מי יהיה הראש? כרגיל ה… (משל ידוע)


מקור: ynet.


 


משל ידוע מספר כי כאשר סיים הבורא ליצור את האדם, התווכחו ביניהם כל איברי הגוף מי מהם ינהל את העניינים.

המוח הסביר בלהט, שמאחר שהוא שולט ומפעיל את כל איברי הגוף, הוא צריך להיות הבוס.


הרגליים טענו, שמאחר שהן לוקחות את האדם לכל מקום שהוא מתאווה לסור אליו, מן הדין שהן יחליטו לאן הולכים.


הקיבה הדגישה שהיא זו אשר מעכלת את המזון , ולכן רצוי מאוד שהיא תקבע.


העיניים, בלהט רב, הסבירו שהן, ורק הן, מועמדות לתפקיד המנהל, מאחר שבלעדיהן יהיה האדם חסר יכולת.

ואז העמיד החרא את מועמדותו לתפקיד. כל האיברים פרצו בצחוק אדיר. החרא נעלב , ומרוב עלבון התכווץ לשבוע ימים.


המוח נהיה מעורפל, הרגליים רעדו, הקיבה כאבה וסבלה מהלחץ,  הידיים נחלשו, העיניים פזלו ולא ראו את שלפניהן.


לקראת היום השישי בחרו כולם פה אחד בחרא למנהל הכללי.

קינה לבועה. למרצ. לשמאל.

"היו לנו ציפיות אחרות לתוצאות גבוהות יותר…  וזה מה שצריך להדליק אצלנו נורה אדומה" ~ יו"ר מרצ, חיים אורון, ל-ynet




…אלה ימים של קסם ופלא


זו השיחה ארוכת-הטווח שלנו


הדרך שבה המצלמה עוקבת אחרינו בהילוך אטי


הדרך שבה אנחנו נראים לכולנו


הדרך שבה אנחנו נראים במערכת כוכבים אחרת


שגוססת לה בפינה בשמיים


אלה הימים של קסם ופלא


ואל תבכי, בובה, אל תבכי


אל תבכי…


                        (מתוך "הילד בבועה", מלים: פול סיימון)


החלטתי. מרצ.

אני לא מצביע ללבני, כי אין דבר כזה להצביע ללבני. עם כל אהבתי לרעיון שבראש ממשלת ישראל תעמוד אישה (פעם שנייה אולי זה יצליח…), מי ששם בקלפי פתק של "קדימה" יקבל את שאול "לא עושה דבר פרט להיעלב" מופז, צחי "גם מהחקירה הזו יצאתי בלי תיק פלילי" הנגבי, רוחמה אברהם-בלילא ועוד ועוד. אה, כן – זו גם המפלגה של אהוד "יש עוד כמה עבירות שעוד לא ביצעתי" אולמרט.


 


אני לא אצביע לברק, כי אין דבר כזה להצביע לברק, למרות שהוא היה רוצה לשכנע אותנו שזה אפשרי. האיש שרק הוא עצמו מעניין אותו מחריב במו ידיו את מפלגת העבודה, ואני האחרון שרוצה לראות אותו יושב זחוח בממשלה, משאיר את מלאכת השיקום לאחרים. עם כל אהבתי לנבחרת שמתאמצת לבלוט מאחורי ברק, אני לא אשים פתק של "אמת" בקלפי.


 


אני לא אצביע לביבי, לא רק כי אי אפשר להצביע לביבי, אלא כי גם בבחירות הבאות ירוץ ביבי לבדו לא אצביע לו. יהונתן כבר הסביר (והוא לא היחיד) למה לא להצביע ביבי. מי שקורא כאן יודע שאין לי דבר וחצי דבר עם האיש הזה.


 


ימינה מביבי יש חור שחור מבחינתי, מלא בשנאה ופחד ועוד יותר מכך מלא באמונה ששנאה ופחד יביאו אותו, את החור השחור, רחוק. ליברמן בונה על 30 מנדטים בכנסת הבאה, האיחוד הלאומי בונה על הכתומים. אני הייתי רוצה להיות כאן ביום שבו ליברמן יהפוך סוף-סוף להיות תמהוני לא ברור, מין הרב בא-גד כזה, שאיש לא יבין או יזדהה עמו. אני לא הייתי רוצה להיות כאן ביום שבו ליברמן יהפוך לרב אחר, כזה שרק כדורי אקדח של מתנקש פטרו אותנו מעונשו.


 


שמאלה מהעבודה אין חד"ש תחת השמש. עם כל תמיכתי בדב חנין בבחירות לראשות עיריית תל-אביב, להצביע למפלגה שלו זה קצת יותר מדי שמאלה (אפילו) בשבילי. ואת כל הירוקים למיניהם אני, עם כל הכבוד, מעדיף בסלט.


 


וכך אני נשאר עם מרצ. איך שגלגל מסתובב לו. ולא בגלל שזו "התנועה החדשה", ולא בגלל שאני חושב שגוש השמאל ינצח, אלא פשוט כי זו המפלגה שאני מרגיש הכי נוח להזדהות איתה. יכול להיות שג'ון נאש היה מלקה אותי על בחירתי, יכול להיות שביום רביעי בבוקר אני אגלה שאני וכל יתר מצביעי מרצ חיים בתוך בועה שגודלה בקושי מספיק לעבור את אחוז החסימה, אבל אני אהיה שלם עם הבחירה שלי.


 


בקיצור,



בני, אל תלך בדרך איתם (ל"דור העתיד" של ליברמן)

"המדינה הזאת כבר מזמן צריכה דיקטטורה. אבל אני לא מדבר איתך על דיקטטורה מוגזמת. צריך מישהו שיעשה סדר. ליברמן הוא היחידי שאומר את האמת…" ~ "דור העתיד של אביגדור ליברמן", "הארץ".


"ליברמן של 2009 מסוכן ממאיר כהנא של 1988, ואני בספק אם ועדת בחירות כלשהיא תוכל לפסול מעומד עם תמיכה כה רחבה בציבור" ~ יהונתן קלינגר, "ה-תקווה".



א-לי-מות


מרוב מלחמות אתה לא זוכר
מרוב קרבות אתה לא סופר
זה יצא משליטה וזה רק מתגבר


זו השפה שאתה מדבר
לא ברור לי במה אתה מתפאר
האם אוזניך שומעות מה שפיך אומר


כי מקום המשפט שמה הרשע
כי מקום הצדק שמה הרשע
כי מקום החוק שמה הפשע
החיים הם שלי, אז מה אתה עושה שם?


בני,
אל תלך בדרך איתם
מנע רגליך מנתיבתם
כי רגליהם לרע ירוצו
וימהרו לשפוך דם!


                                      (מתוך "א-לי-מות", מלים ולחן: שלום חנוך)

הטיפש זה אנחנו או החכם (בלילה) זה אנחנו?! – קצת פילוסופיה של מתלבטים

יהונתן כתב יופי של פוסט בנוגע להתלבטות בכל הנוגע להצבעה לציפי לבני והקשר של כל זה לשיווי משקל נאש. אינני רוצה להרוס לכם את העונג בלקרוא את הפוסט, ולכן רק אצטט את ההנחה שבבסיס הדיון של יהונתן: "כל אחד מהמצביעים [שנטייתם הפוליטית מרכז ושמאלה מכך ~ ש.נ.] יודע שהקול שלו לא יגרום לכך שנתניהו לא יהיה בשלטון, אלא רק אם כלל האזרחים יתאגדו ויחלקו מידע, הם יוכלו לגרום לכך שנתניהו לא ייבחר אלא ציפי לבני, שהיא לא מועמדת מושלמת על דעת כולם אבל עדיפה על נתניהו".


בקיצור, קלינגר מדבר על דילמת האסיר, והוא מסביר בבהירות את הבעיה ואיך כל זה קשור לנאש. אני, לעומת זאת, רוצה לדבר על הביצה והתרנגולת, או הסקרים והנסקרים, או שמא נאמר הסקרים והנשכרים.


שימו לב מה היה לנו במערכת הבחירות הזו – תחילה היה ברור לכולם שביבי מנצח. זה הכניס את המערכת הפוליטית לאדישות, וגם את הבוחרים. היה נראה כאילו זה לא משנה מה תצביע, ביבי בדרך לכסא ראש הממשלה.


לפני כמה ימים פתאום כל כלי התקשורת אימצו את עניין "לבני מצמצת את הפער מנתניהו". לפתע המתלבטים, ואני מכיר אישית כמה מהם, עושים חושבים ומבינים שייתכן שאם לא יצביעו ללבני, הם נותנים את המפתחות ללשכה לביבי. פתאום החבורה המטופשת הקרויה "קדימה" נראית להם נופת צופים, כשהאלטרנטיבה זה ביבי ואיווט האיום. פתאום ציפי היא התקווה הלבנה הגדולה, belivni ממש.


אבל נניח שאלה אכן יחליטו בינם לבין עצמם לבחור לבני, ובסקר שיתפרסם היום או מחר יתברר שקדימה מובילה. מה יעשו אז?   האם ייתכן שפתאום הם יחליטו שמלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים ושכעת הם יכולים להשקיע את הקולות שלהם אצל אחרים, הזקוקים להם יותר?    האם יכול להיות שבגלל העלייה המטאורית בימים האחרונים לבני תשקע בקלפי ברגע האמת?!


בקיצור, ביצה ותרנגולת. הסקרים מנבאים לכאורה מה הציבור יעשה, אבל בפועל הם משפיעים במידה רבה על המתלבטים, ולא רק עליהם. יואב בנימיני, שהיה אחד המרצים האהובים עליי בחוג לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל-אביב, כתב בסוף השבוע ב"הארץ" על ההשפעה של הסקרים על הבוחרים ועל חשיבות הגבלת פרסום הסקרים סמוך לבחירות.


יוסי לוי, שאני אוהב לקרוא, הביא לפני כשנתיים מדבריו של פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה, על השפעת סקרי דעת הקהל על הקהל. אומן מציע להגביל מאוד את פרסום תוצאות סקרי דעת קהל, לחייב סוקרים ומכוני דעת קהל ברישוי ולא להסתמך על סקרים בקבלת החלטות. "הטיפש", אמר פרופ' אומן, "זה אנחנו".


ואולי הבעיה היא בדיוק ההפך – שאנחנו (לפחות בעיני עצמנו) חכמים, חכמים בלילה. מנסים לנחש מה יעשו חברינו, הסובבים אותנו ושאר עמך ישראל, ואז מנסים להגיב בהתאם. דילמת האסיר, שיווי משקל נאש, ביצה ותרנגולת. בסופו של דבר אולי הדבר הכי טוב לכולנו הוא פשוט להצביע בהתאם למצפון שלנו, ולקוות לטוב.


אני, אם שאלתם את עצמכם, כבר החלטתי. פרטים מחר.

על גביע אמריקה, אוסטרליה 2 וההי-טק הישראלי

השנה היא 1983. האירוע "גביע אמריקה", תחרות השיט היוקרתית ביותר בעולם, אירוע הספורט הבינלאומי הוותיק ביותר (מקדים את המשחקים האולימפיים ב-45 שנה). בגמר התחרות מתמודדת "ליברטי" ממועדון היאכטות של ניו-יורק, שהחזיק בשיא הזכיות הארוך ביותר בתולדות היסטוריית הספורט (131 שנים של זכיות רצופות בגביע אמריקה), ו"אוסטרליה 2".


"גביע אמריקה" מורכב משבעה שיוטים. בתום שלושה שיוטים התוצאה היתה 3:0 לטובת "ליברטי", ונראה היה שהגביע בדרך לניו-יורק בפעם המי-יודע-כמה. כאילו כדי לסבך את העניינים, בתחילת השיוט הרביעי חצתה "אוסטרליה 2" את הקו לפני הזמן ונענשה בעיכוב של 45 שניות בזינוק.


"גביע אמריקה", כרוב תחרויות השיט, מורכב בעיקר מהתמודדות של צוות היאכטה עם הרוח. צוות הסירה צריך לפעול בהתאם לרוח ובהתאם לכיוון מצוף הסיום, ומכיוון שהרוח משנה את כיוונה פעמים רבות במהלך התחרות מדובר בקרב איתנים כנגד איתני הטבע וכנגד צוות הסירה השניה.


במצב הבלתי-אפשרי שבו היה ג'ון ברטרנד, הסקיפר של "אוסטרליה 2", הוא החליט להמר כנגד כל הסיכויים – במקום לבצע את המהלכים המתבקשים מהרוח והמסלול, הוא החליט להסתפק בכלל פשוט יותר: לעשות בדיוק מה שעושה הסירה שלפניו, רק הפוך. ההגיון לכאורה ברור – אם יעשה את הדבר ההגיוני, מה שיעשה גם הסקיפר של ה"ליברטי", הסיכוי שלו לסגור את הפער בן 45 השניות הוא אפסי. לעומת זאת, אם הסקיפר של "ליברטי" יטעה, אם הרוח תשנה את כיוונה, אם יקרה משהו בלתי צפוי, ה"אוסטרליה 2" תוכל לנצל את זה לטובתה.


בסופו של דבר, רצה נפטון וברטרנד ו"אוסטרליה 2" ניצחו את השיוט הרביעי, ואחריו ניצחו את שלושת השיוטים הבאים. ב-26 בספטמבר 1983, כנגד כל הסיכויים, גביע אמריקה הלך למועדון היאכטות המלכותי של פרת', במה שנחשב בעיני רבים כגדול אירועי הספורט של כל הזמנים.
סיום השיוט השביעי, גביע אמריקה, 1983.


את סיפור "אוסטרליה 2" ו"גביע אמריקה" שמעתי בשבוע שעבר ביום עיון בטכניון. המרצה, פרופ' אורי וייסר, הביא את הסיפור הזה בפתח הרצאתו כדי לשכנע את הנוכחים שלפעמים רק על-ידי חשיבה אחרת, מנוגדת ל"נורמה", אפשר להגיע לתוצאות, לשבור את הסטטוס-קוו.


הוא דיבר ספציפית על הנושא שנידון בכנס, אני חשבתי על העניין בהקשר רחב הרבה יותר. בכל מה שקשור לפיתוח טכנולוגיה, שלא לדבר על מוצרים, חברות ישראליות נמצאות במקום של "אוסטרליה 2". הן נאלצות להתמודד עם המרחק הגיאוגרפי, מחסומי השפה, הבדלים תרבותיים, היתרון לגודל של המתחרים, היעדר מימון ועוד ועוד. הדרך היחידה של חברות ישראליות להתמודד עם ה"ליברטי" של עולם ההי-טק היא כמו שג'ון ברטרנד עשה – על-ידי חשיבה "אחרת", "הימור" על כיוונים אחרים, בתקווה שזו תוכיח את עצמה ותאפשר להן את היתרון בתחרות, את הנצחון בקרב הנוכחי, אולי אפילו ניצחון בתחרות כולה (לפחות לשנה זו).


מבט בחברות סטארט-אפ ישראליות שעשו את זה מגלה שכך בדיוק הן הגיעו לאן שהגיעו – לא על-ידי אסטרגיית "אני גם", לא על-ידי שיווק חכם או דמואים מרגשים, אלא על-ידי "המצאת הגלגל מחדש", חדשנות שמערערת לגמרי את הבסיס שעליו יושב השוק, טכנולוגיה "פורעת סדר" (disruptive). חברות גדולות, מבוססות, אמריקאיות או אירופאיות, יכולות "לשבת על הגדר" ולאמץ בשמחה את הטכנולוגיות המצליחות שמוכיחות את עצמן, אם על-ידי רכישה ואם על-ידי חיקוי, אבל אנחנו נאלצים "לנסות יותר", כמאמר חברת השכרת הרכב שמספקת לי את רכב הליסינג, כי מספר 2 חייב תמיד לעבוד קשה יותר.


זה נשמע קשה, וזו המציאות של רוב חברות ההי-טק הישראליות, אבל האמביציה והמוטיבציה, שהעניין הזה מחדיר בך, פועלות פעמים רבות כדי להוציא מתוך תעשיית ההי-טק הישראלי טכנולוגיות חדשניות ומוצרים מהפכניים שכובשים את העולם בסופו של דבר.


 


מועדון היאכטות המלכותי של פרת' אירח את "גביע אמריקה" הבא, בשנת 1987. בתחרות הובסה הנבחרת האוסטרלית על-ידי האמריקאים 4:0. מאז האוסטרלים לא ניצחו בגביע אמריקה. את העובדה הזו לא סיפר פרופ' וייסר. חשבתי שמעניין להביא אותה כאן בשביל הפרופורציה.


כי הקרב של מספר 2 מול מספר 1, של דוד מול גולית, של הגמדים מול גוליבר, הוא לא קרב יחיד, הוא מלחמת התשה ארוכה ומייגעת. מי שנרדם בשמירה, חוטף. מי שמפסיק לחדש, מובס. כדי לשרוד, תעשיית ההי-טק הישראלית חייבת להמשיך ולהמציא את עצמה מחדש, להמציא מתוכה עוד ועוד פטנטים, טכנולוגיות ומוצרים. זה הכוח שלנו, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לשרוד, כדי להצליח.


במיוחד בתקופה הזו, כשרבים ממהרים להספיד, שלא לומר לרקוד על הקבר, של התעשייה המדהימה הזו, שאחראית במידה רבה על השגשוג והפריחה של המדינה בשנים האחרונות, כדאי להזכיר לכולם את מה שקרה בגביע אמריקה לפני 1983, באותה השנה ומה שקרה ארבע שנים מאוחר יותר. ולזכור את מה שאמר מזמן טל ברודי, אחרי שזכה במשחק חשוב בגביע אחר: "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, בהכל".




גביע אמריקה

אתאיזם… מסתבר שזו המסקנה ההגיונית ביותר בעולם!

בבריטניה, ובקרוב גם בשאר אירופה ובארצות-הברית, עלה על גבי אוטובוסים ציבוריים הקמפיין "מסתבר שאין אלוהים", משחק משעשע על הקמפיין המציק-למדי של קרלסברג. תחת הכותרת הראשית הפרובוקטיבית מופיעה העצה הידידותית "עכשיו תפסיקו לדאוג ותיהנו מהחיים".



את הקמפיין מוביל ריצ'רד דוקינס, אתאיסט ידוע, שאומר – לפחות בכל הקשור לשימוש ב"מסתבר" – "אני לא חושב שאתיאזם מוחלט הוא עמדה רציונלית לחלוטין. כל מי שאומר שבטוח שאין אלוהים – אתה לא יכול לומר זאת יותר משאתה יכול לומר שבטוח אין חדי קרן, שאין דרקונים, שאין פיות…  באותה מידה שאני א-פיותי, א-חד-קרני, כך גם אני אתאיסט".


לפחות בינתיים השימוש ב"מסתבר" הוכיח את עצמו – בבריטניה נפסק כי הקמפיין לא הפר את חוקי הפרסום, וכי הוא "ביטוי לדעת המפרסם ולא קביעה אובייקטיבית".


ואצלנו בינתיים הממסד הדתי מתעסק ברצינות יתר עם הסיפור המטופש ביותר שנשמע במקומותינו בשנים האחרונות, על רחל אמנו (!) ששמרה על כוחות צה"ל ממטענים, מבנים ממולכדים ומארבי מחבלים במבצע "עופרת יצוקה", כאילו היתה איזה כלבלב ביחידת "עוקץ". הרב מרדכי אליהו, "מגדולי המקובלים", טוען בתגובה שהוא הוא ביקש מרחל אמנו להתפלל למען הלוחמים.


אגב, כרגיל, הדתיים שלנו לא המציאו את הפטנט הזה. זה קורה בכל תרבות (או שמא יש לומר חוסר תרבות) דתית פנאטית משיחית. במהלך מלחמת איראן-עיראק, היו כמה מקרים ש"תועדו" ובהם, כשמוראל הלוחמים האיראנים היה ירוד, הופיע המהדי, שנחשב בעיני המוסלמים לגואל העולם (בדומה למשיח ביהדות), וקרא להם "להתנפל על הכופרים" ו"לנקום את מותו של האימאם חוסיין".


אין ספק – ההוכחה הטובה ביותר לאי-קיומו של אלוהים היא המאמינים בקיומו. יום אחד הוא עוד יצטרך להתנצל על כל האי-נוחות הזו.