קרדיט: paulmcdee (פליקר)

לא יעזור כמה פעמים כבר עשיתי את זה, אני עדיין מתרגש כל פעם מחדש, כשאני עולה על אחד הגשרים וחוצה את ההדסון בדרך למנהטן. יש משהו מאוד עוצמתי ויפה בקו הרקיע של מנהטן, בטח בבוקר יפה כמו שהיה אתמול.

* * *

את הדרך למנהטן הפעם עשיתי בקו M60 שלקח אותי מלה-גווארדיה לתוך העיר. היה בנסיעה הזו את כל מה שיפה ומה שמוציא מהדעת באמריקה. מצד אחד, תחבורה ציבורית מדהימה ביעילותה, שלוקחת אותך ב-2$ משדה התעופה אל לב ליבה של העיר הגדולה. מצד שני, אתה מגלה על האוטובוס שאפשר לשלם או בכסף מזומן, קטן (לא שטרות, חס וחלילה), או בכרטיס חופשי-חודשי שכזה. כמובן שאין לך לא את זה ולא את זה, ואז אתה יורד מהאוטובוס וחוזר לטרמינל. שם אתה מגלה שאף אחד, ואני מתכוון אף אחד, לא יודע איפה אפשר לפרוט כסף או לקנות כרטיס שכזה. רגע לפני שאתה יוצא מדעתך מהאדישות וחוסר היכולת לצאת מהריבוע, אתה מזהה גזלן בשעה שלוש, הולך וקונה ממנו פחית דיאט קולה, מבקש ממנו שיחזיר לך שני דולר בכסף קטן ופותר את הבעיה. אמריקה…

* * *

בארץ המהגרים הבלתי-מתמנגלים אתה יכול לאכול באמת כל מנה מכל מדינה בעולם ברדיוס של כמה בלוקים. אתמול אכלנו קובני במסעדה קטנה ונחמדה, שגם מכינה לך סנגריה משובחת מבקבוק יין שאתה מביא (מהבית, כמובן). מעניין שהאוכל הלטיני – ארגנטינאי, קובני וכדומה – לא תפס בארץ. ארוחה טובה, קנקן סנגריה והעייפות מהטיסה הפילו אותי די מהר, אני חייב לציין.

* * *

 קרדיט: corazon de melon (פליקר)

פתיתי שלג יורדים עליי. פתיתים רכים כאלה, כמו צמר גפן. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ירד עליי שלג. כשזה קורה לך באמצע טיימס סקוור יש בזה משהו ממש מרגש, כמעט כמו באיזה סרט. אני עוצר במקום, לוגם מהקפה שלקחתי לי בסטארבאקס וחושב לעצמי שלמרות הקור אני נורא אוהב את ניו-יורק בחורף.

* * *

אני מקווה שמזג האוויר ישתפר, אחרת הולך להיות קר לאללה בשיקגו.

ניצלתי את ה-VOD ב-777 של דלתה כדי לראות, סוף סוף, את "השתולים", באיחור אופנתי כרגיל אבל בעיתוי הכי רלוונטי שיכול להיות. סרט טוב, ללא ספק, אבל אני מתקשה לקבל את זה שהוא הסרט הכי טוב שיצא ב-2006. בטח בשנה שבה הוא היה מועמד מול "בבל", שריגש אותי הרבה הרבה יותר, ובטח בשנה שבה יצא גם "לחזור".

"השתולים" (במקור: The Departed. תוסיפו את זה לרשימת השמות המפוספסים…) הוא סקורסזה קלאסי, עם רשימת כוכבים מרשימה – ג'ק ניקולסון כרגיל מלך, ליאונרדו דה קפריו עושה עבודה טובה באופן מפתיע, ומאט דיימון מתקשה לקלקל. אפילו אלק בולדווין, בתפקיד יותר קומי מדרמטי, מספק את הסחורה.

התסריט מפתיע, מותח ואלים למדי, כמו שהקהל האמריקאי אוהב, אבל בסוף הסרט אני מודה שלא נשארתי עם יותר מדי תובנות. ואני, כך למדתי על עצמי זה מכבר, מחפש כאלה כשאני כבר משקיע שעתיים (ויותר…) בסרט.

* * *

אם לא היו הטיסות הארוכות האלה, כנראה היה מישהו צריך להמציא אותן.

רק ככה, תלוש בין שמיים לארץ, מנותק מהעולם, אני מצליח סוף-סוף להתרכז. לראות סרט, לקרוא ספר, לכתוב את הביקורת על "התשובה" של מיקי שביב. כולם שוכבים אצלי יותר מדי זמן על השולחן, מופיעים יותר מדי זמן ב"To Do List" שלי.

אם לא היו הטיסות הארוכות האלה, כנראה שמישהו היה צריך להמציא אותן.

* * *

על העטיפה של "תולדות האהבה" של ניקול קראוס כתוב שזהו "סיפור שובר לב אך גם מאחה לב". אני מודה שהרבה זמן לא הרגשתי את הלב שלי מתכווץ ככה.

בעמ' 178 היא כותבת: "אולי זה המשמעות של להיות אבא – ללמד את הילד שלך לחיות בלעדיך". ואני חושב על כל הדברים שאני רוצה ללמד את הילד שלי, לפני שיצטרך לחיות בלעדיי.

כל-כך הרבה אהבה יש ב"תולדות האהבה". וכל-כך הרבה בדידות. וזהויות שהולכות לאיבוד. ובלבול. "ייתכן שהרגש העתיק ביותר בעולם היה פשוט בלבול" נכתב ב"לידת הרגש", פרק מתוך "תולדות האהבה" של ליטווינוב, הספר שבתוך הספר. 

על ליאופולד גורסקי נכתב באותו הספר שבתוך הספר, בפרק האחרון, "הוא התאהב. אלה היו חייו". ואלו חיים נהדרים אלו. מההתאהבות ועד המוות, אלה תולדות האהבה.

טוב, לא ממש שיר. גם לא בתוך המטוס, אלא בתוך הטרקלין. אבל טס, טס לניו-יורק. ושיקגו ודאלאס.

יש ימים כאלה שארצי נשמע רלוונטי לאללה… 

'תראות!

שוב אני לבד… מה אני הולך לעשות עם זה?!

לעצים הנמוכים ביותר צמרות, לנמלה חוצפתה,

לזבוב זעמו, לניצוצות הקטנים חומם הנעים;

השערות הדקות ביותר מטילות צללית, אף שהיא קטנה,

ולדבורים עוקצים, אף שהם אינם מרשימים;

   לימים יש את מקורותיהם, גם למעיינות רדודים;

   ואהבה היא אהבה, בלב קבצנים ומלכים.

היכן שהמים זורמים ברכות אינסופית, שם נהרות נחצים עמוקים ביותר:

החוגה סובבת, אך איש אינו מבחין בה נעה;

האמונה החזקה ביותר נמצאת בקומץ מילים, לא יותר;

הצבים לא שרים, ובכל-זאת מלאים אהבה;

   ללבבות אמיתיים יש אוזניים, ועיניים, לא לשונות כדי לדבר:

   הם שומעים, ורואים, ומסמנים, ואז מגיע זמנם להישבר.

 "The Lowest Trees Have Tops" שכתב סר אדוארד דייר, נחשב לאחד הטקסטים האליזבתיינים החשובים ביותר.

דייר, שחי במאה ה-16, היה חצרן ומשורר. המלכה אליזבת ה-I שלחה אותו במשימות לארצות השפלה ולדנמרק. מאוחר יותר הוא זכה לתואר אביר. שמו הלך לפניו כמשורר חשוב, אך מעט מיצירתו שרדה לאורך השנים. אגב, בשנה שעברה חידש סטינג את לחניו של ג'ון דאולנד, וביניהם את הלחן לשיר הזה, באלבום "Songs From The Labyrinth".

עם ישראל,

בימים האחרונים, מאז התפרסם כי אתמנה לשרת התיירות הבאה של מדינת ישראל, הייתם עדים למסע הכפשות מרושע ושקרי לגבי כישוריי ואישיותי. כינסתי את מסיבת העיתונאים הזו כדי להפריך אחת ולתמיד את השקר המרושע שהפיצו כלי התקשורת ואישים שונים בכנסת ובממשלה, שאיני מסוגלת או ראוייה להיות שרת התיירות של ישראל.

תפקידה של שרת התיירות, בעיניי, הוא להביא תיירים למדינת ישראל, וזאת על-ידי הצגתה של ישראל והישראלים לראווה בכל מקום. בראייתי אין טובה ממני לייצג את ישראל והישראלי היפה, הערכי והמצליח. כמו שכבר אמרתי השבוע ליאיר – הישראלי היפה, הערכי והמצליח – אני אומרת ועושה את מה שכ-ו-ל-כ-ם אומרים ועושים או לא מעיזים לומר ולעשות. להלן אביא כמה דוגמאות:

כ-ו-ל-כ-ם חולמים לעבוד ארבע שעות ביום ולקבל משכורת שמנה ויפה. אני לא רק שהגעתי לזה, אלא שגם קיבלתי אישור מבית משפט על כך בתוספת איזה מליון שקל. מה, לא מצליחה ויפה?!

כ-ו-ל-כ-ם יודעים שתואר שני זה בולשיט, אבל שכל מיני קרציות דורשים את התואר השני הזה לכל מיני עבודות שוות. אני לא רק שלא בזבזתי זמן על זה, אלא שפשוט כתבתי שיש לי תואר שני וגם אמרתי לכולם. מה, לא מצליחה ומוכשרת?!

כ-ו-ל-כ-ם יודעים שגם תואר ראשון זה חרטה, ולא לומדים שם כלום במילא. אבל תואר ראשון נתפס פה בעיני כל מיני אליטות כדרישה חובה לכל משרה. אז אני לא הלכתי ללמוד תואר ראשון, אלא פשוט הכרזתי שיש לי. מה, לא שווה ומתוחכמת?!

כ-ו-ל-כ-ם יודעים שהערבים האלה לא טובים לכלום, חוץ מחומוס וחאפלות (בהזדמנות זו אני רוצה להודות למוחמד, ערבי, שמארגן לי את החאפלה לכבוד המינוי שלי…), אבל רק אני הכרזתי שמינוי ערבי לשר זה טעות גדולה ועוד עשיתי את זה בכל כלי התקשורת. מה, לא אמיצה וחכמה?!

כ-ו-ל-כ-ם רוצים להתקדם בחיים, ולא איכפת לכם מה אתם צריכים לעשות כדי להגיע לשם, ושהכי טוב זה להיצמד לאיזה בלודוזר כזה, קומבינטור ותחמן, שידאג לכם. אז אני מצאתי כזה (בהזדמנות אני רוצה להודות לאיווט…  מתה עליך, מאמי!), והוא סידר לי מקום בוועדה לענייני ביקורת המדינה (אני מאוד ביקורתית…), ואחר-כך בוועדת הכלכלה (אני ממש מבינה בכסף…), ואחר-כך בוועדת חוץ ובטחון, ואחר-כך בוועדת הכנסת ועכשיו אני מתמנה לשרה. וואוו, אני ממש מוכשרת וחכמה…

בקיצור, אזרחים נכבדים, אני החלום הרטוב שלכם, פסגת שאיפותיכם, הפרצוף היפה שלכם. אני לא מבינה למה לא שמים אותי על פוסטר, ומפיצים בבירות העולם תחת הכותרת "הישראלי היפה" (יאיר, אני שומרת לך מקום לידי…). לפיכך, אני לא רואה איך מישהו יכול להגיע למסקנה שאיני מסוגלת או ראוייה להיות שרת התיירות של ישראל. אני זה ישראל, וישראל זה אני, וישראל זה ביתנו, כמובן.

אני בטוחה וסמוכה שאחרי הנאום שלי, שהסביר והדגים את יכולותיי וכישוריי, תתמכו בי כמועמדת לשרת התיירות שלכם, ואם ירצה השם (ואיווט, כמובן), אולי בעוד זמן (חודש, חודשיים…) אהיה מועמדת לתפקיד שרת הבטחון או נשיאת המדינה. אני מבטיחה שעד אז אני אסדר גם איזה דוקטורט. שאהיה ייצוגית… בשבילכם, כמובן.

תודה רבה לכולכם.

נ.ב.

אני מחלקת כאן קורות חיים עדכניים שלי, למקרה שלא הספקתם לרשום…

בזמן האחרון יצא לי, בנסיבות שונות ומשונות, לבלות קצת זמן מול ערוץ 24, a.k.a ערוץ המוסיקה הישראלי, ובשעות הלא יפות שלו (כלומר כל שעה לפני תשע בערב, a.k.a ויז'ואל גלגל"צ). אני לא מנסה לספק תירוצים, רק כמה תובנות שעלו לי. עמכם הסליחה.

"מה פתאום נינט ועברי עושים שיר של עפרה חזה?", שאלה אותי הצד היפה של המשפחה כש"הכאב הזה" התנגן לו ברקע. התירוץ הרשמי, הסברתי לה, הוא שחלפו שבע שנים מאז שעפרה הלכה לנו והצטרפה ללהקה הגדולה בשמיים, וחוץ מזה "הכאב הזה" הוא באמת שיר יפה (שהיא כתבה לו את המלים, וגם את הלחן עם יזהר אשדות). אבל שיש לי תחושה שהסיפור האמיתי, עם כל הכבוד לדיווה הראשונה והגדולה של המוסיקה הישראלית, הוא שהקריירה של עברי לידר ונינט טייב הסתלקה לה גם היא, לצערם הרב – זה הפך למפעיל סלולרי וזו שקועה בביצת הטלנובלה. וכידוע לכל, טוב קאבר טוב מכל דבר אחר ביקום (תשאלו את סינרגיה…), אז למה לא בעצם?  הציטוט מנרג' אומר הכל: "בגלגל"צ כבר טוחנים אותו כאילו אין מחר וגם ב-Y בעשר כבר השמיעו…".

ספיקינג אוף פונִינֵט, הקליפ שלה ל"היא יודעת" מגוחך כמעט כמו מהלכי הקריירה שלה.  

על השיר הקיטשי והמתקתק הזה, שכתבה נינט והציל (כנראה) עילי בוטנר (הציל כי לך תדע מה אביב גפן היה עושה לו…) הלבישו בהפקה של נינט קליפ שהוא מין שילוב ביזארי בין מרילין מנסון לאווריל לאבין, והשילוב בין האודיו לויז'ואל (במיוחד, אגב, כשצופים ביו-טיוב ויש בעיה בסינק…) ביזארי למדי.

זה רק אותי משעשע שדווקא בקליפ לשיר הזה, שהוא לכאורה השיר הביוגרפי/מחאתי של נינט, על אנשים שתמיד "אומרים לה", "מתערבים לה", "תצרחי, תשתקי", הפכו את נינט לבובה על חוט, עם איפור ואורות, ועשו ממנה הכי לא נינט שאפשר בעולם?!    

אני עדיין מחכה שנינט תראה (ותשיר) את האמת. אם את שומעת, הגיע הזמן שתביני איך ממשיכים מכאן.

עוד קליפ שכל קשר בינו לבין השיר שאליו הוא מתלווה קלוש בהחלט הוא "מכונת השירים הגדולה" של חמי רודנר. על רקע השיר הטיפקסי המחריד שקובי אוז תפר לחמי המסכן (אגב, הלחן של חמי…) הוא ממשיך לשחק אותה רוקר עצבני, עם פוזות א-לה ואן מוריסון. וכשהוא פותח את הפה הגדול שלו וצורח בפזמון, העסק נהייה ממש פאתטי (הי, לא רק אני חושב ככה…). מה שעבד מצויין עם "ל-בן בחלום שחור" או "ה-ביאו את הסתיו" פשוט לא מסתדר עם ה"קוד קוד קוד" המרגיז של השיר הזה. עדיף כבר איזה וידאו של מתנ"ס הקסמים…

הקליפ

ואיך אפשר בלי שלמה ארצי?  יש לשלוימ'לה שיר חדש, "איסלנד", שהקליפ שלו צולם, כמובן, ב…פריז. בקליפ אין חדש (שלמה בג'ינס, יושב-שר-נוגה, הולך ברחוב עם משקפי שמש, מחזיק גיטרה, פיהוק…) ממש כמו שבשיר הזה אין חדש, ממש כמו שבאלבומים שלו מאז "ירח" אין חדש. אני לא הולך לדבר שוב על הבינוניות ועל המקום בפלייליסט רק בגלל שקוראים לך ככה וככה, אבל בקצב הזה לאלבום של ארצי שאחרי "צימאון" צריך לקרוא "שיעמומון".

הקליפ

ולסיום, סיומת…

לא קשור, אני יודע, אבל הייתי חייב ללנקק לסרטו החדש של אהוד בנאי, "הפסקת חשמל". הסרט, בקטגוריה "מוסיקלי", בשפה העברית (ללא תרגום), צולם בישראל. ממש מפתיע איך לא שלחנו אותו להתחרות באוסקר…    הפרטים המלאים, כאמור, בטיקטנט.

אגב, ברצינות – נראית הופעה פצצה. יקירתי, מתי הולכים?!

פורום מוסיקה ישראלית ב-YNET, שאני נהנה וגאה להשתייך על כותביו/קוראיו ולספר בשבחיו, ערך לרגל חגיגות ה-6 להולדתו את "פרוייקט האסיף", שבמסגרתו הכינו זה לזה משתתפי הפורום אוספים משובחים של מוסיקה ישראלית, איש איש לפי טעמו ונטיות ליבו, להנאתם הצרופה של כל המשתתפים.

במסגרת הפרוייקט אני קיבלתי מיקסטייפ נפלא וסקסי מליברטין הנאווה (פרטים עליו אפשר לקרוא כאן), ואת המיקסטייפ שלי הכנתי לגב'Zaphodit (שכתבה עליו כאן).  הנה עטיפת המיקסטייפ שהכנתי:

והנה דברי הסבר וטעם שצורפו למיקסטייפ:

"קח שירים, ואל תקרא
עשה אלימות בספר הזה:
ירק עליו, מעך אותו
בעט אותו, צבוט אותו.

זרוק את הספר הזה לים
לראות אם הוא יודע לשחות.
שים אותו על אש הגז
לראות אם הוא עמיד באש.
מסמר אותו, נסר אותו
לראות אם יש לו התנגדות…"

                                             (קח שירים)

אחד הטרנדים החזקים של השנה שחלפה היה הקאמבק שעשו שירי המשוררים המולחנים אל תוך המוסיקה הישראלית. פרוייקטים כמו "מים שקטים" או "אחד חלקי אחד", אמנים כמו נתן סלור ומאור כהן, משוררים כמו מירון איזקסון – כולם, כך נדמה, עסקו השנה בשירי משוררים, וטוב שכך. כמו שהלחנה היא אמנות, כך גם כתיבת מילים, וכשמדובר במילים שכותבים משוררים, שזו אומנותם, התוצאה ברוב המקרים מרשימה, מעניינת ומרתקת.

כמו שתיאר מאיר ויזליטר ב"קח שירים" שציטטתי ממנו לעיל (והולחן על-ידי יורם חזן ונכלל ב"קח שירים" המצויין שלהם), השירים מקומם לא רק להיקרא, אלא להיבחן ולהיבדק, להיות מולחנים ומושרים, מורדים על העם ושוב מורמים על כתפי כל.

לפיכך בחרתי במיקסטייפ החגיגי ליום ההולדת של פורום "מוסיקה ישראלית" לתת במה לשירי המשוררים. אבל המטרה איננה לחזור אחורה לשנות השבעים, למופעי שירי המשוררים של גלי-צה"ל או שלמה ארצי שר טשרניחובסקי (על אף חיבתי הרבה אליהם), אלא לעסוק באמנים צעירים יותר, באלבומים חדשים יותר, בנסיונות עכשוויים לעסוק בשירה דרך המוסיקה.

מבחינת בחירת השירים והמשוררים, יש כאן סקאלה רחבה ובלתי מחייבת – סומק וחלפי, המשוררים האהובים עליי ביותר; שמות גדולים כמו ביאליק, גולדברג, פן וזלדה; ייבוא מחו"ל בדמות ליאונרד כהן ושארל בודלר; וגם משוררים לא קונבנציונלים דוגמת חנוך לוין או מאיר אריאל.

בקיצור ובלי להתעכב יותר, אני מתכבד להציג את "ששה-עשר שירים על פלא השירה הישראלית – אוסף עכשווי משירי משוררים".

אני מתכבד להציג/להציע גם לכם את האוסף שלי, להורדה חופשית לתקופה מוגבלת, ממש כאן.

תורידו, תהנו מהשירים ותשקיעו קצת בתרבות שלכם… (וכרגיל, אל תהיו חרא של אנשים, אה?).

…הייתי מטייל מכוסה, מאוהב

איזו בגידה נהדרת בעקרונות הפרט, בעקרונות הקיום

Waking on the wild side of Santa Monica

In the After noon

עוד טיול מגעיל בין הסמטאות, החורבות, הפקפוקים

וזהו

חשבתי ששמעתי קול של אלוהים אחר

זה הדבר, זה הדבר

זה הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח

היא כה קרה, כה קרה ומקולקלת

אני שומע אותם בראש שלי

אני שומע את הטיפשים

אני שומע את המאוננים

אני שומע את השקרים

בראש שלי

בראש של הדור הבא

החמצן של המחתרת

השדיים של המדינה

נה נה נה

מימין ראש של ראש ממשלה

משמאל חצר העירייה

עוד דקה השטפון הגדול יסחוף אותנו

האיש החולה של אמריקה יקיא

המשורר הלאומי יתעד הכל…

                                    (מתוך "קול של אלוהים אחר", מלים: אוהד פישוף)

היום מתקיים ערב המחווה לנושאי המגבעת, ערב שבעיקר חוגג את השקת ה-DVD לסרט המצויין "שמיים שרוטים על גלויה" של חן שיינברג, שאני ממליץ בחום לכל אוהב מוסיקה בישראל.

לרגל המאורע עמי מפרסם רשימה מעניינת על נושאי המגבעת, מהלקהות המשפיעות ביותר שקמו כאן, בטח ביחס לזמן הקצר שבו היא פעלה.

האפקט המהמם בעוצמתו, כפי שמגדיר את זה עמי, פגע בי בגיל צעיר, צעיר מדי כנראה. אני זוכר את עצמי מקשיב לקסטה. אני זוכר את זה מערער לי בבת אחת את כל מה שידעתי, או חשבתי שידעתי, בנושא מוזיקה. המוזיקה כאמנות, כקטע, כעמדה, ולא כמשהו שאמור להנעים את זמנך. אף אחד לא כתב ככה, לפחות לא בעברית, ואף אחד לא נראה ככה.

העובדה שבסופו של דבר נושאי המגבעת די מכרו את עצמם לאדמה המקוללת ועברו לככב בשער של "מעריב לנוער" ולהסתכסך עם ה"רוקXן" (בהופעה מיתולוגית שזכיתי להיות נוכח בה, שבה פישוף קילל את מי שרק היה יכול ואז כיבו לו את המיקרופון באמצע ההופעה והוא הלך הביתה), העובדה שכולם מכירים את "מי רצח את אגנתה" ולא את "הקלטת" המופתית שהוציאו, העובדה שכולם מכירים את אדם הורוביץ ורם אוריון אבל אף-אחד לא יודע מי זה אוהד פישוף, העובדה שבסופו של דבר אף-אחד כמעט לא הקשיב לקול האחר שהציע לנו פישוף – – – כל זה לא גורע מהעובדה שלתקופה לא קצרה נושאי המגבעת היו הגיבורים שלי. בזמן שכל מי שמסביבי רצה שתהיה לו להקה כמו "משינה", "כרמלה גרוס ווגנר" או מקסימום "פונץ'", אני רציתי להיות לא חברה ולא משחקת ולכתוב כמו אוהד פישוף.

לצערי לא אהיה היום בערב המחווה. דווקא נשמע מעניין לראות איך יישמעו קאברים לנושאי המגבעת ממרחק של כל-כך הרבה זמן. הייתי רוצה לחשוב שיש משהו בכתיבה שלי, ביצירה שלי, אולי אפילו בחיים שלי, שיש בו מחווה מתמשכת לחבורה הירושלמית הנפלאה, שלמשך זמן קצר אך איכותי לא יצאה לי מהראש.