יהונתן כתב יופי של פוסט בנוגע להתלבטות בכל הנוגע להצבעה לציפי לבני והקשר של כל זה לשיווי משקל נאש. אינני רוצה להרוס לכם את העונג בלקרוא את הפוסט, ולכן רק אצטט את ההנחה שבבסיס הדיון של יהונתן: "כל אחד מהמצביעים [שנטייתם הפוליטית מרכז ושמאלה מכך ~ ש.נ.] יודע שהקול שלו לא יגרום לכך שנתניהו לא יהיה בשלטון, אלא רק אם כלל האזרחים יתאגדו ויחלקו מידע, הם יוכלו לגרום לכך שנתניהו לא ייבחר אלא ציפי לבני, שהיא לא מועמדת מושלמת על דעת כולם אבל עדיפה על נתניהו".

בקיצור, קלינגר מדבר על דילמת האסיר, והוא מסביר בבהירות את הבעיה ואיך כל זה קשור לנאש. אני, לעומת זאת, רוצה לדבר על הביצה והתרנגולת, או הסקרים והנסקרים, או שמא נאמר הסקרים והנשכרים.

שימו לב מה היה לנו במערכת הבחירות הזו – תחילה היה ברור לכולם שביבי מנצח. זה הכניס את המערכת הפוליטית לאדישות, וגם את הבוחרים. היה נראה כאילו זה לא משנה מה תצביע, ביבי בדרך לכסא ראש הממשלה.

לפני כמה ימים פתאום כל כלי התקשורת אימצו את עניין "לבני מצמצת את הפער מנתניהו". לפתע המתלבטים, ואני מכיר אישית כמה מהם, עושים חושבים ומבינים שייתכן שאם לא יצביעו ללבני, הם נותנים את המפתחות ללשכה לביבי. פתאום החבורה המטופשת הקרויה "קדימה" נראית להם נופת צופים, כשהאלטרנטיבה זה ביבי ואיווט האיום. פתאום ציפי היא התקווה הלבנה הגדולה, belivni ממש.

אבל נניח שאלה אכן יחליטו בינם לבין עצמם לבחור לבני, ובסקר שיתפרסם היום או מחר יתברר שקדימה מובילה. מה יעשו אז?   האם ייתכן שפתאום הם יחליטו שמלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים ושכעת הם יכולים להשקיע את הקולות שלהם אצל אחרים, הזקוקים להם יותר?    האם יכול להיות שבגלל העלייה המטאורית בימים האחרונים לבני תשקע בקלפי ברגע האמת?!

בקיצור, ביצה ותרנגולת. הסקרים מנבאים לכאורה מה הציבור יעשה, אבל בפועל הם משפיעים במידה רבה על המתלבטים, ולא רק עליהם. יואב בנימיני, שהיה אחד המרצים האהובים עליי בחוג לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל-אביב, כתב בסוף השבוע ב"הארץ" על ההשפעה של הסקרים על הבוחרים ועל חשיבות הגבלת פרסום הסקרים סמוך לבחירות.

יוסי לוי, שאני אוהב לקרוא, הביא לפני כשנתיים מדבריו של פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה, על השפעת סקרי דעת הקהל על הקהל. אומן מציע להגביל מאוד את פרסום תוצאות סקרי דעת קהל, לחייב סוקרים ומכוני דעת קהל ברישוי ולא להסתמך על סקרים בקבלת החלטות. "הטיפש", אמר פרופ' אומן, "זה אנחנו".

ואולי הבעיה היא בדיוק ההפך – שאנחנו (לפחות בעיני עצמנו) חכמים, חכמים בלילה. מנסים לנחש מה יעשו חברינו, הסובבים אותנו ושאר עמך ישראל, ואז מנסים להגיב בהתאם. דילמת האסיר, שיווי משקל נאש, ביצה ותרנגולת. בסופו של דבר אולי הדבר הכי טוב לכולנו הוא פשוט להצביע בהתאם למצפון שלנו, ולקוות לטוב.

אני, אם שאלתם את עצמכם, כבר החלטתי. פרטים מחר.

השנה היא 1983. האירוע "גביע אמריקה", תחרות השיט היוקרתית ביותר בעולם, אירוע הספורט הבינלאומי הוותיק ביותר (מקדים את המשחקים האולימפיים ב-45 שנה). בגמר התחרות מתמודדת "ליברטי" ממועדון היאכטות של ניו-יורק, שהחזיק בשיא הזכיות הארוך ביותר בתולדות היסטוריית הספורט (131 שנים של זכיות רצופות בגביע אמריקה), ו"אוסטרליה 2".

"גביע אמריקה" מורכב משבעה שיוטים. בתום שלושה שיוטים התוצאה היתה 3:0 לטובת "ליברטי", ונראה היה שהגביע בדרך לניו-יורק בפעם המי-יודע-כמה. כאילו כדי לסבך את העניינים, בתחילת השיוט הרביעי חצתה "אוסטרליה 2" את הקו לפני הזמן ונענשה בעיכוב של 45 שניות בזינוק.

"גביע אמריקה", כרוב תחרויות השיט, מורכב בעיקר מהתמודדות של צוות היאכטה עם הרוח. צוות הסירה צריך לפעול בהתאם לרוח ובהתאם לכיוון מצוף הסיום, ומכיוון שהרוח משנה את כיוונה פעמים רבות במהלך התחרות מדובר בקרב איתנים כנגד איתני הטבע וכנגד צוות הסירה השניה.

במצב הבלתי-אפשרי שבו היה ג'ון ברטרנד, הסקיפר של "אוסטרליה 2", הוא החליט להמר כנגד כל הסיכויים – במקום לבצע את המהלכים המתבקשים מהרוח והמסלול, הוא החליט להסתפק בכלל פשוט יותר: לעשות בדיוק מה שעושה הסירה שלפניו, רק הפוך. ההגיון לכאורה ברור – אם יעשה את הדבר ההגיוני, מה שיעשה גם הסקיפר של ה"ליברטי", הסיכוי שלו לסגור את הפער בן 45 השניות הוא אפסי. לעומת זאת, אם הסקיפר של "ליברטי" יטעה, אם הרוח תשנה את כיוונה, אם יקרה משהו בלתי צפוי, ה"אוסטרליה 2" תוכל לנצל את זה לטובתה.

בסופו של דבר, רצה נפטון וברטרנד ו"אוסטרליה 2" ניצחו את השיוט הרביעי, ואחריו ניצחו את שלושת השיוטים הבאים. ב-26 בספטמבר 1983, כנגד כל הסיכויים, גביע אמריקה הלך למועדון היאכטות המלכותי של פרת', במה שנחשב בעיני רבים כגדול אירועי הספורט של כל הזמנים.
סיום השיוט השביעי, גביע אמריקה, 1983.

את סיפור "אוסטרליה 2" ו"גביע אמריקה" שמעתי בשבוע שעבר ביום עיון בטכניון. המרצה, פרופ' אורי וייסר, הביא את הסיפור הזה בפתח הרצאתו כדי לשכנע את הנוכחים שלפעמים רק על-ידי חשיבה אחרת, מנוגדת ל"נורמה", אפשר להגיע לתוצאות, לשבור את הסטטוס-קוו.

הוא דיבר ספציפית על הנושא שנידון בכנס, אני חשבתי על העניין בהקשר רחב הרבה יותר. בכל מה שקשור לפיתוח טכנולוגיה, שלא לדבר על מוצרים, חברות ישראליות נמצאות במקום של "אוסטרליה 2". הן נאלצות להתמודד עם המרחק הגיאוגרפי, מחסומי השפה, הבדלים תרבותיים, היתרון לגודל של המתחרים, היעדר מימון ועוד ועוד. הדרך היחידה של חברות ישראליות להתמודד עם ה"ליברטי" של עולם ההי-טק היא כמו שג'ון ברטרנד עשה – על-ידי חשיבה "אחרת", "הימור" על כיוונים אחרים, בתקווה שזו תוכיח את עצמה ותאפשר להן את היתרון בתחרות, את הנצחון בקרב הנוכחי, אולי אפילו ניצחון בתחרות כולה (לפחות לשנה זו).

מבט בחברות סטארט-אפ ישראליות שעשו את זה מגלה שכך בדיוק הן הגיעו לאן שהגיעו – לא על-ידי אסטרגיית "אני גם", לא על-ידי שיווק חכם או דמואים מרגשים, אלא על-ידי "המצאת הגלגל מחדש", חדשנות שמערערת לגמרי את הבסיס שעליו יושב השוק, טכנולוגיה "פורעת סדר" (disruptive). חברות גדולות, מבוססות, אמריקאיות או אירופאיות, יכולות "לשבת על הגדר" ולאמץ בשמחה את הטכנולוגיות המצליחות שמוכיחות את עצמן, אם על-ידי רכישה ואם על-ידי חיקוי, אבל אנחנו נאלצים "לנסות יותר", כמאמר חברת השכרת הרכב שמספקת לי את רכב הליסינג, כי מספר 2 חייב תמיד לעבוד קשה יותר.

זה נשמע קשה, וזו המציאות של רוב חברות ההי-טק הישראליות, אבל האמביציה והמוטיבציה, שהעניין הזה מחדיר בך, פועלות פעמים רבות כדי להוציא מתוך תעשיית ההי-טק הישראלי טכנולוגיות חדשניות ומוצרים מהפכניים שכובשים את העולם בסופו של דבר.

מועדון היאכטות המלכותי של פרת' אירח את "גביע אמריקה" הבא, בשנת 1987. בתחרות הובסה הנבחרת האוסטרלית על-ידי האמריקאים 4:0. מאז האוסטרלים לא ניצחו בגביע אמריקה. את העובדה הזו לא סיפר פרופ' וייסר. חשבתי שמעניין להביא אותה כאן בשביל הפרופורציה.

כי הקרב של מספר 2 מול מספר 1, של דוד מול גולית, של הגמדים מול גוליבר, הוא לא קרב יחיד, הוא מלחמת התשה ארוכה ומייגעת. מי שנרדם בשמירה, חוטף. מי שמפסיק לחדש, מובס. כדי לשרוד, תעשיית ההי-טק הישראלית חייבת להמשיך ולהמציא את עצמה מחדש, להמציא מתוכה עוד ועוד פטנטים, טכנולוגיות ומוצרים. זה הכוח שלנו, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לשרוד, כדי להצליח.

במיוחד בתקופה הזו, כשרבים ממהרים להספיד, שלא לומר לרקוד על הקבר, של התעשייה המדהימה הזו, שאחראית במידה רבה על השגשוג והפריחה של המדינה בשנים האחרונות, כדאי להזכיר לכולם את מה שקרה בגביע אמריקה לפני 1983, באותה השנה ומה שקרה ארבע שנים מאוחר יותר. ולזכור את מה שאמר מזמן טל ברודי, אחרי שזכה במשחק חשוב בגביע אחר: "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, בהכל".

גביע אמריקה

בבריטניה, ובקרוב גם בשאר אירופה ובארצות-הברית, עלה על גבי אוטובוסים ציבוריים הקמפיין "מסתבר שאין אלוהים", משחק משעשע על הקמפיין המציק-למדי של קרלסברג. תחת הכותרת הראשית הפרובוקטיבית מופיעה העצה הידידותית "עכשיו תפסיקו לדאוג ותיהנו מהחיים".



את הקמפיין מוביל ריצ'רד דוקינס, אתאיסט ידוע, שאומר – לפחות בכל הקשור לשימוש ב"מסתבר" – "אני לא חושב שאתיאזם מוחלט הוא עמדה רציונלית לחלוטין. כל מי שאומר שבטוח שאין אלוהים – אתה לא יכול לומר זאת יותר משאתה יכול לומר שבטוח אין חדי קרן, שאין דרקונים, שאין פיות…  באותה מידה שאני א-פיותי, א-חד-קרני, כך גם אני אתאיסט".

לפחות בינתיים השימוש ב"מסתבר" הוכיח את עצמו – בבריטניה נפסק כי הקמפיין לא הפר את חוקי הפרסום, וכי הוא "ביטוי לדעת המפרסם ולא קביעה אובייקטיבית".

ואצלנו בינתיים הממסד הדתי מתעסק ברצינות יתר עם הסיפור המטופש ביותר שנשמע במקומותינו בשנים האחרונות, על רחל אמנו (!) ששמרה על כוחות צה"ל ממטענים, מבנים ממולכדים ומארבי מחבלים במבצע "עופרת יצוקה", כאילו היתה איזה כלבלב ביחידת "עוקץ". הרב מרדכי אליהו, "מגדולי המקובלים", טוען בתגובה שהוא הוא ביקש מרחל אמנו להתפלל למען הלוחמים.

אגב, כרגיל, הדתיים שלנו לא המציאו את הפטנט הזה. זה קורה בכל תרבות (או שמא יש לומר חוסר תרבות) דתית פנאטית משיחית. במהלך מלחמת איראן-עיראק, היו כמה מקרים ש"תועדו" ובהם, כשמוראל הלוחמים האיראנים היה ירוד, הופיע המהדי, שנחשב בעיני המוסלמים לגואל העולם (בדומה למשיח ביהדות), וקרא להם "להתנפל על הכופרים" ו"לנקום את מותו של האימאם חוסיין".

אין ספק – ההוכחה הטובה ביותר לאי-קיומו של אלוהים היא המאמינים בקיומו. יום אחד הוא עוד יצטרך להתנצל על כל האי-נוחות הזו.

אתמול בלילה, 23:40 ליתר דיוק, אני מזפזפ בין הערוצים בדרך למיטה ונופל על שידורי התעמולה. או מאמא!   אינני יודע מי (חוץ ממני…) צפה בשידורים בשעה כה מאוחרת, אבל אין ספק שמתוך עננת העייפות העסק נראה אפילו יותר הזוי ומגוחך ממה שהוא באמת. עם זאת, ובכל זאת, להלן רשמיי בכמה קטנות:

ליברמן – אני מאמין לו

ובגלל שאני מאמין לו הוא האיש שאני הכי פוחד ממנו. לא, אני לא ערבי, אבל כמו בציטוט המיוחס לכומר מרטין נימלר זה מתחיל מהערבים ולך תדע איפה זה ייגמר.

אגב, ליברמן טוען בתשדירים שהוא מבין ערבית. הייתי ממליץ לו להתחיל מעברית. אני, אישית, לא מבין חצי ממה שהאיש אומר. כמה שנים הוא כבר בארץ?   או שאולי הוא חושב שעם המבטא הכבד שלו הוא נשמע יותר מאיים…

אחרי הרע"מ בא ליברמן

ליברמן מככב גם בתשדירים של רע"מ-תע"ל (או בקיצור המפלגה של טיבי). החיקוי של ליברמן (זה אדיר מילר?!) משעשע מאוד, וללא ספק תורם לפנאטים בשני הצדדים. אגב, הסרטון שבו החמישיה של  טיבי צועדת משולבי ידיים מעל חומות ירושלים קצת קינקי… 

ביבי – אני לא מאמין לו

קדימה, כצפוי, נכנסים בביביהו, תוקפים את אמינותו המופרכת. הייתי שמח לראות אותם מתעסקים עם נושאים יותר רציניים מאשר הפעם שבה טען כי גנדי היה ח"כ בממשלתו או הפעם שבה טען שאהב לראות את הבריטים חולפים על פניו כילד. אני מסכים עם עמי איילון – ביבי שקרן. אם הוא משקר ביחס לפולארד, ביחס לתמיכתו בהתנתקות, ביחס להסכמתו לרדת מרמת-הגולן, איך אפשר לבטוח בו?

פָחַח?  בקושי פחחחחח…

הנסיון של "העבודה" להציג את אהוד ברק כפוליטיקאי "אחר" מגוחך. ברק הוא אכן פוליטיקאי כושל, אבל זה לא בגלל המוסר הגבוה שלו או נחמדותו. זה בגלל שהוא מתנשא, מנותק, הפכפך. הוא כשל כראש ממשלה כי הוא לא הבין את המשחק הפוליטי. ועם כל הכבוד לפחחים, טייחים ושאר מקצועות חופשיים, אני מעדיף שברק לא ינסה לתקן או לבנות שום דבר שקשור אליי.

כתום, ירוק – רק לא שחור!

אורי אורבך ואריה אלדד רבים מי יותר כתום. הירוקים, מימד ומרצ – מי יותר ירוק. גיל קופטש מדבר על אדום בעיניים ועשן ירוק. ואפילו ש"ס מחביאים את השחור עמוק עמוק ומביאים את התשדירים האפקטיביים ביותר לטעמי עם פזילה ענקית לציבור החילוני. בבחירות 2009, אולי בעקבות אובמה, הכי טוב כנראה להיות צבעוני!

לסיכום, בעקבות יהונתן, אני רוצה להזכיר לכולם לצאת מהאדישות וללכת להצביע. יתר על כן, אם – כמוני – אינכם רוצים לראות קואליציה של ביביהו וחבר מרעיו, ליברמן המאיים, ש"ס של אלי ישי ואמנון כהן, הבית היהודי ויהדות התורה, צריך ללכת לקלפי ושים פתק אחר. יש מספיק אלטרנטיבות, איש הישר בעיניו יעשה. אם אתם מתקשים, אפשר להיעזר במצפן. העיקר לא לאבד את ה(מ)צפון.

כשפנו אליי מ-NextPM לכתוב פוסט בשם "אדוני/גברתי ראש הממשלה הבא", שיציג רעיון או משאלת לב בנוגע למה שחשוב לי שיהיה או שיטופל בישראל של 2010, זה נשמע היה לי רעיון מצוין. לאו דווקא הפוסט הספציפי שלי, אלא זירת שיחה של בלוגרים בכל הנוגע למה שצריך לעשות פה, פחות קיטורים (בזה הרי בלוגרים מצטיינים) ויותר הצעות פרקטיות לשיפור, פחות התעסקות באני ובחיים שלי (גם בזה בלוגרים מצטיינים) ויותר התעסקות בחברה ובכלל.

אז, ראשית, התנצלות – לפוסט הזה קוראים "אדוני ראש הממשלה הבא", כי כולנו יודעים שביביהו עומד להיות ראש הממשלה הזה ושלצערי – באמת שלצערי – גם בארבע השנים הבאות לא תהיה לנו ראש ממשלה אשה. עם זאת, ודווקא בגלל זה, חשוב להבהיר לביבי כי אם הוא רוצה לזכות בקונצנזוס, לזכות באהדת הציבור שאינו נמנה על בוחריו (והח"מ בהחלט לא מתכוון להצביע לו בבחירות הקרובות, או בכל בחירות שהן במאה השנה הקרובות), יש דברים שעליו לעשות, לתקן, לשפר ויפה שעה אחת קודם.

ובכן, אדוני ראש הממשלה הבא (בקצרה אקרא לך פשוט ביבי) – לא אייעץ לך כאן בעניינים של שלום או בטחון, מדיניות חוץ או כלכלה. נראה לי שיש לך בעניין הזה אג'נדה מוצקה (שלא לומר יצוקה), והרי ממילא תעשה פחות או יותר מה שעשו קודמיך בתפקיד, או מה שיגיד לך הנשיא הנבחר האמריקאי. וממילא, עם כל הכבוד לבטחון וכלכלה, העתיד שלנו, של ילדי הקטן, תלוי הרבה יותר בעיניי במשהו אחר לגמרי, נושא שלא מקבל יותר מדי זמן מסך, נושא שאולי בכלל לא יטופל במערכת הבחירות הנוכחית – החינוך.

ילדיך, ביבי, כבר במערכת החינוך. הם, וילדיהם של חבריך ושל בני משפחתך המורחבת. אני בטוח שממש כמוני גם אתה יודע איך נראית מערכת החינוך הזו – המשמעת נעלמה, הכבוד למורה איננו, ובעצם איך תהיה משמעת ואיך יהיה כבוד כשלכולם, אפילו לילדים, ברור שמי שהולך היום להיות מורה הוא מישהו שפשוט לא מצא משהו יותר טוב לעשות. ואם כבר יש מישהו עם פוטנציאל, עם כוונות טובות, עם ראש על הכתפיים, שרוצה רחמנא ליצלן להיות מורה (אני מכיר, אישית, מישהו כזה… תתפלא!), סמוך על המשפחה והחברים שיתאמצו להסיט אותו מדרכו הנלוזה ולכוונו לדברים אחרים.

כי כולנו מאוד דואגים לילדים שלנו, אבל חושבים שגם אם מערכת החינוך על הקרשים אנחנו נסתדר. כולנו מתלוננים שהם לא לומדים כלום, אבל מפקירים את ילדינו בידי מורים שלא מתוגמלים כראוי ולא מתאמצים כראוי (ואל תשאל אותי לגבי מה קדם למה). ילדינו לומדים בכיתות עמוסות, ביום לימודים קצר מלהכיל, עם מורה שמשמש בעיקר בייביסיטר ולא מסוגל להתמודד עם אתגרים כמו חינוך לערכים או בעיות כמו משמעת.

ביקרתי לא מעט בסמינר הקיבוצים במסגרת לימודיי באוניברסיטה הפתוחה. אינני רוצה להכליל, אבל מצאתי שם בהתבוננות שטחית ולא מייצגת, ציבור בעייתי, עילג, חסר מוטיבציה. ואני לא היחיד שמתרשם כך. הסינון והקבלה להוראה הם ברמה נמוכה מאוד. כדי להיות מנהל משמרת במקדונלדס או מזכירה אצלי בחברה צריך להתאמץ יותר. ובכלל למה שתתאמץ?   הרי ממילא המשכורת מחפירה והיחס אליך, מצד החברה, מחפיר עוד יותר.

אני מתבונן במצעי המפלגות בנושא חינוך, כולל מפלגתך, ביבי, ומתרשם שיש המון סיסמאות ומעט מדי פרקטיקה. היעד של מפלגתך – "להחזיר את ילדי ישראל תוך 10 שנים לעשירייה הפותחת בעולם בדירוג המבחנים הבינלאומיים" – הוא יעד נחמד, אבל אם הדרך תהיה דרך של "קומבינות", של הכנה למבחנים ותו לא, לא נגיע לשום מקום. צריך לעשות רפורמה, צריך להזרים תקציבים, צריך להחזיר את החינוך לערכים למערכת, ולשקם את תדמית המורים.

צריך לעשות – עכשיו, בדחיפות, בנחישות. בדיוק כמו שאנחנו יודעים לפעול כשזה נוגע למבצעים בעזה או למשבר בקרנות הפנסיה. החינוך צריך להיות בראש מעיינינו, חשוב יותר מהבטחון או הכלכלה, מהשלום או הרווחה. אפילו בסקרים, האהובים עליך כל-כך, מציין הציבור את מצבה של מערכת החינוך כנושא החשוב ביותר בסדר העדיפות הלאומי.

אז מה עושים?   ראשית, ממנים שר חינוך ראוי, אחד שלא ירוץ מהר להכריז על עוד רפורמה, אחד שייגש למלאכה ברצינות ובנחישות, אחד שיחשוב עשר ואולי עשרים שנה קדימה, אחד עם שיעור קומה. הוא יכול להתחיל בקריאת הדו"ח של ה-OECD שמצא שהכיתות בישראל הן מהצפופות בעולם, שהשכר הריאלי של המורים הוא מהנמוכים בעולם, שתקציבי מערכת החינוך מקוצצים להחריד ושהפער בין ההשקעה הממוצעת לילד בין ישראל למדינות ה-OECD גדל בהתמדה. השורה התחתונה שהוא יגיע אליה, אם הוא רציני, היא שאנחנו הולכים ומתרחקים מהמדינות איתן אנחנו צריכים להתמודד. על משקל האיום הבטחוני, שכל-כך מדבר אליך, הייתי אומר שלכל אויבינו יש נשק חדיש וקטלני, ורק אנחנו מצטיידים באבנים ומקלות.

התוכנית ששר החינוך יתווה צריכה להיות ארוכת טווח, ולא תלויה בתוצאות הבחירות האלה או אלה שאחריהן. היא צריכה להבטיח את המשאבים הנחוצים, ללא תלות בזהות שר האוצר או שר החינוך. היא צריכה להיות פרקטית וריאלית – בשיטת ה-80-20. לזהות איפה הכשלים, לברר מה אפשר לתקן, ולגשת למלאכה. מיד.

וזה יעלה לנו. זה יעלה לנו הרבה כסף. אבל הגיע הזמן שמישהו יעשה לובי נכון גם לחינוך. כמו שראשי מערכת הבטחון והרמטכ"ל יודעים לעשות כותרות ולהדאיג את עם ישראל כדי לאשרר את התקציב המנופח שלהם, הגיע הזמן שמישהו יצביע על האיום הנוראי והקטלני שבהזנחת מערכת החינוך ויגרום לאישור (ואף להגדלת) התקציבים הראויים, כדי שנהיה מוכנים, כדי שנצא וידנו על העליונה.

עד 2010 יהיו לך תשעה חודשים, אדוני ראש הממשלה. הריון של ממש. אם ב-2010 לא תהיה תוכנית להצלת מערכת החינוך, אם ב-2010 נמשיך לדשדש בביצה ולחפש איך הגענו לאן שהגענו ולאן אנחנו הולכים מכאן, אזי נכשלת בתפקידך, אדוני ראש הממשלה. אתה, דווקא אתה, שרוצה להטביע את חותמך בהסטוריה, שרוצה לתקן את הרושם של הכהונה הקודמת שלך, עכשיו, דווקא עכשיו, כשרמת הסולידריות בעם היא מהגבוהות שידענו, יכול וחייב לעשות יותר.

אוהב מאוד אני את פורום מוסיקה ישראלית של ynet, ואוהב מאוד מאוד את פרויקט האסיף שלו, החוגג כל שנה יומולדת לפורום (והשנה יומולדת 8!!!) בפרויקט שבו הפורומיסטים שולחים זה לזה אוספים שווים במיוחד (הנה עוד על שלי מהשנה שעברה).

האוסף שלי (שנשלח לאדון dugy. השם שמור במערכת) נולד בעקבות החפירות המרובות שאני עושה באלבומה העברי של רד"ו ובשמיעות המרובות לא פחות להן זוכה אצלי אלבום הבכורה של קובי אפללו (ומפתיע שעוד לא כתבתי עליו כאן…). משהו ברד"ו, ובמיוחד בשיר "באר שבע", והמון דברים אצל קובי גרמו לי להרהר בעובדה שהמוסיקה המזרחית כל-כך מוקצה מחמת מיאוס במקומותינו, בעוד שאנחנו נהנים לאמץ כל ז'אנר מוסיקלי מהעולם – מוסיקה בלקנית, אפריקאית, ערבית, הודית וכו'. המסקנה אליה אני מגיע, ולא רק אני כמובן, היא שזה לא החינוך האשכנזי הקלוקל שקיבלנו כולנו בבית ובבית-ספר, אלא הרמה הנמוכה של רוב רובה של המוסיקה ה"מזרחית" בארץ, שמאז זוהר ארגוב לא מצאה לה שגריר שיעשה לה כבוד ויעשה איתה כבוד לשומעיה.

וכך נולד הרעיון – אוסף מזרחי אלטרנטיבי. שהרי היה זה י. קוטנר שאמר שברי סחרוף זה לא פחות מוסיקה מזרחית מקובי פרץ, והרי מיטב אמנינו בעמנו מתגוררים ויוצרים והאלמנטים המזרחיים פולשים ליצירתם בין ירצו ובין לא ירצו, ואולי הגיע העת להסיר את האיפור האשכנזי, לשבור את דגל הפיקוח ולתת בראש.

ובכן, הרי הוא לפניכם – "המזרח הלהבות – האוסף המזרחי האלטרנטיבי השלם" (שלם רק בגלל שככה בדרך-כלל קוראים לאוספים מזרחיים בתחנה המרכזית הישנה):

את רשימת השירים וגם "ביקורת" על האוסף מאת dugy אפשר למצוא בפורום. אני הייתי רוצה להוסיף כמה הערות אגב אגב רשימת השירים –

·         התחלתי את האוסף וגם סיימתי עם East On Fire שאני מאוד אוהב של פוריין אפייר, שגם נתן לאוסף את השם שלו. בפוריין אפייר סחרופורטיס הוכיחו שאפשר לעשות מוסיקה מזרחית גם בג'יבריש וגם ב-new wave.

·         אהוד בנאי הוא, בעיניי, מי שנתן למוסיקה המזרחית האלטרנטיבית לגיטימציה. "ערבב את הטיח" שלו, בגרסה המוקדמת (ולא בגרסת האלבום), הוא שילוב קסום בין אלמנטים מזרחיים לרוק.

·         "הדלת" של פורטיס הוא עוד שיר שבו בולט האלמנט המזרחי, ו"חצי אוטומטי" הוא דיסק מופלא בעיניי.

·         "גאות ושפל" של רועי נשיא הוא שיר מדהים.

·         אלג'יר, גבריאל בלחסן, דיקלה, חיים לרוז עם זהבה בן, טיפקס – כולם מזגו בשנים האחרונות טיפה מזרח-תיכון לתוך המוסיקה שלנו.

·         כמו שdugy כתב, זה לא באמת מוסיקה אלטרנטיבית ולא באמת מוסיקה מזרחית, אבל זה שילוב בין מזרח ומערב, וזה בדיוק מה שחיפשתי.

בקיצור, אם אתם רוצים גם להנות מהאוסף, העליתי אותו באופן זמני לכאן.
ושיהיו לכולנו יום הולדת פורום שמח ושנה מלאה במוסיקה ישראלית מלהיבה.

[כשפתחתי את הבלוג השני שלי, "המקצועי", הצהרתי שעשיתי זאת כדי לא לערב שמחה בששון, עבודה וחיים אישיים. עם זאת, אני מוצא את עצמי כותב שם יופי של פוסטים (אם אני יכול להעיד על זה בעצמי…), פילוסופיים ולא יותר מדי טכניים, ומאוד רוצה לשתף גם את הקוראים כאן. לפיכך הנני חורג מהכלל שקבעתי אני עצמי, ומתחיל פה מסורת של פרסום פוסטים משם, תחת הכותרת בלוגיקיה (Blog-geek-ia), אחרי ואפילו לפני שיתפרסמו שם, כולל תרגום לעברית. מקווה שימצאו חן בעיניכם…]

קשה לי, לכולם אני מניח, לזכור איך נראו חיי לפני האינטרנט. אם הייתם מבקשים ממני להגדיר מה בדיוק שונה, טוב יותר, בחיים היום לעומת החיים שלפני האינטרנט, הייתי אומר שזה המרחק בינינו לבין המידע שאנחנו מחפשים שהפך קצר יותר, הן במובן של זמן והן במובן של מאמץ.

אם אתה שומע לפתע שיר ברדיו – "Still Loving You", נניח, אותה בלדת-רוק על-זמנית אהובה שכולנו גדלנו עליה – ולא זוכר מי שר אותו, חיפוש מהיר בגוגל יביא לך תשובה (הסקורפיונס) תוך שניות. רוצה לדעת מתי הוא יצא?   בוויקיפדיה יש את המידע הזה. רוצה לראות את הוידאו?  יש את YouTube. רוצים להוריד את השיר (חוקית, כמובן)?  יש אותו ב-iTunes. זה מה שכל-כך נפלא באינטרנט – הכל נמצא בכפות ידיך (או, יותר מדויק, בקצות אצבעותיך).

עטיפת הסינגל "Still Loving You".

אבל מה אם היית מנסה לזכור את השם של הילדה שאיתה רקדת סלואו לצלילי "Still Loving You" אז ב-1984, האם האינטרנט יכול לעזור לך עם זה?   לצערי, התשובה היא לא. אנחנו קרובים היום יותר מאי-פעם למידע, אבל זה נכון רק לגבי מידע שנמצא שם בחוץ. המידע שאנחנו שומרים, ששמור בצורה קסומה בכונן הקשיח המופלא שאנחנו מכנים "מוח", איננו זמין יותר ממה שהיה לפני מאה שנה.

אתם אולי חושבים שאני צוחק או שאני יומרני, אבל אני רציני לגמרי בעניין הזה. כבר למדנו כמה חשוב זה לגבות את רכושינו היקרים ביותר – תמונות, סרטים, מסמכים. אנחנו משתמשים בשירותים מאורחים (hosted services), שירותי רשת, כדי לעשות זאת (או רוכשים כוננים קשיחים חיצוניים) – אני מעלה את כל התמונות שלי ל-flickr, סרטים גם. סרטים גדולים יותר אני מעלה ל-YouTube, מסמכים ל-divShare. ואני משתמש בשירותים האלה לא רק כגיבוי, אלא גם כי קל להשתמש בהם, הם קלים לאחזור, והם מאפשרים לי גישה קלה ואפשרות שיתוף נוחה ל…חיים שלי. למען האמת, אני מוצא את עצמי מחפש מסמכים ברשת ולא בכוננים המקומיים שלי, כי שם הכל מאורגן הרבה יותר טוב.

אם אנחנו מאחסנים מדיה ומסמכים, למה איננו יכולים לעשות אותו הדבר למחשבות, רעיונות, חוויות, זכרונות?  הפעם הראשונה שבה שמעת את "Still Loving You", המקום שבו רקדת סלואו לצליליו בפעם הראשונה, הנערה היפה ביותר שהשמעת לה את השיר הזה. אם רק היית רושם את כל הזכרונות האלה, מצלם, מנציח בוידאו, יכולת מאוחר יותר לחפש ולמצוא את הזכרונות האלה, ולהנות מהם כמעט כמו שנהנית מהם כשהם קרו.

זה אולי נשמע כמו עוד סוג של יומן או בלוג, אבל הטכנולוגיה היום מאפשרת לנו להנציח את המאורעות שקורים לנו בצורה הרבה יותר חיה, עם קול ותמונה, סרטים ומסמכים. כל דבר שיעזור לנו להנציח את החיים שלנו בזמן-אמת ולשמור אותם לנצח.

זכרונות ילדות (CC).

והשמיים הם הגבול – אתה יכול להצמיד זיכרון למפה, להוסיף לינקים כדי לחבר זכרונות קשורים זה לזה, אפילו אנשים שקשורים זה לזה בזיכרון. אתה יכול להשלים חלקים חסרים מתוך הזכרונות שלך בהתבסס על זכרונות של אחרים מאותו האירוע, או להשתמש בזווית של אנשים אחרים כדי להשלים את שלך. אם נלך עד הסוף עם העניין החברתי של הסיפור הזה, אתה יכול להשתמש בזכרונות כבסיס ליצירת קשרים, קשרים המבוססים על חוויות דומות (הייתם שמחים למצוא אנשים נוספים שאוהבים את "Still Loving You" כמוכם, נכון?)

בשורה התחתונה – אם אנחנו יכולים לבנות את "המכונה הבלתי-אפשרית", אותו מכשיר הקלטה דיגיטלי אישי (PVR) עליו מדבר טים לוסמור, המקליט כל תוכנית טלוויזיה עלי-אדמות ומאפשר לצפות אותה בכל זמן, למה לא לבנות את "המכונה העוד יותר בלתי-אפשרית", מכשיר הקלטה דיגיטלי אישי באמת, שמתעד כל מה שקורה בחיים שלנו. אנשים כבר עושים את זה בבלוגים, בלייב בלוגינג, ב-YouTube, באתרי מצלמות. חברו את הכל ביחד, תערבבו עם עדויות, תמונות, סרטים, ותקבלו ייצוג מרשים של החיים, הנצחה של כל זכרון, משהו נאצל ששווה לשאוף אליו.

אני מתחבט בעניין הזה כבר המון זמן. לאחרונה נתקלתי ב- AllIRemember, אתר ישראלי שמנסה לעשות משהו שלא רחוק מהחזון אותו אני מתאר לעיל. האתר, שפותח כסוג של דמו עבור GeekCon 2008, מפגש של "מתכנתים, אמנים, מוסיקאים, שחקני מחשב והוגים חנונים" שמטרתו "ליצור מסה קריטית של אנשים מוכשרים, יצירתיים, מוכווני טכנולוגיה, כדי לחבור, לחשוב ליצור וליישם רעיונות", מציע פלטפורמה לתעד ולגבות דברים שאולי נשכח מאוחר יותר, דברים שאנחנו רוצים לזכור.

בסרט הנפלא על זיכרון ונפש האדם, "שמש נצחית בראש צלול" של מישל גונדרי וצ'רלי קאופמן, אחת הדמויות מצטטת את ניטשה שאמר כי "מבורכים הם השוכחים". זה נכון שחלק מהדברים עדיף שיישכחו. יש שאומרים כי זכרונות הם בדרך-כלל גרסה "מתוקנת" של מה שקרה באמת (בדרך-כלל "מתוקנת" לטובה). ועדיין אני מאמין שזכרונות הם כלי מצויין שאנחנו יכולים לתעל לטובתנו. למען האמת, בדיוק כמו האינטרנט, גם אם חלקים מסוימים בעייתיים, פסולים אפילו, מסוכנים, יש כל-כך הרבה טוב בזיכרונות שלנו, שלנו באופן אישי ושל אחרים בכלל, שמפליא שלא הגענו לזה קודם.

תיעוד (CC).

אני מתעד חובב מאז שאני זוכר את עצמי, בעיקר בכתיבה ובצילום. מאז שבני נולד, לקחתי את הדברים ביתר רצינות, ואני מתעד את המאורעות היומיומיים בתמונות ובוידאו. ההתקדמות של המצלמות, העלייה בזמינות, השיפור בטכנולוגיות האחסון – כל אלה הופכים את כולנו למתעדים במשרה חלקית.

כשאתה נובר באוסף האירועים המתועדים אתה מבין את הערך של שימור ההווה לטובת העתיד. כולנו מבינים את זה כשמדובר בארכיונים דיגיטליים שמנציחים אירועים ששינו את העולם, כמו זה של סטיבן שפילברג המנציח את השואה על-ידי תיעוד סיפורי הניצולים. אבל אותו הדבר יכול להיעשות ברמה האישית באותה אפקטיביות, ועל-ידי איסוף כל הזכרונות האישיים ברמה גלובלית ליצור "אינטרנט של זכרונות", הניתן לחיפוש על-ידי "גוגל של זכרונות". אני חייב להודות שאישית אני ממש מחכה לזה.

אז בפעם הבאה שאתם שואלים את עצמכם איפה הייתם כששמעתם את "Still Loving You" בפעם הראשונה, מי בדיוק נתן לכם את האלבום, או כל טיול אחר שאתם רוצה לעשות במורד סמטת הזכרונות, חשבו כמה נפלא זה היה אם הטיול הזה היא טיול מאורגן, מאורגן היטב אפילו. אנחנו לא כל-כך רחוקים מלהפוך את זה למציאות.

מהו יתרונך כאתאיסט?
 "אם דבקות באמת הנוקבת היא יתרון, אני יכול לזקוף לזכותי יתרון מוסרי מסוים. אבל האתאיזם אינו מקל על קשיי החיים. אדם שפונה לרב פוסק הלכה בשאלות מוסריות מציקות מסיר מעליו אחריות ופטור מחיבוטי נפש. אני, לעומתו, שופט את עצמי ומתחבט ומתלבט מפני שאין לי לאן לפנות אלא לעצמי."

                     (ירון לונדון לנרג', 9.1.09)

ותודה לג'רונימו על ההפנייה.

לפני שמונה שנים – מיכל ניב.

אתמול ענת דמון.

"התמונה שלך מחזירה אליי זיכרונות מתוקים

משהו בך שאני לא יודע מהו

הפנים שלך כה צעירות, הימים כה ארוכים

אבל עכשיו את אינך…"

                                  (ג'ף לין)

RSSFWD, השירות האהוב עליי ביותר, אותו כלי נפלא ששולח את פידי הרסס מהבלוגים שאני קורא (ואני קורא המון בלוגים…) אל תוך תיבת הג'ימייל שלי, סוגר את שעריו החודש, כך לפחות לפי הטוויטר שלהם (damn, אתה לא קורא טוויטים, אתה לא קיים!!!).

לא אכנס כאן לסיבות שבגללן אני אוהב לקרוא את הרס(י)סים שלי במייל (ולא באיזה רידר, אפילו אם הוא גם כן משל גוגל). עם זאת, אני לא טיפוס מקובע יתר על המידה, ולכן מיהרתי להעביר (ידנית, ידנית…) את כל הפידים שלי מ-RSSFWD אל הגוגל רידר שלי.

בתהליך ההעברה המייגע גיליתי שרבים מהבלוגים שאני אוהב הם בלוגים שאהבתי. בזמן עבר. כלומר, הם אינם קיימים עוד. ולא בגלל שהם עברו אכסניה (היו גם כאלה), אלא בעיקר בגלל עייפות החומר. אצל כולם נותרה ההודעה האחרונה שמסבירה את הפרישה בטרם עת. ועם כל פיד ז"ל של בלוג ז"ל נעשה לי יותר ויותר עצוב.

כן, אני יודע שאני זה שכתב לא מזמן שהבלוגים לא מתו. הם גם לא ימותו. על כל בלוג שנסגר נפתחים שלושה. ובלי עין הרע, יש לי עשרות פידים ברידר. ובכל-זאת, אי אפשר שלא לתהות אם ככה, ביום אחד, התשוקה לכתוב עוברת. אם ככה, ביום אחד, אתה סוגר את הדלת ומשאיר מאחוריך רק ארכיון של רשימות וזהו. כאילו שירת חייך באמצע נפסקה. והמזמור אבד לעד, אבד לעד…

אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:

"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;

קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,

וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –

וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד!

                      (מתוך "אחרי מותי" לח.נ. ביאליק)