בפרסומים המוקדמים הבטיחו מארגני "פסטיבל שירי הילדים 2008" להחזיר עטרה ליושנה. משה קפטן, במאי המופע, דיבר על "אלטרנטיבה מוזיקלית איכותית לילדים… הפקה איכותית ולא צעקנית…", על תזמורת חיה וזמרים מבצעים שישירו חי ולא בפלייבק, על "אמנים שבאמת יכולים לעשות את זה ולא פוסטרים לילדים". (גילוי נאות: הח"מ מכיר את קפטן אישית)

בתור מי שנולד בארץ ושגילו כבר שלושים וקצת, קשה לי שלא לערוג לימי הפסטיבל הגדולים, במיוחד היום כשילדי בדיוק הגיע לגיל שאפשר להתחיל.  פעם הפסטיבל היה פסטיבל, חשבתי לעצמי כשפסטיבל 2008 נפתח עם מחרוזת שירים מהפסטיבל לדורותיו, עם "ברבאבא", "הסבון בכה מאוד", "עודני ילד", עם שלמה ארצי, גידי גוב, צביקה פיק ומי לא. פעם זה היה כבוד, חובה, עבור אמן להופיע בפסטיבל. פעם מהפסטיבל צמחו השירים הגדולים, של המבוגרים ושל הילדים. פעם.

היום תרבות הרייטינג והסלבס הרסה גם את חלקת האלוהים הקטנה הזו. ילדינו, החשופים גם כך לעולם המבוגרים רווי הפרסום ועתיר הגימיקים, גדלים לחפש פירוטכניקה, כוכבים גדולים, שואו, ולהתעלם מכך שהתכנים רדודים, מתורגמים מלועזית, מטופשים. בדיוק מהסיבה הזו, בגלל שקפטן דיבר על "מקום נאיבי שבו על הבמה יש זמר מבוגר וילד, מקום שבו המוזיקה מדברת ואחרי שהאורות כבים נשארים השירים", קניתי כרטיסים לפסטיבל השנה – לי, לאשתי ולילד – והגעתי אתמול להיכל התרבות. תרבות, כן.

מהרגע הראשון היה ברור ההבדל בין כל המופעים שרצו על הבמות בשנים האחרונות ו"הפסטיבל". על הבמה הלא גדולה עמדה תזמורת, האמנים לא לבשו תחפושות מתוחכמות, היו ריקודים אבל בלי הגזמות, היו תלבושות אבל בטעם, לא היתה פירוטכניקה (כמעט), לא היה פופוליזם זול, אפילו הבדיחות היו במידה (אם כי אפשר היה לוותר גם עליהן).

תמונה קבוצתית.

ומה כן היה?  היו השירים. היה זמר (או זמרת), מיקרופון, לחן ומילים. יתרה מזאת, המילים הוקרנו על מסכים גדולים, שהתמקדו כמעט רק בהן, כאילו מישהו רצה להגיד שזה מה שחשוב. והאמנים שעל הבמה – מארקדי דוכין, קרן פלס ומוקי המנוסים, דרך כוכבי "כוכב נולד" בעבר ובהווה, נינט טייב, בועז מעודה, מרינה, שי גבסו וישראל בר און, אפילו רינת גבאי – כולם שרו בכוונה גדולה, לא ניסו להתנחמד או להתיילד, השקיעו בשירים חדשים, וניכר היה שנהנו מכל רגע. גם אנחנו.

בלטו לטובה ארקדי דוכין, שכבר הוכיח שהוא יודע לכתוב שירי ילדים, בועז מעודה, שמסתבר שיודע גם לכתוב, מרינה בעיבוד חדש ושובב ל"כובע קסמים", וקרן פלס, שאני מודה ומתוודה שאני לא סובל בדרך-כלל את יצירתה, שכתבה שיר ילדים נפלא על עצמה ועל תסביך השם שהיא סוחבת איתה ("שם קצר").

עם זאת, גם שאר האמנים סיפקו שירים לא רעים בכלל, כאלה שהיו זוהרים ללא ספק במופע זה או אחר עמוס דוגמגישות ובדרנים. אף אחד, אולי זולת רינת גבאי, לא ניסה לרדת נמוך או לכתוב להיט (וגם רינת, כנראה, פשוט נתנה את מה שהיא יודעת…). לרגע אפילו חששתי שמדובר פה בשירים רציניים מדי, כבדים מדי, אבל בשיחה עם הילדים סביבנו שמחתי לגלות שהתבדיתי.

גידי ויהודית. ענקים.

אחר-כך הגיעה מחרוזת הילדים המזמרים, שכרגיל סחטה מכל ההורים חיוכים בלתי נשלטים. ואחריה גידי גוב ויהודית רביץ, שגם ניהלה את המופע מוזיקלית, הראו להיכל שלם מה זו תרבות ומה זה זמרים, כשנתנו לקהל אוסף של להיטים, רובם מ"הכבש הששה-עשר" (שמישהו לעזאזל ידאג כבר לקאמבק של "הכבש" בהרכב המקורי… זה מגיע לילדים שלנו!).

בסיום, כשכל האמנים עלו לשיר את "המנון הפסטיבל" (כן, ההוא עם "פסטי, פסטי, פסטי, פסטיבל…") אפשר היה לחוש את תחושת הסיפוק וההנאה, הן של הקהל והן של האמנים. מתברר שאפשר גם אחרת, שלא חייבים לרדת נמוך כדי למלא אולמות ולמכור כרטיסים, שהקהל הישראלי – כן, ההוא שרק "האח הגדול" מעניין אותו – רוצה לחזור לבייסיקס, לאמת הפשוטה, לזמר, שיר וקהל. ואני יותר משמח בשביל קפטן, רביץ ושאר הנוגעים בדבר, ש"פסטיבל 2008" הוא סיפור הצלחה גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית (אני מקווה שלא אתבדה לגבי העניין הכלכלי…).

נ.ב. אם תהיתם, הצבעתי לקרן פלס.

הקלפיות ביציאה מההיכל.

(פסטיבל שירי הילדים 2008, היכל התרבות, 23.12.2008)

צחי, איש שאני מכיר ומוקיר גם מחוץ לעולם הוירטואלי, הרים לי להנחתה, מה שמוכיח שהמשחק המטופש הזה יחיה באינטרנט לנצח, מתרומם בכל פעם מחדש כמו הפניקס בבלוגיה זו או אחרת.

אז הנה, 7 עובדות ש(כנראה) לא ידעתם עליי:

1.      בעבר כבר מניתי 10 עובדות שלא ידעתם עליי ועוד אחת כבונוס.

2.      אני מאוד אוהב ספורט, אבל רק במובן האקטיבי של העניין. אני רץ, משחק כדורסל ומשחק סקווש על בסיס קבוע. עם זאת, אני שונא לצפות בספורט, בין אם מדובר במשחקים של מכבי או באולימפיאדה.

3.      בניגוד למה שאפשר היה לחשוב אני לא סובל משחקי מחשב. אפשר לספור על יד אחת את מספר המשחקים בהם שיחקתי בחיי, רובם אגב לפני גיל 12.

4.      אני דוקומטריסט חובב מאז שאני זוכר את עצמי, מנציח את החיים עם המצלמה (בעבר אנלוגית, היום דיגיטלית ואפילו סלולרית). להנאתי אני נוהג לצטט לעצמי את "דיוקן עצמי מן הקומנדו" של רוני סומק – "קח מצלמה… וצלם את חייך. אם אי פעם תאבד אותם, יישאר לך לפחות העתק".

5.      יש לי המון רעיונות לסטארט-אפים. עד היום ניסיתי להקים שניים.בשני המקרים נכשלתי בגיוס הכסף. בשני המקרים מדובר ברעיונות מצוינים. קראתי היכן שהוא שרוב היזמים מצליחים בניסיון השלישי שלהם. אז צפו לגדולות…

6.      יש לי שני תארים ראשונים, אבל טרם התחלתי ללמוד לתואר שני. הסיבה לכך היא שלא מצאתי עדיין תוכנית מפתה מספיק. כרגע אני מתלבט בין התוכנית לפילוסופיה, מידע ותרבות דיגיטלית בתל-אביב ובין MBA  עם דגש על ניהול חברות עתירות טכנולוגיה בטכניון.

7.      אני נוהג לכתוב את הפוסטים לבלוגים שלי (כרגע שניים אקטיביים) בראש, ולשפוך אותם עלי מקלדת בשעת לילה מאוחרת, אחרי שאני משכיב את הילד והאישה לישון. פוסט זה הוקלד בשעה 23:37.

אין לי אנשים ספציפיים להעביר להם את השרביט במשחק הזה. אם מי מבין קוראותיי רוצה, השרביט שלה. (גם קוראים יכולים לאמץ את השרביט ללבם).

כל הארץ רעשה ביום רביעי האחרון סביב פרשיית "התינוקות החולים וה'במבה'". אני, המאותגר ynetית, שמעתי על התינוקות החולים במקביל לשמועות המאיימות ה"מבארות" את מחלתם.

כיאה לפרי עבודתו של רס"ר שמועתי (או שמה נאמר רב"טית שמועתית) האס.אמ.אסים שקיבלתי בבוקר רביעי הודיעו על "חברה של חברה שעובדת במשרד הבריאות" וטוענת ש"במבה היא שעומדת מאחורי המחלות המסתוריות". לי זה נשמע היה מופרך, אבל בצהריים כבר הגיעו אס.אמ.אסים מ"חברה של רוקח בסופרפארם" שטוען ש"הורו להוריד את 'במבה' מהמדפים". עם זה קצת היה קשה יותר להתווכח, שלא לדבר על הפן האישי הקרוב בדמות החברה של החבר של החברה שיודע/ת הכל. ואז הגיע לכולם (או אולי לא) המייל המיוחל מהבחורה מ-HP, וזהו. הפרטים האישיים של זאתי היו חותמת הגומי שכולם היו זקוקים לה, והמניה של אסם שילמה את המחיר.

מבזק חדשות קצר: רס"ר שמועתי היה קיים עוד לפני האינטרנט. אני זוכר הרצאה של קצין מודיעין צעיר שסיפר שנהגים וטבחים בסיירת מטכ"ל מפיצים סיפורים מעוררי השראה על מבצעים בעורף האויב, שהשד יודע מאיפה הם ממציאים אותם. פעם זה היה מיקי ברקוביץ' ש"מת", היום זה דוגמיות בושם רעילות ודאודורנטים שגורמים לסרטן.

ובכל-זאת במסגרת העליהום החודשי על האינטרנט (מיד אחרי הפדופיליה ולפני השחתת הנוער) היו כבר מי שדרשו מעל כל במה ותחנת טלוויזיה להגביל את כוחם של שולחי המיילים, כי "מי יודע מה יקרה בפעם הבאה". אני, בראייה לאחור, ודווקא בגלל שכל העניין נגמר די מהר, חושב שמעז דווקא ייצא מתוק: אם למישהו היה ספק שבעידן האינטרנט הכל גלוי, או בר-גילוי, הוא קיבל ברביעי את התשובה. אם מישהו באסם או מתחרותיה, משרד הבריאות או כל משרד אחר, סוכנות ממשלתית, מחתרת יהודית או כל ארגון וחברה אחרים, חושב שהוא יכול להחביא, לצנזר, להגביל פרסום, יש לי חדשות בשבילו – בעידן האינטרנט החופשי יהיה לו קשה, קשה מאוד.

ולכן, עם כל הסיכונים וכל השמועות וכל השטויות שנוחתות בתיבת הדואר שלי חדשות לבקרים, אני מעדיף את האינטרנט ככה, חופשי, ויראלי, אוראלי, מאשר גרסה מצונזרת, מוחלשת, מטושטשת. אני מעדיף שארגונים גדולים יחששו, והאזרחים הקטנים ירגישו בטוחים. בקיצור, אני בעד חופש הביטוי במלחמה שבינו לבין "שלום הציבור".

ובכל-זאת מלה אחת של הסתייגות – בחייאת רבאק, תתחילו לגלות אחריות. כפי שהאינטרנט מלא בסוטים, בלי עין הרע, בספאם, במזימות ועוקצים, כך הוא מלא בשמועות מטופשות ולא-מבוססות. תבדקו לפני שאתם שולחים. ואל תתביישו להעיר (אבל יפה) למי ששולח ולא בודק. ואני מצטט כאן את הרב חנן כהן, רבה של "לא רלוונטי", האתר הכי רלוונטי לעניינים האלה: "אם יש לכם מישהו או מישהי במשרד שבאופן קבוע מפיצים לכולם מכתבי שרשרת, הציעו להם את עזרתכם… אתם תבדקו, ותחזרו עם התשובה." עם הזמן, כולם – משתמשים חדשים כישנים – ילמדו להיות יותר ספקנים, יותר בררניים, יותר מלומדים.

כל הארץ רעשה ביום רביעי האחרון סביב פרשיית "התינוקות החולים וה'במבה'". בשבועות שלפני כן הופצו אי-מיילים בנוגע ל"רד בול וסכנותיו", "פיצה שרגא" ו"מי שתייה מהברז לעומת מים מבוקבקים". חלק מהאי-מיילים המופצים חשובים, חלקם טפשיים כל-כך שפשוט חבל על רוחב הפס. אם נדאג לסנן את הזבל, אם נילחם בבלתי-מבוסס ובמטופש, נישאר עם כלי אולטימטיבי להפצה ואיסוף של מידע, הכלי היחיד שיכול להמשיך ולשמור על חירותינו.

נ.ב. ואין אין אין כמו במבה:

בסוף השבוע פתח מטה ההסברה של מפלגת העבודה בשלב השני של הקמפיין של המפלגה תחת הכותרת "חמסה, חמסה".

זה באמת מאוד יפה שבמטה ההסברה רוצים לפרגן למועמדים הנכבדים שיככבו לצד אהוד (לא סחבק) ברק בקמפיין, אבל תסמכו על אהוד ברק שהוא יבהיר לכולם למי למי יש יותר גדול…

 
התמונה מטושטשת קמעה*, אבל אתם לא טועים: מתחת לתמונה של ברק כתוב לא "טרנדי", לא "נחמד", אפילו לא "מנהיג". כתוב פשוט "ענק".

* אם למישהו יש תמונה טובה יותר של השלט הזה, בצומת של ז'בוטינסקי בפתח-תקווה/בני-ברק וכביש 4, אני אשמח.

למעלה מארבעים אחוזים מבתי האב בישראל צפו בגמר "האח הגדול". הרבה יותר מאשר אי פעם הצביעו בבחירות לכנסת או ראשות הממשלה.

מיליון הודעות טקסט נשלחו לטובת שפרה. רק 290 אלף איש בשנה טורחים לתרום דם.

כל המדינה עצרה את נשימתה כשהשידור של "האח הגדול" הופסק כיוון ששי שטרית עזב את הבית כדי להשתתף בהלוויית דודתו. 25 סוכני נסיעות מרוסיה נהרגו ו-33 נפצעו (מהם 23 קשה) באסון ליד עובדה, אבל חגיגות הגמר הגדול לא סטו ממסלולן.

זה פופוליסטי, זה אליטיסטי, זה נון-קומפורמיסטי – "האח הגדול" פשוט חשף כמה אנחנו קטנים.

בסצנה נהדרת בסרט המטופש "בלתי שביר" מסביר אלייג'ה (סמואל ג'קסון) לדייויד דאן (ברוס ויליס) שלכל גיבור חייב להיות הארכי-רשע שמולו, כמו יין ויאנג. "בקומיקס", הוא אומר לו, "אתה יודע איך אתה מזהה מי יהיה הארכי-רשע?  הוא ההפך הגמור של הגיבור, ורוב הזמן הם חברים, כמוני וכמוך".

הצופה הממוצע בריאליטי מניח שמדובר ב"תוכנית מציאות", כלומר כזו שמתעדת את המציאות ומביאה אותה בצורה "נקייה" לצופה, משהו דומה ל"מופע של טרומן". בפועל, תוכניות הריאליטי רחוקות מאוד מהאידיאל הזה – לא רק שההפקה מפעילה מניפולציות, בונה טייפ קאסטינג, ממליכה מלכים, משאירה את אלו שהיא חפצה בהם במשחק ומלבה יצרים (כפי שנחשף כבר במקרה של "הישרדות"), אלא שהתוכנית הערוכה שבה רובנו צופים מאפשרת למפיקי התוכנית לעשות במציאות כבשלהם. הם אמנם לא יוצרים בדיה, אבל כל סטודנט שנה א' בתקשורת יודע כמה כוח יש לעריכה טלוויזיונית, כמה היא יכולה לעוות את המציאות.

"כוכב נולד" היה כנראה הריאליטי הראשון שעם ישראל התמכר אליו. אז, הייתה זו נינט ששווקה לעם ישראל ככוכב מהדרום, הילדה השמנמנה עם קול הזמיר שהתחרתה מול הבלונדה המשופשפת מהצפון, שירי מימון. מיותר לציין מה ארע בסוף ההתמודדות – נינט, חביבתם של צביקה הדר וטמירה ירדני, לקחה את כל הקופה עם "ים של דמעות", ומאז מתנטנטת לה בין תוכניות בידור למופעי פסטיגל. שירי מימון, לעומת זאת, השאירה אותה מזמן מאחור בכל הקשור לקריירה כזמרת, עם או בלי תמיכת עמישראל והאס.אמ.אסים שלו.

"הישרדות" הייתה קפיצה מדרגה רצינית בכל הקשור לתוכניות ריאליטי בישראל – יותר רייטינג, הרבה יותר התערבות של ההפקה (ועל זה נכתבו כבר טונות של מילים…) והרבה יותר מניפולציות. ב"הישרדות" לוהק ארכי-רשע אמיתי, דן מנו, ולאורך העונה, כמו בסרט הוליוודי, הוא הפך לברון הרשע, לג'וקר, לד"ר אוויל של האי. השיא היה כששחט במו ידיו את קוריצה, התרנגולת האהובה של השורדים, שחסו על חייה גם כשרעבו ללחם.

מול מנו הצפונבון המניאק לוהקה נעמה, האם שהקריבה את תינוקה והלכה לשחק על המיליון, הבחורה הפשוטה מהעיר הקטנה שמנסה ולא מצליחה, שבוכה בכל הזדמנות. והרי לכם גיבור(ה) וההפך הגמור שלו, ומכאן והלאה הסוף כתוב כבר מראש. הפלא ופלא דן מנו לא לקח את הכסף, כמו שהרבה אנשים היו משוכנעים, ונעמה נסעה עם הג'יפ שלה כל הדרך בחזרה למשרת הקוסמטיקאית הנחשקת שלה. הפתעה גדולה לא נרשמה שם, לפחות לא מבחינתי. אלא אם כן אתם גם מופתעים כשבטמן מנצח את הרשעים גם בבטמן 3.

ו"האח הגדול"?   Same Shit, Different Day. מצד אחד, שפרה הנאווה והמתורבתת. מצד שני, הבובלילים, זו טיפשה וזה מניאק, זו שמנה וזה עושה מעשים מגונים בקטינות, זו קרציה וזה לא מסוגל לומר משפט אחד הגיוני. היא אינטיליגנטית, רהוטה. הם שונאים את האשכנזים, ודופקים את כל מי שזז. בקיצור, היא הגיבורה, הם הרשעים. ועם כל הכבוד ליוסי בובליל, אין מצב בעולם שמישהו היה נותן לו לקחת את המיליון. אני לא יודע איך זה קרה ומי החליט, אבל מה שבטוח – לא היה צריך לחכות לגמר אתמול כדי לדעת מה יהיה בסוף.

ובדיוק בגלל זה כל הז'אנר הזה של ריאליטי לא מדבר אליי. בדיוק מאותה סיבה שסרטי "מתח" הוליוודיים הפסיקו לעניין אותי. דקה 30 בערך, ואתה מבין את הסרט. מזהה את הגיבור?   מזהה את הארכי-רשע?   ובכן, בסוף הגיבור ינצח את הארכי-רשע וייקח את הפרס הגדול. מכאן והלאה זה רק 60 דקות של בזבוז זמן, לעתים יותר יפה, לעתים פחות יפה. אבל בזבוז זמן.

בקיצור, בפעם הבאה שאתם צופים ב"תוכנית מציאות", תזכרו שבין מציאות לבין התוכנית אין שום דבר משותף. אם בא לכם באמת לקבל מציאות לפנים, תפתחו ערוץ 8 או יס דוקו. תתפלאו לגלות שברוב המקרים המציאות עולה על כל דמיון, גם זה של ארז טל.

והכי טוב – פשוט לוותר על הטלוויזיה. בחודשים האחרונים אני מוצא שעל חשבון צפייה בטלוויזיה אפשר לעשות כל-כך הרבה דברים טובים ומועילים, שזה פשוט פשע להמשיך ולרבוץ מול המסך הקטן. אפילו לישון מוקדם יותר כבר עדיף. כמו שמיכה שטרית כתב "שברי את הטלוויזיה ובואי נלך לישון…".

נ.ב.

לידיעת הבובלילים: פרידמן טוב הוא פרידמן טל – – –

[גילוי נאות: הח"מ לא צפה באף פרק של "האח הגדול". הח"מ צפה בשלושה פרקים בערך של "הישרדות". הח"מ צפה רק בגמר של "כוכב נולד 1". הח"מ מקבל את כל האינפורמציה שלו מהתקשורת. הח"מ מתנצל מראש על טעויות במידה ואינו שוחה בחומר כנדרש]

עוד מרוץ בפתח, ולפניו כרגיל ההכנה המפרכת, ובמהלכה כרגיל שפע אלבומים הנבדקים כפסקול אפשרי לריצה.

את השבוע האחרון העברתי במריצת "Resident" של פול אוקנפולד, לטעמי מהיצירות המשובחות ביותר של, ואולי שירת הברבור של, הטראנס המלודי של סוף שנות התשעים, שכבש בסערה את איביזה ושאר העולם והעביר לי הרבה לילות נפלאים בקלאבים ברחבי היקום.

"Resident: Two Years of Oakenfold at Cream", כפי ששמו מלמד עליו, הוא מתנת הפרידה של אוקי ממועדון ה"Cream" המיתולוגי, אחרי שהיה שם רזידנט בימי שבת במשך שנתיים בליין מסיבות ששמו נודע למרחקים. באלבום 28 רצועות, כולן משובחות (לפחות בכל הנוגע לז'אנר), ממוקססות ומחוברות ביד אומן, כולל הקלטה של הקהל המתלהב והמשתולל.

בשבילי הטראנס המלודי הזה (שהיום כלל לא היה זוכה לתואר "טראנס") בכלל ואוקי בפרט ישר מעוררים נוסטלגיה לזמנים אחרים, בהם כל מה שהיית צריך לעשות זה לרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל עליך. אוקי, שרבים ראו בו ה-DJ מספר 1 בעולם, במועדון הליברפולי, שנחשב למצליח ביותר באנגליה ואולי בעולם, נשמע כמו סיפור הצלחה, ובאמת המסיבה שמתרחשת פה, באלבום הכפול הזה, היא מהמוצלחות שזכיתי לשמוע.

אני, אישית, אוהב את החלק הראשון. כל שיר כאן כמעט הוא פאקינג "Power Song" – מ-Mystery Land של Y.Traxx שפותח את האלבום בסגנון אוקי טיפוסי,  דרך Shine של Space Brothers, Someone של Ascension, Vavoom של Man With No Name, ועד ל-The Prophet של CJ Bolland שחותם את האלבום הזה. אה, וכמובן Dark and Long הכל-כך ארוך וכל-כך שחור של Underworld:

בקיצור, אוקי הרזידנט נותן לי בראש בשבועות האחרונים בדרך ל-10 ק"מ באולגה בשישי הקרוב.

את האלבום אי אפשר כמעט להשיג בחנויות, אבל הוא מסתובב ללא הפסקה ברשת, אז תשיגו לכם עותק. מומלץ בחום!

"החיוך של ארז טל, בואו נודה, הוא החיוך של כולנו, והבעיה האמיתית עם החיוך הזה היא לא שהוא מייצר דור של בובלילים חיים ופרידמנים מתים אלא שהוא מייצר דור חדש של ארז טלים, וזה, אחרי הכל, עצוב לא פחות..."

                                                                                         ~ שחר, "תודעה כוזבת", שם.

* הכותרת, כמובן, מרוטבליט.

מה שכתבתי הבוקר על "האח הגדול" וההפגנה "נגד" "האח הגדול" זכה לתגובות רבות, רובן נלהבות (מה שמוכיח שוב שקוראי בלוגים הם אנשים חכמים יותר… J).

אבי, שלינקק בבוקר לפוסט שלי, כתב כמה שעות מאוחר יותר בתגובה לאחד המגיבים, שהתרבות השלטת היום מנהיגה כפייה תרבותית כפולה – מצד אחד, מטפחת מערכת חינוך שמנסה לאכוף על תלמידיה את הדעה מה טוב ומה לא, מה נכון ומה לא, מה תרבותי ומה לא. מצד שני, טוענת שאין "טוב", "נכון" או "תרבותי".

הוא כותב (ההדגשים והתוספות שלי):

"קורבנות התרבות הזו [חונכו] לחשוב שהערכים "טוב", "נכון" ו"תרבותי" הם מה שהמערכת קובעת ברגע נתון… בבגרותם, משתכנעים הקורבנות בנקל שאם תכנית מסוימת משודרת בטלוויזיה, אז הטיב שלה, הנכונות של מה שהיא אומרת והתרבותיות שלה נובעים מעצם זה שהיא בטלוויזיה…".

לא יכולתי לומר את זה יותר טוב. מה שניסיתי לומר בבוקר שזה שאנחנו לא רחוקים מהנבואה של אורוול, אלא שבמקום טוטליטריזם יש כאן טמטומיטריזם, מין פסטיבל ארוך שבו אנחנו חוגגים את כל מה שרע, חסר טעם ומטופש בתרבות שלנו, מעלים אותו על נס ורוקדים סביבו.

אנשים מזמן הפסיקו לשאול את עצמם אם מה שהם רואים בטלוויזיה ראוי או תורם. הם מאמינים לכל מה שאומרים שם, הם צורכים את כל מה שהיא מציעה. הטלוויזיה קובעת את סדר היום, מכתיבה אג'נדה וטרנדים. בתגובה, אגב, התכנים בטלוויזיה (המסחרית, לפחות) רדודים ומכוונים למכנה המשותף הנמוך ביותר, כי אין יותר בשביל מה להתאמץ.

הטענה שהושמעה נגד אבי, וגם נגד הדברים שאני כתבתי הבוקר, ובכלל נגד כל מי שמעז לצאת כנגד כל הריאליטי-מניה הזו היא ש"לקבוע מה תרבותי זה מתנשא". היום בבוקר שמעתי גדולים וטובים מנסים לשחק את המשחק ולספר שהם בכל-זאת יצפו בגמר, כי פשוט לא נעים להם להיחשד כאלה.

אז לא נעים מת. הגיע הזמן שנתחיל להגיד פה מה טוב ומה לא טוב, מה תרבותי ומה לא. הרשו לי שוב לצטט את אבי – "לכפות מה נכון זו איוולת, אבל להביע דעה זה נכון וזה אמיץ וזה מקדם את האנושות" (ההסבר אצלו).

יתרה מזאת, אם אתם בקטע של רב-תרבותיות, אני אתכם. אבל תנו באמת קשת רחבה של תרבויות ואז יבחר מי שיבחר במה שיבחר. היום, כשכולם מתחרים על מי ייצר זבל יותר צהוב ומסריח, מי ירקוד על הדם יותר מהר ויותר חזק, אנחנו מחנכים את ילדינו שיש רק תרבות אחת – התרבות הקלוקלת. הם כבר יחשבו שהיא-היא הטובה, הנכונה, התרבותית.

כמו שלמדנו לקבל שחיתות ולקרוא לה "נורמה", למדנו לקבל הפקרות ולקרוא לה "טעות בשיפוט", למדנו לקבל פשע מאורגן ולהתייחס אליו כקטע, כך עם הזמן – בשם הרב-תרבותיות – נהפוך לחסרי תרבות.

אז עכשיו הבחירה היא שלכם – לפתוח בעוד שעה (?) את מכשיר הטמטום (זה מה שנשאר…)  ולצפות בגמר או לעשות משהו אחר, כל דבר, שהוא (קצת) יותר טוב, יותר נכון, יותר תרבותי. תקראו ספר, תשמעו איזה דיסק, תגלשו באינטרנט, תכתבו כאן תגובה מתלהמת. אם אין לנו פתרון, לפחות לא נהיה חלק מהבעיה.

ב-1949 פרסם ג'ורג' אורוול את הספר "1984", חזיון של הכותב על מה שיתרחש בעולם כמעט ארבעים שנה קדימה. גיבור הספר חי ב"אוקיאניה" (מדינת-על החולשת על ארצות-הברית, אמריקה הלטינית, האיים הבריטיים, אוסטרליה וחלק מאפריקה), מדינה טוטליטרית שבה האזרחים חיים תחת פיקוח שוטף מצד "האח הגדול", שליט המפלגה. ההיסטוריה משוכתבת לפי צורכי ההנהגה, השפה המדוברת ("שיחדש") מותאמת כך שתגביל את יכולת החשיבה, לאזרח אין חופש חשיבה והוא מצווה לפעול בהתאם להוראות "האח הגדול" וה"טלסקרין" נמצא בכל פינה, מהלך אימים על האזרחים. אחת משלוש סיסמאות המפלגה, המתמצתים את עקרונות התורה השלטת, היא "בערות היא כוח".

ב-1997 שודרה לראשונה בטלוויזיה, בהולנד, תוכנית הטלוויזיה "האח הגדול". מאז היא ניכסה לעצמה את המושג, והפכה אותו למשהו אחר לגמרי, ואולי לא. במקום מפלגה רודנית קיבלנו ערוצים מסחריים וחברות הפקה, שכולאים קבוצת אנשים בבית ועוקבים אחרי כל פעולה שלהם, ובאותה נשימה כולאים חלקים גדולים מהעם בבתים מול הטלוויזיה ובודקים מה עושה כל זה לאינטליגנציה שלהם, לתרבות שלהם, להווי שלהם. הדיון במה שתוכניות הריאליטי עשו לטלוויזיה בכלל ולעם ישראל בפרט הוא ארוך ומייגע. עם ההצלחה המסחרית אי אפשר להתווכח – רוב העם מתמכר ומתמסר, גדולים וטובים כקטנים וטיפשים. נוצר כאן שיחדש קלוקל המורכב כולו מביטויים משובשים הנהוגים בתוכנית. כולם מסכימים כי מדובר בתוכנית מטופשת, הרוב מסכימים כי הטיפשות של המשתתפים והתוכנית היא הכוח של התכנית.

לא רציתי להתפאר פה בכך שאינני צופה ב"האח הגדול". למען האמת, אינני צופה כלל בתוכנית ריאליטי (למעט פרק פה, פרק שם של "הישרדות" בהם צפיתי). למען האמת, אינני צופה כמעט בטלוויזיה המסחרית. מבחינתי, הגיעו מים עד נפש, ואלוהי הרייטינג יצרו תוכניות שאני לא רוצה לצפות בהן. ובכל-זאת, ואולי בגלל זה, היום בערב אני אצטרף להמונים שיתקבצו ברחבת מוזיאון תל-אביב ואכריז שבעיניי "תרבות" היא דבר אחר, ושהגיעו בובלילים עד נפש.

הערב, שעות ספורות לפני שכל בית ישראל יצטופף מול הגמר הגדול של "האח הגדול", תיערך ברחבת מוזיאון תל-אביב "עצרת למען תרבות אחרת". מאחורי היוזמה עומדת תנועת "גרעיני אמנויות", ששמה לעצמה כמטרה לחולל שינוי בדה התרבותי והחינוכי של החברה הישראלית. מיטב אמני ישראל יתמכו בהפגנה ויבואו להופיע. בין האמנים יהושע ויהלי סובול, יאיר גרבוז, דן תורן, פרופ' נסים קלדרון, מיקה קרני, מוקי, מיכה שטרית ועוד.

"איפה הערכים שהבטיחו לנו?", תוהים מארגני העצרת, "הרייטינג הוא האידיאולוגיה. נמוך הוא תו האיכות החדש. מדורת השבט מאיימת לשרוף את המעט שנשאר". ויענקלה מנדל, יו"ר אמ"י, הארגון שכאמור תומך באופן גורף בעצרת, אומר "אם גיבורי הריאליטי הם גיבורי התרבות שלנו ומולם אין שום אלטרנטיבה, כדאי שנסגור את הבאסטה. מה שיותר מטריד זה שהגענו למצב שזה מה שהעם רוצה…  אנחנו רוצים תרבות אחרת".

אז אם גם אתם רוצים תרבות אחרת, אם גם אתם רוצים להתריע שהגענו לתחתית והגיע הזמן לעצור לשאול "התרבות הישראלית –לאן?", אם גם אתם רוצים להראות ש"העם" עוד לא אמר את דברו ושזה לא "מה שהעם רוצה", צאו מהבית ובואו למוזיאון תל-אביב. בואו ונוכיח לאח הגדול שגם לכמיהה לתרבות אמיתית, ישראלית, ערכית, יש כוח.