האם אי פעם צלצלת?!   חיכיתי לשיחה שלך

נהרות האפשרויות האלה מרחיקים אותך

העצים יתכופפו, ערים תישטפנה לשלום

העיר על הנהר שם היא נערה ללא חלום

אני מצטער

מזרחית להר, שיחה צד שלישי, נפלו הקווים

האדם החכם בנה את מלותיו על הסלעים

אבל אני לא בנוי בעקבותיו ללכת

העצים יתכופפו, השיחה מתעמעמת

לכי תבני לעצמך בית נוסף, הבחירה איננה שלי

האם אי פעם צלצלת?!   חיכיתי לשיחה שלך

נהרות האפשרויות האלה מרחיקים אותך

הים זימר, השיחה מתעמעמת

לכי תבני לעצמך חלום נוסף, הבחירה איננה שלי

                                                                                (So. Central Rain. הקליפ הנהדר שלו כאן)

 REM היא אחת הלהקות שהכי אהבתי, ועדיין אחת הלהקות האהובות עליי ביותר. ביחד עם הקיור והסמית'ס הם הרכיבו אי-שם בסוף שנות השמונים פינת תחילת התשעים את הטריו של חלומותיי, וסיפקו לי רגעים רבים של תמיכה נפשית והנאה צרופה.

אתמול, 25 שנה אחרי שהתחילה את דרכה, נבחרה REM ל-Rock and Roll Hall of Fame (ביחד עם פטי סמית, ואן הלן, הרונטס, גרנדמסטר פלאש והפיוריוס פייב).

מאז שהוקמה, אי שם בשנת 80' באתונה, ג'ורג'יה, REM הספיקה להיות להקת אינדי מחתרתית, לעשות את הסוויץ' ולהפוך למפלצת רוק'נ'רול איכותית, לקחת צעד אחורה ולכבוש את לב המיינסטרים וגם – וזאת צריך להודות – לדעוך אט-אט בשנים האחרונות.

מייקל סטייפ, פיטר באק, מייקל מילס וביל ברי שיחרו את "Murmur", אלבומם הראשון ב-1983, ו-"Radio Free Europe" מתוכו כבש את תחנות הרדיו בקולג'ים האמריקאים. "Reckoning" מ-1984 עם להיט קולג'ים נוסף, "So. Central Rain" שהיה ונשאר השיר האהוב עליי ביותר משל REM. שני אלבומים נוספים, "Document" ו-"Life's Rich Pageant" המשיכו את הקו האינדי, וסיפקו את "The One I Love", עוד להיט שמזוהה ביותר עם הלהקה.

"Green", אלבום מיוחד במינו, שיצא ב-1988, הפך אותם למגה-סטארים. "Stand" ו-"Pop Song 89" קרעו את המצעדים, אבל דווקא שירי המחאה "Orange Crush" ו-"World Leader Pretend" ויצירות נפלאות כמו "Turn You Inside-Out" ו-"Hairshirt" הופכים אותו לאלבום נפלא באמת.

אחרי "גרין" הגיע תורם של אלבומי המפלצת, "Out of Time" ב-91' ו-"Automatic For The People" ב-92'. "Losing My Religion", הלהיט הגדול ביותר של REM אי-פעם, "Drive" השקט, "Man On The Moon" ו-"Everybody Hurts" המנחם הפכו את סטייפ וחבורתו לשם הכי גדול ברוק'נ'רול בתחילת שנות ה-90.

ב-94' REM חזרו עם "Monster", שגם החזיר אותם קצת לצליל המקורי שלהם  וגם היה אלבום מהורהר, רועש ומרגש, שאני אהבתי מאוד. בקיץ 95', במסגרת מסע ההופעות העולמי שלהם, REM הופיעו בתל-אביב (עם רדיוהד בתחילת דרכם ושלמה גרוניך בדמדומים כמופעי פתיחה…) ונתנו אחלה הופעה.

 ב-96' הם הוציאו את "New Adventures in Hi-Fi" שהיה נטול להיטי רדיו אבל אלבום פשוט מצויין. בסיום מסע ההופעות שבא אחרי האלבום הודיע ביל ברי כי הוא פורש מהלהקה, והשלישייה הנותרת החליטה להישאר בהרכב המקורי (ולהחליף את ברי במכונת תופים).

ב-98' REM הוציאו את Up"", שהיה אלבום מיינסטרים מצויין, גם אם אכזב מעט את האוהדים השרופים. ללא מתופף זה לא היה מפתיע שהאלבום הכיל בעיקר שירים שקטים, דוגמת "Daysleeper" הלהיטי ו"At My Most Beautiful" (מקום 2 ברשימת השירים שלREM  שאני אוהב, ואולי השיר שהכי נשמע כמו שיר של בריאן וילסון בלי שנכתב על ידו).

Up הצליח מאוד מסחרית, אבל סימן את תחילת הדעיכה. "Reveal" שיצא ב-2001 כבר נשמע כמו צל חיוור של האלבומים המצויינים של הלהקה. הוא גם היה האלבום הראשון של REM שלא רכשתי…  ב-2004 REM הוציאו את אלבום האולפן האחרון שלהם (עד כה), "Around The Sun".

אתמול, 25 שנה אחרי שהתחילה את דרכה (המינימום כדי להיות מועמד ל-Hall of Fame, REM מקבלת את הכבוד המגיע לה. עבורי זו מין סגירת מעגל, ממש כאילו אני מקבל את הפרס (…), על שליוויתי אותם כל-כך הרבה שנים. וזה יפה, כל-כך יפה. אולי הכי יפה שיכול להיות…

מצאתי איך לגרום לך

מצאתי איך

לגרום לך לחייך.

קורא שירה גרועה למזכירה שלך.

שומר הודעות ממך רק לשמוע שוב.

את מקשיבה לחרוזים המוזרים שלי.

תמיד אומרת שזו את, כאילו לא אדע

כשאת כל-כך יפה.

וזה כל כך יפה –

סופר את הריסים שלך בשקט.

עם כל אחד, לוחש: אני אוהב אותך.

את ישנה.

עינייך הישנות צופות בי,

מקשיבות.

נדמה לי שחייכת.

מצאתי איך לגרום לך

מצאתי איך

לגרום לך לחייך.

                                                (At My Most Beautiful בתרגום שהוקדש לאשתי ביום הנישואין השלישי שלנו)

 i

אני יוצא מהחניון, שם בדיסק את נתן סלור  (הביקורת בקרוב, והיא מאוד אוהדת…) ומגלה בצער רב שהסי.די. פלייר לא מנגן. דאם!   בצר לי אני מעביר לרדיו. מחפש נואשות אחרי תחנה סבירה. כן, קיימת תמיד האופציה של 88, אבל אני אוהב גיוון. לא שמעתי הרבה זמן את טל ואביעד, דווקא מצחיקים אותי. ואז מגיע שיר,  שלמה ארצי חדש (ואללה?!  לא ידעתי ששלמה סיים לעבוד על אלבום. חשבתי שהפעם הוא ימשוך את זה עד אינסוף…), אני שומע ופשוט לא מאמין.

ii

הייתי כותב מה אני חושב על הסינגל של ארצי, לולא בולצמן כתב את זה כה טוב ומדוייק. הוא צודק, זה לא הגיוני ששיר בינוני כל-כך (שלא לדבר על רדוד כל-כך, וכל-כך משחזר את הנסיונות הרדודים הקודמים להצליח עם מה שעבד לפני חמש-עשרה שנה) מושמע כל-כך הרבה ברדיו רק בגלל שליוצר קוראים "שלמה ארצי". צריך לסגור את הרדיו, כותב בולצמן. סגרתי.

iii

זאת אומרת, את 102 סגרתי. חזרתי ל-88. אתם זוכרים שלפני ככה וככה חודשים רצו לסגור את התחנה הזו?!   נניח שהם היו מצליחים, ה"קברניטים" המוכשרים של רשות כזו או אחרת, מה אז היה עולה בגורלנו, גורל המאזינים השפויים, שלא רוצים להאזין לכל הבררה שעורכים מוסיקליים פחדניים ותחנות רודפות רייטינג וחסרות חוט-שדרה זורקות לכיווננו?!     לא יודע אם המאבק למען 88 היה זה שהציל את התחנה, אבל אני שמח שהיה מאבק ושהייתי שותף לו. ואני שמח ש-88 קיימת. במיוחד בבוקר. במיוחד כשהדיסק לא עובד.

iv

בעבודה מחכה לי אימייל מקוואמי. "אל תפסידו את הקצה הערב", הוא כותב, "יש לי הודעה חשובה!". אני מחייך לעצמי, יכול לנחש כבר מה קוואמי הולך לומר. לא, זה לא ההודעה שבאמת פיללתי לה (אני עוזב את גל"צ ומקים רדיו עצמאי וחתרני משלי, שם אוכל לשדר מה שבא לי מתי שבא לי…) אלא ההודעה השנייה – אני חוזר, אני יכול לנגן מוסיקה ישראלית, אני יכול לנגן מה שבא לי. האם יכול להיות שעוד מאבק מתוקשר נשא פירות?!    או שמא פשוט הליכתו של הקובלנץ ללא שוב גרמה למישהו (מישהי…) לפתוח את העיניים ולהבין מה נכון ומה שווה.

v

אני יושב בעבודה ושומע לי איזה דיסק מתוך הערימה ההולכת ומצטברת של מוסיקה חדשה וישנה, משובחת ומעניינת, שמצטברת אצלי בהארד-דיסק (ואני לא עומד בקצב…). יש כל-כך הרבה דברים מעניינים ושווים, שאתה פשוט משתגע איך יש לעורכים מוסיקליים החוצפה ו/או העוז לשווק את המוצרים הנחותים האלה למאזינים. מה ששוב מזכיר לי את קובלנץ. לטעמי ערוץ 10 זה לא רחוק מדי (למרות שאני לא מחבב את הערוץ הזה במילא). אין בסנט-הלנה רדיו שקובלנץ יכול להרוס… סליחה, לערוך?!

vi

בדרך חזרה הביתה, ספיקינג אוף מוצרים נחותים, ב-102 (כן, זיפזפתי…) השדרנית מציגה את "להיט החתונות של השנה". אני, ששתי חתונות עומדות בפניי בשבועות הקרובים, מאזין בתשומת-לב רק כדי לגלות שמדובר בחידוש ל"rhythm of the night" של קורונה, שכבר לפני עשר שנים היה מזוויע. או מיי גוד!   אתם חושבים שזה בסדר לא להגיע לחתונה כי אתה חושש מהפלייליסט?!

vii

בערב גיא יבשר לי שאכן צדקתי. קוואמי נותן בראש עם מוסיקה ישראלית, ועוד עושה ספיישל לז'אן ז'אק. תזלזלו בקוואמי, תאמרו שכל העניין הזה הוא סתם עניין שולי, אבל מי עוד – ברדיו הישראלי – משמיע בתוכנית שלו את מונקי סאן אוף א דונקי, את שני קדר, את ז'אן קונפליקט, את הקליק, את אור כשדים, את "השדות האדומים" ממאמי. (לא, לצערי לא שמעתי. אבל קיבלתי את הפלייליסט, מקוואמי, כהרגלו בקודש. וגם זה אומר משהו על הבן-אדם…).

viii

ממש לפני שאני הולך לישון אני עושה סיבוב בחדר של יובל. מכסה אותו, מתבונן בפניו השלוות, ושר לעצמי (ולו) את "רועת הכוכבים" של ביאליק, שנתן סלור ויסמין אבן הלחינו כל-כך יפה באלבום של נתן. "הלבנה תשמור על כוכביה / כרועה על עדרו בעין פקוחה / ישן, אפרוחי, על ידך אמא / ליל שלום לך ושנת מנוחה / מלאך טוב יפרוש עליך כנפיו / וחלומות רעים אל יבהלוך". איזה יופי שיש לנו טקסטים כאלה, איזה יופי שאמנים חדשים עוד מלחינים טקסטים כאלה וכמה חבל שאנחנו מבזבזים זמן אוויר על שטויות ממוחזרות וקטעים בינוניים מבית ארצי, כשאפשר להתענג על שיר ערש ולצלול איתו אל השינה של סוף היום ברוגע ובנועם.

האהבה איננה עיוורת. אני רואה בעין בודדה

את כיעורך, ונשים אחרות בחינניותן.

את אי-השלמות שבפנייך אני מכירה מזמן,

העיניים רחוקות מדי זו מזו, הגבות בנקודה מדי גבוהה

עבור היופי. מנוסה מגיל ינקות

ברזי החן, אינני יכולה לכן למחוק

את האותיות מזכרוני, כך שאוכל לגלות

בך שלמות, אני חייבת לאהוב עד שאמות.

עדינה יותר היא מלכות האהבה:

כך שאני שבויה וכשאומר "זה לא הוגן,"

הרי זה כאילו שאומר "לא אצלי—לא אצלהם

לא מתעוררת—לא רושמת אותיות.". ובכן, אני יודעת כך

זהו היופי אותו מלמלמלים גברים על שפתותיהם;

אני תוהה רק מדוע מוקירים הם אותו כל-כך.

"עיין ערך שירה" הוא מגזין מקוון לענייני שירה שעורכת שרית כץ במסגרת "החוג לשוחרי שירה". במגזין הראשון (דצמבר 2006) הזמינה שרית את הקוראים/כותבים לתרגם את שירה של עדנה סנט וינסנט מיליי "Love Is Not Blind" כאתגר.

למרות ששרית לא התרגשה מהתרגום שלי, אני דווקא אהבתי מאוד את התוצאה ולכן היא מובאת לפניכם.

לשם השוואה ולמען השלמות, אני מצרף גם תרגום שדווקא כן התפרסם במגזין השני (ינואר 2007), של דן זמיר, שאותו אהבתי מאוד:

הָאַהֲבָה אֵינָהּ עִוֶרֶת וְעֵינַי גַּם לֹא טָחוּ

מִלִּרְאוֹת אֶת יָפְיֵךְ הֶחָסֵר, כִּעוּרֵךְ הַנָּשִׁי,

מוּל דְּמוּתֵךְ הַנִּשְׁקֶפֶת תָּמִיד תּוּכַל נַפְשִׁי

לִבְחוֹן אֶת רוֹאוֹתַיִךְ הַלֹּא שָׁווֹת, גַּבּוֹתַיִךְ שֶׁשָּׁחוּ.

מִשַּׁחַר נְעוּרַי יָדַעְתִּי מַהוּ יֹפִי, מַהוּ חֵן,

מַמָּשׁ עַד יוֹם מוֹתִי, הַלֹּא כָּל כָּךְ רָחוֹק,

אָתוּר אוֹתָם, אִם כָּל זֶה יִתָּכֵן.

כֹּה עֲדִינָה הִיא רִבּוֹנוּת הָאַהֲבָה

אָז אִם אֹמַר "אֵינֵךְ בִּכְלָל יָפָה",

כְּאִלּוּ וְאָמַרְתִּי: "הִנָּךְ בּוּעָה שְׁקוּפָה,

נוֹבֶלֶת וּקְמֵלָה, הַכֹּל סְבִיבֵךְ קָרַס".

יָדַעְתִּי מָה מַצִּית גְּבָרִים בַּלֶּהָבָה

נִשְׁגָּב רַק מִמֶּנִּי הוּא גָּבְהוֹ שֶׁל הַפְּרָס.

ויום אחד אני בוכה

ימים ולילות אני תוהה…

                        (One Day I Smile / ז'אן קונפליקט)

היום הוא היום האחד הזה שבו אני בוכה, שבו כולם בוכים.

ז'אן ז'אק לא היה וירטואוז, כתבה יעל כל-כך נכון, ובכל-זאת אפשר לשמוע אותו בכל שיר ושיר. כשהייתי בהופעה של אהוד בנאי בסיבוב האחרון זה בלט במיוחד – היה משהו חיוור בתופים שמאחוריו בשירים מימי הפליטים. והוא היה שם, בכל שיר ושיר מאותה תקופה נפלאה של שנות השמונים במוזיקה הישראלית העצמאית – מהקליק, דרך ז'אן קונפליקט, אור כשדים, הפליטים ועד סחרופורטיס.

אני גיליתי את ז'אן ז'אק ב"הפליטים". העבודה שלו ב"עיר מקלט" ו"עגל הזהב" מדהימה. במקביל התאהבתי גם ב"מאמי", גם שם התופים של ז'אן ז'אק הרעידו אצלי מיתרים סמויים. כמה שנים אחר-כך הוא ניגן באיחוד של "הקליק", האלבום של רונן בן-טל ו"אור כשדים" (שעד היום מעורר אצלי חיוך מטופש ונוסטלגי), "קרוב" של אהוד בנאי, "1900?" של פורטיסחרוף. אני לא הבנתי הרבה (ולא מבין גם היום) במתופפים, אבל אם הייתם מבקשים ממני שם של מתופף, ז'אן ז'אק גולדברג היה השם הראשון שהייתי זורק לכם.

והיום הוא היום האחד הזה שבו אני בוכה, שבו כולם בוכים.

ועוד נשמה טובה מצטרפת ללהקה הגדולה שבשמיים, ומשאיר אותנו לתהות ימים ולילות…

 ז'אן ז'אק גולדברג, 1955-2006

השבוע קיבלתי אימייל מאבי, מנהל פורום מוסיקה ישראלית ב-YNET ואיש יקר בכלל, בזו הלשון (פחות או יותר): "לזכרוני יושבת אצלך ערימה של דיסקים ששלחתי לך. מזמן לא פרסמת ביקורות. קבל בהבנה את המייל ותעשה את מה שאתה יודע…". איש חכם אבי, וגם צודק מאה אחוז. בזמן האחרון, הן בשל הצטברות לחצים בעבודה ובבית והן בשל עייפות החומר, זנחתי קצת את המוסיקה. כלומר, את המוסיקה החדשה, המתחדשת, המתעדכנת כל הזמן. יצאתי קצת מהטירוף, וחזרתי לדברים ישנים, דברים שאני אוהב. נרגעתי קצת, כדי לאגור כוחות ולחזור מחדש. כי אני לא מסוגל לכתוב על מוסיקה כלאחר יד. אני צריך להתרגש, להתלהב, לאהוב או לשנוא, להרגיש.

הביקורת האחרונה שכתבתי היתה ביקורת על "נקודה" של רועי נשיא. קיבלתי אותו מאבי לפני כמה חודשים, שמעתי אותו כמה פעמים ואז נפלתי חזק ונשביתי בקסמו. עם זאת, לקח די הרבה זמן עד שיכולתי לבטא את מה שהרגשתי כלפיו, ולבסוף מצאתי את האכסניה הטובה ביותר לביקורת המאוחרת/מאחרת שלי, פרוייקט "הגיבור הלא מושר" לשנת 2006 של "השרת העיוור".

וכך אני כותב שם, בפתיחה לביקורת: "יש אלבומים שכבר בשמיעה ראשונה אתה יודע בדיוק מה אתה חושב עליהם, ואם אתה מסוגל לכתוב את מה שאתה חושב, הביקורת עליהם הופכת עניין קצר ודי טכני. יש אלבומים שצריך לספוג אותם לאט-לאט לתוכך, וגם אחרי שאתה מגבש עליהם דעה וכותב את זה, אתה בכלל לא בטוח שהביקורת הזו, שאתה הולך לפרסם, באמת מכילה את מה שאתה מרגיש כלפיהם ומה שעוד תרגיש. ויש אלבומים, מעטים אך איכותיים, שאתה פשוט לא מסוגל להכיל אותם. אלבומים שעושים לך כל-כך הרבה, שמכילים כל-כך הרבה עושר, שכל ניסיון לתרגם אותם לכך וכך מלים פשוט עושה להם עוול".

"נקודה" של רועי נשיא הוא בדיוק אלבום מהסוג השלישי, ואני מקווה שהמילים שכתבתי עליו לא יעשו לו עוול אלא בדיוק ההיפך. ולפיכך, אני גאה ואף שמח להביא לכם את הביקורת הזו, ולפתוח עמה את הביקורות לשנת 2007.

זהירות: מכיל ספוילרים לגבי הסרט "בבל".

           אם טרם ראיתם את הסרט, אנא בקמרקו (למטה יש לינק תחת הכותרת "קישור ישיר לקטע") וחזרו לכאן מאוחר יותר.

                                                מגדל בבל לביורגל

הבחירה בשם "בבל" לסרטו החדש של אלחנדרו גונזאלס אינאריטו (שגם אותו כתב גווילרמו ארייאגה, שאחראי לשני סרטיו הקודמים של אינאריטו, "אהבה נושכת" ו-"21 גרם") היא עניין אמביוולנטי. מחד, הוא גורם לך לגלוש ישר למיתוס של מגדל בבל, הסיפור על הפרוייקט השאפתני ביותר בהיסטוריה, שנכשל בגלל העובדה הפשוטה שהמעורבים "לא ישמעו איש שפת רעהו". מאידך, הוא נותן לך את מוסר ההשכל, את השורה התחתונה, בכפית לפה כמו לילד, מוציא את העוקץ מ"החידה" סביב המשמעות של הסיפור הגדול שמביא הסרט.

ובכן, התשובה אכן קשורה למיתוס ההוא – הדבר הכי חשוב בחיים זה לתקשר, אפילו חשוב מכך זה להקשיב. פשוט להקשיב – לזולת, לאחר. זה יכול להציל את חייכם.

הסיפור של "בבל" מורכב למעשה מארבעה סיפורים, המתרחשים במקביל בארצות-הברית/מכסיקו, יפן ומרוקו. תאמרו שעשו את זה קודם ("תמונות קצרות" של אלטמן הפך את הז'אנר הזה למפורסם ו"ספרות זולה" של טרנטינו הוסיף על-כך גם את משחקי הזמן והמקום) וכמובן שתצדקו. ובכל-זאת נדמה שאינאריטו לוקח את העניין הזה לאקסטרים – הסיפורים השונים רחוקים זה מזה (כמעט) עד למקסימום (למרות שבעצם הם יותר קרובים ממה שאתם חושבים), הם מתחלפים אחד בשני בקצב מסחרר, ובנוסף לכל אינאריטו בוחר להוסיף לעניין טוויסט מטורף, שרק במאי מניפולטיבי כמוהו יכול לאמץ – הסיפורים מתחלפים בדיוק, אבל בדיוק, ברגע הכי מעניין, הכי מפתיע, הכי מותח שלהם.

אז מה יש לנו כאן?!  הנה רשימה קצרה ולא מפורטת במיוחד (כדי לא לקלקל יותר מדי):  במרוקו אבי המשפחה קונה לבניו הצעירים רובה ציד כדי לצוד תנים המאיימים על העדר המשפחתי, במקביל (גם כן במרוקו) שני תיירים אמריקניים מטיילים בטיול מאורגן במטרה להציל את נישואיהם הכושלים (כן, בראד פיט וקייט בלאנשט הם-הם התיירים), בארצות-הברית מטפלת מכסיקנית סוחבת את שני הילדים האמריקאים בהם היא מטפלת לחתונת בנה הנערכת במכסיקו, וביפן נערה חרשת-אילמת לא מסתדרת עם הסביבה הקרובה, ובכלל זה אביה שהוא כל מה שנותר לה לאחר מות אימה.

הסיפורים מעניינים, אפילו מותחים, אבל קשה שלא להרגיש שאינאריטו פשוט שם מראה מול הפרצוף המשתאה שלנו ונותן לנו להתבונן בעצמנו בזמן שאנחנו מתבוננים בדמויות שעל המסך. בזמן שאנחנו מתלוננים על הגזענות של המטיילים האמריקאיים כלפי הכפריים המרוקאיים, על הפחד שלהם מ"טרור", הוא מראה לנו את היחס שלנו לדמויות המרוקאיות המעט-מגוחכות שעל המסך. בזמן שאנחנו בזים לחדשנות ולשנאה האמריקאית כנגד המהגרים המכסיקנים והשוהים הבלתי-חוקיים, הוא מראה לנו את היחס שלנו למכסיקנים (ול"מכסיקנים" שלנו, ששוהים בלתי-חוקית כאן). בזמן שאנחנו נחרדים מהחיבה לנשק של המשפחה המרוקאית, מהדרך שבה אבי המשפחה שם בידיהם של ילדיו הקטנים נשק, הוא מראה לנו את החיבה שלנו עצמנו לנשק, לירי, למלחמה. בקיצור, גם אנחנו שותפים בפרוייקט "בבל" הכושל, כולנו.

אינאריטו גם מרסק לחתיכות את כל הדעות הקדומות שיש לנו, והוא עושה את זה בצורה בוטה, מניפולטיבית: אתה מוצא את עצמך מגחך למראה הסבתא המרוקאית הנרקומנית, אבל היא זו שעוזרת בסופו של דבר לסוזן הסובלת; אתה מוצא את עצמך נחרד מהמטפלת שמעבירה את הילדים החמודים איתה למכסיקו, אבל כשהאחיין שלה צוחק ש"זה באמת נורא מסוכן… יש שם הרבה מכסיקנים!!!" אתה קולט שהוא בעצם צוחק עליך; אתה מתלהב מצ'ייקו, הילדה היפנית, שמורידה את התחתונים שלה בבית הקפה האופנתי וחושפת את מבושיה בחצאית המיני שלה בפני חבריה לכיתה, אבל אז אתה תופס את עצמך בקלקלתך, נהנה ממופע הפדופיליה/מציצנות שכמוהו אפשר למצוא בכל מקום ברשת האינטרנט של ימים אלה; אתה מזדהה ישר עם המטפלת, שנותנת את חייה לטובת הילדים האמריקאים שאינם שלה, אבל בסופו של תהליך אתה כועס עליה, אפילו שונא אותה, ומבין שגם היא (רק) בן-אדם; אתה מזלזל ביכולות הלוגיסטיות של מרוקו, מדינה נידחת בלבנט המזרח-תיכוני, ומחכה שיבואו האמריקאים ויצילו את המצב (כמו בכל סרט קולנוע?!), אבל מגלה בסופו של דבר שאין לנו על מי לסמוך, אלא אל אחינו שעל הארץ, גם אם מדברים שפה אחרת ונראים קצת אחרת.

                                             רינקו קיקוצ'י הנפלאה (צ'ייקו)

ואת כל זה משיג אינאריטו בצורה ויזאולית מדהימה. הנופים שהוא מראה בסרט עוצרי נשימה, בין אם מדובר במדבר המרוקאי או באורבניות הקרה של העיר הגדולה ביפן. סצנת הסטלה של צ'ייקו, החל מהתחלתה בגן השעשועים וכלה בסיומה ברחובות טוקיו, דרך הדיסקוטק המפוצץ והחרמני, פשוט מדהימה (ומעוררת געגועים לראות שוב את "טריינספוטינג"). הוא משגר אליך מבטים ופרצופים, ומעביר דרכם כל-כך הרבה. הוא משחק עם הסאונד ועם היעדר הסאונד, עם האור והחושך, יוצר שפה חדשה שכל-כך חסרה בקולנוע האמריקאי המסחרי. אם תרצו, גם זה חלק מהביקורת על ה"בבל" שסביבנו – לא תמיד צריך לומר את הדברים, אפשר להעביר הרבה גם בדרכים אחרות, אלטרנטיביות.

וזהו בעצם כל העניין ב"בבל": אינאריטו מציע לכם את התזה שלו, שגורסת שלא הבדלי שפה ו/או תרבות הם הסיבה ל"בבל" שמסביבנו, אלא היעדר רצון ללמוד, להבין, לקבל. זה נכון לגבי אבות וילדיהם, בני זוג, המטייל והסביבה בה הוא מטייל ועוד ועוד. אנחנו מתעלמים מכאב הזולת, מכאב החלשים, הנכים, המהגרים, המיעוטים, וחושבים שזה עניין חסר חשיבות. אבל זה לא כך, אומר לכם אינאריטו – כל פרט שכזה הוא עוד לבנה במגדל שמתפוררת, וכך לאט-לאט היסודות מתערערים, והמגדל שיכול היה לגעת בשמיים מאבד את שיווי המשקל וסופו כבר ידוע – להתרסק.

הבעיה היחידה עם כל העניין הזה היא שאינאריטו מוציא את עצמו מהכלל וכך, כמו שאמרו כבר חז"ל, כופר בעיקר. האובר-מוסריות שלו קצת מתייפייפת, במיוחד כשאתה תופס שגם הוא עצמו חוטא בדיוק באותם דברים שבהם הוא מאשים אותנו: הוא תופס טרמפ על האקזוטיות המגוחכת של הדמויות המרוקאיות שלו, הוא מציג את המכסיקנים בצורה מאוד סטריאוטיפית (וכך הוא גם עושה לשוטרים המרוקאיים, למשל), האמריקאים שלו אטומים, שמנים וחסרי החלטיות, וכולי וכולי. כשאתה קולט את הראש שלו, אתה מבין שאין מצב שהילדים האמריקאים החמודים והבלונדינים ימותו באמצע המדבר, כי ילדים אמריקאיים חמודים ובלונדיניים לא מתים בסרטים מסחריים. ילדים מרוקאיים, לעומת זאת, אין בעיה לחסל, במיוחד אם זה מצטלם טוב וסוחט כמה דמעות.

קשה להתעלם מכך שאחרי שעתיים וחצי של סרט (שחולפות מהר, מהר מדי) התחושה היא שאינאריטו ניסה לקבץ לתוך סרט אחד את כל המוסריות שסרט קולנוע יכול להכיל ועוד. הוא עושה זאת בצורה מופלאה, אבל זה קצת יותר מדי וקצת מתפזר מדי וקצת מוגזם מדי, מניפולטיבי כבר אמרתי?! עם זאת, זה ללא ספק אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי מזה זמן רב. ובשנה ??שכונה, שבה אפשר לספור על יד אחת את הסרטים שבאמת עשו לי חשק להזמין בייביסיטר וללכת לקולנוע, זה לא עניין של מה בכך. ולכן זה לא מפליא שהוא אחד המתמודדים הבטוחים לזכות באוסקר (שבע מועמדויות, ובכלל זה לסרט ולבמאי), וזאת אחרי שכבר אסף את פרס הבמאי בקאן והיה מועמד לפרס סרט הטוב ביותר שם.

                           הפוסטר הרשמי של הסרט

סצנת הסיום של "בבל" מתמצתת את כוחו של הסרט, יופיו, אך גם הפרובלמטיות שלו, לתוך סצנה אחת נפלאה. המראה של צ'ייקו העירומה על מרפסת דירתה בגורד השחקים שבו היא מתגוררת, מחובקת על-ידי אביה, מרגש, מסעיר אבל גם כל-כך מניפולטיבי, סוחט דמעות בכוח. והויז'ואל, הו הויז'ואל. אם אהבתם את הסצינה, אהבתם כנראה את כל הסרט. אם היא עצבנה אתכם, אם חיכיתם שהיא כבר תסתיים, כנראה שרק חיכיתם שהכתוביות כבר יגיעו והסיוט ייגמר. אני נהניתי ממנה, נהניתי מאוד. נהניתי מכל הסרט הזה.  נהניתי מהעובדה שהוא לא מניח לך, לא במהלך ההקרנה שלו ולא בימים שאחרי-כן. נהניתי מזה שהוא גורם לך לחשוב, לשקול, להתבונן במראה הזו, שאינאריטו מעמיד בפניך, ולא לגמרי לאהוב את מה שנשקף שם.

הסיפור בבראשית י"א מסתיים בהסבר שמה של העיר: "על כן קרה שמה בבל, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ". בעולם שבו האדם בונה מגדלים שמגיעים אל השמיים, ומסתגר שם מפני זולתו, מאחורי גדרות של אבן ונשק חם ושנאת האחר וגזענות, נדמה ש"בבל" הוא שם לא רע לתקופה שבה אנחנו חיים. הבעיה היא שסיפורנו שלנו לא יסתיים כנראה בצורה כל-כך אלגנטית, בעיקר בגלל שהאלוהים שלנו מזמן כבר לא פותר לנו את הבעיות. הפחד היחיד שנותר, בעקבות "בבל" הסרט ובעקבות "בבל" המציאותית, היא שהפתרון לכל זה יהיה דווקא הסיפור שבא לפני-כן, המבול. למחוק הכל, ולהתחיל מההתחלה. כי במציאות אין בהכרח הפי אנד, שמגיע רגע לפני כותרות הסיום.

(בבל, במאי: אלחנדרו גונזלס אינאריטו, תסריט: גווילרמו אריאגה, שחקנים: בראד פיט, קייט בלאנשט, גאל גרסיה ברנאל ועוד, 2006)

נ.ב. לא ראיתי את הטריילר של "בבל" לפני שצפיתי בסרט. אני מתבייש לומר שאפילו לא ידעתי על קיומו של הסרט לפני שסיפרו לי על ההקרנה (מועדון הסרט הטוב, סוג של טרום-בכורה). ברשימה נהדרת משלו על "בבל" דואל הפנה אותי לכך שהסיסמה של הסרט בטריילר היא "אם אתם רוצים להיות מובנים – תקשיבו!". I rest my case.

להתעורר ליום של גשם תמיד ממלא אותי שמחה. אני יודע שזה לא אופנתי במדינה שטופת שמש כמו שלנו, אבל אני מת על גשם, על חורף, על מזג אוויר קודר. אני מתעטף בסוודר, שם עליי את המעיל הארוך ויוצא לרחוב מאושר. אני מרגיש את הקור חודר לעצמות, אני רואה את האדים המתקבצים על החלון, וטוב טוב טוב לי על הלב. כזה אני.

אז יופי של יום סידרה לי אמא טבע כדי לסיים איתו את השנה. ממטרים של אושר שיורדים עליי מאז הבוקר. השמש קרה, הגשם כבד, ואני רוקד לי בין הטיפות. "האם אי פעם ראית את הגשם?" שואל אותי ג'ון פוגרטי מקק"ר. "לא מספיק", אני עונה לו. ואני יודע שכשזה ייגמר, יירדו פה ממטרים של ימי שמש, שיזרחו על כולנו כמו מים.

שנה (אזרחית) טובה.

מישהו (מטעמי צניעות פרטיו שמורים במערכת) שלח לי לינק לאתר הנחמד (אך הלא ממש חוקי) הזה, שמציע להורדה את ה-Top 120 של גלגל"צ לשנת 2006. היות שדרכינו המשותפות, שלי ושל גלגל"צ, הסתיימו רשמית ביום שקוואמי עבר ליום שידורים בודד, ולמען האמת עוד קודם, אין לי שמץ של מושג מה שודר ומה לא שודר בשנה החולפת (פרט לכמה שירים ישראליים חדשים שיצא לי לשמוע שם, בין זפזוף אחד למשנהו וברגעי חולשה). אי לכך ובהתאם לזאת סקרון סוקרנתי להקשיב לאוסף המכובד ולגלות טפח או טפחיים מנפשה הפלייליסטית של הקובלנציה. (אגב, בירור קצר העלה שלא מדובר במצעד של ממש, אלא ברשימה של המועמדים ל"המצעד השנתי הבינלאומי 2006" מהם יכולים המאזינים לבחור ממש כאן).

לא אבזבז את זמנכם (וזמני) על הדיון ב"המצעד השנתי הבינלאומי – האם הוא רלוונטי בכלל בעידן שיתוף הקבצים". באמת ובתמים ניגשתי להאזנה טבולה-ראסה, עם כוונות להתרשם אך ורק מהמוזיקה אותה בוחרים ומשמיעים העורכים המוסיקליים של התחנה. למען האמת, התחנה כלל לא מעניינת אותי (עובדה – אני לא מאזין לה). מעניינת אותי איך נשמעת המוזיקה ה"לועזית" בשנת 2006 (כי בעברית אני די מעודכן, תודה). ואני יכול לספר לכם שהיא נשמעת "גנובה" לאללה.

"גנובה", לא מגניבה. "גנובה", כלומר מבוססת רובה ככולה על שירים ישנים יותר וישנים פחות. לתומי חשבתי שבארץ הקודש עלו על הפטנט של לקחת שיר ולעשות לו קאבר (במקרה הטוב) או לגנוב אותו לגמרי (במקרה הסאבלימינלי, סליחה הקרימינלי), וכך לייצר שירים חדשים. ובכן, כרגיל, הגויים הרבה יותר ממוסחרים, וכמות משמעותית מהשירים ה"חדשים" שבמצעד הם למעשה שירים וותיקים, אהובים אפילו – מסומפלים, מבוצעים מחדש, מקוברים. תקראו לזה איך שתרצו – זה פשוט לא יאומן.

לא מאמינים?!   הנה רשימה מקרית, רק לפי הצלילים הראשונים (המאוד מזוהים) של כל שיר – – – !Dance של Lumidee מסמפל את Dance With Somebody של ויטני יוסטון (לא כבוד גדול…), Daydreamin’ של Lupo Fiasco ממחזר (שוב?!) את Day Dream בפעם המי-יודע-כמה, דיפ דיש (פעם יקירי הבלוג) ממחזרים את Dreams (שיר גדול, אבל כל מה שהם עושים זה רק לסדר לו קצב וקצת שטיחים אלקטרוניים, שלא מוסיפים לו כלום…), Vibe Kings מקאברים (וקוברים) את She’s Like The Wind של פטריק סוייזי (שהיה יותר טוב לו היה נח על משכבו בשלום), Listen To Your Heart של DHT מעלה באוב את רוקסט (?!), נלי פורטדו מחדשת את ManEater המאוס של הול ואוטס, Black Eyed Peas מתעלקים על סרג'יו מנדז ו-Mas Que Nada שלו וגם (!) על Miserlou (הידועה כמוזיקת הפתיחה של Pulp Fiction) ב-Pump It, מארי ג'יי בלייג' הורסת (עם יו-2!!!) את One (למה?!), Hi Tack מסמפלים את Say Say Say של מקרתני וג'קסון, Beatfreakz מגרדים מבית הקברות של שנות ה-80 את Somebody’s Watching Me, SOS של Rihanna מסמפל את Tainted Love של Soft Cell ועוד ועוד ועוד. להאזין ולא להאמין…

מראש וויתרתי על סיכום שנת 2006 במוזיקה. לא הקדשתי למוזיקה שמחוץ לגבולות ישראל מספיק זמן כדי לחוות דעה אמינה. עם זאת, אני יודע שיצאו יופי של דברים השנה, ומעטים (אם לא בודדים) מופיעים ברשימה של גלגל"צ (כן, יש איזה שני דפש מוד, איזה רג'ינה ספקטור וכדומה, כדי לכסות את הערווה מפני המבקרים…). במקום זאת מה שמקבלים זו עיסה דביקה של חומר ממוחזר, שהקהל (הצעיר, אני מניח) צורך בהמוניו, ייתכן שבלי לדעת שמדובר בהעלאת גירה לא-מקורית ודי מגעילה (כדרכן של העלאות גירה) של יצירות, שאותו קהל לא יכיר לעולם. כמו ש"ים של דמעות" הפך להיות שיר של נינט, כך צריך לעבוד ממש קשה (ניסיתי, תאמינו לי!) כדי לגלות ש-ManEater הוא חידוש (אגב, פורטדו טוענת שמדובר רק ב"השפעה", influence. יקירתי, לפחות תשני את השם של השיר, אה?!). וזה העוול הכי גדול שנוצר כאן, מעבר לרמה הירודה של החומרים. העניין הזה מנציח בורות. בעיקר כי הבורות הזו משחקת לידיה של התעשייה ומאפשרת לה להמשיך במחזור, וחוזר חלילה.

האוסף "Top 120 של גלגל"צ לשנת 2006" ימצא את דרכיו לאיזה מקום אחסון סמוי, כדרכם של אלבומים שלא אשמע שוב (ובכל-זאת אני מתקשה ללחוץ delete עליהם, בעיקר בשל האפשרות לא לעשות כן…). את הדעה שלי על גלגל"צ האוסף הזה לא שינה (לך תשכנע את המשוכנעים…). את הדעה שלי על המוזיקה הפופולרית בת זמננו גם כן. אם משהו קרה בעקבות ההאזנה לאוסף הזה, זה שהבנתי שאין כל רע בהימנעות מהאזנה לגלגל"צ ודומותיה, ל-MTV וחברותיה ושאר נגניות זבל מסחרי. את השירים הטובים באמת הכרתי גם בלעדיהן. את השירים הלא טובים אינני חפץ להכיר. סיכמתי את העניין, וחזרתי לשמוע לי את המוסיקה שלי, כלומר זו שאני בחרתי, בעצמי, לעצמי. לא משהו חדש, אבל בינינו מה זה כבר "חדש" בימינו?

 שנה (לועזית) טובה לכולנו, מוסיקלית ובכלל!

נ.ב. לגבי הכותרת, אם זה לא ברור, אז מדובר באמרה של ג'ורג' סאנטיאנה: "מי שלא יכול ללמוד מההסטוריה נידון לחזור עליה". הנה, כבר תרם משהו, הפוסט הזה…

" איזה קסם, שנינו

איזה קסם, שנינו

איזה קסם…"

הידיים שלי נמתחות. אני מרים אותו גבוה אליי. אני מצמיד אותו לחזה שלי. מחבק אותו חזק אליי.

הוא כורך את ידו הקטנה סביב זרועי. מחזיק אותי שלא ייפול. תחילה חזק, אחר-כך מרפה. בוטח בי.

הוא מניח את ראשו על כתפי. נח עליי מכל ההמולה. אני שומע את נשימתו המהירה. ואז הוא מתרומם בחזרה, מוכן להתמודד עם העולם.

אני מחבק אותו. אני עוטף אותו בידיי. מגונן עליו מפני העולם שבחוץ. מספק לו חום ואהבה. הופך לאחד איתו.

אני שר והוא רוקד. הוא רוקד ואני צוחק. אני צוחק והוא מתפקע מצחוק. אנחנו צוחקים ביחד.

אני מדבר והוא מקשיב. הוא מקשיב ואני מרותק ממנו. הוא משחק ואני מתפעל. אנחנו משחקים ביחד.

אני הולך והוא אחריי. הוא הולך ואני אחריו. הוא רץ, הוא קופץ וגם אני. אנחנו הולכים ביחד.

הוא מחבק ואני מחבק בחזרה. הוא מנשק ואני נמס. אנחנו מתחבקים. אנחנו כל-כך ביחד.

איזה קסם, שנינו.

איזה קסם שיש דבר כזה – שנינו.

איזה קסם.

אני מתבגר. אני מזדקן. אני הופך בודד. ורק אתה איתי.

אתה עוזב הכל ובא אליי.

אנחנו מנצחים את כל העולם ביחד.

מאירים אור גדול בכל נשימה, בנשמה שלי.

איזה קסם.

אנחנו דורשים סיכוי לעשות דברים עבור עצמנו

עייפנו מלדפוק את הראש כנגד הקירות

ולעבוד עבור אחרים

אנחנו אנשים

אנחנו ממש כמו הציפורים והדבורים

מעדיפים למות כשאנחנו עומדים על שתיים

מאשר לחיות כפופים על הברכיים

אמרו זאת בקול רם:

אנחנו שחורים ואנחנו גאים!

                                      (Say It Loud, I’m Black and I’m Proud)

"דיסקו זה ג'יימס בראון. היפ-הופ זה ג'יימס בראון. ראפ זה ג'יימס בראון… 90 אחוז מהמוזיקה זה אני", אמר לפני כמה שנים ג'יימס בראון (כמובן…) לסוכנות AP. ואכן, ג'יימס בראון היה "הסנדק", של מוזיקת הנשמה ושל מוזיקה בכלל, היה "האיש שעובד הכי קשה בתעשייה", היה אבא רוחני, היה מנהיג, והותיר אחריו מורשת עצומה, כשהלך לעולמו הבוקר בגיל 73.

הוא היווה מודל לחיקוי ודמות להערצה, הוא חיבר את הבלוז לגוספל ויצר את הסול, הוא היה ה"Outlaw", הילד השובב, אקסטרווגנטי ובלתי-מושג, שחקן בחסד, פרפורמר גדול. אבל הוא היה גם שגריר גאה של אמריקה האפרו-אמריקנית, ואף הצהיר על כך בלהיט הגדול שלו "אמרו זאת בקול רם – אני שחור ואני גאה", שיצא ב-1968.

ג'יימס בראון מצטרף היום ללהקה הגדולה שלמעלה, ואני בטוח שכשהוא נכנס לשערי גן-העדן המשפט הראשון שהוא אמר היה "I Feel Good!!!".