SageeI dream often, I dream BIG. Love connecting people using technology. Founded 3 kids. raised a few startups. Music addict. Chief @ http://gettopical.com.
התוכנית הזדונית לצלוח 10 ק"מ ב-31.8 ב-Human Race 10K של נייקי בת"א ממשיכה לקרום עור וגידים.
בידי כוחותינו התקבלה כבר החולצה המדוברת וצ'יפ RFID משוכלל שיעזור לתזמן את המאמץ.
בשבת כבר רצתי 9 ק"מ (!), מאמץ של 55 דקות שהצריך משהו חזק וטוב באוזניים. לשמחתי הרבה, ציידתי מבעוד מועד את ה-iPod של אחי (עוד כלי במלחמה הפסיכולוגית) בדיוק במשהו שכזה – מטבוחה!!!
זאת אומרת, Madboojah Project, הפרויקט של שלומי אברץ (אח של קרן אברץ, הלא היא MC קרולינה) ואודי בן כנען (מ"שבע"), שבדרך פלא הצליח לחמוק מהרדאר של כלי התקשורת בארץ למרות שהוא אחד האלבומים האלקטרונים הכי נפלאים שיצאו בארץ, ולבטח המשובח ביותר ששמעתי מאז "Classical Mushroom" של Infected.
"פרויקט מטבוחה" זה אלבום טראנס, אבל כפי שאומרת אחת השורות (הבודדות) באלבום "טראנס זו לא מוסיקה, זה state of mind". יש פה אלקטרוניקה, אבל היא מתערבבת עם פלמנקו ספרדי, מחול צועני, מוסיקה אפריקאית, מוסיקה ערבית, סמבה ברזילאית וחגיגה אירית. תוסיפו לכל זה את דיויד ברוזה, מוש בן ארי, אברהם טל, קרולינה הנפלאה וקיבלתם חגיגה אמיתית, שמסוגלת להזיז גם את אחרון הספקנים בקצב של 6 דקות לק"מ.
בחרתי לשתף כאן את Fuego, שיר שבו דיויד ברוזה מפליא לנגן על הגיטרה, שלומי אברץ נותן בקצב המלוכלך ואברהם טל שר כמו שהוא רק יודע.
פוסט מרגש על בעז ז"ל. כמו כל האנשים שהכירו את בעז בצורה כזו או אחרת, ובעצם הכירו בזה שלא לגמרי הכירו אותו, אני מוצא את עצמי קורא עליו באינטרנט, קורא את הדברים שאנשים שהכירו אותו כותבים, קורא ומנסה ללמוד. כמו שאמר לי היום עילי, "למרות שיש לי כל-כך הרבה זמן איתו, זה עוזר לי להכיר אותו יותר".
מאוחר יותר, בתגובה לפוסט, אורלינג כתב "מה צפוי לישראל, וסליחה על הגיחה לספקטרום הרחב והלא-משפחתי, שאיבדה לא רק את בעז הבן-דוד שלי, אלא גם ספורטאי מקצועי, מהנדס מצטיין ואדם צעיר שומר-חוק ונאמן שאין כדוגמתו, בזמן שאנשים מסוגו של אלישע לוי מסתובבים ברחובותיה בביטחון מוחלט?בזמן שהיא מטפחת, בכל מיני ניואנסים של ההתנהלות היומיומית שלה, את הגישה ההפוכה לזו של הקרבן, כלומר את הגישה המזלזלת ונטולת יראת-הכבוד לזולת, זו שהרגה את בעז ואותנו בשבת…".
אחרי הדברים הכועסים האלה, הנכונים כל-כך, שמבטאים את מה שכל אחד ואחד הרגיש מאז התאונה, אורלינג מלנקק למאמר של אורן רייס מ-ynet. המאמר הזה, תחת הכותרת הפרובוקטיבית "למה עוד לא יצאנו למלחמה בערסים?" נמצא אצלי כבר למעלה משבועיים ב-To-Write List, ופשוט לא הגעתי אליו. חבל שנדרשתי לאירוע נורא כל-כך כדי לכתוב על זה.
אבל כולנו, כך נדמה, הגענו לנקודת השבר. הגיעו מים עד נפש, ברמה האישית והלאומית. "פרחחים חסרי תרבות", כהגדרת רייס, שולטים במרחב הציבורי, הופכים את חיינו לגיהינום, מזלזלים בזולת, משחיתים רכוש, מסכנים חיים, מכים ורוצחים. וגרוע מכל – אנחנו מקבלים את זה, אנחנו חיים בפחד בגלל זה, ואנחנו לעיתים גם מעמידים אותם על מזבח וסוגדים להם.
אנחנו משקיעים מיליונים במלחמה נגד המפגעים מחוץ, אבל מתייחסים בסלחנות ובאדישות למפגעים מבפנים. רייס מדבר על מלחמה, אבל הכל מתחיל ונגמר בחינוך. אם "אמא ואבא מדברים באלימות לשכנים, למורים ולרופאים, וגם מכניסים אגרוף פה ושם או הופכים שולחן", הילדים שלהם יהפכו לעבריינים – עברייני תנועה, עברייני רכוש, עברייני מין או סתם עברייני צעצוע שמציקים לנו ומתעמרים בנו בכל פינה.
קל להכריז מלחמה. קל לבקר את המשטרה, הפרקליטות, השופטים. גם אם יש בביקורת מידה רבה של צדק, גם אם כולנו מייחלים לאיזה ג'וליאני, איזה אליוט נס, איזה אביר אפל שיציל את כולנו בכוח הזרוע מידם של העבריינים – צריך לזכור שיש שני צדדים לכל מטבע. ולצד החזרת כושר ההרתעה – של המשטרה, של מערכת המשפט, של המורים, של ההורים – צריך גם להחזיר את כושר החינוך – להשקיע במורים, להשקיע בחינוך להורות, להשקיע בהקניית וטיפוח ערכים ראויים.
כאמור, לא הכרתי את בעז ממש. אבל ממה ששמעתי עליו, בעיקר לפני התאונה הנוראית אבל גם מאז שהיא ארעה, אני יכול להעיד שהייתי רוצה שהמודל לחיקוי של הילד שלי יהיה אחד כמו בעז. אם נגדל את הדור הבא כהלכה, הם יהיו אלה שיכריזו מלחמה על "הערסים", הם יהיו אלה שישמרו על העולם שלנו מפני אלה שבאים לנצלו ואז להחריבו, הם יהיו אלה שבשבילם אולי יש בכל זה איזה שהוא הגיון.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
"חבל ש… שהגענו לכזה, כזה מצב נוראי בשביל להתעורר ולראות את זה. אני יודעת שאני התעוררתי, אני התעוררתי באיזו שהיא צורה…" (ענבל פרלמוטר ז"ל, נהרגה בתאונת דרכים בגיל 26)
"אלוהים קינא באושר שלנו, אז הוא שלח את כוחות השטן שייקחו אותו מאיתנו…"
Eמייל כתב על "Funny How Love Is" של ה-Fuck Fine Young Canibals, ותיכף ומייד הזכיר לי את האוסף בעל אותו שם שיצא ב"הד ארצי" בשנת 2000 והתיימר להציע "אלטרנטיבה לאהבה", שירי אהבה "אחרים", בעריכת דדי סיטון (שמודה בחוברת ל"כל מי שעדיין אוהב מוסיקה טובה!").
בהתכתבות הטוקבקיסטית שלי עם Eמייל הוא טען שאי אפשר להשיג עוד את האלבום (שנמצא, כמובן, ברשותי, הו אספן אלבומים כפייתי שכמוני…), ושאני יכול למכור אותו ב-eBay תמורת רווח יפה. במקום זאת (הו סוציאליסט יפה נפש שכמוני…) החלטתי לשתף אותו עמכם (כאן).
באלבום קלאסיקות מודרניות דוגמת Glorious של אנדריאס ג'ונסון, At My Most Beautiful של REM, I Started A Joke בביצוע המצוין של Faith No More, Fuzzy של גרנט לי בופאלו וכמובן שיר הנושא, לצד שירים שלא היית מצפה למצוא שם אך הם מצוינים בכל זאת, כמו Love Will Tear Us Apart של ג'וי דיוויז'ן או Rust של אקו והבאנימן.
במבט לאחור, השיר שאני הכי אוהב (נכון להיום, כמובן) מהאלבום הזה הוא Blindfold של Morcheeba מתוך האלבום המצויין שלהם Big Calm. אותו שיר עם השורות המצוינות: "אני כל-כך שמח שיש לי אותך / וזה רק נעשה גרוע יותר / אני כל-כך מטורף לאהוב אותך / את קללה ארורה ביותר".
בשנת 1995 יצא האלבום הראשון של להקת "אבטיפוס", "מה החזאי מבין". בעוד שאת רוב אור הזרקורים תפס אייל שכטר הסולן, על הלהיטים הגדולים של הלהקה – "בוקר טוב עולם" ו"אשה אשה" – היה חתוםהבסיסט של הלהקה שרון הולצמן.
אחרי פירוק "אבטיפוס", שרון הולצמן כתב והלחין שירים לעצמו ולאחרים. הוא הוציא עד כה שלושה אלבומים – "פתח את ליבך", "סיכוי קלוש" ו"זהב".
במשך השנה האחרונה הקליט הולצמן יחד עם הגיטריסט והמפיק המוזיקלי יהל דורון אלבום ובו גרסאות חדשות לשיריו מכל התקופות ושירים חדשים, פורמט שנהיה אופנתי לאחרונה (ע"ע כנסיית השכל ומוקי).
באלבום מתארחת רשימת אורחים מכובדת ומעניינת. בין היתר אפשר למצוא את ג'קו אייזנברג בדואט עם שרון ב"בוקר טוב עולם" (שכבר יצא כסינגל), את אבי בללי שמצטרף אליו ל"אשה אשה" בביצוע נהדר, את ירמי קפלן ורונית שחר.
הביצועים ששמעתי עד כה – גם אם לא בגרסה הסופית שלהם – מפתיעים ומעניינים. הם נותנים פרשנות אחרת לשירים של שרון, שהתפרסמו והפכו ללהיטים בעיבודים אחרים לגמרי.
במיוחד מצא חן בעיניי הדואט עם חמי רודנר ל"סיכוי קלוש" הנהדר, ששרון חושף ממש היום לאוזני כל:
"עשיתי יותר מדי טעויות", אמר לאחרונה שרון, "הפעם אני נותן למוזיקה לדבר". יש לקוות שלקראת החגים, כשייצא האלבום, השירים אכן ידברו בשבילו, ויזכירו שמדובר באחד האנשים היותר כישרוניים שמסתובבים לנו פה בין הרגליים.
יש מערכון מעולה של "החמישייה" שבו קרן מור ומנשה נוי (נדמה לי שזה היו הם… עבר כבר הרבה זמן, you know) צופים בטלוויזיה בחדשות מהעולם. הם שומעים שם על עוד פיגוע, עוד אסון ועוד מלחמה, שבהם נהרגו ככה וככה אנשים, ונרגעים רק כשהם שומעים ש"אין ישראלים בקרב הנפגעים".
נזכרתי במערכון הזה כששמעתי על צדוק יחזקאלי. עם כל הכבוד ל"עיתונאי בקרב", רק לי זה נראה קצת מוזר שynet, תחת "חדשות > בעולם",ממש מתחת לתמונת הזוועה של שני האחים בשדה הקטל עם הכיתוב "מלחמה בקווקז", מדווח על "שיפור קל במצבו של צדוק יחזקאלי"?
כשבאותו אתר מדווחים על "רצח עם וטיהור אתני", על 2000 הרוגים ביומיים (!) של עימות, הייתי מצפה מהם לקצת פרופורציה.
עוד קצת פרופורציה
אפרופו פרופורציה, שימו לב לסקירת "הם יורים גם בעיתונאים"* שסיפק ynet אתמול (חבצלת שהקדימה את זמנה?!) – בפברואר 1999 נהרג אילן רועה כתב "קול ישראל" בפעילות מבצעית בלבנון, בספטמבר 2004 נפצע איציק סבן כתב "ידיעות" ברצועת עזה, ביולי 2006 נפצע יובל אזולאי כתב "הארץ" בקרית שמונה, ו… בספטמבר 1987 נדקר צדוק יחזקאלי על-ידי אוהד בית"ר ירושלים.
"עיתונאי בקרב", כבר אמרנו?!
ו…בדיחה!
לסיום, משהו קטן על התקרית בגורי: 12 בצהריים, אמצע היום, לאחר שנכנסה לתוקפה הפסקת האש, פצצת מרגמה נופלת על התקהלות של עיתונאים מהעולם, הורגת חלק מהם ופוצעת אחרים.
היחסים של התקשורת הישראלית – ואולי של העם היושב בציון – עם ההי-טק הישראלי היו מאז ומתמיד בבחינת "כבדהו וחשדהו" – כשקטר ההי-טק רץ קדימה וסוחב אחריו את הרכבת המיושנת הקרויה "המשק הישראלי" כולם מריעים, שמחים לקפוץ על הקרונות ומנפחים את הסיפורים (והתקשורת הישראלית, ולטעמי במיוחד "גלובס" מצטיין בכך); כיש מהמורות בדרך, ע"ע משבר הסאבפריים והיחלשות הדולר, כולם שמחים לאיד, ויותר מכולם התקשורת הישראלית (ולטעמי במיוחד "דה מארקר" מצטיין בכך).
אבל לשמחתי – כן, לשמחתי – אני חלק מהתעשייה הזו, המכונה "הי-טק". ובמבט יותר ביקורתי, כל הכותרות הסנסציוניות לעיל, וגם כאלה שלא הבאתי כאן, אינן שחורות כמו שאפשר לדמיין, לעתים הן אפילו בהירות ומשמחות. קפאון בשכר?זה נכון, אבל זה אחרי עליות שכר משמעויות כל שנה ושנה מאז 2003, שמהנדס תוכנה מתחיל מרוויח לפחות 14 אלף שקל ועם קצת נסיון מרוויח כבר לפחות 21 אלף, כשרוב החברות לא הפסיקו לגייס מועמדים ובמקצועות מסוימים יש קושי רב בגיוס כוח אדם מתאים, התמונה לא נראית קשה כל-כך.
הפיטורים בהי-טק דופקים בדלת?נכון, לא מעט סטארט-אפים נסגרו וחברות מבוססות מפטרות, אבל ברוב המקרים מדובר בסטארט-אפים שלא הצליחו מסחרית וחברות שפיטרו את ה"עודפים" שהצטברו. אלה שינויים טבעיים, הברירה הטבעית של ההי-טק – אם תרצו, כשלצד הפיטורים חברות סטארט-אפ ממשיכות לגייס כסף, לגייס עובדים ולהצליח (כולל אקזיטים), ומספיק להסתכל בדף של "הטוש" המוקדש לסטארט-אפים בכדי להתרשם שהתמונה די ורודה.
קרנות הון סיכוןמסתכנות פחות?אולי. אבל היקף הגיוסים השנה חצה כבר את סף מיליארד הדולר. לא רע בשביל תעשייה בסיכון.
הקלישאה הידועה אומרת: "מי שיכול – עושה. מי שלא יכול – כותב על זה". נדמה שבתקשורת פשוט מתקשים להבין את, אולי אפילו מקנאים בכל האנשים האלה, שמציבים את ישראל במקום גבוה ברשימת המדינות החשובות לכלכלת העולם ומקבלים בתמורה לא מעט כסף בשביל זה. אז כשהולך, הם מסקרים את זה כאילו היינו התאומות של בראד ואנג'לינה וכשלא הולך הם יותר מנהנים להספיד את המת טרם זמנו.
איש חכם אמר לי פעם שבהי-טק שורדים רק הפסימים. ובכל-זאת, כל איש הי-טק, במיוחד היזמים שביניהם, הוא אופטימיסט מושבע. אז בתור פסימי-אופטימי שכזה, עם לא מעט שנות נסיון בתעשייה הזו, אני יכול לומר לכם במידה רבה של ודאות: השמועות על מותו של ההי-טק היו מוקדמות מדי. יש האטה?אחריה תבוא עוד צמיחה. ואולי עוד האטה. ואולי עוד צמיחה. בסופו של דבר, התעשייה הזו מאפשרת את החיים הנוחים והנפלאים של כולנו, ולכן היא תישאר פה לנצח.
ראיתי את (חלק מ)טקס הפתיחה של האולימפיאדה באילת. צפייה בקרקס הסיני מהקרקס הישראלי הייתה חוויה מעניינת במיוחד, ובכל-זאת קשה היה להתעלם מהתחושה הקשה שהתלוותה לטקס הארוך-ארוך-ארוך הזה: עינוי סיני.
בפרסומים בנושא הטקס, נמסר שהבמאי (במאי הקולנוע ג'אנג יימו) רצה שמופע הפתיחה ישמש כ”חלון ראווה לאלפי שנות תרבות סינית”. במקום זה קיבלנו אלפי רובוטים אנושיים שזזים לפי הקצב בסנכרון מושלם, שהעבירו צמרמורת נוראית של גועל בעמוד השדרה שלי ומחשבות על "1984". אתם מתארים לכם כמה חזרות נערכו כדי להגיע לתיאום מושלם כזה?אתם מתארים לעצמכם כמה סרבני ת"ס-תס"חים יושבים היום בכלא הסיני או בכלל נעלמו מעל האדמה?! מקור: BSPCN
כשזכו הסינים בזכות לארח את המשחקים האולימפיים, הם הבטיחו לשפר את מצב זכויות האדם שם. המשחקים האולימפיים כבר יצאו לדרך, ועדיין מתרחשות שם הפרות חמורות של זכויות אדם, כולל מעצרים של פעילי זכויות אדם, והצנזורה על העיתונות והאינטרנט רק מתחזקת. לאולימפיאדה, אם לא שמתם לב במהלך הטקס הנוצץ, יש גם צד אפל. מספיק לראות את "הקוד האתי" של הצופים באולימפיאדה (איסור על עישון, הימורים, צילום בפלאש, הכנסת מצתים וכו') בשביל להבין שאת החלום על החרות והכבוד אין מה לחפש כאן.
אני לא אכנס כאן לקונוטציות שרצו לי בראש, על משטרים פאשיסטיים בעבר שידעו להרים מופעים שכאלה, המבוססים על תנועת אלפי בני אדם בדייקנות על-אנושית. "אלו שלא זוכרים את העבר, נדונים לחזור עליו", אמר הפילוסוף סנטאיאנה, והסינים חוזרים עליו בריש גלי, ומגייסים את הועד האולימפי ומכונת התקשורת ההרסנית לצורך זה.
גם אנחנו עוזרים להם בכך, כל עוד איננו מוחים, כאן ועכשיו, כנגד מעללי המשטר הסיני ותרגילי יחסי הציבור שלהם. הקריאות להחרים את האולימפיאדה נתקלו כצפוי בקיר של אינטרסים, נציגי ישראל ראלב מג'אדלה ושמעון פרס כבר חוגגים להם בסין, הערוץ הראשון מקדם באופן פעיל את האינטרס הסיני – נדמה שאיש כאן לא זוכר את ברלין 1936. מקור: רויטרס
ומי שכן זוכר, ומי שרוצה למחות, ומי שחושב שכל זה מרגיש כמו עינוי סיני, יכול – ממש כמוני, וכמו קנצלרית גרמניה, ראש ממשלת בריטניה וראשי מדינות אחרות שכבר עשו את זה – לסגור את הטלוויזיה, לשכוח לכמה ימים מאתרי הספורט והחדשות הרלוונטיים ולהתעלם מהאולימפיאדה. יש לנו מספיק בעיותמוסריות משלנו גם בלי לתמוך בה.
שגיא נאור 