חוזרת?) ב"ואלס" על כל צרה שלא תבוא.


"ואלס עם באשיר" מוקרן בעולם בעת הזו זה טוב ליהודים, כי ראוי שבעולם יידעו שלא כולנו נתניהו, גילרמן ואולמרט, לא כולנו משוכנעים בצדקת דרכנו, בכך שבצד השני יש רק רשעים וצוררים, שאנחנו יורים ובוכים, הולכים למלחמה בלית ברירה וחוזרים ממנה מצולקים ומתוסבכים, סוחבים אותה עשרים שנה אחר-כך, ולא מתביישים לבוא חשבון עם עצמנו כשצריך (צריך).




צילום:
APF


"ואלס עם באשיר" זכה בגלובוס הזהב בזכות ולא בחסד, למרות ולא בגלל, וזה מגיע לארי פולמן, מגיע לכל מי שהיה מעורב בסרט הזה, מגיע לכולנו. פולמן איחל מעל הבמה בטקס ששמונת התינוקות שנולדו לצוות ההפקה במהלך העבודה על הסרט יראו את המלחמה רק במשחק מחשב, ללא כל קשר למציאות של החיים שלהם, אבל אני מניח שגם הוא, ממש כמוני, יודע שהילדים שלנו, כנראה, יילכו גם הם לצבא, אולי ייכנסו גם הם לעזה, וגם בשבילם טוב שיש את "ואלס עם באשיר".


"הוואלס הזה, הוואלס הזה, הוואלס הזה, הוואלס הזה
עם נשימת הברנדי והמוות הכל-כך ייחודית שלו
גורר את זנבו אל הגלים…


איי איי איי איי… קחו את הוואלס הזה, קחו את הוואלס הזה
קחו את הוואלס, הוא גוסס כבר שנים…"
                                                            
(ליאונרד כהן)



ליאונרד כהן שר את "
Take This Waltz" בהופעה חיה במונטריאול השנה.


 


נ.ב. מראות הגבורה של כתבינו הצבאיים, זקופים אל מול הטילים הנופלים, עם מעילי העור הטווסיים והפרצוף יודע הכל, כל-כך מזכירים לי את רון בן-ישי הצועד הרוקד לצלילי הכדורים שסביבו ב"ואלס", שלא פלא שאי אפשר שלא להמשיך ולהרהר בסרט הזה בעת הזו…

יחזקאל איט איז! (חייב לזוז?!)

אודי שרבני כותב על כך ש"אין פה מספיק אנשים שקמים והולכים" (וגם קורא את זה לא רע בכלל). הוא לא היחיד שאומר דברים כאלה, בטח לא עכשיו.


השבוע, בחומוס בקרליבך, אחרי "חייב לזוז", עם מור שגר בניו-יורק ושי שגר בלונדון, הרהרתי בכל העניין (שהרי לא רק אהוד בנאי "נתקע" בגבעתיים).


הרהרתי על כל העניין, וישר התנגן לי בראש – אולי בגלל עודף חומוס? – "ניו יורק VS יחזקאל" של שלומי שבן. כי…



אולי באמת צריכים לנסוע מכאן


אולי כמו תמיד אני חושב בקטן


כאן ועכשיו לא עזרו לי אף פעם


אולי באמת אני סתם עצלן


כי לי בעליבות הזאת בסדר


יושב אצל יחזקאל על החוף


ניו יורק VS יחזקאל


יחזקאל איט איז!



שפת הים ברח' הברזל (רמת החייל), קיץ 2008.

אריק איינשטיין בהופעה חיה, 2009 – הסט ליסט

אריק אינשטיין כבר/רק בן 70 (למקרה שפספסתם), ותימורה מרימה להנחתה עם הפנטזיה האולטימטיבית לכל חובב זמר ישראלי:


נניח שאריק אינשטיין ייעתר לכמיהה ההמונית ויעניק לנו הופעה חיה. איך יחליט איזה שירים לשיר, ובאיזה סדר, מתוך כל המאות המתבקשים?


המשימה: הרכבת סט ליסט – רשימת שירים להופעה של כשעתיים (לא יותר. בבקשה לחוס עליו. האיש חוגג יום הולדת שבעים), כולל הדרן.


 


ובכן, ישבתי, תיכננתי, התכוננתי, התכווננתי, והרי התוצאה (הפרטית שלי, כמובן), כולל הערות הפקה ורשימת אורחים מפוארת (אחרי הכל, מדובר בהופעה היסטורית).


אז קבלו את אריק אינשטיין בהופעה, 2009:





(פתיחה עכשווית ועדכנית, כדי להראות לכולם שהוא גאה בחומר החדש…)


1.      בואנוס נוצ'ס


2.      כל הטוב שבעולם


(מודה לקהל, מתוודה שתיכף זולגות לו דמעות, ואוי… כמה שהוא התגעגע)


3.      אף אחד לא מזיל דמעה


4.      זה לא בדיוק געגוע


(פונה לקהל, ומספר שזה קצת מוזר לעשות הופעה כשכמה עשרות קילומטרים מכאן יש מלחמה… אבל תמיד יש איזו מלחמה, לא?   האמת, הגיע הזמן שיהיה קצת שקט… קצת שלום…)


5.      אבשלום


6.      ארץ ישראל


 (מזמין את האורח הראשון, מיקי גבריאלוב)


7.      סע לאט (מוקדש ללוחמים בעזה)


8.      אני רואה אותה בדרך לגמנסיה


9.      היא יושבה לחלון


10.  הכניסני תחת כנפך


(מזמין את יצחק קלפטר)


11.  יושב על הגדר


12.  שביר


13.  כשאת בוכה את לא יפה


14.  עוף גוזל


(מזמין את י-ו-נ-י  ר-כ-ט-ר)


15.  זו אותה האהבה


16.  שיר אהבה סטנדרטי


17.  אז מה אם בן אדם


18.  השיר על התוכי יוסי


19.  עטור מצחך


(standing ovation של הקהל, מחיאות כפיים שלא נרגעות כמה דקות…


מזמין את שלום חנוך!!!)


20.  מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר


21.  קח לך אשה ובנה לה בית


22.  ילדים של החיים


 (מזמין את ג'ודי כץ)


23.  למה לי לקחת ללב


24.  מה אתי


(מודה לג'וזי, ומחזיר לקדמת הבמה את שלום!!!)


25.  צא מזה


26.  אני אוהב אותך היום


27.  גיטרה וכינור


28.  כל אחד רוצה



(יורד מהבמה… הקהל בטירוף. כולם על הרגליים. מחיאות כפיים מטורפות)


 


הדרן 1


(מספר שלא עמד על במה כל-כך הרבה שנים, אבל מרגיש כמו בבית…)


29.  כמה טוב שבאת הביתה


30.  פראג


31.  סוס עץ


 


הדרן 2


32.  היה היה


(מודה לקהל, "תאמינו לי, אני כבר זקן, אני יודע – אתם באמת יכולים לשנות את העולם…")


33.  אני ואתה

אהוד ויוסי (שיר געגועים), או: חייב לזוז 2


 


"באמסטרדם אתה לא יכול לכתוב שיר על אמסטרדם. בראש פינה אתה לא יכול לכתוב על ראש פינה. בגבעתיים אתה יכול לכתוב על אמסטרדם, על ראש פינה, על הודו…"


                        (אהוד בנאי, חייב לזוז)


 




 


"חייב לזוז" הסרט מתאר את הדרך שעשה אהוד בנאי עד שהוציא את אלבום הבכורה שלו, "והפליטים", ועוד קצת. למען האמת, "חייב לזוז" מתאר את הדרך שעשו אהוד בנאי ויוסי אלפנט מאלמוניות אל מרכז הקונצנזוס. למען האמת, דווקא אלפנט מתגלה כמי שהיה "חייב לזוז", לנסוע, להתנסות, ומולו אהוד בנאי העיקש, הרודף אחרי מטרה, המאמין בעצמו.


 


ב-1985 בנאי היה עדיין "גנן בן 32" שלא הצליח למצוא מקום בסצנת המוזיקה בארץ. שנתיים מאוחר יותר הוא הפך לגיבור תרבות, והוציא אלבום שקוטנר מסכם בצורה מושלמת בסרט כ"מהפכה".


  



 


למי שאוהב מוסיקה ישראלית, למי שאוהב טריוויה בנושא מוסיקה ישראלית, למי שאוהב את אהוד בנאי, למי שגדל על/עם אהוד בנאי, אין ב"חייב לזוז" הרבה חדש. למעט הקטע הפיקנטי על השתתפותו כילד בסרט "סיניה" (עם אופציה להסבר מעניין על המשיכה שלו לנדודים), "חייב לזוז" הוא בעיקר תיאור כרונולוגי של אירועים שכבר שמעת, הרבה קטעי ארכיון מבדרים (אהוד מתראיין ב"עד פופ", למשל), ובעיקר הזדמנות פז לשמוע את השירים הנהדרים בשלבים שונים של כתיבתם והפקתם.


 


יש בערוץ 24 תוכנית בשם "האלבומים הגדולים" שמביאה מפי האמנים עצמם את סיפורם של האלבומים הגדולים של הרוק. "חייב לזוז" יכול היה להתאים שם כמו כפפה. יש בו את כל מה שקשה להסביר ב"והפליטים". הוא חושף את מקור האנרגיות, את המתח והסיפור מאחורי, את ההתחבטות והקשיים. "למה לקח לך כל-כך הרבה זמן להוציא את האלבום הראשון?", שואל מנחה "עד פופ" (נועם גילאור?) את אהוד הצעיר, וזה מחייך את החיוך הערמומי שלו, שנותר כזה גם אחרי עשרים שנה, ועונה לו "הייתי צריך כנראה זמן להתבשל".


 


 


לא קשה להבין איך הגיע אהוד בנאי לשם "הפליטים". מבט אחד בחבורה המרושלת שמסביבו מסגיר את הפרטים. מאוד מוזר לשמוע את אהוד מעיד על עצמו שהוא "היה הפליט הגדול מכולם". עם זאת, במבט לאחור, ראשון הבנאים לפצוח בקריירה מוסיקלית (אם לא מחשיבים את יוסי לזמר, שהרי יוסי בנאי היה אמן רב-תחומי וסופר-כשרוני), הבחור מרמת-גן שרצה בעצם לגור בראש-פינה, החנון עם המשקפיים שלא הצליח למצוא לעצמו במה להופיע בה, היה באמת פליט זמן רב מאוד. היום אהוד בנאי הוא הוא המוסיקה הישראלית בהתגלמותה. מה שקצת גורם לך לתהות כמה אהוד בנאי הפסדנו בגלל האטימות, חוסר המעוף והשמרנות של תעשיית המוסיקה.


 



 


יש קטע מאוד מעניין בסרט שבו אהוד בנאי מספר איך, אחרי סינגל ראשון וכושל (א יידישע ראסטהמן, שבועיים ב"פינה לשיפוטכם"), ישב מול הרדיו וניסה לפצח את הסוד "איך כותבים להיט". זה מעניין משום שהיום נראה כי אהוד בנאי כתב את ספר ההוראות בנושא. זה יותר מעניין משום שב"והפליטים" אין לכאורה "להיטים" (אולי למעט "זמנך עבר", שאכן היה ה"להיט" של האלבום), כאלה שאתה שומע ומיד אומר "זה יהיה פצצה". יש שם שירים מורכבים, עם טקסטים טעונים, עם צלילים ממזרח ומערב. בדיעבד, כן, כמעט כל שיר הוא להיט. בזמן אמת כמעט ולא יצא אלבום.


 



 


קוטנר (אלא מי?) מספר ש"גם את האלבום של הולווט אנדרגראונד קנו רק 5000 אנשים, אבל כל מי שקנה אותו אחר-כך הקים להקה". די להביט ברשימת ה"מעריצים" המופיעים בסרט – מקוטנר, דרך יעקב גלעד, פורטיסחרוף, ועד שלומי ברכה – כדי להבין איזה השפעה הייתה לאלבום הזה על המוסיקה הישראלית.


 


בהרבה מובנים הסרט הזה הזכיר לי את "נשמות גועשות", הסרט על מינימל קומפקט.


 


"חשבתי שאם הם יכולים להישמע ככה ולהצליח, אולי יש מקום גם בשבילי" (ברי סחרוף, שם).


 



 


גם עבורי "והפליטים" היה מהפכה. זה האלבום שממנו התחלתי לשמוע מוסיקה ישראלית, אחרי כמה שנים של אליטיזם ילדותי. ואני לא היחיד. אולי כי היה באלבום הזה משהו לא ישראלי, "מוסיקה ישראלית שנשמעת הכי לא ישראלי" אומר עליו פורטיס.


 



 


בנאי מספר שזהר ארגוב התלהב מ"א יידישע ראסטהמן" ורצה שאהוד יהיה הגיטריסט שלו. אלפנט ה"גזור" התלהב גם הוא מבנאי. אם תרצו, זה סוד הקסם של אהוד, אז וגם היום – השילוב הטבעי הזה בין ניו וייב ומזרחית, דילן ודקלון, יוסי אלפנט או גילי סמטנה ונועם זייד-הלוי או עובד אפרת, "והפליטים" לעומת "קרוב".


 


 


 


אז איך בנאי הצליח?    בעזרת הרבה רצון, הרבה עבודה שחורה ו…קצת מזל, כרגיל. לכו תספרו למישהו היום שאהוד בנאי הגיע לאן שהוא הגיע כי הוא קצת דומה לדוד גברי, מה שהצחיק והדליק את ז'אן ז'אק גולדברג, "האיש שניגן בכל הרכב בשנות ה-80".


 


מה הלקח?   תמשיך לעשות את מה שאתה מאמין בו, גם זה אומר לעשות בדרך כל מיני דברים רק כדי שתוכל להמשיך לעשות את מה שאתה מאמין בו. בסוף העולם יכיר בך. אם כי יש כאלה שהעולם מכיר בהם רק אחרי שהלכו מן העולם.


 



 


ב-1983 הייתי בן 9. לא הייתי בפינגווין או בקולנוע דן בזמן אמת. לא ראיתי את "מאמי" על במה.


 


מ-1987 אני שומע אהוד. ראיתי אותו בעשרות הופעות, מהלוגוס הקטן ועד קיסריה.


 


זה מדהים איך "חייב לזוז" מראה לך איך אתה זזת, איך היית חייב לזוז.


 



 


אהוד בנאי, באלבום הבכורה שלו, הכניס שירים כמו "ערבב את הטיח, אחמד" ו"עבודה שחורה", כמו "עיר מקלט".


 


אהוד בנאי, לפני אלבום בכורה, שר את "שיר האונס" ו"השדות האדומים" ב"מאמי".


 


אהוד בנאי מעולם לא פחד לטעון את היצירה שלו בביקורת. "הוא לא מטיף בשער", מעיד עליו יעקב גלעד, "אבל יש ביצירה שלו המון ביקורת פוליטית".


 



 


בסרט מופיע קטע מההלוויה של ז'אן ז'אק גולדברג, לפני שנתיים בקיבוץ לוחמי הגיטאות. כמה לא מפתיע לגלות את אהוד בנאי סופד לו באותה רגישות ועדינות שבה הוא יוצר.


 


בקטע הזה התנגן לי בראש "One Day I Smile" של ז'אן קונפליקט דווקא.


 


One day I smile and one day I cry


Days and nights I'm wondering…


 


 


הסרט נגמר קצת בצורה לא טבעית אחרי צאת "קרוב". היה צריך את הסגירה הזו כדי להיפרד מאלפנט. אבל באיזשהוא מקום הסצנות האחרונות קצת חוטאות לסיפור האלבום הראשון. ואם כבר מזכירים את "קרוב", אולי יש טעם לתת מקום לכל ה"טריולוגיה", למסע של אהוד מ"והפליטים" הרוקיסטי של אלפנט, דרך "קרוב" שקרוב אצל עצמו, ועד ל"השלישי" שמיזג בין שניהם בדרך כה מופלאה.







הדבר הכי יפה בסרט הזה זה אהוד בנאי. הכנות שבה הוא מתראיין, חושף את הפחדים והקנאה, הכשלונות והחששות, היא שעושה את הסרט. היא שעושה את אהוד בנאי למה שהוא, למי שהוא.


 


הסרט לא מתמקד בהצלחה של בנאי. אין כל אזכור למי שהוא היום (למעט כמה שורות בסופו). היוצרים יודעים שאנחנו יודעים. ודווקא בגלל זה, הדרך הארוכה והמתפתלת בדרך לשם, או לפחות תחילתה המאוד ארוכה ומאוד מתפתלת, היא החומר שממנו עושים סרטים מופלאים באמת.


 


 


(חייב לזוז, סרטם של אבידע לבני, גידי אביבי, יעל בירון ודרור נחום, מוקרן בסינמטק לכל אורך ינואר)

חייב לזוז


לפני שהטפטוף ייהפך למבול, אני הולך הערב לסינמטק לראות את "חייב לזוז".


ניסיתי להסביר בהזדמנויות אחרות (כאן וכאן) מה מסמל בשבילי האלבום הזה, אלבום שהיה בשבילי עיר מקלט, כביש מתפתל, אורות רחוקים, מזבח להסתתר בו, מעיין זורם. כנראה שגם הפעם לא אצליח.


אז עד שהאמת תצא אני אסתתר לי באולם הגדול בשש בערב. כולכם מוזמנים.


 


 


נ.ב. לכל מי שהיה מודאג מהפוסט של הבוקר, הנה התוצאה של המובינג:




כפי ש
שר אהוד אני יוצא לאור, אל חיים חדשים. אחלו לי בהצלחה!

חזקים ביחד / חלשים בפחד

המלחמה הזו תפסה את ביבי עם המכנסיים למטה, ואני בטוח שבמטה שלו מרגישים שכל הקלפים נטרפו. מבחינת ביבי יש שתי אופציות כרגע בכל הנוגע למלחמה בעזה והקמפיין של הליכוד – או שהמלחמה תיגמר, איך שלא תיגמר, ואז הוא יהיה הקטגור הראשי שלה (ובאמת לא משנה איך היא תיגמר), או שהיא לא תיגמר, ואז ביבי יישאר עם המכנסיים למטה ויהיה בצרות צרורות.


תחושת בטן שלי – המלחמה לא תיגמר. תחושת בטן של ביבי – אני צודק. וקמפיין "חזקים ביחד" שעלה השבוע, ויותר מכל מזכיר את "אנחנו ננצח" האינפנטילי ממלחמת לבנון השנייה, הוא התגובה הלגיטימית היחידה של ביבי.



חזקים ביחד?    מעניין מה יתפוגג לו קודם – קונספציית ה"חזקים" (הנה כבר מדברים על "הפוגה הומניטארית" כדי "לבחון את החמאס") או אשליית ה"ביחד".


כשהמלחמה תיגמר, שוב אף אחד משני הצדדים לא ינצח (ויה יהונתן וסטינג). אני רק יכול לקוות שלא נגמור עם "חלשים בפחד".