אשתי היקרה העבירה לי במייל בשבוע שעבר מייל בזה הלשון (פרטים מזהים צונזרו. עמכם הסליחה):

–Original Message–

יקרות ויקרים,

אתם מוזמנים להחרים יחד עם XXXXX וXXXX (כפי שאתם רואים אתם תהיו בחברה טובה) את רשת אגאדיר, לאור הפרסומת ששלחתי לכם. אנחנו מוצאים שהפרסומת פוגענית ומעודדת אלימות מינית אם אתן מסכימות איתי, אתן מוזמנות להעביר הלאה וגם לשלוח להם מייל (הכתובת מצורפת בהמשך)

חרם נעים

XXX

היי יקירות,

סליחה שאני מציפה אתכן לאחרונה עם בקשות כי תחתמו.

פרסומת זו הועברה אליי על ידי כמה ארגונים ואיגוד מרכזי הסיוע גם יוציא פנייה זו לתקשורת.

אנא חתמו על פנייה זו בהקדם.

בנוסף, מצרפת את פרטי ההתקשרות עם אגאדיר למי מאתנו שרוצה לומר להם את עמדותיה, כל טון יתקבל בברכה.

אתכן,

XXXXX

לכבוד                                                                                                   9 בדצמבר 2008

חברת אגאדיר

הנדון: דרישת ארגוני הנשים להסרה מיידית של פרסומת סקסיסטית ומסוכנת לנשים

שלום רב,

אנו, החתומות מטה, דורשות מכם להסיר לאלתר את הפרסומת המצ"ב. עובדה היא בעינינו כי בחרתם לפרסם את נתחי הבשר שלכם באמצעות נתחי גופה של אישה וכי מה שנתפס בעיניכם שיווקי הוא לא יותר מפורנוגראפיה מהסוג המסוכן ביותר כלפי נשים. פרסומת כזו מעודדת אלימות כלפי נשים, הופכת אותנו לאובייקט למאכל ובליעה (ראו ערך אונס) ומעודדת הסתכלות עלינו כחפץ אכיל ושמיש לכל קונה.

אנו מזועזעות מהעובדה כי לא השכלתם ולא טרחתם להבין כי מוצר הפרסומת שיצא מקרבכם מגלם וממחיש בצורה כה בהירה מהו סקסיזם, מהו שוביניזם, מהי שנאת נשים וממה נובעת האלימות המינית כלפינו.

למותר לציין כי אנו מצפות כי פרסומת זו תוסר עוד היום.

העתקים:

איגוד המפרסמים

המועצה הישראלית לצרכנות

כמובן שלי אין שום בעיה עם חרם צרכנים (או צרכניות) – להיפך. אבל משהו במייל הזה מעורר אנטגוניזם, וזה עוד לפני שתציצו (וכדאי שתציצו) בפרסומת שצורפה (לינק ל-PDF). "חרם נעים"?    "מציפה אתכן לאחרונה עם בקשות כי תחתמו"?!    "כל טון יתקבל בברכה"?!    רק לי נדמה שלמישהי יש פה הרבה יותר מדי זמן פנוי והרבה יותר מדי מכותבות במיילינג ליסט?!

ולענייננו –

לעיל תוכלו למצוא את התמונה הכה-נוראית מתוך הפרסומת שגרמה לבנות ישראל לצאת לחרם. עם היד על הלב – היא אכן מציגה את "נתחי גופה של אישה". פורנוגרפיה?  כן, אחרי הכל כוונת המשורר היא שנבין שמדובר בסרט כחול. מהסוג המסוכן ביותר כלפי נשים?  נו, באמת. בניגוד לפרסומות אחרות, סקסיסטיות הרבה יותר, שעושות שימוש נלוז בגוף האישה בלי קשר למה שהן מנסות למכור, הפרסומת של AXE או חמור מכך של Best Buy, הפרסומת הזו משתמשת באישה עירומה כי זה מה שצריך להיות כאן. לא פחות, לא יותר.    מעודדת אלימות כלפי נשים?   לי הפרסומת גרמה בעיקר לתהות אם המבורגרים הם-הם המאכל האהוב על הצופים בפורנו. לגבי נשים כאובייקט למאכל או כחפץ אכיל, אני מנוע מלהגיב, כי אז באמת נגלוש לפסים אישיים ופורנוגרפיים מדי.

אני מזועזע – כן. מזועזע מההתייפייפות של נשים אל מול פרסומת כזו או אחרת, כשבטלוויזיה בכל רגע נתון נשים מוצגות כחפצים, כשאפילו העיתון הדה-פקטו-רשמי של הנשים בישראל "לאשה" מציג תמונה ובה נשים מתעניינות רק בקוסמטיקה ואסטרולוגיה, כשבטלוויזיה יהיו אלה תמיד התחת של מרינה והשכל של דן או התחת של הבובלילה והשכל של הבובליל. אז מה, תחרימו את ערוץ 2?   את ערוץ 10?  את "לאשה"?!  לא. לוותר על המבורגר (והמבורגר טוב!) זה סבבה.

ברשת "אגאדיר" לא מתרגשים בינתיים. שם מסרו כי "מדובר בפרסומת אומנותית וחד-פעמית, שהופקה במיוחד לגיליון הסקס של "טיים אאוט". רשת אין כוונה להמשיך את השימוש בה מעבר לגיליון הספציפי". רוצה לומר – לפני שאתן קופצות ושורפות חזיות ולחמניות, תבדקו את העובדות. לפעמים עדיף לא מהומה על מהומה בעקבות לא מאומה. גם ככה הצליחה התנועה הפמיניסטית להשניא את עצמה על גברים ונשים כאחד. יש מספיק טחנות רוח להיאבק בהן פרט לאלו, וגם קצת חוש הומור לא יזיק (אגב, הידעתן?  גם נשים צופות בפורנו!).

כל העיסוק המטופש הזה בצנזורה צדקנית ופורנוגרפיה, מזכיר לי שפורנוגרפיה היא בעצם עניין של גיאוגרפיה, ומחזיר אותי לאחת הפרסומות הכי טובות, הכי מצחיקות והכי פורנוגרפיות שזכיתי לראות (ועם קוראותיי הרגישות סליחה!) – פרסומת מדנמרק לצהובון, ששודרה בקולנוע (!) לפני כמעט 20 שנה והיא משעשעת, רלוונטית ומוכרת גם היום:

ושיהיה לכולנו, בנות, חרם נעים.

הקמפיין העלק-מתוחכם של אהוד ברק הוא כל-כך פאתטי, שאפילו לא נעים להסתלבט עליו. הרי כל כולו הרמה להנחתה, אז אפילו מהוולה לפנים אי אפשר להנות כמו שצריך. לא כוחות. מצחיק.

ובכל-זאת האמת צריכה להיאמר – ברק, עם קמפיין או בלי קמפיין, לא חברה ולא משחקת, לא מצליח לספק את הסחורה – הסקרים האחרונים מראים העבודה מתחרה בקושי על מקום מספר 3, עליו היא מתחרה מול "ישראל ביתנו" וש"ס. בקיצור, ברק לא מתרומם, ועם כל הבוז שאני רוחש בזמן האחרון לו ול"עבודה" שאיתו לא יכולתי לא להקדיש לו פרק בפינה המתהווה "ונדליזם דיגיטלי":

ובכלל, לא ייתכן שברק, התכסיסן התככן, לא עלה על זה שבעבודה קלה וממש ליטרים בודדים של צבע, אפשר להפוך את שלטי הקמפיין שלו לחוכא ואיטלולא, קרקע פוריה לונדלים של הימין:

אז תגידו אתם – זה מנהיג זה?!

* התמונות מבוססות על התמונות בפוסט "ברק לא" לעידוק, אביר הונדליזם הדיגיטלי.

כבר הרבה זמן רציתי לכתוב כאן על "דברי" של עלמה זהר.

כשיצא "אגו טריפ" אמרתי לעצמי שמדובר בשיר מעולה, טופ אוף דה ליין בז'אנר שלו, ז'אנר קורעי הרדיו. בלי מאמץ ובלי תנאי הוא היה שיר השנה שלי.  כשיצא "מיגל" אמרתי לעצמי שמדובר בשיר מעצבן, טופ אוף דה ליין בז'אנר שלו, ז'אנר השירים המושמעים-יתר-על-המידה-בגלל-שהם-כל-כך-מתקתקים. בלי דיחוי ובלי עוררין התחלתי לפסוח עליו, הן ברדיו והן מאוחר יותר בשמיעת האלבום.

בין "אגו טריפ" ל"מיגל", ועם כל הכבוד ל"עם הגב", שזכה גם הוא להשמעות בתור ה"בלדה" של האלבום, 9 שירים יפים הלכו לאיבוד למאזין הרדיו הממוצע: "דע" שפותח את האלבום עם "פרקי אבות" ("דע מאין באת ולאן אתה הולך ובפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון"), "גלות בבל השנייה" ששם ללעג ולקלס את כל תרבות ה"סקס, סמים ורוק'נ'רול"-בכאילו שבה חיים אמנינו ("היה לי גם רומן עם איזה כוכב רוק / הוא לקחת אותי בוואן ועשיתי איתו קוק…" או "בקנה מידה מקומי הכל נראה גדול…"), "שמיים אפריקאים" עם הרגאיי המכשף שלו, "המופלאה בנשים" המוקדש לזכר אמה, "אחרי הנפילה" שהוא אולי השיר הטוב באלבום (גם אם יותר מגונב מ"מה אביא" לאהוד בנאי), "שיר לכת".

לא אלאה אתכם בביקורת מלאה (כתמיד אני ממליץ לקרוא את תימורה), אבל השורה התחתונה היא שזהר יודעת לספר סיפור, היא מלחינה יפה, והאלבום סובב סביב עושר גדול – בכלים, בלחנים, בסגנונות, במקומות. האלבום אינו מושלם, אבל כאלבום בכורה מדובר בהבטחה גדולה ובהנאה ענקית. אפילו הח"מ, הסולד מכל מה שמריח מאופיום להמונים, נכבש בקסמיה של עלמה, במיוחד כפסקול לנסיעות מהירות בכבישי ישראל.

ולמה אני נדרש לכל זה באיחור אופנתי?   כי נדב מ"אטמי אוזניים", שאני מאוד אוהב לקרוא, פרסם השבוע התנצלות בפני עלמה על שהתעמר בה קצת, כשלפני כחודש כינה אותה "רוח שנושבת על לא כלום", אחת ששיריה בינוניים למדי, ושההצלחה שלה "נובעת מהמאמץ של אנשי ניהול, שיווק ותקשורת להסתיר מכם את האמת". מעשה שהיה כך היה – לזר ביקר בהופעה שלה וגילה "שהמעריצים אינם ושהמראית אין", כלומר שלזהר יש "קהל עדר, שאתמול העריץ איזו בוגרת רימון טריה ומחר יעריץ איזה כוכב נולד רקוב, וישאיר בסופו של דבר את העלמה ללא זוהר".

הסכמתי עם לזר אז שזהר היא "פרי בוסר", אבל לא שההצלחה המוקדמת שלה מצערת. נכון, אמן מתחיל יכול להסתנוור, להתבלבל, להתנטנט. באותה מידה אחד כזה יכול לצאת עם אלבום שני טוב יותר אפילו (סתם, ככה, עולה לי שלומי שבן מקצה הראש). "למה היא עושה את זה?", שואל לזר, למה היא משחקת במשחק הזה, אם היא יודעת כמה הוא מזויף. היא עושה את זה, יקירי, כנראה כי היא רוצה להתפרנס. אחרים עושים כסף בדרכים אחרות, כדי שיוכלו להשתעשע עם פועלם היצירתי (כמוני, כמו נדב), אבל יש כאלה שאשכרה רוצים להתפרנס מהאמנות שלהם. ואלה, בדרך כלל, צריכים לשחק את המשחק.

אז נכון – עלמה זהר משחקת את המשחק. היא נתנה את הראיון הצהוב, היא שלפה את יענקל'ה רוטבליט מהעץ המשפחתי, האלבום של עלמה הוא באמת קצת בוסר, יכול להיות שהקהל שלה מורכב בעיקר ממאזיני קלקל"צ, ובכל זאת הייתי רוצה להאמין שבין אלו שאוהבים את "דברי" יש גם כאלה, כמו תימורה וכמוני, שזיהו בו עומק, יופי, משקל. כאלה שיחכו בציפיה לאלבום השני, שבוא יבוא ויפתור את החידה, אם עלמה זהר היא תופעה של אלבום אחד או שמא כאן כדי להישאר. אז נדע באמת לאן היא הולכת (ובפני מי היא מתכננת לתת את הדין…).

כבר הרבה זמן רציתי לכתוב על עלמה זהר. נחמד שסוף-סוף מצאתי תירוץ.

הליכוד

עם כל הבוז שיש לי לביביהו, ועם כל החשש שיש לי לקבל אותו שוב כראש ממשלה, קשה שלא להעריך את חוכמתו של חבר מרכז הליכוד (או אלו שמושכים בחוטים שלו). בניגוד למספידים מקדימה ומהעבודה, שממהרים להזהיר מ"מפלגה ימנית שתוליך את ישראל לפינה של בדידות" (אהוד אולמרט, ראש ממשלה לשעבר. תזכירו לי מאיפה בדיוק הוא בא ומתי הוא נזכר פתאום להיות שמאלני?!), ש"הרשימה של הליכוד היא משקולת על הרגליים של נתניהו" (ציפי לבני, ראש מפלגה בהווה. ואיך בדיוק מרגישה הרשימה שלך, גברת לבני?), ואף כי "התעוררנו הבוקר לרשימה ימנית, אפילו ימנית-קיצונית שמבהירה את מה שמחכה לנו" (אהוד ברק, ראש מפלגה קורסת. ואיך בדיוק היית מגדיר את הרשימה שלך, מר ברק?  תחשוב על זה ותודיע לנו), אני חושב שבליכוד לא יכלו לחלום על נבחרת טובה יותר – הרשימה של הליכוד היא ימין ברור; הח"כים הותיקים, חלקם עבדו קשה מאוד בקדנציה באופוזיציה, נבחרו במקומות גבוהים; אלו שניסו לצנוח על הספינה המנצחת החטיאו וטבעו בים; ובסך הכל, למרות פייגלין, מדובר ברשימה שחברי מרכז הליכוד, ואלו שתומכים בליכוד, רוצים לראות. הם, לפי הסקרים כ-25% מבעלי זכות הבחירה, רוצים ימין שמרן ותקיף. הם, כך נראה, יקבלו אותו.

גם אם הרשימה הזו מעוררת אצלי רתיעה, קשה לי שלא להעריך את העובדה שיש מפלגה אחת גדולה על הסקאלה שהורידה את המסכות ולא מתביישת להגיד מי היא ומה היא, מפלגה שלא התביישה ללכת לאופוזיציה וחזרה אחרי קדנציה כמעט מלאה לנצל את הזכרון הקצר של עם ישראל בדרך לשלטון.

קדימה

הקמפיין של לבני so far הוא לחשוף את השקרים של ביביהו. עם יד על הלב גם אני לא מאמין לביביהו. אבל האמת צריכה להיאמר – מי שלא אומר, לא משקר. מי שלא עושה, לא טועה. ציפי לבני ומפלגתה מצפים שנבחר בה על תקן האלטרנטיבה הכי פחות גרועה, בדיוק מאותו טעם שהעלה לנו לשלטון את אריק ואחריו את אולמרט. אבל עם רשימה עמוסה בעבריינים שבדרך ועבריינים שעוד יורשעו, עם קמפיין שאין בו אלא חיוך מהונדס-פוטושופ, ועם אהוד אולמרט על הגב כמו עלוקה שעבר זמנה, ציפי לבני הולכת אחורה, לא קדימה.

שמעתי אנשים שאומרים שהצורה שבה מוצגת לבני ב"שבוע סוף" כלמל"מית שאין בינה ובין קיר שום הבדל עושה עמה עוול. אני אשמח אם האנשים האלה יצליחו לברר עם לבני מה היא חושבת, מה היא מתכננת, מה השקפתה הפוליטית, מה היא נבדלת מהליכוד ו/או העבודה. אחרת, האינרציה תספיק לה אולי לעוד בחירות, לעוד קדנציה. במערכת הבחירות הבאות קדימה תצטרף לשינוי, צומת ושאר גימיקים של איש אחד, ותלך לעולמה ומעולמנו, ויפה שעה אחת קודם.

העבודה

אהוד ברק, לפי הקמפיין של "העבודה" (או שמא זה הקמפיין של ברק) הוא לא טרנדי, לא סימפטי, לא נחמד ולא אלגנטי. אין לי בעיה עם הקביעה הזו. ישראל, לפי הקמפיין, צריכה מנהיג – אדם קר רוח, אמיץ, מנוסה, אמין וחכם, שיידע לעשות את ההחלטה הנכונה ברגע האמת. מה אומר ומה אגיד… צודקים. אבל כאן מגיע החלק הבעייתי בכל הסיפור – היום יותר מתמיד, כתוב שם, אהוד ברק. מנהיג.

 לא כל-כך ברור לי מה הם מנסים להגיד (היום אהוד ברק יותר מנהיג מתמיד?   היום יותר מתמיד צריך את אהוד ברק?    היום יותר מתמיד צריך את אהוד ברק ומנהיג?), אבל כל מה שמתחשק לומר כשרואים את החיוך המעצבן של ברק לצד המלה "מנהיג" באדום בוהק היא "פחחחחחחחחחחחחחחחח….". יוסי גורביץ', אדם שלא חשוד בהשתייכות לצד הימני של המפה הפוליטית, כתב בשישי רשימה מאלפת על ברק תחת הכותרת הבוטה "השוטה". וכך כותב גורביץ':

"לברק יצא, אלוהים יודע למה, שם של אדם חכם… משהגיח אל אור הזרקורים [אחרי הצל"שים בסיירת והחילוץ בסבנה ואביב נעורים ויאדה יאדה יאדה – ש.נ.] כאלוף צעיר ושחצן באמצע שנות השמונים, הוא התפרסם בניתוחים האנליטיים המבריקים שאיכשהו אף פעם לא התממשו…  אף ראש ממשלה, מעולם, לא הראה חוסר כשרון פוליטי כזה [כמו של ברק – ש.נ.], יהירות כזו… זמן קצר לאחר מכן הוא הובס בתוצאה המהדהדת ביותר בתולדות ישראל על ידי מי שנחשב שנה קודם לכן לגוויה פוליטית מהלכת, אריאל שרון… עכשיו הוא מוכר את עצמו כסוציאליסט, ממרומי מגדלי אקירוב…  ברק מניח שכולם חוץ ממנו מטומטמים".

אני לא בטוח שכולם מסוגלים להתמודד עם הניתוח של גורביץ'. אבל גם בוזגלו יודע שאהוד ברק איננו מנהיג. "מר בטחון"?  נניח. "איש עסקים מצליח"?  אולי. "הבחור עם הצל"שים"?  יאללה. אבל לא היום ולא מחר ולא תמיד – אהוד ברק הוא לא המנהיג עליו מדברים כולם. הוא לא אמין, הוא לא חכם, הוא עושה את ההחלטות הכי שגויות, הוא לא אמיץ במיוחד (לפחות לא בגלגולו כפוליטיקאי) והוא קר אבל לא קר רוח. בקיצור, היה כבר עדיף ללכת על סימפטי או טרנדי. מה שבטוח – ראש הממשלה הבא הוא לא.

אז מה עושים?

אני לא יודע מה יהיה עם מפלגת השמאל החדשה. מר"צ כבר מזמן איבדה את אמוני, ועם כל הכבוד לדב חנין חד"ש ואני זה לא זה. עם כל סלידתי מפתק לבן, יותר ויותר האופציה הזו נראית לי כרלוונטית. פתק לבן אחד טהור מול כל החור השחור. ואולי מרע יצא טוב, כמה חודשים של ביבי ואיווט יחזירו שמאלה גם את הימניים שבינינו, בעבודה בינתיים ישחיזו סכינים וישלחו את אהוד הביתה לנילי, קדימה תהפוך ללא רלוונטית (אם האקס-ליכודניקים לא ימהרו לפרוש עוד לפני כן), ובא לציון גואל. נתראה בבחירות של 2011. יש מצב לשכנע את פורטיס לרוץ?!

אז אני אומר לעצמי, אם האינטרנט הוא רק לפורנו, כפי שהפוסט הזה טען (וזכה לכמות צפיות לא מבוטלת…), איך זה שאני לא מנצל את העניין לתועלת הבלוג הזה וקוראותיו הנאמנות?      
ובעוד אני מהרהר בדבר, אני שומע מאיזה חדר כאן את "Bicycle Race" של פרדי מרקורי ו"קווין" ומחייך חיוך זדוני…

(הקליקו על התמונה לצפייה ברזולוציה מלאה)

זוהי העטיפה הפנימית של הסינגל "Bicycle Race/Fat Bottomed Girls" של Queen, מתוך האלבום Jazz שיצא ב-1978 (ככה הוא נראה מבחוץ). ישבנים גדולים אין כאן. בחורות חטובות – כן.

התמונה איננה מבוימת – לצורך קידום המכירות של הסינגל והאלבום קווין אירגנו מירוץ אופניים עם 65 בחורות ערומות וצילמו אותו. הקליפ שצולם נאסר לשידור בזמנו, ומאוחר יותר נערך כדי להציגו:

אגב, גם העטיפה החיצונית "צונזרה" – הביקיני על הישבן הענוג של הבחורה שרוכבת על האופניים צויר מאוחר יותר לדרישות הצנזורה.

אני רוצה לרכב על האופניים שלי…

מרוצי אופניים באים אליכם כמו פצצות לגבות

אז תשכחו מכל מה שאתם צריכים לעשות

בחורות עבות ישבן – הן תרכבנה היום

אז חפשו את היפהפיות האלה בחלון…

השיר עצמו, "Bicycle Race", נחשב ליצירה המורכבת ביותר של קווין (מתחרה ראש בראש עם "רפסודיה בוהמיינית"). סולו הגיטרה שמדמה את מירוץ האופניים נחשב עד היום לאחד מהסולואים המפוארים ביותר בתולדות הגיטרה החשמלית. פרדי כתב אותו כמובן בצרפת, אחרי שצפה מחלון חדר המלון שלו ב"טור דה פראנס".

בזמן האחרון הכי אִין בפוליטיקה הישראלית זה להיות כמובמה. ביביהו מעתיק ממנו את עיצוב האתר וקופץ עליך מכל פופ-אפ רענן, ש"ס גונבים לו את הסיסמה, וציפי לבני מתפייסת עם מספר 2 שלה ממש כמוהו.

כולם, כמו הנשיא הנבחר של ארצות הברית, רוצים לנכס לעצמם את הסיסמה "Yes, we can!", אלא שהמרחק בין אובמה לכמובמאים הוא כמרחק אמריקה מישראל, כמרחק "we" מ"אנחנו". באחד המערכונים היותר זכורים אצלי של "החמישייה הקאמרית", "סופרמן האפסנאי", אומר סופרמן (רמי הויברגר) לקצין (מנשה נוי) שטוען ש"אנחנו יוצאים לפריסה": "אנחנו זה אתם ואנחנו או אנחנו זה אתם ואתם?".

כשאובמה אומר "we" הוא מתכוון ל"אתם ואנחנו", אתם תתנו לי את הקול ואנחנו אעבוד בשבילכם, אתם תאמינו בנו ואנחנו נשתדל לא לאכזב, אתם מפקידים בידינו את עתידכם ואנחנו – "נבחרת חלומות" – נקרע את התחת כדי שאנחנו, ביחד, נצליח.

אצלנו "we" זה "הם והם", הפוליטיקאים ומי שמממן אותם, חברי הכנסת והחברים של חברי הכנסת. אתם תתנו להם את הקול והם יעבדו בשביל עצמם. אתם תאמינו בהם והם יעשו מה שהם רוצים. אתם תפקידו בידם את עתידכם והם – אוסף קלישאות שחוקות ורודפי כסאות ושררה – יקרעו לכם את הצורה כדי שהם, ורק הם, יצליחו.

הים אותו ים והביבי הוא אותו ביבי, גם אם הוא צבוע בכחול-ים של אובמה. אלי ישי אומר בסך-הכל "כן, אנחנו יכולים… להביא 18 מנדטים…". מופז ולבני מקימים פורומים וירטואליים, אבל מה לעזאזל יש להם להגיד בענייני דיומא?  ואהוד ברח ממשיך לברוח מאחריות, זורק את זה על כבל ואת זה על ביבי, וממשיך לטפח תדמית של איש הטפלון, בעודו סופר לאחור את המנדטים שלהם תזכה מפלגתו המתפוררת.

איש מאלה איננו מתיימר לטפח תקווה, להבטיח חלומות, לאחד את "אתם ואנחנו". איפה הם ואיפה אובמה?  

 ייתכן וימים יגידו שגם הנשיא הנבחר איננו אלא חלומות והבטחות, אבל לפחות לאמריקאים יש איזו תקווה, יש משהו לצפות לו מחר בבוקר. אצלנו, גם אחרי ה-10 בפברואר, נוסיף לדשדש פה בביצה, לחשוב שאנחנו כמו- אבל להיות בעצם צל-חיוור-של. והם ימשיכו לגרבץ, להגיד "אין לי" ולשבת בחוסר מעשה על הכסא שלהם, על חשבון כולנו כמובן.

אחרי הפאקינג הופעה של השנה, אולי של הפאקינג שנים האחרונות, אני מרשה לעצמי לחרוג ממנהגי ולתת פה קצת פאקינג פיקנטריה צהובה: היום, באיחור של פאקינג יומיים, גיליתי שמארק פאקינג רונסון בן דוד של פאקינג חבר שלי, ושעם קצת יותר אינטריגות הייתי יכול להגיע לפאקינג מאחורי הקלעים ולבלות שם עם פאקינג מארק ופאקינג נינט (!). פאקינג שיט!  

אבל עזבו אתכם מהקיטורים הפאקינג קטנוניים שלי – ההופעה בחמישי היתה – עם כל הציפיות הפאקינג גבוהות – ההופעה הכי אנרגטית, הכי משעשעת, הכי מרושעת, הכי נותנת בראש שנראתה פה שנים. שש מאות, אולי שבע מאות, ישראלים באו להשתולל עד עילפון עם בחור אנגלי, יהודי, לבנבן, שהצליח לאסוף סביבו אנסמבל מופלא של נגנים וזמרים, ולהעלות את ההפקה הכי כיפית על פני כדור הארץ, הפקה שסיימה את דרכה בחמישי בזאפה.

הזאפה בטירוף. צילום עצמי.

קלידן, חצוצרן, שני סקסופונים, מתופף, פרקשניסט, שלוש כנריות וצ'לנית, שלושה ראפרים, שני זמרים לבנים, אחת זמרת כושית ופאקינג מארק רונסון – כל אלה טסו 36 שעות מפאקינג סידני ועשרת אלפים צופים כדי לנגן מול הקהל "הכי פאקינג רועש שהיה לנו" בזאפה הצפוף, לעלות לבמה ו-"to take a bow" בפעם האחרונה לקול מצהלות הקהל ולשלוח את עם ישראל לאוויר הנעים של סוף דצמבר בידיעה שככה נראה ונשמע גרוב אמיתי.

ההופעה של רונסון היא כל מה שהצופה/המאזין אוהב המוסיקה יכול לבקש – ערב של קאברים נפלאים לשירים מצויינים, שהמפיק והמעבד הכשרוני רונסון רוקח ביד מיומנת, בלי להצטדק ובלי להסתיר, ועם כל הקרדיט ליוצרים המקוריים (לתשומת לב המאזינה אמילי קרפל, שנצפתה בקהל). רונסון, שהעיד ש"לעולם אל תתן לזמר שלך לבחור איזה קאבר הוא רוצה לעשות, אלא אם כן קוראים לה איימי ויינהאוס", מוציא מהזמרים שלו ומהנגנים שלו את המקסימום ועוד קצת, וקהל בתגובה הוציא מעצמו את המקסימום ועוד הרבה, ועודד וקפץ ורקד וחיבק והריע. אפילו צנונים שמכבדים את עצמם כמו החתום-מטה נראה קופץ מעלה-מטה כילד, כשרונסון איים להפיל את הזאפה על רוקדיו עם ה"אווווו וייייי" שלו.

מה שבטוח – רונסון יודע מוסיקה. כשההופעה נפתחת עם "אלינור ריגבי" שמתחבר ביד אומן ל"Apply Some Pressure" אתה יודע שיש לך עסק עם מקצוען. איש שמסוגל להפוך את “Toxic” של בריטני ליצירת מופת, להפוך על הראש את "Stop Me" של מוריסי והסמיתים וכאמור לנכס לעצמו את "Ooh Wee". שלא לדבר על הביצוע ל-"Just" של רדיוהד, שהתחיל את הכל, בגרסה נהדרת, ועם אלכס גרינוולד (הזכור לטוב מהלהיט "קליפורניה", שיר הנושא של ה-"O.C"), שהכניס קצת סקס, סמים ורוק'נ'רול לתוך הסול והגרוב של רונסון (וכמעט שילם על זה בנעל ימין).

ניכר על הנגנים של רונסון שהם נהנים. גם אם זו ההופעה השניה באותו ערב (אח, איזה גרידים יצאתם, אתם שם בזאפה…), הם נתנו את המקסימום, ועם קהל כמו אתמול אולי אפילו, כאמור, קצת יותר. ורונסון, שרגיל לשבת בעמדת המפיק, מפנה להם את הבמה, להם ולזמרים המוכשרים שאיתו, ונותן להם לזרות את הקסם שלהם בעינינו ובאוזנינו. והוא, עם הגיטרה שלו, מסתובב, מנצח על הכל, משתולל. מרשה לעצמו אפילו לתרגל קצת את הריפים של גאנז אנד רוזס שלא ניגן המון זמן, למצהלות הקהל, ולא מפסיק לשבח ולהלל את הקהל, שרק החזיר לו עוד ועוד אהבה.

צילם: דקל חברוני (עוד אצל מרציאנו)

טוב, אז הסאונד (כרגיל) לא היה מדהים, וחלק מהזמן קשה היה להבין את הזמרים. התור בחניון (הפאקינג חניון של העבודה שלי) היה מתחת לכל ביקורת. הבר לא תיפקד (כרגיל). היה צפוף מדי. וכאמור, גיליתי שאני במרחק שתי נגיעות מפאקינג מארק רונסון. אבל למזלם של הפאקינג זאפה, רונסון וה-“Version Players" שלו נתנו בחמישי סט שלא יישכח פה עוד חודשים רבים, וזה מה שפאקינג חשוב.

(מארק רונסון וה-Version Players, זאפה, 4.12.08)

הציפיות שלי כלפי אלבום בעברית של רות דולורס וייס (להלן רד"ו) החלו כשנפלתי ברשת הכאבים המתוקים של אלבום הבכורה. "כל מה שרד"ו הבטיחה טרם צאת האלבום התממש בו ובגדול", כתבתי אז (2004), "פרט לעניין אחד קטן: האנגלית. הייתי… מאוד שמח לראות יוצרת מדהימה כמו רד"ו עושה את זה בשפת התנ"ך… הטקסטים הנהדרים שלה… גורמים לי להזיל ריר במחשבה על איך היה נראה אלבום שלה בעברית. אני מקווה כי יימצא מישהו שיואיל לשכנע, לעזור (אולי גם לממן) לרד"ו להקליט את האלבום הבא שלה בעברית, מתוך אמונה ותחושה, שבעברית היא תיצור ותישמע לא פחות טוב, אולי אפילו יותר טוב…".

נביא בעירו, אה?  ארבע שנים אחרי, והצליח לי – אני מודה שמהרגע שיוד קוטנר הצעיר הודיע לי שרד"ו עומדת להוציא אלבום חדש, בעברית, תחת הכותרת "בעברית", התחבטתי עם עצמי איך האלבום הזה יישמע. כלומר, לגבי הקו המוסיקלי היה ברור שהוא יישאר דומה לאלבום הראשון, אותו חיבור מפתה של בלוז וג'אז, פסנתר וקונטרבס, רות ויהוא. אבל המילים, הו המילים, איך הן תיראנה?    המחשבה הראשונה הייתה שירי משוררים, שבטוח ייתפרו נפלא על רד"ו. מצד שני, מדובר ביוצרת, והיא בטח תרצה לכתוב מלים. המחשבה השנייה היתה בלוז בעברית, דוגמת העבודה הנפלאה שעשה דויד פרץ ב"העברה: אופקים" שלו.

בסופו של דבר הייתי צריך לחכות שהאלבום הנהדר, עם המלה "בעברית" בפונט תנכ"י עליו, יגיע אליי הביתה כדי להבין שהביטוי "עושה את זה בשפת התנ"ך" לא היה מדויק כל-כך מעולם. הגם שיש באלבום שני שירים מופלאים של משוררות נהדרות ("משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג ו"היה נא טוב אליי" של רחל), המשוררת האמיתית היא רד"ו עצמה, שכותבת בדרך שאיש לא כותב בעברית, ואחראית על כך שהאלבום הזה מיוחד לא רק בגלל השירה המיוחדת שלה, הלחנים שלה, העיבודים שלה, אלא בראש ובראשונה בגלל המילים המופלאות.

כל הקוצים היפים וציפורי הטרף ליוו אותי
שוב
אני בדרך
אל עיר תחת הילה אדומה

כל הקוצים היפים וציפורי הטרף
חוט של רעב נמתח בינם לאדמה
וגם אני נקשרת
שבע בארות וצמא
                             ("באר שבע")

כי מי כותב כך על באר שבע או אשקלון (מי בכלל כותב על באר שבע או אשקלון?), מי כותב על קיץ ושמש, מי נהנה מהטבע ("קיקיון ושיטה מלחשים מזימה עתיקה מהם"), מהמדבר, מהארץ. מי מתכתב כך עם קהלת ("המקום שלי תחת השמש בכל מקום שבו אהיה…" ב"גיליתי שמש"), ומי מלחין בכלל את קהלת. מה הפלא אם כן שרד"ו בחרה לשיר את "משירי ארץ אהבתי", שיר שכל-כולו אהבה-שנאה לארץ ישראל, ואיך שהיא שרה אותו…

"אני שומעת מינגוס ובאך… טום וייטס בעל השפעה מכריעה על החיים שלי, קיומית לפני מוזיקלית. הקשבתי לאלבומים שלו שנים, נראה לי שאפשר להבחין בזה…"                                                                     

                                                                      (רות דולורס וייס מספרת על ההשפעות שלה לקוואמי ב"הקצה")

איך שהיא שרה הוא ללא ספק עניין שמרתיע את הנפשות הרכות, בוגרות גלגל"צ שמזדמנות לפתחה. בין אם תשוו אותה לטום וייטס, לג'ואנה ניוסאם או כל אחד אחר לצורך העניין (ובלבד שתבחרו נכון), תקבלו אמנים שלא נגישים, שצריך מידה רבה של סבלנות וסובלנות כדי להקשיב להם, אבל כאלה שאם גילית אותם, באמת גילית שמש. ורות, כיאה למי שיונקת מהבלוז והפולק האמריקאי, לא מתנחמדת ולא מעדנת, היא לוקחת את אלה ומעלה אותם לארץ, משזפת אותם בשמש המזרח תיכונית, מייזעת אותם בקיץ הישראלי. לפעמים היא מרשה לעצמה מעט גוונים מזרחיים ("באר שבע"), ערביים אפילו ("אשקלון") אבל מיד היא מסתייעת בפסנתר ובקונטרבס של יהוא ירון לקחת אותנו למחוזות הג'אז ("שיר נחמה") או אפילו הטנגו ("שיר תקווה").

אחרי שמסירים את המסכות והמחסומים מגלים שבבסיסו של אלבום יש כאן אוסף של לחנים נהדרים, עם מלים יוצאות מן הכלל, והכל בעיבוד מינימליסטי אבל סוחף. יש כאן שיר אהבה מופלא כמותו לא שמעתי זמן רב, יש כאן שיר תקווה יוצא מן הכלל שסוחט ממני דמעות, יש כאן שיר נחמה מלטף ומחבק. ויש, כמובן, שתי גרסאות כיסוי מופלאות – האחת ל"משירי ארץ אהבתי" והשניה ל"היה נא טוב אלי" של רחל, שמעולם לא נשמעו כה מדכאות, כה שבריריות וכה קשות לעיכול כמו בגרסה של רות. לעתים נדמה כי זו הייתה כוונת המשורר(ו)ת, ושהלחנים והעיבודים המקוריים חטאו במידה רבה למקור. טוב, אם כך, שהגיעה רד"ו, וברגישות ובחוכמה שלה החזירו את השיר למקורות.

קוואמי:  איך את רואה את השימוש שלך בשפה העברית?
רות:  התעסקתי הרבה ביכולת לדייק בשפה… הייתי מאוד מסתבכת עם זה… זה היה דורש מאמצים על-אנושיים… לבטא את המציאות הפנימית שלי בטקסט.

                                                                                             (רות דולורס וייס מתארחת אצל קוואמי ב"הקצה")

כתבתי בעבר שיש משהו בעברית שהוא קשה יותר, חושפני יותר, אמיתי יותר. רד"ו צולחת את המעבר הזה ללא קושי. כפי שכתב פעם אביתר "הרצון לדייק במלים תכונה מרגיזה מאוד", אבל כשהמלים מדויקות, ועוד יותר כשהלחן מולבש בדיוק על המלים, התוצאה היא אמת שיופיה אינו ידוע, שבמעט אלבומים פוגשים. ולכן אולי התחושה המוזרה הזו של התפעלות, התפעמות, שמאפיינת את אלו שנופלים ברשתה של רד"ו. ולכן אולי למסתכלים מהצד, מי שלא חפר וגילה את האוצר הסמוי מזה, נראה הכל כהתלהבות יתר, אולי פלצנות אפילו.

בן שלו כתב, ולצערי/לשמחתי אני לא יכול לנסח את זה טוב יותר "יש לא מעט רגעים באלבום… שגורמים לפה להיפער, ללב להיפתח, לעיניים להביט על העולם בצורה קצת אחרת, ובמצבים מסוימים גם לדמעות לערפל את שדה הראייה". אז נכון שלא מדובר בדיווה, שאין לה את היכולות הקוליות הצלולות של ריטה או מירי מסיקה. אבל איפה הן, ואיפה היא, שעם הצרידות שלה וההישנקות שלה והעליות והירידות בקול גורמת לך לצחוק, לבכות, לחשוב. מסיקה הרי יכולה להקליט גרסת כיסוי של כל שיר, לכסות אותו בפלקט שטוח ובנאלי (ע"ע "ככה זה" לברי סחרוף). רד"ו, לעומת זאת, מספרת שנדרשו לה "30 או 40 ניסיונות" עד שהצליחה לשיר את "משירי ארץ אהבתי" עד סופו בלי לבכות (ושומעים את זה בהקלטה).


רד"ו מתארחת אצל קוואמי ב"הקצה".

במידה רבה, מוסר ההשכל של לאה גולדברג ב"משירי ארץ אהבתי" הוא גם מוסר ההשכל של האלבום הזה. שווה לסבול אלבומים בנאליים, אמנים משעממים, שירים נטולי מעוף כל השנה, כדי לזכות בשבעה שירים של אביב ופריחה וחלונות פתוחים (ואצל רד"ו באלבום יש כמעט כפול מכך). וב"בעברית" יש אביונות וכאבים, חרפות וזוהר, והכל ארוז בשיר ומנוגן עלי תיבת נגינה, ויש ללקט אותו לשמור למזכרת, כי סגריר וגשמים מחכים בהמשך. במידה רבה, האלבום של רד"ו הוא תקווה גדולה, תקווה שמשהו עוד יכול לבוא מתוך כל השקט הזה, מהחושך. ואין יותר טוב ויפה ונכון מתקווה בעברית.

משהו יבוא

משהו יבוא מן האין

יראה מה שאינו עדיין

מה שאינו עדיין

מן השקט הזה

שבור, יגע

מן השקט הזה

כבד, מתגעגע

מן השקט הזה שאינו פיכח ואינו הוזה

מן השקט הזה ישתמע דבר

ישתמע דבר

                        ("שיר תקווה")

                                                       (בעברית, רות דולורס וייס, אנובה)

כשמתפרסמים סקרים על הרגלי המין של הנוער, במיוחד הישראלי, תמיד מתקבלת תוצאה מוזרה שבה 99% לפחות מהבנים עושים סקס 5 ימים בשבוע מאז גיל 13, ואילו רק 5% מהבחורות באותו גיל פעילות מינית. התשובה לנתונים הסטטיסטיים המפתיעים האלה ברורה: בסקרים, במיוחד בישראל, אי אפשר להאמין לאף אחד. תשאלו את יוסי לוי. בטח כשמדובר בנושא כמו מין.

לכן, כשקראתי השבוע על ה"מחקר המקיף" בנושא הרגלי שימוש באינטרנט בדה-מרקר, הופתעתי לגלות שם שהגולש הישראלי הוא הו-כה מיוחד בכל הקשור לפורנו ואינטרנט: רק 21% מהגולשים בישראל מבקרים באתרים מיניים, מתוכם 7% עושים את זה רק פעם בחודש. ממש ילדים-טובים-ירושלים-באינטרנט.

בתעשיית אתרי הפורנו המשגשגת (כן, גם בישראל) לא שמעו על התוצאות האלה. גם אצל ספקיות האינטרנט התמונה אחרת לגמרי. אבל הגולש הישראלי כמנהגו נוהג. סקר = שקר. לכו תסבירו לו שהאינטרנט הוא רק בשביל פורנו…

היום נערכות הבחירות לראשות המקדימות במפלגת העבודה. וזה ממש לא מעניין אותי.

סיבוב שני. גם הסיבוב הראשון לא עניין אותי.

אני, שהאצתי בכולם (כולל אתם, קוראיי היקרים) להצביע לעמיר פרץ לראשות הממשלה, בתקווה אמיתית לשינוי, שחשבתי באמת ובתמים שמפלגת העבודה יכולה וראויה להוביל את המדינה, ניצב היום בפני שוקת שבורה. איילון או ברק?  מועמד זה או אחר? זה ממש לא מעניין אותי.

זה לא מעניין אותי כי לטעמי מדובר באותה הגברת בשינוי אדרת. שניהם נפוליאונים בתחפושת, ממלאים פיהם מים וסומכים על סמוך, הפלאפלים שהיו על הכתפיים והשארם של הסיירת, זה גנרל וזה אדמירל, זה מתקמבן עם פרץ ברק וזה מתקמבן עם פינס כבל, זה ייכנס לממשלת אולמרט לבני וזה ייכנס לממשלת אולמרט נתניהו, זה היה הבטחה ואכזב וזה כעת הבטחה ויאכזב, זה משחק אותה סוציאליסט וזה משחק אותה סוציאליסט, זה לא יהיה אלטרנטיבה וזה לא יהיה אלטרנטיבה. בקיצור, זה לא מעניין אותי.

וזה עצוב, כי בעוד חודש, או שלושה חודשים או שנה, אהוד אולמרט יילך הולך סוף-סוף הביתה, "קדימה" תצטרף ל"צומת" וד"ש ברשימת המפלגות שהיו ואינן, ושוב תתמודדנה ראש בראש "הליכוד" ו"העבודה", ביבי נגד ברק/איילון, ושוב תישאר נשארת לי רק ברירה אחת: לבחור "עבודה". שממש לא מעניינת אותי.

כלומר, בעוד חודש או שלושה חודשים או שנה חודשיים וחצי, אני אתן את הקול שלי לאיש שינצח לאלו שינצחו היום בבחירות. אני אבחר בו להיות ראש הממשלה שלי. אני אתן לו להם את המנדט לנהל פה את העסק. וזה לא מעניין אותי.

לפני שמונה חודשים כתבתי כבר על כך ש"אף אחד כבר לא מזיל דמעה" בצמרת "העבודה", ש"העבודה" תשלם על כך שהיא מזלזלת בבוחריה, ש"ההיסטוריה חוזרת על עצמה ונהיה פה ממש מסריח". זה לא עניין אף אחד ב"עבודה".

כמו שכתבתי אז "פוליטיקאים יישארו פוליטיקאים, מפלגת העבודה תישאר מפלגת העבודה…  אנחנו האוהדים, אנחנו אוכלים את הלב. אנחנו נצביע 'אמת' גם בבחירות הבאות. לא מרצון. פשוט כי אין ברירה". זה לא עניין אף אחד מהפוליטיקאים.

עמיר פרץ כבר שרף את עצמו. את סטירת הלחי שלו הוא קיבל בסיבוב הראשון. את הקסם שלו, את הפוטנציאל הוא בזבז עד תום. הוא משאיר את ברק או איילון (לא מעניין אותי מי) עם מפלגה בדרך למטה, בדרך להפוך להיות לא רלוונטית, לא מעניינת. כתבתי אז, ואחזור על זה שוב: רק ביקשנו אמת, רק ביקשנו לקיים הבטחות, רק ביקשנו לעמוד מאחורי המלים שנאמרות. ושהמלים תאמרנה, מר ברק ומר איילון, בצורה גלויה, ברורה, אמיתית. אחרת, מפלגת העבודה תיקבר סופית בבחירות הבאות, וזה לא יעניין אף אחד.

פורסם במקור ביוני 2007. מעט מאוד היה צריך למחוק מפאת חוסר רלוונטיות או לעדכן.

בהזדמנות זו אני מאחל הצלחה לשלי יחימוביץ' ודני בן סימון, שאולי יצליחו להפיח (קצת) חיים במפלגת (חוסר) העבודה.