Moving, just keep moving
Well I don’t know why to stay
No ties to bind me
…No reasons to remain
טקסט: סופרגראס, מתוך Moving (ותודה לאביב שעל המזכירון…)
תמונה: החדר שלי בעבודה, הערב
מחבר: Sagee
עד 140: חוכמת הברוהאוס
צולם בשישי אחר-הצהריים, בברוהאוס ברוטשילד.
חזקים ביחד / חלשים בפחד
המלחמה הזו תפסה את ביבי עם המכנסיים למטה, ואני בטוח שבמטה שלו מרגישים שכל הקלפים נטרפו. מבחינת ביבי יש שתי אופציות כרגע בכל הנוגע למלחמה בעזה והקמפיין של הליכוד – או שהמלחמה תיגמר, איך שלא תיגמר, ואז הוא יהיה הקטגור הראשי שלה (ובאמת לא משנה איך היא תיגמר), או שהיא לא תיגמר, ואז ביבי יישאר עם המכנסיים למטה ויהיה בצרות צרורות.
תחושת בטן שלי – המלחמה לא תיגמר. תחושת בטן של ביבי – אני צודק. וקמפיין "חזקים ביחד" שעלה השבוע, ויותר מכל מזכיר את "אנחנו ננצח" האינפנטילי ממלחמת לבנון השנייה, הוא התגובה הלגיטימית היחידה של ביבי.
חזקים ביחד? מעניין מה יתפוגג לו קודם – קונספציית ה"חזקים" (הנה כבר מדברים על "הפוגה הומניטארית" כדי "לבחון את החמאס") או אשליית ה"ביחד".
כשהמלחמה תיגמר, שוב אף אחד משני הצדדים לא ינצח (ויה יהונתן וסטינג). אני רק יכול לקוות שלא נגמור עם "חלשים בפחד".
תרופת פלא? בקושי פלסיבו! (האלבום הגרוע של השנה)
זה בטח יפליא אתכם לדעת שאני לא אוהב לכתוב ביקורות גרועות, כלומר ביקורות שקוטלות אלבומים גרועים. למרות חיבתי הרבה לביקורת, אני מעדיף לרכז אותה כלפי כאלה שמגיע להם (פוליטיקאים, אנשים מטומטמים וכדומה), ולא לבזבז אנרגיה על התעסקות בביצה הרדודה והכעורה של היצירה.
אני גם לא מת על מצעדי סיכום שנה. בטח לא השנה הלועזית. מזמן איבדתי את דרכי בזרם הבלתי-נדלה והבלתי-נגמר של יצירה שלא שייכת לכאן.
ובכל-זאת…
כשאייל מ"רדיו פרימיום להמונים" הציע לי להשתתף בפרוייקט "האלבום הגרוע של השנה", כדי "לצורך פריקת מתחים, ניטרול כעסים ומיצי מרה מסוכנים", קפצתי על המציאה. מה גם שאייל הבטיח לכתוב, לצד כל ביקורת קטלנית, את "דברי פרקליט השטן שבהפוך על הפוך יכתוב דווקא כמה דברים טובים על האלבום".
הבחירה הייתה די קלה – אלבום שהוא, עם יד על הלב, לא הגרוע של השנה (הרי אסרו עליי לכתוב על קולדפליי או גאנז אנד רוזס), אבל אכזבת השנה מבחינתי. ואם שנת 2008 הייתה שנת הקיור, זה אך טבעי שהאלבום הגרוע של השנה יהיה החדש של הקיור.
הנה הפרטים המלאים:
שנת 2008 היתה אמורה להיות שנת הקאמבק הגדול של הקיור. אם לא בעולם כולו, אז לפחות אצלי. לפני שנה בדיוק
הכרזתי שאני עומד לנסוע ולראות את להקת נעוריי בהופעה חיה בפראג, מאז ועד לפברואר צחצחתי אלבומים וחזרתי לשירים הנפלאים של רוברט סמית שאהבתי שתמיד העניקו לי מרפא קל, ולבסוף – ב-21 בפברואר – זכיתי לראות (ולשמוע) את סמית ושות' בהופעה חיה, משחזרים את נעוריהם כקדם.בין לבין, במקביל להכרזה על סיבוב ההופעות האירופאי, הקיור הכריזו על אלבום חדש – 13 במספר – אחרי שתיקה של ארבע שנים (אז הוציאו את אלבומם חסר השם והלא רע בכלל). את מה שראיתי באותה הופעה מצאתי כמה חודשים מאוחר יותר ב-"4:13 Dream", האלבום המדובר – הקול של רוברט חזק וצלול כשהיה, הקיור מנגנים נפלא כמו פעם, יש להם אנרגיות למרות אי-אילו קילוגרמים ושנים שצברו עליהם, אבל לטוב ולרע הקיור חיים על האלבומים הגדולים מפעם, על Kiss Me ו-Seventeen Seconds ו-Disintegration ושאר אלבומי החובה של הקיור. כשהם ניגנו משהו מהחדש, זה נשמע כמו צל חיוור של הצללית הגותית של סמית, לא יותר.
רוברט סמית תיכף בן 50. קשה לבוא בטענות למישהו שמנגן כבר 30 שנה, שהגיע כבר לשיאים יצירתיים עילאיים, ולצפות שיתחרה ראש בראש עם כוחות צעירים, רעבים ומעודכנים, שבאים עלינו לרגשנו בקרים ולילות. שיהיה ברור – אני עדיין מעדיף אלבום אנמי ומפוהק מבית היוצר של סמית-גאלופ-תומפסון מאשר יצירה בועטת ועכשווית של כל מיני חקיינים צעירים ורגישים. אבל למרות שהקיור מנסים לתת בראש, מעלים את מינון הדיסטורשן (Welcome home, Mr. Thompson), בועטים בבטן עם קצב מהיר, אין כאן את החן הפופי או את הגאונות הלירית שאפיינה כל-כך את היצירות הגדולות שלהם.
כן, יש כאן עדיין את הדיכאון הקיורי המפורסם, שירי ההתאבדות, הפוביות, איבוד השליטה. אבל דווקא ממישהו שמתחיל את העשור השישי לחייו היית מצפה לאמירה אחרת, למשהו שונה. פרספקטיבה מהסוג שדילן או יאנג הביאו לעולם ממרומי שנותיהם. באופן די דומה לרולינג סטונז או (חלילה) לפול מקרתני, הקיור לא משנים ולא מעדכנים, בבחינת "הרכב מנצח לא מחליפים", ומוציאים יצירה שהיא מעין קאבר לשירים ההם שכל-כך אהבנו, אבל אם כך, אני מעדיף את המקור.
אז יש פה כמה קטעים שעושים טוב על הנשמה. ריף גיטרות כאן, שורה חכמה שם. ובשביל הקטעים האלה אנחנו, המעריצים המושבעים, עדיין מאזינים לאלבומים האלה, החדשים, שסמית מוציא כל ארבע שנים בערך. עד היום, בכל אלבום, מצאתי את השניים-שלושה (לפעמים חמישה) שירים שאפשר היה לצרף לרפרטואר הקיורי בלי להתבייש, בלי חשש (וגם סמית דואג להוסיף אותם לסט שהוא מנגן בהופעה). במקרה של האלבום הנוכחי, ובניגוד לקודמו נטול השם, אני לא בטוח שסמית ימצא כאן יותר מאשר רצועה אחת כזו (“Reasons Why”).
אין מה לעשות – כגודל הציפיות גודל האכזבה. ומהלהקה שהגדירה עבורי מהי יצירה מופלאה ומטלטלת אני מצפה לפחות לאלבום מצוין. ולכן אני בוחר אותו ל"אלבום הגרוע של 2008". לא כי לא היו גרועים ממנו (כאילו, בריטני ספירס? גאנז אנד רוזס? קולדפליי? לא חסרות דוגמאות לבזבוז משווע של פלסטיק השנה), אלא כי הוא אלבום שחבל שיופיע בדיסקוגרפיה של הקיור, שיכתים את 2008 בראי ההיסטוריה. מי שציפה לתרופת פלא נוספת מבית היוצר של רוברט סמית, זכה בקושי לפלסיבו. ירקתי במהירות וחזרתי לתרופות הישנות והטובות, אלו שמוכיחות את עצמן again and again and again and again.
(4:13 Dream, The Cure, 2008)
הרשימה המלאה של האלבומים, כאמור, כאן. ואני ממליץ בחום על שאר הרשימות המקיפות והמעניינות של אייל לסיכום 2008.
השאלון של ליפטון, סוף 2008
[היו כמה ימים קשים, ויהיו כנראה עוד כמה, ובכל-זאת רציתי לסיים את 2008 כפי שתיכננתי, עם משהו קצת יותר מעודד ומשמעותי…]
כבר כתבתי כאן על אהבתי הגדולה לתוכנית "Inside The Actor’s Studio" בהנחיית ג'ימס ליפטון, שמשודרת (מדי פעם? בערוץ 8. אני מודה שתמיד רציתי לשבת על הכסא לצד ליפטון ולענות על השאלון שלו.
ליפטון מספר תמיד שהשאלון שלו מבוסס על השאלון המיתולוגי של ברנרד פיבו, מנחה הטלוויזיה הצרפתי האגדי. הוא מספר שפיבו היה ההשראה שלו ליצירת התוכנית בכלל.
השאלון של פיבו, אגב, מבוסס על שאלון אישיות עליו ענה בין היתר הסופר הצרפתי הידוע מרסל פרוסט, פעם אחת בגיל 13 ופעם אחת בגיל 20, והוא שהפך אותו לידוע ומפורסם.
השאלון של ליפטון שואל הן מהשאלון של פיבו והן מהשאלונים עליהם ענה פרוסט. וכשליפטון שואל צריך לענות. הרבה זמן התלבטתי בשאלות של ליפטון, והגעתי סוף-סוף למצב שיש לי את כל התשובות. מצד שני, יש מצב שאני גם אחזור לשאלון הזה שוב בעוד כמה שנים, ממש כמו מר פרוסט היקר.
אז הנה התשובות שלי לשאלון, נכון לסוף 2008:
מה המלה האהובה עליך?
אבא. זו המלה הראשונה שאני שומע מיובל בבוקר (בדרך-כלל) והמלה האחרונה שאני שומע ממנו בלילה. אין מלה שעושה לי יותר.
מה המלה הכי פחות אהובה עליך?
ככה. אני חסיד גדול של רציונליות ולא מסוגל לקבל דברים ללא הסבר מספק.
מה מגרה אותך מבחינה יצירתית, רוחנית ורגשית?
שורות מבריקות בשיר או בספר, אתגרים א"א (אגרסיביים אבל אפשריים), תנוחת "כפיות".
מה דוחה אותך?
אנשים טיפשים, בינוניות, חוסר טעם.
מה הקללה האהובה עליך?
אני לא מקלל יותר מדי, אבל אם כבר אז נראה לי ש"אִין אָל דִין דִין רָבַאק".
איזה צליל או רעש אתה אוהב?
צליל של חלב מוקצף במכונת קפה.
איזה צליל או רעש אתה שונא?
צלצול טלפון סלולרי מכל סוג שהוא באמצע סרט, הצגה או הופעה.
איזה מקצוע אחר משלך היית רוצה לנסות?
יוצר סרטים דוקומנטריים. אני חושב שהחיים הם התסריט המוצלח ביותר.
איזה מקצוע לא היית רוצה לנסות?
רופא ילדים. לא מסוגל לראות ילדים סובלים.
אם גן העדן קיים, מה היית רוצה לשמוע את אלוהים אומר כשתגיע לשערי גן העדן?!
צדקת – לכאן מגיעים הטובים, לא הטיפשים.
שנה אזרחית טובה לכולנו!
איך זה שאני מרגיש אבוד אם אני לא יודע לאן אני רוצה ללכת?
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס.
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.
"לא אכפת לי כל כך לאן", אמרה אליס.
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול.
"בתנאי שאגיע לאנשהו", הוסיפה אליס כהסבר.
"בטוח שתגיעי". אמר החתול. "אם רק תתמידי בהליכה…"
(מתוך "אליס בארץ הפלאות")
כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה. ומה גם אנשים
אֲפִילּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקּוֹר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצַר רֹשֶׁם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאָצוֹת נִרְגָשׁוֹת, וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֶךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים
(גאווה / דליה רביקוביץ')
אני חושב שאין ברירה. ואני שונא שאין ברירה.
תיכננתי לכתוב מחר פוסט המשך למה שכתבתי היום, שיסביר קצת את התחושות שלי אל מול המבצע הזה, אבל יובל מהגלוב הקדים אותי:
לא, בעקבות מבצע עופרת יצוקה לא יבוא שלום. לא, המבצע לא יגרום לכך שבעתיד לא יפלו בישראל טילים, רקטות ופצצות מרגמה… אין לי גם ספק שאם (וכאשר) יכניסו כוחות קרקעיים לעזה נקבל כאן שידור חוזר מזעזע של מלחמת לבנון השניה. למעשה, השידור החוזר כבר החל: מתקפת פתע, הצלחה מדהימה, הנה ניצחנו אבל בעצם – לא.
מצד שני, אין לי שום סימפטיה כלפי אלו שיוצאים להפגין בסינמטק נגד המבצע. לא בגלל שאני חושב שהמבצע יפתור את כל הבעיות, לא בגלל שאני חושב שהוא הפתרון הכי מוצלח שיש לנו, לא בגגלל שאני סומך על ההנגה שלנו (אני לא), אלא בגלל שמי יושב במשך שמונה שנים בתל-אביב, כאשר שדרות חוטפת טילים כמעשה יומיומי ומוצא את הזמן והאנרגיה לצאת להפגנה… הוא בעיניי צבוע.
הייתי בעד ההתנתקות כי בעיניי ההתיישבות ברצועת עזה היתה מעשה לא מוסרי. מרגע שיצאנו משם יש לי הרבה פחות סבלנות כלפי ירי הטילים משם…
מי שחושב שיש כאן "זבנג וגמרנו" לא חי במזרח התיכון. מי שחושב שאם רק נבליג עוד קצת, הכל יהיה בסדר – גם הוא לא חי במזרח התיכון.
אני חושב שאם יש משהו שעליו מגיע לחמאס לשלם מחיר כבד זה השידור החוזר הזה שהוא ארגן לנו, זה הדיכוטומיה הזו שמכרסמת בנו.
אני חושב שאם יש משהו שהחמאס צריך להצטער עליו זה שהוא הצליח להפוך את (רוב) השמאלנים, חלקם מצביעי מר"צ אפילו (השם ירחם!), לפשיסטים מיליטנטיים שזועקים בכל מסדרון וסלון "כנסו בהם!".
אני חושב שהולך להיות הרבה הרבה יותר גרוע לפני שיהיה (אולי) קצת יותר טוב.
אני חושב שאין ברירה. ואני שונא שאין ברירה.
נ.ב. אם לא יהיה מחר פוסט, יש מצב שקראו לי למילואים. אז בהזדמנות זו – שנה אזרחית טובה לכולנו!
ואני חושב עוד מעט זה עזה
ביום חמישי ישבנו בארוחת צהריים ואחרי הרבה מאוד זמן שזה לא קרה (לי, לפחות) דנו ב"מצב".
נכון, קל לנו לדון ב"מצב" ברמת החייל האסקפיסטית, שם הדאגה היחידה היא האם מספר המפוטרים יביא לסגירת אחת מהמסעדות באיזור או לא, ובכל-זאת.
לשולחן נאספו כמה אנשים, חלוקה דמוגרפית מעניינת, הנטייה המרכזית שמאלה, ובכל זאת הייתה הסכמה בשולחן – צריך לעשות משהו בעזה, ומיד. "אם יעשו סקר היום", טענתי, "אני חושב ש-90% מהישראלים חושבים שצריך לתקוף בעזה, ומיד".
ההתלבטות, גם בשולחן, הייתה לגבי דברים חשובים, אבל בשוליים. האם אנחנו הבאנו את החמאס על עצמנו, האם היה צריך לתקוף לפני כמה שנים או לחכות לעכשיו, האם צריך להכניס כוחות קרקעיים או לא, האם צריך להישאר שם או לא, האם זו תוצאת "ההתנתקות" או לא. אף אחד לא חשב שיש בעיה, מוסרית או ערכית, בתקיפה של חיל אוויר את עזה. להיפך.
אני מניח שהרבה שולחנות ברחבי הארץ נערכו דיונים כאלה בשבוע האחרון, בחודש האחרון, בשנה האחרונה. ברביעי נערך דיון כזה גם בשולחן הממשלה. מוקדם עוד להעריך את תוצאות המתקפה שהחלה אתמול, את אורכה, את נפגעיה, את הישגיה, אבל הצבא יוצא למבצע "עופרת יצוקה" עם לגיטימציה רחבה, מקצה לקצה, כזו שלא הייתה כאן זמן רב (אפילו לא במלחמת לבנון השנייה). אני רק מקווה שהוא יידע לרכב על גלי הלגיטימציה האלה, ולהביא שקט (לא שלום, חס וחלילה) ליישובי הדרום.
נ.ב. "עופרת יצוקה"? נו, באמת. הרי אף אחד כבר לא מאמין לאגדה על המחשב שמגריל את שם המבצע/המלחמה הבאה. וזה כל-כך מזמין ירידות לכבוד החנוכה, שזה פשוט פאתט. אני, אישית, הייתי הולך על "סע לאט", שגם היה אומר משהו (לצבא, לפוליטיקאים, לתקשורת) וגם היה הופך להמנון:
"ואני חושב… עוד מעט זה עזה,
ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל.
סע לאט, סע לאט,
תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים.
לא יתחילו בלעדינו…"
להתגלח על שמעון מזרחי – זה פנומנלי!
לאור הביצועים המבישים של מכבי ת"א השנה, מסע הפרסום של Gillette וערוץ 10 מאוד תמוה:
אם כבר ללכת על הקטע של גילוח ומכבי, הייתי הולך על "בוא גם אתה להתגלח על שמעון מזרחי ולהרוויח מיליונים".
אחרי הכל, אם יש משהו פנומנלי במכבי ת"א השנה, זה התקציב.
שגיא נאור 